מבוא:
1.צלם מקצועי הוזמן על ידי עו"ד לצלמו כשהוא ישוב במשרדו. עורך הדין שילם עבור הצילום - והפך להיות בעל הזכות הקניינית בו. לאחר מכן, העבירו לאנשי יחסי הציבור לשם הפצתו. בעל מקומון השתמש בצילום בכתבה שנערכה אודות אותו עורך דין מבלי שנתן קרדיט לצלם. האם זכאי הצלם לפיצוי בגין הפרת זכויותיו המוסריות?
העובדות:
2.התובע הינו צלם במקצועו, העוסק כעובד חופשי (פרי לנסר). שנים רבות עבד עבור העיתון מעריב וכן מעביר את צילומיו לכלי תקשורת שונים וצרכנים אחרים. בין היתר זומן התובע לצלם את בא כוחו דהיום – עורך דין הירש – כשהוא במשרדו (להלן: "הצילום"). הצילום הועבר באמצעות משרד יחסי ציבור לכלי תקשורת שונים וביניהם הנתבעת1. הצילום נשלח בדואר אלקטרוני למשרדי הנתבעת 1 ולצידו מבזק חדשותי לפרסום אודות פעילות משרד עורך הדין. בשולי המכתב האלקטרוני נרשם כדלקמן: "הודעה קצרה + תמונה – קרדיט: יגאל לוי".
הנתבעת 1 הינה חברה העוסקת בהוצאה לאור של מקומון בשם "עובדה", המתפרסם בתחומי העיר עפולה – עירו של עורך הדין – אשר בעלי מניותיה ומנהליה הינם הנתבעים מספר 2 ו- 3.
3.ביום 31.7.15 פורסמה במקומון עובדה כתבה אודות עורך דין הירש. בשולי הכתבה פורסם הצילום. לא ניתן לתובע כל קרדיט בגין צילום זה. ביום 2.8.15 פורסם הצילום פעם נוספת הן במקומון והן בדף הפייסבוק, אף זו הפעם ללא קרדיט לצלם. התופעה חזרה על עצמה ביום 6.8.15 וביום 7.8.15. בשני המקרים האחרונים פורסם הצילום כשהוא קטוע.
4.בגין כל ההפרות שלעיל, דהיינו 5 פרסומים- ארבעה במקומון ואחד במרשתת- ופגיעה אחת בצילום, הוגשה התביעה שלפנינו, בה תבע התובע סך של 15,000 ₪ בגין כל פגיעה ובסה"כ 90,000 ₪.
טענות ההגנה:
5.הנתבעים טוענים כי הפרסומים נעשו אך ורק על ידי הנתבעת 1. לטענתם, שררו בינם לבין התובע יחסי ידידות והדדיות, במסגרתם הם נהגו לפרסם מצילומיו מבלי ליתן לו קרדיט. הסיבה לכך הייתה כי הוא עבד במשך השנים כצלם של עיתון מעריב ולא רצה כי בעיתון מעריב ידעו כי הוא מעביר צילומים לגופי תקשורת אחרים. לטענתם, השוק רווי בצילומים וצלמים אשר מפיצים צילומים לתקשורת, מבלי שיהיה צורך לשלם להם וכך גם נהג התובע במסגרת יחסי הידידות ביניהם.
במהלך הבאת הראיות הסתבר, כי מערכת היחסים שבין הצדדים נעשתה באמצעות כתב מעריב אחיקם משה דוד (ראה סעיף 13 לתצהיר הנתבע 2). כאשר במסגרת שני הצדדים העבירו אחד לשני תמונות חדשותיות כעניין שבנוהג. במסגרת זו אף העביר הנתבע 2 ידיעות שונות וצילומים שהוא צילם לעיתון מעריב באמצעות הכתב הנ"ל. ואילו התובע העביר בעבר לנתבעת 1 צילומים לפרסום, אשר חלקם פורסם ללא קרדיט.
לטענת הנתבעים, התביעה דנן מקורה בכך שפרץ עימות קשה בין עורך דין הירש לבינם, כאשר במקומון עובדה הם פרסמו את הצילום - אשר הגיע אליהם ממשרד יחסי ציבור שהעסיק עו"ד הירש לקידומו ולקידום משרדו ואיתור לקוחות – אך שלא לצורך אליו כיוון עו"ד הירש ומכאן חמתו עליהם.
