נתוני רקע ועובדות:
1. התובע 2, בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף קירית אתא (להלן: "הבנק") הגיש ביום 20.08.2000 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד מר ט. מ.ז"ל (להלן: "המנוח") במסגרת ת"א 18665/00 (שלום-חיפה). משלא הגיש המנוח בקשת רשות להתגונן, הגיש הבנק בקשה למתן פסק דין כנגדו, וביום 23.10.2000 ניתן פסק הדין בבית המשפט השלום בחיפה. פסק הדין הוגש לביצוע וביום 14.11.2000 נפתח תיק ההוצאה לפועל שמספרו 02-30782-00-6.
2. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה גרושתו של המנוח אשר התגרשה ממנו ביום 15/8/05 בבית הדין הרבני בבאר-שבע . בין הצדדים נחתם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד, ובמסגרתו הסדירו הצדדים את יחסיהם המשפטיים והממוניים לרבות מזונות הקטינים , הזכויות בדירה המגורים המשותפת ועוד זכויות כאמור בהסכם זה. המנוח הנ"ל הלך לבית עולמו ביום 29/12/05, לאחר גירושיו מהנתבעת .
3. בבעלות הנתבעת והמנוח הייתה דירת מגורים אחת הידועה כ** ברחוב ***להלן: "הדירה" או "הנכס").
הדירה משמשת את הנתבעת וילדה הקטינים למגוריהם ומלבדה, אין לנתבעת או לילדיה נכסים או דירה אחרים. מכתב ההגנה עולה כי הדירה נרכשה בעיקר במימון משכנתה שנטלו בני הזוג וכן באמצעות הון עצמי אשר חסכה הנתבעת ברווקותה בסך של 50,000 ₪. כמו כן, בהסכם הגירושין בין בני הזוג (בסעיף 10) הוצהר כי הדירה אשר רשומה על שם שניהם הינה רכושה של הנתבעת בלבד ותישאר בבעלותה ובחזקתה.
דא עקה, למרות האמור, הבעלות במרשם המקרקעין לא שונתה.
4. לנוכח האמור, ביום 6.9.12 החל הבנק לפעול בתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידיו למנוח ורשם עיקול על זכויות המנוח בדירה. ביום 29.10.2013 במסגרת אותו תיק ההוצל"פ הכונס לבקשת הבנק, ככונס נכסים על זכויות המנוח בדירה וזאת לצורך תובענה לפירוק שיתוף. לאחר שניתן צו המינוי פנה הכונס לנתבעת באמצעות מכתב במסירה אישית ויידע אותה על הבקשה למינוי וצו המינוי, על מנת לתת לה הזמנות לפדות את הנכס ואולם היא לא פנתה לעשות כן. ביום 09.12.2013 הגיש הכונס תביעה זו שלפניי, לפירוק שיתוף בדירת המגורים שבבעלות הנתבעים (להלן: "התביעה").
5.בקדם משפט ראשון שהתקיים ביום 13.07.2014 במסגרתו ביקש ב"כ נתבעת לבוא בדברים עם הכונס וכן הוארך המועד להגשת תצהיר מטעמה. ביום 20.10.2014 ולנוכח מחדלה של נתבעת מלהגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה במועד, הגיש הכונס בקשה למתן פסק דין ולחילופין ליתן החלטה בהתאם לתקנה 168 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א) שלפיה לא יורשו הנתבעים להגיש תצהירים מטעמם או להוכיח עובדות.
נתבעת הגישה תגובתה וכן בקשה למתן ארכה להגשת תצהיר מטעמה, בקשה לה נעתר בית המשפט ביום 11.11.2014. לאחר שנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה התקיימה ביום 20.05.2015 ישיבת קדם משפט במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה הצדדים יגישו סיכומיהם ופס"ד יינתן על בבסיס החומר שבתיק והסיכומים. תחילה לטענות הצדדים.
טענות התובעים:
6. לטענת הבנק והכונס למנוח היו לכל הפחות מחצית מן הזכויות בדירת המגורים ועל כן, לנוכח חובו של המנוח לבנק ולנוכח העיקול שנרשם לטובת הבנק, יש לקבל את התביעה ולהורות על מימוש זכויות החייב בנכס המקרקעין. נטען כי החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 30.10.2013 הסמיכה את הכונס להגיש תביעה מתאימה לפירוק השיתוף בנכס. הבנק סבור כי זכותו גוברת על אינטרס הנתבעים. נתבעת לא הציגה כל חלופה לגביית החוב וברור כי אין לעיזבון המנוח כלים אחרים לפרוע את החוב, זולת מכירת הנכס. הואיל ולא ניתן לחלק את הנכס בעין, אין מנוס ממכירת הנכס בשלמותו. בדרך זו ייפרע חוב המנוח ומאידך, תועבר לנתבעת מחצית התמורה שתתקבל בגין מכירת הנכס.
