ת"פ 52053-01-15 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' אשרף אהווידי

רקע 

• מפגש בין שוטרים לאזרח, שסופו כתב אישום, המחזיק 4 עבירות: הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); איומים, לפי סעיף 192 לחוק; העלבת עובד הציבור, לפי סעיף 288 לחוק; ושימוש בכוח למנוע מעצר, לפי סעיף 47 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח משולב) תשכ"ט- 1969.

  וזו לשון כתב האישום: ביום 17.9.14, בסמוך לשעה 18.50, הגיע השוטר ספז לשכונת פרדס שניר בלוד, במסגרת תפקידו. הנאשם הגיע למקום ברכבו והחל לצפור תוך שאמר לשוטר "תגיד לנהג שלכם שיעיף את האוטו שלכם, אני רוצה לעבור". הנאשם העליב את השוטר באמרו לו "מי אתה בכלל שתגיד לי לא לצפצף". כשנשאל לשמו השיב "מה אכפת לך". הנאשם הכשיל את השוטר בכך שכאשר נתבקש להזדהות באמצעות ת.ז, אמר "לא רוצה לתת לך תעודת זהות, מה תעשה". בשלב זה, הודע לנאשם כי הוא מעוכב. בהמשך, הנאשם הציג תעודת זהות, אך כאשר הלך השוטר לניידת כדי לבדוק את פרטיו, נמלט עם הרכב בנסיעה מהירה, ונסע לביתו הנמצא במתחם משפחתו בלוד, כשהשוטרים בעקבותיו. הנאשם דרש מן השוטר להחזיר לו את תעודת הזהות והשוטר הורה לו להתלוות לתחנה. בשלב זה אמר הנאשם "אני אזיין אותך בוא תוריד את המדים יה בן זונה אין לך זכות לבדוק אותי". הנאשם חזר על דבריו מספר פעמים ונופף בידיו בכוונה להפחיד. הנאשם סירב להיכנס לניידת, ואז הודיעו לו כי הוא עצור, והוא נכבל, אך התנגד למעצרו וניסה להשתחרר מאחיזת השוטר.

• הנאשם, סטודנט לפיזיותרפיה שהיה כבן 25 בעת האירוע, כפר בעובדות וטען כי באותו מועד היה בדרכו מן העבודה לביתו, ונתקל בשוטרים בסמוך לפני מתחם מגורי משפחתו. הוא ביקש לעקוף את רכב המשטרה שחסם את הדרך, ולשם כך אותת ולאחר מכן צפר בעדינות. לטענתו, נתן את תעודת הזהות כשנדרש, ולאחר מכן סבר שהשוטר מבקש ממנו להתלוות למשטרה, וחשב שהוא יכול להחנות את הרכב בחניית ביתו במרחק של 50 מ' משם. הנאשם הכחיש אמירת הדברים המיוחסים לו, ולטענתו אמר לשוטר בצורה מנומסת "אם היית ללא מדים האם היינו מדברים באותה צורה?"

   

  חזית המחלוקת

• אין חולק על כך שהאירוע אירע בשעת ערב מוקדמת, במרחק קצר ביותר (כ-50 מ') מפתח חצר ביתו של הנאשם, בשכונת פרדס שניר בלוד, בעת שהיה בדרכו הביתה, ברכבו. גם אין מחלוקת על כך שצוות שוטרים (כנראה 5-8 שוטרים) היו באותו מקום במסגרת תפקידם, בסיור שגרתי בשכונה, עם רכב סוואנה גדול, שעמד על הדרך, או נסע באיטיות רבה, כשהם צועדים רגלית לצדו.

  בנוסף, אין מחלוקת על כך שאילולא פנה הנאשם אל השוטרים, ואלמלא דרש כי יפנו את הדרך על מנת שיוכל לעבור לביתו, לא היינו מגיעים לאן שהגענו.

  אבל הנאשם פנה אל השוטרים, ולא זו בלבד, אלא פנה באופן שלא היה מנומס במיוחד ככל הנראה, ודרש כי "יעיפו" את הרכב שלהם ויתנו לו לעבור. אם לא די בכך, הנאשם גם חטא, כעולה מן הראיות, בצפירה מיותרת, שלגביה התעוררה מחלוקת בין הצדדים, האם היה זה "צפצוף" של ממש, או רק צפצופון (עמ' 9 ש' 20). כך או כך, בעקבות אותו צפצוף (או צפצופון), נדרש הנאשם להזדהות באמצעות תעודת זהות, והוא אמנם לא שש לכך כלל, אך לאחר דקות אחדות התרצה, ומסר את תעודת הזהות שלו לשוטר.