אין מחלוקת כי הצילום פורסם במקומון. אף אין מחלוקת כי הצילום פורסם לא בהקשר אליו כיוון משרד יחסי הציבור כאשר העביר את הצילום למקומון. לטענת הנתבעים, הצילום צורף לידיעה רלוונטית שיש בה משום עניין לציבור, שהיא עובדת השעייתו הזמנית של עו"ד הירש מלשכת עורכי הדין לתקופת זמן. ומכאן יצא קצפו.
6. לטענת הנתבעים, הצילום הנ"ל הפך להיות נחלת הכלל מכוח פרסומה באתרי פייסבוק שונים, ועל כן אין מקום ליתן לה קרדיט כפי שלא ניתן לה בפייסבוק.
לשיטתם, הפרסום נעשה בתום לב. גם אם בוצעה עוולה, הרי שהיא בגדר של מעשה של מה בכך שאינו בר פיצוי.
7.הנתבעים אף טוענים טענות שונות באשר למועד בו נעשה הצילום . אך לא אכניס ראשי לסוגייה זו לאחר שהתברר כי מקורן של הטענות בטעות סופר ומוטב היה אלמלא נטענו.
8. עוד טוענים הנתבעים כי התמונה אינה מעשה אמנות ולא הושקעו בה כל מאמצים וכל צלם חובב, בעל טלפון נייד. יעיד כי התמונה הינה בנאלית.
דיון:
9. למעשה אין מחלוקת כי הצילום מושא תביעה זו נעשה על ידי התובע. אין אף מחלוקת כי התובע הינו צלם מקצועי בעל ותק ומוניטין. חרף כל טענות הנתבעים לעניין זה, האמנתי לתובע, ללא סייג כאשר העיד באולמי היום כי הוא צילם את הצילום האמור וקיבל תמורת העבודה 3,000 ₪ (ראה עמוד 6 לפרוטוקול). הוא אינו חולק על כך כי הצילום נמכר לעו"ד הירש, אולם הוא טוען בתוקף לזכותו המוסרית בצילום זה ועומד על כך כי הינו זכאי לקרדיט בגין הצילום (ראה עמוד 9 לפרוטוקול).
אף קבלתי את עדותו, השוללת את טענת הנתבעים, לפיהן נהג להעביר צילומים לפרסום מבלי לקבל קרדיט. וכך רואים אנו בפרוטוקול את אשר העיד התובע:
"ש. מי העביר את התמונה לשפיגל. התמונה שאתה טוען לה לקרדיט.
ת. לא יודע, תשאל את דב הירש. אני לא מומחה ליחסי ציבור, אני צלם. אני לא אישית לא העברתי את הצילום. אני לא מעביר אף פעם. אני תמיד דואג שיהיה רשום את שמי למטה. זה פרנסתי. הקרדיט זה הפרנסה שלי. כדי שאתה תכיר אותי וכל אחד ואחד בעולם יזמין אותי לעשות לי עבודות, כי הקרדיט זה הבייבי שלי ואני מצלם עבור זה שאנשים יביאו לי עבודה ופרנסה.
ש. מפנה אותך לסעיף 10 לתצהירך – אתה עומד על האמור בסעיף זה.
ת. כן, דוב עשה את זה בשמי. הוא עורך דיני".
(עמוד 9 שורות 13 עד 17 לפרוטוקול).
בניגוד לטענות הנתבעים, העיד התובע כי הקשרים שבינו לבינם נעשו באמצעות כתב מעריב מר אחיקם משה דוד (ראה עמוד 8 שורות 5 עד 22 וכן שורות 31 - 32). במסגרת זו, כל צילום שהוא התבקש לצלם עבור מעריב נעשה באמצעות מערכת מעריב והכתב, כאשר הנתבע 2 נהג לפנות לכתב והלה העביר אליו כצלם את הוראות הצילום לאחר שנתקבל אישור המערכת בתל-אביב. בפרסום כל צילום כאמור, ניתן לו קרדיט כצלם.