7. הבנק מתייחס לטענת הנתבעת לפיה למרות שהמנוח נותר רשום כבעלים של מחצית מהדירה בלשכת רישום המקרקעין, הרי שבהתאם להסכם גירושין בין השניים הוא וויתר על זכויותיו בדירה לטובתה ולפיכך היא בעלת מלוא הזכויות בדירה המגורים. לטענת הבנק עיון בנסח הטאבו מעלה כי על זכויות החייב בנכס הוטלו עיקולים עוד בטרם החתימה על הסכם הגירושין ביום 15.8.05, כך ביום 24.12.2000, כחמש שנים לפני החתימה על הסכם הגירושין, הוטל עיקול לטובת נושה שפתח כנגד החייב המנוח תיק הוצל"פ בתל אביב וביום 3.06.2001, כארבע שנים לפני הסכם הגירושין, הוטל עיקול על זכויות המנוח מטעם מע"מ עכו. כמו כן, נרשמה משכנתה לטובת טפחות-בנק למשכנתאות לישראל בע"מ ביום 03.12.1995.
נטען כי בעבר, בטרם החתימה על הסכם הגירושין, נפתחו תיקי איחוד בעניינו של המנוח ולנוכח ריבוי התיקים והחובות הוא אף פנה בבקשה לבית המשפט המחוזי להכריז עליו כפושט רגל בהליך פש"ר. עוד בטרם העברת הזכויות הנטענת בשנת 2005, היה המנוח מצוי בחובות כלפי נושים, אשר פתחו תיקי הוצאה לפועל והטילו במסגרתם עיקולים על זכויותיו בנכס. לאור האמור הבנק סבור כי הסכם הגירושין, הינו מסמך חסר כל תוקף משפטי מחייב, שעה שתוכנו עומד בניגוד מוחלט לעיקולים שרבצו באותה העת על זכויות המנוח בנכס. אין מחלוקת כי בכל המועדים הרלבנטיים וגם כיום זכויות המנוח בדירה משועבדות לבנק מזרחי טפחות ואישורו של בנק מזרחי טפחות להעברת הזכויות נדרש מעצם עובדת היות הזכויות משועבדות. עובדה אשר כשלעצמה מהווה הגבלה על עבירות זכויות. אין מחלוקת כי אישור של בנק מזרחי טפחות לא ניתן ולפיכך, זכויות המנוח בדירה לא יכולות היו לעבור לטובת הנתבעת.
8. עוד לטענת הבנק גם בהנחה, המוכחשת מכל וכל, כי מדובר בהסכם אמיתי ותקף, נתבעת לא פעלה להשלמת העברת הזכויות על שמה וגם מן הטעם הזה דינה של טענתה להידחות. הבנק מוסיף כי ניתן גם לבטל הסכם גירושין כגון זה שבענייננו, אשר נערך במטרה להבריח את נכסי המנוח וזאת בהתאם לסעיף 34ב לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") אשר נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם. בנוסף ניתן גם לבטל הסכם גירושין כגון זה שבענייננו גם בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי(תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). לטענת הבנק השופט דוד בר-אופיר מציע בספרו (הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה חמישית אוקטובר 2002), לאתר 'אותות מרמה' בהתנהגות חייב המעביר רכושו לאחר, המקימות חזקות נגדו. אם הוכחו העובדות הנדרשות להקמת החזקות הללו על ידי הנושה, עובר הנטל אל החייב לספק הסבר סביר כי העסקאות נעשו בתום לב. 'אותות המרמה' הם: א. חדלות פירעון של המעביר. ב. קשרים בין המעביר והנעבר. ג. איום בתביעה שתוגש נגד החייב. ד. חשאיות. ה. חריגה מדרכם המקובלת של עסקים. ו. העברת כל נכסי החייב. ז. שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו. (ראה בר אופיר בעמ' 379-378). לטענת הבנק הסכם הגירושין הינו הסכם חסר כל תוקף משפטי מחייב ונועד כדי להבריח את זכויות החייב מפני נושיו ומשכך, יש לבטלו גם, בין היתר, בשל היותו חוזה למראית עין.
9. עוד נטען כי חרף האמור בהסכם הגירושין בדבר הותרת הדירה בבעלות הנתבעת, הרי שבפועל לא נעשה דבר ולא הייתה כל כוונה אמיתית לערוך שינוי במצבת הזכויות בנכס, שכן כאמור, שנים בטרם עריכת הסכם הגירושין הוטלו עיקולים על זכויות החייב בנכס, אשר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ונותרו למעשה עד היום. למרות קיומם של העיקולים על זכויות החייב בדירה וכן רישום המשכנתא, לא נקטה הנתבעת בהליכים משפטיים על מנת שיוצהר כי בית המגורים הנזכר בהסכם מצוי בבעלותה הייחודית ואין לממשו לצורך גביית חובו של החייב והדברים מדברים בעד עצמם. יתרה מכך, אין ולו ראייה אחת המצביעה כי הצדדים אכן הוציאו לפועל את האמור בהסכם הגירושין לעניין הדירה, כך לדוגמא, הנתבעת אינה טוענת ולא הציגה מסמכים עליהם חתם החייב לצורך העברת הזכויות כגון מסמכים המעידים כי העסקה דווחה לשלטונות המס. לכל זאת יש להוסיף "אותות מרמה" נוספים כגון מצבו הכלכלי של המנוח , העברת זכויותיו בדירה לנתבעת ללא מתן תמורה, והעובדה שבמסגרת הסכם הגירושין וויתר המנוח על כל חלקו בדירה המשותפת, לרבות כל החפצים והרהיטים, כך למעשה נותר המנוח לכאורה נטול נכסים. זאת ועוד, על אף שהמנוח, על פי טענה של הנתבעת, לא שילם לה בפועל דמי מזונות כאמור בהסכם הגירושין, היא לא הגישה כנגדו תביעה בגין סכומים אלה וזאת, חרף מצבה הכלכלי. לפיכך, יש לדחות את טענות הנתבעת בעניין הסדר הגירושין ולקבוע כי לאמיתו של דבר, עניין לנו בהסכמות למראית עין אשר נעשו ככל הנראה על רקע הקשיים הכלכליים והעיקולים ומתוך כוונה להבריח את נכסי המנוח לבל ימומשו ע"י נושיו.