  לכאורה, צריך היה לבוא בנקודה זו סוף לסיפור, שהרי הנאשם מילא אחר ההוראה, ועילה נוספת לעכבו לא נראתה לעין, אלא שהעלילה עוד מתפתחת.

  שיאו של האירוע נעוץ בכך שלאחר כל האמור, ובעוד השוטר אוחז בתעודת הזהות של הנאשם על מנת לערוך בדיקת מסוף, עזב הנאשם את המקום במהירות, בנסיעה לכיוון ביתו, המצוי כזכור, במרחק של 50 מ' משם. בנקודה זו נתגלעה מחלוקת גדולה בין הצדדים, שכן גרסת התביעה היא שהנאשם ברח מן השוטרים בנהיגה פרועה והיה צורך במרדף אחריו. מנגד, טוען הנאשם כי לפי תומו סבר שהשוטר שחרר אותו לדרכו, או התיר לו להחנות רכבו בביתו הסמוך, בטרם יתלווה אליו לתחנת המשטרה.

  על כל פנים, תגובת השוטרים לא איחרה לבוא, שכן מיד ניתנה ההוראה כי יש לעלות לרכב הסוואנה ולרדוף אחר הנאשם, וכך נעה ההתרחשות אל זירה חדשה, היא חצר בית המשפחה.

  אין מחלוקת על כך ששניות לאחר מכן, נכנסו השוטרים עם רכבם לחצר, מה שעורר מהומה והתקהלות של בני המשפחה. השוטרים הודיעו לנאשם על עיכובו ודרשו כי יתלווה אליהם מיד, ואילו בני המשפחה ניסו למנוע את רוע הגזירה. בתוך כך, טוענים השוטרים כי הנאשם איים עליהם במילים "בוא תוריד את המדים אתה גבר עם מדים בלי מדים אתה לא שווה כלום, אני אזיין אותך", ואילו הנאשם טוען שלא איים, אלא אמר לשוטר שהוא מכבד אותו רק משום שהוא לובש מדים, ושאל האם הוא חושב שלולא כן היו מדברים באותה צורה.

  סופו של דבר שהנאשם נעצר תוך שימוש בכוח, הוכנס לניידת בכוח, והובל לתחנת המשטרה. בתוך כך , גם נרשם לו דו"ח תנועה בגין נהיגה בפזיזות.

  ריבוי עבירות

• עוד בטרם כניסה לעובי הקורה, יש מקום להתייחס, שוב, למרבה הצער, לאופן ניסוח כתב האישום, המייחס לנאשם לא פחות מ-4 עבירות שונות.

  מעבר לכך ששיקולים "אסתטיים" מחייבים לשמור על פרופורציה בין גודלו והיקפו של האירוע, לבין כמות העבירות שבכוחו לגבש, הרי גם ההלכה הפסוקה אמרה דברה, כפי שהזכרנו לא פעם.

  אמנם, הלכה היא כי אופן ניסוח כתב האישום הוא בגדר פררוגטיבה של התביעה, והיא סוברנית להחליט באשר לסעיפי האישום (בג"צ 935/89 עו"ד אורי גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 524; רע"פ 7213/14 מאיר נ' מד"י (21.12.14). ואולם, לצד זה, לא פעם נקבע כי הוספת אישומים ועבירות בכתב האישום שלא לצורך, היא נוהג פסול. בבש"פ 5284/91 לויאן נ' מד"י (7.12.91), אמר בית המשפט העליון:

  אינני יכול שלא להביע תמיהה על כך, שהתביעה מצאה לנכון להגיש נגד העורר לא פחות משישה אישומים שונים בקשר למעשה הנדון.

   הגשת כתב-אישום צריכה התביעה להשתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים, אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה. במסגרת זאת מותר לה, כמובן, לבחור את הסעיף המחמיר ביותר עם הנאשם. אם יש לתובעים ספקות כלשהם לגבי האפשרות להוכיח את כל האלמנטים של עבירה זו, ניתן לצרף אישום נוסף או אלטרנטיבי, ודבר זה גם מוצדק, אם הוא נחוץ כדי להאיר היבט מיוחד של הפרשה. אך אין להרבות בסעיפי אישום סתם, תוך מה שנקרא באנגלית:נ" throwing the book at The accused".

  במקרה שלפנינו, הניסיון להאשים את העורר בקשר למעשהו האחד המתואר בשש העבירות המנויות לעיל נראה על פני הדברים מיותר וצורם.