10.למעשה, בסופו של יום, גם הנתבע 2, שהינו העד היחיד מטעם ההגנה, מודה עקרונית בטענותיו של התובע. ראשית, הוא אינו מכחיש את העובדה שהצילום הרלוונטי צולם על ידי התובע ופורסם, כפי שפורסם, ללא קרדיט לתובע. בתחילה טענו הנתבעים כי קיבלו את הודעת משרד יחסי הציבור בדואר האלקטרוני ללא הכיתוב הנוגע לקרדיט. ברם, זנחו טענה זו לאחר שהסתבר שטענה זו לא היתה נכונה, וכי הם עצמם צירפו את מכתב הדואר האלקטרוני כשהוא קצוץ במיקום הרלוונטי. אולם הנתבע הודה כי המכתב הנכון אשר הוצג בפניו, מוכר לו (ראה עמוד 12 לפרוטוקול שורה 32). עם זאת, טען הנתבע 2 כי המכתב הועבר למערכת המקומון שעה שהוא לא היה בה כיוון שהוא שהה בביתו כשהוא חולה. הנתבע 2 טען כי היה לו הסכם עם התובע שהוא אינו נותן קרדיט לצילומיו, כיוון שלא רצה כי "יפגע במעריב" (עמוד 13 שורה 11). עדות זו לא זכתה לאמוני, ברם אינה רלוונטית לדיון שבפנינו. שכן, הפרסום מושא הדיון אינו נוגע כלל לעניין הנוגע לעיתון מעריב. אף ראינו, כי הנתבעים ידעו ידוע היטב לתת קרדיט לצלם בהזדמנויות אחרות, כעולה מעדותו של הנתבע 2. עובדה היא כי הוצגו מוצגים (ת/1) ובהם פורסמו צילומים שנעשו במקומון עובדה כשלצידם קרדיט הולם לתובע.
הנתבע 2 טען בפני טענה מופרכת, כאילו הכיתוב על גבי הודעת המייל אליה צורף הצילום אינו מהווה משום הנחיה למתן קרדיט. כדבריו:
"אם ליגאל לוי היה כה חשוב לקבל קרדיט, הוא יכול להטביע על התמונה שלו את שמו.
כתוב שם 'קרדיט יגאל לוי' אך לא נאמר 'תנו קרדיט ליגאל לוי' ". (עמוד 13 שורות 26 – 27).
טיעון זה לאו טיעון הוא. נאמר במייל מפורשות שהקרדיט בגין הצילום ליגאל לוי. הנתבעים ידעו היטב מי הוא אותו יגאל לוי וכי הינו צלם במקצועו, הזכאי לקבל קרדיט.
סעיף 46 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 קובע כדלקמן:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר -
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
סעיף 45 (ב) קובע את היקפה הרחב של הזכות כדלקמן:
"(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".
ומכאן, שאף אם העביר התובע או מכר את זכותו הקניינית בצילום לאחר, עדיין לזכויותיו המוסריות יש תוקף בלתי פגיע. הקניין המוסרי רחב כמה מונים מזכות היוצרים. בעוד שאת זכות היוצרים ניתן להעביר, הרי הזכות המוסרית הינה זכות אישית בלתי עבירה, ותישאר זכותו של היוצר גם כאשר מכר את זכות היוצרים. על כן, גם במקרה שלפנינו, גם אם העביר התובע את זכות היוצרים לעו"ד הירש, עדיין עומדת לו הזכות המוסרית ובהתאם להוראת סעיף 46 קיימת לו הזכות הבלתי מסויגת כי שמו יקרא על יצירתו. דומני, כי כיום אין ויכוח כי ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין ידועים היטב לשני הצדדים להליך שבפנינו. כך הוצגו בפנינו צילומים שונים, חלקם צילומים שצולמו על ידי התובע ואף צילום אחד שצולם על ידי הנתבע 2 וזכה לקרדיט בעיתון מעריב. הקרדיט נרשם תמיד באותיות קטנות בשולי הצילום. כך למשל רואים אנו ידיעה שפורסמה על ידי הנתבעים בעיתון חדשות קריות ביום 4.1.15, כאשר בשוליה נרשמו המילים "עו"ד דב הירש. צילום יגאל לוי" (ראה ת/1). עוד רואים אנו צילום שפורסם במקומון עובדה מיום 21.8.15 לצד הכיתוב "מי אתה דב הירש?" ולצידו הכיתוב "צילום: יגאל לוי". קרדיט כאמור מופיעה בעוד שני פרסומים שונים שנעשו במסגרת המקומון עובדה כמופיע במסגרת ת/1.