10. באשר לטענתה של הנתבעת בדבר זכאותה לדמי המזונות בדין קדימה, הבנק טוען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שכן זכרה של טענה זו לא עלה בכתב ההגנה מטעמה ולפיכך דינה להידחות על אתר. זאת ועוד, הבנק טוען כי טענתה בדבר הזכאות לדמי המזונות הינה טענה שהופרחה לאוויר ללא כל אסמכתא בדבר עצם הזכאות לדמי המזונות וכן ללא כל טענה המגובה במסמכים כי היא אכן פעלה לגביית חוב המזונות הנטען כנגד המנוח, כדוגמת פתיחת תיק הוצל"פ כנגדו בגין החוב. יתרה מכך, הנתבע נפטר ביום 29.12.2005, קרי פחות מחמישה חודשים לאחר הסכם הגירושין, אשר כזכור נחתם ביום 15.08.2005 ולפיכך ברור כי גם לו הייתה הנתבעת מצליחה להוכיח את טענתה כי קיים חוב מזונות כלשהו, דבר המוכחש מכל וכל, הרי שעל כל פנים מדובר בסך זניח אשר לא יעלה על סך של 7,000 ₪.
11. באשר לטענה כי מדובר בדירת המגורים היחידה של הנתבעת וילדיה הבנק טוען כי ממצאי חקירה מטעמו מצביעים שלא כך הדבר. במסגרת חקירה שבוצעה במועד בפברואר 2013 ע"י הבנק, הנתבעים אינם מתגוררים בדירה נשוא התביעה, ונכון למועד החקירה הדירה מושכרת ומתגורר שם דייר במשך שלוש שנים. במסגרת דיון שהתקיים ביום 20.05.2015 הצהיר בא כוחה של הנתבעת כי היא גרה אצל אמה בתל אביב אולם לפני חצי שנה (ממועד הנזכר) חזרה להתגורר בדירת המגורים נשוא התובענה. למעשה הנתבעת חזרה להתגורר בדירה רק בסוף שנת 2014 ובניגוד גמור לנטען על ידה בכתב ההגנה. לפיכך יש לקבוע כי הנתבעת העלתה את הטענה בדבר היעדר מקום מגורים חלופי בעלמא, ללא כל תימוכין ובניגוד לחקירותיו. רק מן הטעם הזה, יש לדחות את טענות הנתבעת בעניין זה על הסף. הנתבעת יכלה לספק בקלות ראיות כי היא מתגוררת בדירה כגון אישור ממשרד הפנים אולם היא נמנעה מלעשות כן והדברים מדברים בעד עצמם. זאת ועוד, מנסח הטאבו עולה כי נתבעת והמנוח רכשו את הדירה נשוא התובענה בשנת 1995 ואילו מהצהרות המנוח במסגרת תיקי ההוצאה לפועל עולה כי המנוח והנתבעת התגוררו בדירה שכורה בערד ולא בדירה נשוא התובענה.
12. בנוסף טוען הבנק בשיתוף הנתבעת בחובות בעלה לפי הלכת השיתוף ויש לדחות את טענותיה כי היא אינה שותפה לחוב המנוח לבנק. נטען כי למרות שהחשבון נוהל על שם המנוח בלבד, הרי לאור הלכת השיתוף בחובות ניתן לייחס גם לה, את החוב הנטען. הנתבעים היו נשואים טרם פטירתו של המנוח ובעת שנוצר החוב לבנק הם ניהלו משק בית משותף. לפיכך, זכויותיה של הנתבעת כפופות גם לחובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים עם המנוח. ביהמ"ש מתבקש לקבוע כי בנסיבות המקרה דנן, חלה על יחסיהם של המנוח והנתבעת חזקת השיתוף בחובות, ולפיכך חובו של המנוח הוא אף חובה של הנתבעת לכל דבר ועניין, למצער ככל שהוא נוגע לדירה נשוא תביעה זו, עליה אין חולק כי חלה חזקת השיתוף בנכסים.
עוד נטען כי הנטל להוכיח כי חזקת השיתוף אינה חלה במקרה זה, רובץ כל כולו על הנתבעת. חזקת השיתוף בחובות בין בני זוג חלה, לכל הפחות ככל שהיא נוגעת לדירת המגורים נשוא התובענה שכן לפי העולה מהראיות אין לבני הזוג נכסים אחרים שמתוכם יכול הבנק לגבות את המגיע לו, ועל כן ראוי שהדירה תשמש לפירעון החוב לבנק. חובו של המנוח לבנק נבע מהלוואה שנלקחה כאשר הלוואה זו נועדה לשמש את צורכי משק הבית המשותף. אשר על כן, חובו של המנוח כלפי הבנק הוא גם חובה של הנתבעת לכל דבר ועניין. הבנק טען כי מדובר בחוב שנוצר במהלך חייהם הזוגיים והוא בשום פנים ואופן אינו חוב אישי שחזקת השיתוף בחובות אינה חלה עליו. מכאן נובעת המסקנה, כי על חובו של נתבע לבנק חלה חזקת השיתוף בחובות, ובודאי שחזקה זו חלה על דירת המגורים נשוא התובענה, ומשכך זכאי הבנק לכל הפחות להיפרע גם מחלקה של הנתבעת בדירה.