   

   

  ובע"פ 406/72 שניר נ' מד"י (פד"י כ"ח(1) 234), נאמר:

  כבר נלאיתי מלהתריע על הנוהג הנפסד הנהוג בידי רבים מן התובעים בפלילים, שמוסיפים הם בכתבי-האישום אישומים נוספים על האישום ברצח, באשר נעברו תוך כדי הכנת מעשה הרצח או תוך כדי ביצוע עבירות נוספות, כמו נשיאת אקדח, או התפרצות לדירה, וכיוצא באלה עבירות לוואי (ראה לאחרונה ע"פ 311/72, 395/72, [1] בע' 506). ... ואולם כנראה לא נשאר לי אלא להתייאש מן התקווה שאנשי התביעה הכללית ינסחו כתבי-אישומיהם לפי הנחיותיו של בית-משפט זה.

   

  ועוד נקבע בת.פ (מחוזי י-ם) 482/04 מד"י נ' גולן (20.12.05):

  המאשימה צריכה להשתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים, את אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה, ובמסגרת זו, מותר לה לבחור בסעיף המחמיר יותר. הכלל הוא, אפוא, שאין להרבות בסעיפי אישום "סתם", אלא אם כן קיימת לכך הצדקה עניינית, כלומר, כי בהעדר ציון של מספר סעיפי אישום אין המעשה או הפרשיה באים לכלל ביטוי מושלם והולם בכתב האישום.

   

• לדעתי, כתב האישום דנן, יש בו ריבוי סעיפי אישום סתם, ללא הצדקה עניינית. כך, קריאת כתב האישום אינה מאפשרת לערוך הפרדה בין המעשה המגבש על פי הטענה את העבירה של הפרעה לשוטר, לבין המעשה המגבש העלבה. כזכור, נכתב בפרק העובדות כי הנאשם סירב למסור את שמו, ואמר "מי אתה בכלל", ומיד לאחר מכן, אמר "לא רוצה לתת לך תעודת זהות, מה תעשה". עריכת הפרדה בין חלקי אותו משפט שאמר הנאשם, על מנת להצמיח מתוכו שתי עבירות פליליות, היא מלאכותית. באותו אופן, ההפרדה בין תיאור העובדות המגבש את ההפרעה לשוטר על ידי הסירוב להיכנס לניידת, לבין השימוש בכוח על מנת למנוע מעצר, באמצעות ההתנגדות להיכנס לניידת, אף בה יש כדי ליצור כפילות, ותוצאותיה צורמות ובלתי מידתיות, למידותיו של האירוע.

   

  העלבת עובד הציבור

   

• יש לתמוה על הבחירה לייחס לנאשם עבירה של העלבת עובד הציבור, שעה שנקבע זה מכבר, כי לצורך התגבשותה נדרשת העלבה שהיה בה כדי לפגוע בליבת כבודו האישי של העובד. בהקשר זה נקבע, כי אין די בביטוי של אלימות מילולית בוטה, אלא נדרשת פגיעה עמוקה בשמו הטוב של העובד שיש בה כדי לבזותו בעיני אחרים. כך למשל, נפסק כי הכינוי "נאצי", עונה להגדרה הנדרשת (דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מד"י (11.7.2011); רע"פ 229/12 כהן נ' מד"י (16.10.12); מ"ח 3378/13 פלוני נ' מד"י (17.7.14).

   

  בכל הכבוד הראוי, אינני סבורה כי אמירת הנאשם לשוטר ספז "מי אתה בכלל" היה בה כדי לפגוע בליבת כבודו האישי של ספז, או בכלל. לדעתי, גם אם לא היתה זו אמירה מנומסת ביותר, לא היה בה כדי לגבש עבירה פלילית.

   

  לאור האמור, אני סבורה כי לא התגבשה העבירה של העלבת עובד ציבור.

   

  הפרעה לשוטר ושימוש בכוח כדי למנוע מעצר

   

• על פי כתב האישום מיוחסים לנאשם מספר מעשים המהווים הפרעה לשוטר, לפיכך יש להתייחס לכל אחד מהם.

   

• הצפירה ברכב : אינני סבורה כי ניתן לייחס עבירה בכך שהנאשם צפר ברכבו. מעבר לעובדה שהנאשם טוען כי השמיע צפירה עדינה יחידה, יש לזכור שהדבר אירע לאחר שהשוטרים בחרו להעמיד את רכבם הגדול מסוג סוואנה, על הדרך, כך שחסם את התנועה. בהקשר זה נשאלו השוטרים מדוע חסמו את הכביש, ומתשובתו של מפקד הצוות סלטו, עלה כי הוא מודע לבעייתיות שבהתנהלותם:

   

  ש. למה לא העמדתם את הרכב שלכם בצד על העפר?