11. לסיכום פרק זה, אין חולק על כך כי נעשו על ידי הנתבעת 1 חמישה פרסומים במקומון עובדה, בתחילת חודש אוגוסט 2015 מבלי שניתנה הקרדיט ההולמת לתובע.
12. התובע טוען כי נעשה פרסום אחד של אותו צילום, אשר עבר תהליך חיתוך כלשהו, ובכך נעשה בו פגם בצילום כמפורט בסעיף 46 (2) לחוק זכויות יוצרים הנ"ל הקובע כי "לא יוטל פגם ביצירתו ולא יעשה בה סילוף או שונה צורה אחר, וכי לא תעשה פעולה פוגענית..." ברם, הסעיף מוסיף וקובע: "והכל אם יש באלו מהן כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר". על כן, על מנת שיוכל התובע לזכות בתביעתו בגין סילוף הצילום על ידי פעולה פוגענית כאמור, עליו לשאת בנטל ולהוכיח כי הסילוף האמור יש בו כדי לפגוע בכבודו או בשמו. לא הועלתה כל טענה של ממש, במה התאמת הצילום לפרסום הביאה לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו של התובע. על כן, איני מקבל את הטענה באשר לפגיעה השישית.
שיעור הפיצויים:
13.התובע מעריך את סכום הפיצויים המגיע לו בגין ההפרות האמורות של זכותו המוסרית בערך של 15,000 ₪ לכל פגיעה. בטיעוניו בפני טען עורך דינו כי מדובר בהפרות שונות, כאשר אין מדובר במסכת אחת אשר יכולה להיחשב כהפרה אחת. יתר על כן, כל פרסום אף הועלה לאינטרנט בנפרד בעותק דיגיטלי של המקומון. התובע מוכן לקבל את העובדה כי הפרסומים הדיגיטליים כולם גם יחד מהווים הפרה אחת. בסופו של דבר, טען התובע כי נעשו 4 הפרות שונות, אחת בכל אחד מגיליונות העיתון ואחת באתר האינטרנט בעמוד הפייסבוק של העיתון. באשר לקביעת שיעור הפיצויים טוען התובע, כי יש להביא בחשבון את התנהלותם הדיונית של הנתבעים, אשר הכחישו בתחילה את העובדה שהצילום הועבר אליהם בצירוף דרישת קרדיט. הכחשה זו נסתברה ככוזבת. יתר על כן, הנתבעים לא הפסיקו עד היום את הפרת הזכויות, בטענה כי הינם ממתינים לצו (ראה לעניין זה עדות הנתבע מס' 2 בעמ' 14 למעלה). עוד טוען עו"ד הירש כי גם טענותיהם האחרות שטענו הנתבעים נוגעות לעניינים חסרי שחר. הנתבעים הפיקו רווחים כתוצאה מהפרסום במסגרת הוצאת המקומון – הוצאה אשר משמשת להם כמקור פרנסה. הם לא שילמו עבור הצילום. הם גם לא נתנו קרדיט המהווה משום תמורה, ובכך יש לראותם כמי ש"גנבו" את זכויותיו של התובע. כל זאת נעשה במגמה להכעיס את התובע חרף הסכסוך. לכן הם טוענים כי הינם זכאים לפיצוי בסך 90,000 ₪ שהינו סכום הולם כפי שנקבע בפסיקה.
14. מנגד, טוען ב"כ הנתבעים עו"ד ואקנין, כי התביעה מהווה משום ניצול ציני של התובע ככלי ניגוח במסגרת המאבקים הניטשים בין עורך דין הירש לבין הנתבעים. התובענה כולה מהווה משום סערה בכוס מים, תוך שהתובע אינו מכוון אלא להכפיש ולהוציא את דיבתם הרעה של הנתבעים.