13. הבנק ממשיך ומתייחס לטענתה של הנתבעת כי רכשה את הנכס מהון עצמי וכי המשכנתא שולמה על ידה וטוען כי גם טענה זו, אשר הועלתה בעלמא ללא כל תימוכין, יש לדחות. אין כל מחלוקת שבמועד רכישת הדירה, בשנת 1995, הנתבעים חיו יחדיו כבני זוג נשואים וניהלו משק בית משותף. לנוכח זאת ברור כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי רכשה את הדירה באופן עצמאי, עת השניים חיו יחדיו. יתרה מכך, נתבעת, כאמור, אף לא טרחה לצרף ראיות לתמיכה בטענתה זו. לצורך הוכחת רכישת הדירה ותשלום המשכנתא כל השנים יכלה הנתבעת להציג מסמכים כגון תדפיסי חשבון בנק בבעלותה ועוד, כאשר מדובר במסמכים אשר מצויים בחזקתה ולמרות שהיה בידה בנקל להמציאם, היא לא עשתה כן הדברים מדברים בעד עצמם.
14. באשר לנושא כדאיות מימוש חלקו של המנוח בדירה נטען כי ישנה כדאיות רבה במימוש הדירה, לטובת כלל נושי העיזבון. יתרת המשכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות נכון לינואר 2013 עומדת על סך של 59,400 ₪ בלבד, מבדיקה עדכנית שערך התובע עולה כי שוויו של הנכס מוערך בהערכה גסה בכ-600,000 ₪ וזאת לנוכח נסיקת מחירי הנדל"ן בשנה האחרונה. מדובר בסכום גבוה אשר יאפשר את מימוש הדירה, תוך סילוק יתרת המשכנתא ותיוותר יתרה לתשלום חובות החייב לנושים בתיק האיחוד, שכן לאחר סילוק המשכנתא והעברת מחצית התמורה לשותפה נוספת יוותר סך של כ-270,000 ₪, סכום אשר יאפשר ולו סילוק חלקי של חובות העיזבון לנושיו. לטענת הבנק ככל שתימכר הדירה, יהיה בידה של הנתבעת לממן קורת גג ראויה באמצעות חלקה בכספי המכירה. עם זאת, ככל שיוכח כי יש להעמיד לנתבעת דיור חלוף על אף כל האמור לעיל, כי אז יש להפחית מהסך הנ"ל עלות הדיור החלוף, אשר ייקבע באמצעות רשם ההוצאה לפועל, לרבות פרטי הדיור החלוף כגון שכר הדירה, הסביבה בה תהא הדירה וכדומה.
טענות הנתבעת 2:
15. לטענת הנתבעת הדירה נשוא התובענה נרכשה באמצעות נטילת משכנתה וכן באמצעות הון עצמי ע"ס של 50,000 ₪ שחסכה לפני נשואיה. מאז שהכירה נתבעת את המנוח הם סבלו ממצוקה כלכלית ומאותו זמן הנתבעת היא זו ששילמה את המשכנתא. החוב לבנק הינו בגין חובו של המנוח בלבד, הנתבעת אינה שותפה לחוב, לא ידעה על קיומו ואינה ערבה לו. לטענתה היא רשומה כבעלים של מחצית מהזכויות אולם בפועל היא הבעלים של מלוא הזכויות בנכס וזאת לנוכח הסכם הגירושין בינה לבין המנוח במסגרתו ויתר המנוח על זכויותיו בנכס.
16. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי לא תצמח כל תועלת מהליך מימוש הנכס שכן על זכויות החייב בנכס רובצים עיקולים שחלקם בדין קדימה. ראשית הנתבע חב לנתבעת ולילדיהם המשותפים סך שלא יפחת מ-250,000 ₪ בגין דמי מזונות, אשר הינו חוב בדין קדימה וגובר על זכות הבנק. שנית אין לנתבעת ולילדיה כל קורת גג אחרת זולת הדירה נשוא התביעה. בנוסף, הנתבעת סבורה כי שוויה של הדירה אינו בהתאם להערכת הבנק. הנתבעת מתנגדת לכל הרחבת חזית כפי שעשו התובעים עת העלו טענות חדשות שלא נטענו בכתב התביעה או בתצהיר העדות ראשית מטעמם ובין היתר הטענה " להחלת הלכת השיתוף " על הנתבעת בנוגע לחוב נשוא תיק ההוצל"פ .
לעצם הטענה נטען כי אין מקום להחיל את הלכת השיתוף במקרה דנן , אין המדובר בחוב שנוצר עקב מאמץ ו/או פעילות משותפת של בני הזוג ובמיוחד נוכח העובדה שהחוב נוצר בתקופה שהנתבעת והמנוח היו פרודים , המנוח התגורר ועבד בערד ואילו הנתבעת התגוררה, עבדה וטיפלה בילדיה בקרית אתא. הנתבעת תטען כי בכדי להחיל את הלכת השיתוף על המקרה נשוא התובענה , הרי חייבים להתקיים שני תנאי סף , הראשון הוא קיום אורח חיים תקין והשני הינו מאמץ משותף וזאת ככל שלא קיים הסכם הקובע אחרת . נטען כי בעניינה ובעניין גרושה המנוח לא התקיימו תנאי הסף המפורטים לעיל. למעשה הצדדים היו פרודים במשך שנים עד שהתגבשו ההסכמות בנוגע לגירושים ביניהם בחודש אוגוסט 2005 כפי שהן משתקפות בהסכם הגירושין. זאת ועוד, שני הצדדים ניהלו כל אחד משק בית בנפרד, לרבות בכל הנוגע ליצירת חובות והתחייבויות .