  ת. ברגע שעצרנו את הרכב, כל עוד לא הפרענו לאף אחד ולא היה אף אחד בסביבה לא ראינו צורך להעמיד את הרכב בעפר.

  ש. אבל ברגע שמגיע מישהו שצריך לעבור לבית שלו, אתם חוסמים לו את הדרך.

  ת. אבל אנו יכולים להזיז את הרכב ולתת לו לעבור. מה הבעיה. יש נהג שתמיד נמצא ברכב.

  ש. אם מישהו בא הביתה ..

  ת. אם מישהו בא אנחנו פשוט זזים הצידה ומפנים לו את הכביש.

  ש. אם אומר לך שהגיע הנאשם שהוא גר שם והרכב לא זז.

  ת. אז זה מה שאת אומרת לי שקרה? אני יכול להגיד לך שהייתי במרחק מהרכב, לא יודע מה היה דין ודברים. אם הוא היה מבקש להזיז את הרכב אני מתאר לעצמי שהיינו מזיזים אותו, או שהוא יכול היה לעקוף את הרכב שלנו מימין, או לעשות עיקוף. אם היה מבקש מנהג הרכב לזוז אני לא רואה סיבה שלא היה מזיז את הרכב.

  ...

  ש. שאותו אדם שמגיע והרכב שלכם מפריע לו והוא רוצה לעבור, הוא מבקש. אם הוא אומר לשוטר למשל תעיף את האוטו. זו בקשה או לא?

  ת. בקשה.

  ש. ואז צריך להזיז את האוטו?

  ת. לפי מה שאת אומרת, הוא אמר תעיף את האוטו אז הוא ביקש.

  ש. ואם אומר לך שהשוטר שלך בצוות שלך התעצבן עליו על דרך ההתנסחות של הבקשה ולכן ביקש ממנו להזדהות.

  ת. מה את שואלת אותי על זה?

  ש. זה נראה לך סביר?

  ת. תשאלי את אותו שוטר. את מי שדיבר איתו.

   

  בתשובתו של סלטו יש יותר מראשית הודיה בכך שהעמדת רכבם על הכביש לא היתה מוצדקת, ואף לדעתו היה מקום לכך שיוזז הרכב מיד כשהושמעה דרישה לכך, מצד אחד מעוברי הדרך. מעבר לכך, התייחסותו לדרך ההתנהלות של ספז שהיה כפוף לו, משתמעת כהתנערות ונראה שאילו היה הדבר תלוי בו, היה נענה לדרישת הנאשם, ובכך היה האירוע בא אל סופו.

  לעומת גישתו המתונה יחסית של סלטו, ניתן להתרשם מתשובותיו של ספז, שהוא זה אשר התעמת עם הנאשם:

  ש. הוא טוען שהוא בכלל עמד, ושהוא צריך להמתין הרבה זמן. חסמתם את הכניסה היחידה אליו הביתה.

  ת. זו לא כניסה יחידה. יש כניסה שנייה דרך נווה שלום.

  הוא גם יכול היה לעקוף מהצד.

  ש. ואתה ניגשת אליו כי אתה דואג לתושבים, אמרת לו שתוך מספר שניות תסיימו את הפעילות שלכם ותפנה לו את הדרך?

  ת. יכול להיות שאם הוא היה פונה אליי אחרת הייתי אומר לו. לפני שהתחלתי לדבר הוא אמר לי להעיף את הרכב כי הוא רוצה לעבור. אמרתי לו למה אתה מדבר ככה. הוא אמר לי מי אתה, מה אתה, לא רוצה להזדהות. (עמ' 11)

  הנה כי כן, לדעת ספז לא היה כל פסול בחסימת הכביש על ידי רכב המשטרה, למרות הטרחה שהיה בכך כדי לגרום לציבור הנהגים. גישתו הותירה רושם נוקשה ואדנותי, וניתן לשער שכך חש אף הנאשם בעת האירוע. בנסיבות אלה, קשה לבקר את הנאשם על שמצא לנכון לצפור כדי לגרום לרכב הסוואנה לזוז מן הדרך.