הנתבעים טוענים לעניין זה, כי אותו צילום הפך להיות נחלת הכלל. שכן, הוא פורסם במקומות אחרים ללא קרדיט. כל הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין, בהתאם לכללים שנקבעו בסעיף 50(ב) לחוק זכויות יוצרים. הצילום פורסם כמות שהוא ללא עיוות וללא שינוי כאשר התובע אף לא עשה כל דבר על מנת למזער את נזקיו. על כן, אין התובע זכאי לפיצויים.
15.אין ספק כי אי מתן הקרדיט לתובע מהווה משום פגיעה ברת פיצוי כקבוע בסעיף 52 לחוק זכויות יוצרים. המחוקק קבע מפורשות בסעיף 56 כי הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית מאפשרת לבית המשפט אף לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. איני סבור כי פרסום יצירה של צלם מקצועי שעיסוקו בצילומים הזוכים לפרסום בכלי התקשורת הכתובה והדיגיטלית, יכול להיחשב כדבר של מה בכך שאינו ראוי למתן קרדיט. התובע הסביר בצורה ברורה את העובדה כי למעשה פרנסתו מבוססת על שמו כצלם עיתונות. כדבריו: "זה פרנסתי. הקרדיט זה הפרנסה שלי. כדי שאתה תכיר אותי וכל אחד בעולם יזמין אותי לעשות לי עבודות (כך במקור) כי הקרדיט זה הבייבי שלי ואני מצלם עבור זה שאנשים יביאו לי עבודה ופרנסה". עדות זו, שניכר בה כי ניתנה מדם ליבו של התובע, יש בה כדי ללמד על אופייה של הזכות המוסרית וזכותו של התובע לקבל תמורה עבורה. אין לראות בהפרתה משום דבר של מה בכך, אשר בית המשפט יקבע כי אינו בר פיצוי.
לטעמי, העובדה כי הפרסום בא במטרה לשרת את האינטרסים של העומדים מאחורי המקומון "עובדה", במסגרת מאבק לא ברור, אשר מתנהל בינם לבין עו"ד הירש, יש בה רק כדי להוסיף נופך נוסף של חומרה לעצם הפרת זכותו של התובע ושרבובו למחלוקת לא לו.
כיום אף אין ספק בכך כי מספר פרסומים של צילום אחד במסגרת ידיעות שונות, יש בהם מספר הפרות כמספר הצילומים שפורסמו (ראה דבריו של כבוד השופט צבי זילברטל בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3560/09 אבי ראובני נגד מפה – מיפוי והוצאה לאור [6.1.11]). אין במקרה שלפנינו משום הפרה אחת, המתבצעת במסכת אחת של מעשים, אלא מעשים שונים שנעשו במועדים שונים ובמסגרת פרסומים שונים, אשר כל אחד מהם נוגע בנפרד בעו"ד הירש.
16.בשקלי את השיקולים השונים שנקבעו בפסיקה והמפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, סבורני כי מן הראוי לזכות את התובע בפיצויים בסך של 7,000 ₪ בגין כל אחת מחמשת ההפרות שנקבעו על ידי לעיל, ובסה"כ בסכום כולל של 35,000 ₪.
17. הואיל וההפרות נעשו על ידי תאגיד – הנתבעת 1 – אשר הנתבעים 2 ו- 3 הינם אורגנים שלו ושעה שלא נטענה טענה הנוגעת להרמת מסך, ולא הובאו ראיות המקימות את יסודות הרמת המסך, אני קובע כי הנתבעת 1 היא שתישא בסכום הפיצויים ואילו התביעה כנגד נתבעים 2ו- 3, תדחה.
18. משקבעתי כי נעשו הפרות ביחס לזכויותיו המוסריות של התובע, אני מורה כי כל הפרסומים המפרים יוסרו מן המרשתת, תוך 7 ימים, ולחילופין כי יתווסף לצידם קרדיט מתאים לתובע, אשר יכתב בצורה מכובדת ומכבדת. כמו כן, ניתן צו מניעה של קבע, האוסר על הנתבעים לפרסם את הצילום, או כל צילום אחר שצולם על ידי התובע, מבלי שינתן בו הקרדיט ההולם לתובע כמקובל.
19. לסיכום, אני קובע כי הנתבעת 1 תשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן בצירוף הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 7,000 ₪. כמו כן ניתנים צווים כמפורט בפסקה 18 לעיל.
ניתן היום, ח' סיוון תשע"ו, 14 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