17. החוב נשוא תיק ההוצל"פ הינו חוב בעל אופי אישי של המנוח שהנתבעת מעולם לא ידעה עליו דבר, היא אינה יודעת ממה החוב הנטען נובע מעולם לא נתבקשה להביע את דעתה על החוב או על היחסים שהיו בין המנוח לבין התובע. הנתבעת לא נתנה את הסכמתה ליצירת החוב הנתבע,לא שלטה בו ולא התאפשר לה להשפיע עליו. לפיכך בהעדר קיום כל התנאים הדרושים לשם הפיכת חוב אישי לחוב משותף מכוח הלכת השיתוף, יש לדחות את טענת התובע לחוב משותף.
עוד לטענתה, יש מקום בענייננו להחיל הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ( נוסח משולב ) התשל"ב – 1972 ( להלן: "חוק הגנת הדייר" ) שכן החוב הרובץ על המנוח , הינו חובו האישי בלבד, הנתבעת אינה צד בתיק ההוצל"פ , מעולם לא נתבעה ולא נדרשה לפרוע את החוב הנטען וזכויותיה בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין. החלת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר תביא למכירת הדירה כדירה תפוסה תוך שמירה על זכויותיה כדיירת מוגנת. מכירת הדירה כדירה תפוסה תהיה במחיר נמוך בהרבה מהסכום שלו טוען התובע או מזה שהוערך ע"י השמאי מטעם התובע ובמקרה זה ייפגעו קשה גם זכויותיה של הנתבעת בדירה . זאת ועוד, המקרה שלפנינו אינו מקרה שבו בן הזוג עותר לפירוק שיתוף וזה גם לא המקרה שבו נושה נכנס בנעלי בן הזוג החייב ועל כן לא ניתן להחיל על מקרה זה את הוראות סעיף 40 א לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 ( להלן: "חוק המקרקעין") . נטען כי בפרשת כובשי (ראה: ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד אייל שוורץ) קבע כב' בית המשפט העליון כי למרות שסעיף 40 (א) לחוק המקרקעין סובל פרשנות לשונית לפיה חל גם במקרה בו כונס הנכסים מטעם נושה הוא המגיש את התביעה לפירוק שיתוף , פרשנות תכליתית מחייבת את המסקנה כי ההגנה נשללת רק במקרה של פירוק השיתוף עקב סכסוך בין בני הזוג עצמם ולא כאשר נושה הבא בנעלי אחד מבני הזוג יוזם את פירוק השיתוף. בית המשפט קבע בפרשת כובשי באופן חד משמעי כי כאשר כונס נכסים מטעם נושה מגיש תביעה לפירוק שיתוף בשם החייב, תחול על הנתבעת וילדיה הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ולא ניתן יהיה לפנותם מן הדירה.
18. זאת ועוד; תביעת הבנק והסעדים להם הוא עותר במסגרת תובענה זו, הינם חסרי כל תכלית, משמעות ותועלת. כל מטרתם הינו להפוך את הנתבעת וילדיה הקטינים לחסרי דיור נוכח העובדה שהדירה נשוא התובענה הינה קורת הגג היחידה וכי אין להן כל דיור חלופי. הבנק התעלם לטענתה ממספר עובדות חשובות אשר הינן בעלות השלכות על כל החלטה או פס"ד שיינתן ע"י בית משפט זה. ראשית על הדירה רובצת משכנתה בסכום של 50,000 ₪ וזאת בנוסף לחובות ועיקולים כאשר בחלקם הינם חובות בדין קדימה ובסכום המגיע קרוב ל- 150,000 ₪ כגון החוב למע"מ . מלבד החובות הנ"ל עזבון המנוח חייב במזונות ילדיו הקטינים סך שאינו פחות מ- 268,720 ₪ ( נכון ליום עריכת הסיכומים ) בגין דמי מזונות שלא שולמו והמקור היחיד שניתן יהיה לפרוע ממנו את חוב המזונות של המנוח הינו חלקו של המנוח בדירה נשוא התובענה. חשוב לציין כי חוב המזונות שהמנוח חב לנתבעת , הינו חוב חלוט שהתובע לא כפר בו ולא העלה כל טענות לגביו וזאת נוסף לעובדה שגם הוא חוב בדין קדימה וגובר על זכות התובע . כך, בסופו של יום התובע לא יפיק מהליך זה שום תועלת היות וכל הכספים שיתקבלו מפירוק השיתוף ומכירת הדירה יגיעו לבנק הממשכן, רשויות מע"מ ולנתבעת מכוח חוב המזונות .
דיון
19. כאמור, הדירה שבמחלוקת רשומה במרשם המקרקעין בחלקים שווים על שם המנוח ועל שמה של הנתבעת. על הדירה רובצת משכנתה של בנק טפחות וכן מספר צווי עיקול (ראה: נסח טאבו שצורף לכתב התביעה ולתצהירה של הנתבעת).