• הצגת תעודת הזהות: ספז העיד כי ניגש אל רכב הנאשם, על מנת לדאוג שיחדל לצפצף. כשנשאל מה הפריע לו בכך, השיב שהדבר הפריע לשכנים, והיתה זו שעת לילה. כשהופנה לכך שהשעה היתה מוקדמת למדי (18.45), השיב שהיתה חשיכה, ותשובתו הבליטה את הבעייתיות שבהתייחסותו הנוקשה אל הנאשם. בהמשך לכך, נשאל מדוע ראה לנכון לנהוג בתקיפות שכזו כלפי הנאשם, למרות שהבין שאין המדובר בעבריין אלא בבחור צעיר, השב מעבודתו כמאבטח ברכבת ישראל, כשהוא לבוש מדי עבודה, ורוצה להגיע לביתו, וכך העיד ספז:

   

  ש. הוא צפצף ממש חזק?

  ת. צפצף.

  ש. הרבה פעמים?

  ת. לא זוכר כמה פעמים.

  ש. היה ממשך מעצבן?

  ת. לא מעצבן.

  ש. הוא טען שהוא עשה צפצופון קטן?

  ת. דין צפצופון קטן כדין צפצופים.

  ש. שני השוטרים שהיו איתך לא שמעו בכלל צפצופים.

  ת. יכול להיות שהתעסקו עם משהו אחר.

  ש. הבחור הזה שמבקש לעבור הביתה צפצף, ואחרי זה לא אפשרתם לו לעבור הביתה

  ת. הוא סרב לעיכוב.

  ש. למה עיכבתם אותו מה הוא עשה?

  ת. כשניגשתי אליו בהתחלה להגיד לו למה הוא מצפצף, הוא אמר מה אכפת לך.

  ביקשתי ממנו להזדהות.

  הסוואנה עם מספר אדום, מדבקות, הייתי מזוהה כאיש משטרה, הוא לא יכול היה לטעות.

  ש. הוא צפצף על מנת לעבור לביתו. לא יכולת להגיד לו שתזיזו את האוטו?

  ת. ניגשתי אליו הוא אמר "מה אכפת לך, מי אתה" יש הבדל בין תעיף את האוטו שלך אני רוצה לעבור.

  ש. אחרי זה אתה לקחת כבר תעודת זהו שלו נכון? ידעת שהוא ממשפחת אהווידי וידעת שהוא גר שם.

  ת. ידעתי שהוא גר בפרדס שניר לא ידעתי בדיוק איפה.

  ש. והיה לך את תעודת הזהות שלו אצלך ביד?

  ת. אולי הוא שכח.

  ש. ואולי הוא לא מצליח להגיע הביתה שלו. כי אתם מעכבים אותו בלי סיבה.

  ת. יכול להיות.

  ש. מה הייתה הבדיקה במסוף?

  ת. לא זוכר.(עמ' 10)

  ...

  העד לשאלת בית המשפט –הרי כבר היה לך את התעודת זהות שלו ואמרת שרק לצורך כך היה העיכוב, אני משיב שנכון, אח"כ כשהוא ברח נכנסתי למתחם ועיכבתי אותו לתחנה על הכשלת שוטר על זה שהוא ברח.

  ש. התכוונת לעצור אותו?

  ת. לא יודע, במהלך הבדיקה במסוף הוא ברח. לא זוכר אם היה לי תוצאות הבדיקה לפני שהגענו למתחם או אחרי. גם רציתי לתת לו דו"ח תנועה.

  ש. נתתם לו דו"ח תנועה?

  ת. בטח.

  ש. על איזו עבירה?

  ת. נהיגה בפזיזות.

  ש. גם נתת לו דו"ח תנועה, גם השתמשת בכוח?

  ת. משכתי אותו פנימה, שישב בשקט. (עמ' 13)

   

• הנאשם העיד כי ספז פנה אליו בגסות, קילל אותו "בן זונה" ודחף עליו את דלת רכבו, זאת עוד בטרם דרש את תעודת הזהות. בעניין זה קיים פער בין העדות לבין גרסת הנאשם בחקירתו במשטרה, שם טען כי השוטר ניגש לחלון רכבו ונתן לו מכת אגרוף בפנים, וכשרצה לרדת מרכבו השוטר סגר עליו את הדלת ואמר לו "בן זונה גדול", ורק לאחר מכן דרש את התעודה. כשנשאל על הפער, חזר וטען שהיו גם אגרוף וגם דחיפה של הדלת.

   

  למרות הסתירה, התרשמותי היא שספז נהג כלפי הנאשם בתוקפנות שלא לצורך. אמנם, כידוע, הלכה היא כי סירוב להזדהות בפני שוטר, יש בו כדי לגבש עבירה של הפרעה לשוטר (ע"פ 617/80 למברטו נ' מדינת ישראל (8.1.81); בג"ץ 791/13 בן שבת נ' מד"י (10.2.13), ואולם בענייננו, אני סבורה כי לא היה מקום לדרישת ההזדהות, אלא נכון יותר היה אילו פעל ספז להרגעת התקרית, על ידי הזזת הרכב המשטרתי מן הדרך.