הנתבעת טענה כי הדירה נשוא התובענה נרכשה באמצעות נטילת משכנתה וכן באמצעות הון עצמי ע"ס של 50,000 ₪ שהיא חסכה. למעשה מאז שהכירה נתבעת את המנוח הם סבלו ממצוקה כלכלית ומאותם ימים הנתבעת היא זו ששילמה את המשכנתא. למרות שהמנוח נותר רשום כבעלים של מחצית מהדירה בלשכת רישום המקרקעין, הרי שבהתאם להסכם גירושין בין השניים הוא וויתר על זכויותיו בדירה לטובתה ולפיכך היא בעלת מלוא הזכויות בדירה המגורים. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה מטעמה וכן לתצהירה העתק של הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי באר שבע ביום 15.08.2005.
התובעים בקשו לדחות את טענותיה של הנתבעת מכל וכל וטענו כי עיון בנסח הטאבו מעלה כי הדירה רשומה על שם שני בני הזוג, ועל זכויות המנוח בנכס הוטלו עיקולים עוד בטרם החתימה על הסכם הגירושין וכמו כן, נרשמה משכנתה לטובת טפחות-בנק למשכנתאות לישראל בע"מ ביום 03.12.1995. לאור האמור התובעים סבורים כי הסכם הגירושין, הינו מסמך חסר כל תוקף משפטי מחייב, שעה שתוכנו עומד בניגוד מוחלט לעיקולים שרבצו באותה העת על זכויות המנוח בנכס. בנוסף התובעים טענו כי הסכם גירושין כגון זה שבענייננו, נערך במטרה להבריח את נכסי המנוח ולעקוף את נושיו. לטענת התובעים ניתן לאתר 'אותות מרמה' בהתנהגות המנוח ועל כן יש לבטל את הסכם הגירושין שהינו הסכם חסר כל תוקף משפטי גם, בין היתר, בשל היותו חוזה למראית עין.
20. ראשית לטענתם של התובעים כי להסכם הגירושין אין תוקף מחייב. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בהסכם גירושין שקיבל את אישורו של בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, ועל כן, בהעדר קביעה שיפוטית מערכאה מוסמכת, תוקפו אינו מוטל בספק. יצוין בהקשר זה כי אכן נקבעו בו קביעות לגבי העברת הזכויות של המנוח לנתבעת, קביעות שאולי מתנגשות עם עיקולים ומשכנתה שרובצת על הדירה, אולם אין בהתנגשויות אלה כדי לבטל את תוקפו המשפטי, אלא פשוט להוות תנאים אשר בכפוף אליהם הוא יופעל. קרי, הזכויות יועברו בכפוף להסכמת הבנק למשכנתאות ונושים בהתאם לתנאי קדימה אם קיימים על פי עקולים שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין.
הנתבעת אומנם לא פעלה לקבלת פס"ד הצהרתי, בהתאם להסכם הגירושין, שיצהיר על זכויותיה בדירה, אולם מאחר והמנוח נפטר כארבעה חודשים לאחר חתימת ההסכם, יתכן וזו הסיבה שלא אצה לה הדרך ועניין רישום זכויותיה נזנח על ידה.
21. בנסיבות דלעיל, טענות התובעים כי בהסכם זה הוא לא פחות מתוכנית זדונית להברחת נכסי המנוח או הסכם למראית עין, לא הוכחו ויש לדחותן. הנסיבות, החלקיות, אותן מונים התובעים אין בהן כדי להוכיח את האשמותיהם החמורות. כידוע חובת ההוכחה בטענת מרמה גבוהה היא, שכן במישור האזרחי נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבע מעלה טענת הגנה המייחסת לתובע עבירה פלילית, מדובר בטענות המייחסות ליריב ביצוע עבירות רציניות, המטילות עליו סטיגמה ושיש עימן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת המייחסת למנוח ולנתבעת מעשה בעל גוון פלילי, ועל כן 'רצינותו' גדולה יותר מאשר מעשה שאינו נושא גוון כאמור. על כן, נדרש מהתובעים להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט – 1999] עמ' 1316 – 1319).
22. במילים אחרות, טענת תרמית היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע כאמור, בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריביו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500).
23. ומן הכלל אל הפרט; בעניין שלפניי, כלל לא שוכנעתי כי התובעים עמדו בנטל "הכבד למדי" המוטל עליהם להוכיח מרמה מצד המנוח ונתבעת. משקלן של הראיות שהובאו כנגדם ע"י התובעים "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" והן הינם ראיות נסיבתיות חלקיות בלבד. התובעים לא הצליחו להביא "הוכחה קרובה לוודאות" והתרמית לא הוכחה "על כל חלקיה ופרטיה ועל כל תגיה ודקדוקיה" ולפיכך כאמור הנני דוחה טענה זו. ואבהיר כי לטעמי, הצגת הנסיבות כפי שבחרו התובעים להציגם הינה הצגה מגמתית וחלקית.