  מעבר לאמור, אין להתעלם מכך שלמרות כעסו של הנאשם, שהיתה לו עילה מוצדקת, הוא התרצה והציג את תעודת הזהות בפני ספז, בתוך רגעים אחדים.

  לנוכח השתלשלות העניינים כפי שפורטה, אני סבורה כי הסירוב הרגעי להציג תעודת זהות, לא היה בו כדי לגבש עבירה פלילית.

   

• עזיבת המקום ונסיעה מהירה הביתה: בשלב הבא של האירוע, מיוחסת עבירת הפרעה לנאשם, בשל כך שעזב את המקום במהירות, בעוד תעודת הזהות שלו בידי ספז.

  הנאשם מסר כמה הסברים שונים לעניין עזיבתו את המקום. בתחילה העיד כי עזב לאחר שהשוטר נהג כלפיו באלימות, קילל אותו "בן זונה", ודחף עליו את דלת רכבו, לכן צילם אותו ורצה ללכת להתלונן נגדו במח"ש. מצד שני, העיד כי כשהשוטר החזיק בתעודת הזהות, הוא עשה לעברו תנועת יד שמשמעותה "לך", ולכן הוא הבין כי השוטר משחרר אותו לדרכו, ונסע. לעומת זאת, העיד בחקירה הנגדית שחשב כי השוטר רוצה שיתלווה אליו לתחנה.

  גם בעניין תעודת הזהות מסר הנאשם כמה הסברים שאינם מתיישבים זה עם זה. מחד, אמר שרק לאחר שהחנה את רכבו בחצר ביתו, נזכר שהותיר אותה אצל השוטר, ורצה לפנות אליו כדי לקבלה. מצד שני, העיד כי כשהחל בנסיעה לעבר ביתו כבר ראה במראה את השוטר מנפנף לכיוונו בתעודה, והבין שנותרה אצל השוטר, אך נסע "בעצבים, כי פירפרו" אותו.

  מסקנתי מן העדויות היא כי הנאשם אמנם עזב את המקום על דעת עצמו מתוך כעס או תסכול כלפי התנהלות השוטרים שהפכו אותו לחשוד, בעוד שחש כי התנהלותם היא שגרמה לתקרית. אינני מקבלת את טענת הנאשם לפיה לא היה מודע לכך שהוא נדרש להמתין, שכן מן הראיות עולה בבירור שספז נטל את תעודת הזהות לצורך בדיקתה, ובזמן זה היה הנאשם למעשה מעוכב, עד לקבלת הרשות לנסוע לדרכו. הסבריו של הנאשם לעזיבתו כלל תשובות סותרות ובלתי משכנעות, ואני סבורה כי באותה סיטואציה היה עליו להימנע מעזיבת המקום.

• הסירוב לעיכוב ולמעצר בחצר הבית: מעשה ההפרעה האחרון מיוחס לנאשם בשל סירובו לעיכוב, וסירובו להיכנס לניידת המשטרה. בעניין זה טען הנאשם כי אמנם סירב, וזאת מתוך פחד מפני השוטרים.

   

  לאחר ששמעתי את העדויות, אני סבורה כי לא היתה הצדקה למעצר הנאשם בחצר מתחם המשפחה, ולכן לא היתה הצדקה לשימוש בכוח לצורך מעצרו.

  כאן יש להזכיר כי ה"בריחה" של הנאשם מידי השוטרים, ארכה שניות ספורות בלבד, כיוון שמתחם מגורי משפחתו מצוי במרחק שבין 50 מ' עד 100 מ' ממקום עמידת רכב המשטרה. בנסיבות אלה, קשה להגדיר את נסיעתו לשם כ"בריחה" של ממש, מה גם שהנאשם הוכיח שלא היתה לו כוונה להימלט, שהרי בהגיע השוטרים, יצא מרכבו וצעד לקראתם, תוך שדרש כי ישיבו לו את התעודה שהותיר בידם קודם לכן. בהתנהגותו זו, הראה הנאשם כי לא היתה לו כל תודעת אשם, אלא סבר שנהג כדין, שאם לא כן, לא היה פונה אל השוטרים בדרישה.