כאשר מסתכלים על התמונה הכוללת ועל עובדות המקרה כולו ניתן להבין בבירור מדוע בחר המנוח לוותר על חלקו בדירה לטובת הנתבעת בה היא מתגוררת עם ילדיהם. מתצהירה של הנתבעת עולה כי הדירה נרכשה מהלוואת משכנתה וכן מהון ראשוני של הנתבעת. בנוסף לאורך כל השנים הנתבעת היא זו ששילמה למעשה את תשלומי המשכנתא החודשיים. הנתבעת והמנוח היו פרודים זמן משמעותי בטרם החתימה על הסכם הגירושין והוא חי בדרום הארץ (בערד) בעוד היא התגוררה עם ילדיה בדירה בקרית אתא. למעשה העברת הזכויות בדירה לנתבעת הינה המעשה ההגון והנכון שנעשה ע"י המנוח, בטרם פטירתו.
מאחר והעברת הזכויות לא הושלמה ברישום, יש כאן מעבר זכויות שהוא לכל הפחות אובליגטורי. על מנת לסיים את המעבר הזכויות ברישום רצוי כי הנתבעת תפנה לערכאות המוסמכות על מנת להסדיר את זכויותיה בדירה.
24. באשר לטענות התובעים כי הנתבעת שותפה לחוב המנוח לבנק, וזאת לאור הלכת השיתוף. מעבר לעובדה שטענה זו הינה הרחבת חזית (שנוגדת את טענותיהם האחרות לפיהן מחצית מהדירה שייכת לנתבעת ולכן תקבל מחצית מהסכום שיתקבל עבור מימוש הדירה), הנני קובע כי אין מקום, להחיל את הלכת השיתוף במקרה שלפנינו שכן לא מדובר בחוב שנוצר עקב מאמץ או פעילות משותפת של בני הזוג אלא בחוב נוצר בתקופה שהנתבעת והמנוח היו פרודים.
הנתבעת והמנוח היו פרודים במשך שנים עד שהתגבשו ההסכמות בנוגע לגירושים ביניהם בחודש אוגוסט 2005 כפי שהן משתקפות בהסכם הגירושים. כמו כן העיקול נשוא הדיון, הוטל מעל לשבע שנים לאחר הגירושים. זאת ועוד, שני הצדדים ניהלו כל אחד משק בית בנפרד, לרבות בכל הנוגע ליצירת חובות והתחייבויות . הם לא קיימו אורח חיים זוגי תקין ולא היה מאמץ משותף. החוב נשוא תיק ההוצל"פ הינו חוב בעל אופי אישי של המנוח שהנתבעת מעולם לא ידעה עליו דבר. מתצהירה עולה כי היא לא ידעה ממה החוב הנטען נובע, לא ידעה על עצם קיומו, ולא ערבה לו (ראה: סעיף 5 לתצהירה). לפיכך בהעדר קיום של התנאים הדרושים לשם הפיכת חוב אישי לחוב משותף מכוח הלכת השיתוף. אשר על כן הנני דוחה את טענת התובעים כי יש להחיל את חזקת השיתוף על חובו של המנוח כלפי הבנק.
25. זאת ועוד; לנוכח קביעתי כי מדובר בחוב אישי של המנוח, אני מקבל את טענתה של הנתבעת כי יש מקום בענייננו להחיל הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר שכן הנתבעת אינה צד בתיק ההוצל"פ , מעולם לא נתבעה ולא נדרשה לפרוע את החוב הנטען וזכויותיה בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין. בפרשת כובשי (ראה: ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד אייל שוורץ (להלן: "פרשת כובשי")) קבע כב' בית המשפט העליון כי פרשנות תכליתית מחייבת את המסקנה כי ההגנה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר נשללת רק במקרה של פירוק השיתוף עקב סכסוך בין בני הזוג עצמם ולא כאשר נושה הבא בנעלי אחד מבני הזוג יוזם את פירוק השיתוף. בפסק הדין נדונה שאלת תחולתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין על מקרים שבהם גורם שלישי הוא שדורש את פירוק השיתוף בדירה משותפת של בני זוג, המשמשת להם למגורים . סעיף 40א לחוק המקרקעין דן בפירוק שיתוף בין בני זוג בדירה המשמשת להם למגורים וקובע, כי במקרה כזה, הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, לא יחולו על מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה. סעיף 40א לחוק המקרקעין אינו חל על מקרים שבהם פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג נדרש על ידי גורם שאינו אחד מבני הזוג.
26. התוצאה היא כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יוצר, מכוח עצמו, דיירות מוגנת בנסיבות המפורטות בו לגבי נכסים שאלמלא הסעיף לא היו מוגנים. ההלכה הינה כי את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יש לפרש על דרך הצמצום (ראה למשל: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 115). מגמת צמצום זו עולה בקנה אחד עם הגיון החוק, השכל הישר ושינוי העתים, כמו גם עם המגמה לצמצם בהגנת הדייר, שהיא תופעה בת זמנים עברו. ברוח הפרשנות המצמצמת, נקבע בעניין פרמינגר הנ"ל, בדעת רוב, כי כעניין של מדיניות יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. קביעה זו, נעשתה לאחר שבית-המשפט נתן דעתו לכך שפירוש זה יוצר הבחנה בין בעלים רשומים לבין בעלים שאינם רשומים, וזאת במציאות שבה חלק ניכר מבעלי הדירות בישראל אינם רשומים אצל רשם המקרקעין כבעלים או כחוכרים לדורות בדירה בה הם מחזיקים וזאת על אף שעשו מצדם את כל הדרוש על-מנת לזכות ברישום. בית המשפט העליון שב ואישר את הלכת פרמינגר ואת המגמה לצמצם את תחולתו של חוק הגנת הדייר בשורה ארוכה של פסקי דין (כך למשל, ברע"א 11152/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלונית, תק-על 2006 (3) 1911).