  עוד יש לזכור כי בשלב ההגעה למתחם המשפחה, כבר הושלמה בדיקת המסוף שנערכה, וממנה עלה כי הנאשם חסר כל עבר פלילי. בנסיבות אלה, ומאחר שכזכור, העילה הראשונית לבדיקה היתה נעוצה רק בכך שצפר לרכב המשטרה, ניתן היה להשיב לידיו את התעודה, ולסיים בכך את האירוע. אך למרבה הצער, בחרו השוטרים, שוב, להסלים את האירוע ולדרוש עיכובו של הנאשם, באופן שאינו מידתי, ואינו נדרש, בייחוד בשים לב למינוריות מעשיו, ולפגם בהתנהלותם שלהם עם הרכב המשטרתי, קודם לכן.

  כשנשאל סלטו מה היתה בעצם הסיבה לעיכובו של הנאשם במתחם המשפחה, העיד כך:

  ש. אדם בלי עבר פלילי, לא עבריין, לא בדוקאי, ושבעצם הוא לא אדם עם רקע פלילי, אלא הוא גר שם וניסה לעבור לבית שלו.

  ת. או.קיי.

  ש. למה צריך לעכב אותו עדיין לתחנה?

  ת. ברגע שהתבקשה תעודת זהות ורצינו לבדוק את הרכב, את הבן אדם. בשלב הזה הוא העלה את רמת החשד שהוא נסע מהר, ניסה לברוח. אני ככה פירשתי את זה, יכול להיות שיש לו משהו בתוך הרכב שהוא ניסה להסתיר, להתחמק. אפילו שתעודת הזהות שלו אצלי ביד. אני במינימום עשיתי את המרדפון הזה כדי לבדוק. לטעמי לא אמורים לברוח מבדיקה של המשטרה.

   

  ואולם, איש מן השוטרים לא העיד על קיומו של חשד קונקרטי כלפי רכבו של הנאשם ואף לא נערך בו כל חיפוש בשום שלב של האירוע. בכך יש כדי לעורר את הרושם כי נעשה כאן ניסיון לתאר בדיעבד חשד שלא היה קיים בפועל, במטרה לשכנע בקיומה של עילת מעצר. רושם זה מתחזק לנוכח עדות השוטר ארד:

  ש. למה אי אפשר היה להזמין אותו לתחנה אח"כ?

  ת. לא רדפנו אחריו, נסענו אחריו.

  ש. למה אי אפשר היה להזמין אותו אלא לרדוף או ללכת אחריו? הוא סירב לעיכוב ותעודת הזהות נשארה בידיכם 

  ת. למה לא? זה לגמרי סביר. בן אדם שמסרב לשתף פעולה, יש ת.ז. והוא נוסע בצורה שקשה להסביר.

  ש. תעודת הזהות בפניכם והוא לא סירב להזדהות, אולי סירב לעיכוב. זה לא סיבה להיכנס למתחם המשפחה

  ת. לא נכנסו, היינו בחוץ. הגענו למתחם והם יצאו אלינו

  ש. כל זה בגלל התנגדות לעיכוב, לא פתחתם לו תיק תעבורה ?

  ת. לא אבל יש חוק אם בן אדם מתנגד לעיכוב צריך לעצור אותו.

   

  התרשמותי היא שלא היה צורך של ממש בעיכובו של הנאשם , וודאי שלא היתה הצדקה למעצרו, וזה גם זה נועדו אך ורק על מנת להעמיד את הנאשם במקומו, לאחר שהעז "לברוח".

  חוסר המידתיות שבהתנהלות השוטרים מתבלט במיוחד, לאור העובדה שבאותו מעמד, כשפגשו בנאשם בחצר ביתו, מסרו לידיו דו"ח תנועה בגין נהיגה פוחזת, אך בכך לא היה די לדעתם, משום מה, והם ראו לנכון להמשיך ולהתעמת עמו.

  בכל מקרה, היות שלא צוין מפי השוטרים קיומו של חשד ממשי נוסף שהתעורר כלפי הנאשם באותה עת, אלא החשד כולו התמצה בכך שעזב את המקום על דעת עצמו, ניתן היה למסור לידיו הזמנה לסור למשטרה, ולא היתה כל דחיפות שהצדיקה מעצר בו במקום, זאת בהתאם להוראת סעיף 67(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996, המתיר לזמן אדם לתחנת המשטרה "למועד אחר שייקבע".

  בהקשר זה, יש להזכיר כי פקודת מטא"ר 14.01.34 עיכוב מעצר ושחרור (18.1.08), סעיף 3ב'(1)(ג), קובעת:

  ככלל, במקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה, על פני הדרישה להילוות לשוטר.

• היות שלא היתה עילה חוקית למעצר הנאשם, הוא היה רשאי להתנגד למעצר. לפיכך, אינני מוצאת כי בהתנגדותו להיכנס לניידת היה משום עבירה של הפרעה לשוטר, וכן אינני מוצאת לנכון להרשיעו בעבירה של שימוש בכוח כדי למנוע מעצר.

   

  איומים

   

  ספז העיד כי הנאשם אמר לו בעת שניסה לעצרו "בוא תוריד את המדים, אתה גבר עם מדים, בלי מדים אתה לא שווה כלום" (עמ' 6 ש' 20). לאחר מכן, הסביר שאיננו מייחס חשיבות לדברים שנאמרו, והוסיף שהנאשם אמר לו "אני אזיין אותך בוא תוריד את המדים תהיה גבר".

   

  עדותו של ספז נתמכת בנקודה זו בעדויות סלטו וארד.

   

  מנגד, הנאשם טוען כי לא אמר את הדברים הללו, אלא אמר לשוטר, שאם לא היה לובש מדים, לא היה מדבר איתו ככה, אלא היו מדברים אחרת, וכוונתו היתה לכך שהוא מכבד את השוטר.

   

  לאחר ששמעתי את העדויות, נותר ספק בליבי, שמא אמר הנאשם את הדברים כפי שהוא טוען, אך בלהט האירוע קלטו השוטרים את הדברים כדברי איום. למסקנה זו אני מגיעה גם מתוך התרשמותי מדמותו של הנאשם, שאינו אדם נוטה לאלימות.

   

  בנוסף, לאור קביעתי כי לא היתה הצדקה לעיכוב הנאשם ומעצרו, ייתכן שיש לראות את האיומים כחלק מהתנגדותו המותרת, למעצר הבלתי חוקי.

   

  בנסיבות אלה, ולנוכח הספק, אין מקום להרשעת הנאשם בעבירה של איומים.

   

  סיכום

   

  פרשת הראיות הותירה את הרושם כי האירוע נשוא האישום היה מינורי ומיותר, והתנהלות השוטרים כלפי הנאשם חרגה מן הסביר והראוי, על פי פקודת המטה הארצי 06.02.08 השירות לציבור, סעיף 4י"ב:

   

  יב. חובת השוטר לנהוג באדיבות ובכבוד כלפי הציבור

  1. שוטר ינהג באדיבות, בסבלנות ובסובלנות כלפי הציבור. הוא ישתמש בשפה נאותה, ינהג בצורה עניינית ובשיקול דעת, וינקוט כל פעולה סבירה המתבקשת לצורך מתן הטיפול

     הנדרש.

  2. השוטר ינהג בכבוד כלפי כל אדם שהוא מטפל בעניינו, יהיה קשוב, ולא ימעיט בערכו של הקושי או המצוקה שהוא שרוי בהם.

      

     כבר מן השלב הראשון של האירוע, ניתן היה למנוע את התקרית בין השוטרים לבין הנאשם, אילו אימצו השוטרים הלך רוח קשוב יותר, ואילו נהגו בשיקול דעת וביתר התחשבות במשתמשי הדרך.

      

     לאחר מכן, בשלב השני, לא היתה הצדקה לפעול בתקיפות כלפי הנאשם ולא היתה הצדקה למעצרו, שכן כבר היה ברור אז, שאינו דרוש למשטרה, ולא ניסה לברוח, אלא החנה רכבו במתחם משפחתו במרחק קצר מהם. בהיעדר כל חשד לעבירה פלילית נוספת נגדו, ומאחר שכבר נרשם לו דו"ח תנועה, קבעתי כי המעצר היה בלתי חוקי, ועל כן היה הנאשם רשאי להתנגד לו, כך שלא ניתן להרשיעו בעבירות של איומים והתנגדות למעצר.

      

     לצד זה, הוכח כי בשלב הראשון של האירוע, הנאשם החל בנסיעה מהירה ברכבו, למרות שטרם הורשה לעזוב את המקום, בעת שהשוטרים ערכו בדיקת מסוף של תעודת הזהות שלו. בכך ביצע הנאשם עבירה של הפרעה לשוטר.

      

     לפיכך, אני קובעת כי הנאשם ביצע עבירה של הפרעה לשוטר בלבד, ומזכה אותו מיתר העבירות שבכתב האישום.

      

     אני מוצאת לנכון לציין כי למול התנהלותם הבעייתית של השוטרים, מצטיירת התנהגותו של הנאשם בגוונים חיוורים למדי, ולכן יש מקום להימנע מהרשעתו, כבר בשלב זה.

      

      

     ניתנה היום, ח' סיוון תשע"ו, 14 יוני 2016, במעמד הצדדים