במקרה שלפניי, הנתבעת הינה הבעלים הרשומים של מחצית מהדירה, ועל כן יש להחיל עליה את הלכת כובשי וסעיף 33 לחוק הגנת הדייר אכן חל בענייננו.
עוד אוסיף כי גם בהעדר תחולה להגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, קיימות הגנות (צרות הרבה יותר) מכוח חוק ההוצאה לפועל. כך לדוגמא, ברע"א 11152/05 בנק לאומי למשכתנאות נ' פלונית (מיום 31.7.06) קבע בית המשפט העליון, כי מכוח סעיף 38 לחוק ההוצל"פ זכאית המשיבה למגורים בדירה חליפית לכל ימי חייה.
סיכומו של פרק זה הוא כי כונס הנכסים מטעם הבנק המגיש תביעה לפירוק שיתוף בשם המנוח, עליו לקחת בחשבון כי על הנתבעת וילדיה, תחול הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ולא ניתן יהיה לפנותם מן הדירה. החלת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר תביא למכירת הדירה כדירה תפוסה תוך שמירה על זכויותיה של הנתבעת כדיירת מוגנת. מכירת הדירה כדירה תפוסה תפגע באופן משמעותי במחיר הדירה שהוערך ע"י השמאי מטעם התובעים וספק אם לנוכח החובות והעיקולים שעל הדירה של נושים מובטחים ואחרים כמפורט לעיל, תצמח תועלת כלשהי לתובעים ממכירתה באופן הנ"ל.
27. באשר לטענות התובעים כי ממצאי חקירה מטעמו מצביעים כי הנתבעת וילדיה אינם מתגוררים בדירה נשוא התביעה, בדיון מיום 20.05.2015 הצהיר בא כוחה של הנתבעת כי היא גרה אצל אמה בתל אביב אולם חצי שנה לפני הדיון, קרי בשנת 2014, חזרה להתגורר בדירת המגורים נשוא התובענה.
בנסיבות מכיוון שלא הוכח כי לנתבעת דירה אחרת ולא ניתן לכנות את ביתה של אם הנתבעת שהתירה לה, מטוב ליבה, להתגורר עמה למשך תקופה מסוימת, כמקום מגורים חלופי לה ולידיה. לפיכך יש לקבוע כי הוכח שאין לנתבעת דירה מלבד הדירה נשוא הדיון. כמו כן, עובדתית, הנתבעת וילדיה מתגוררים בדירה נשוא התביעה כיום ועל כן היא מהווה דירת המגורים היחידה ואין לנתבעת וילדיה, מקום חלופי של קבע להתגורר בו.
28. באשר לטענת התובעים כי ישנה כדאיות רבה במימוש הדירה, לטובת כלל נושי העיזבון, עם כל הכבוד אינני יכול להסכם לטענה זו. ראשית, כאמור הדירה תימכר כדירה תפוסה. עובדה זו פוגעת פגיעה ממשית בערכה. ממחצית ערך המכירה של הדירה כדירה תפוסה יש להחסיר את מחצית יתרת המשכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות שנכון לינואר 2013 עומדת על סך של 59,400 ₪. בנוסף, אם מחצית הדירה שייכת למנוח, עליו היה לשאת גם במחצית תשלומי המשכנתא, תשלומים בהם נשאה נתבעת במלואם. לכן יש להפחית מהיתרה שנותרה לאחר ניכוי מחצית יתרת המשכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות את מחצית סכום התשלומים אותם שילמה הנתבעת החל מיום חתימת הסכם הגירושין באוגוסט 2005 ועד היום. מהיתרה שתיוותר (אם תיוותר) יש לשלם ליתר הנושים, וביניהם רשויות המס, וכן נושים אחרים אשר הטילו עיקולים על הנכס. ברור כי הסכום שיוותר, אם יוותר, הינו סכום מזערי אשר גם אותו יש לחלק בין נושים רבים. מאידך, הנזק לנתבעים הוא נזק ממשי וחמור.
29. אינני נכנס כלל לטענתה של הנתבעת בדבר זכאותה לדמי מזונות או לשאלה האם טענה זו הינה הרחבת חזית אסורה. אומר רק כי אם אכן תוכיח הנתבעת כי המנוח חב לה תשלומי מזונות היא תוכל לפעול בהליך המתאים ולחוב זה , בהתאם לסעיף 76 (א)א(א3) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967, יש קדימות על התובעים בענייננו.
הנני דוחה גם את טענת התובעים כי מאחר והמנוח נפטר פחות מחמישה חודשים לאחר הסכם הגירושין, אשר נחתם ביום 15.08.2005, לכן קיים חוב מזונות בסך זניח אשר לא יעלה על סך של 7,000 ₪.
מותו של מר ט. המנו, אין בו כדי למנוע או להפסיק את ההליכים כנגד עזבונו וזאת בהתאם לסעיף 78 לחוק ההוצל"פ (ראה: ת"ע 3300/99 מחפוד נגד עיזבון המנוח מחפוד עובדיה [פורסם בנבו ביום 9.1.00], וכן ראה: ורדה שוורץ, מזונות: הליכי גבייה בלשכת ההוצל"פ [התשע"ה - 2014) עמ'189 - 190). לפיכך גם טענה זו נדחית.
30. התובעים מבקשים להתלות בפסק דין קודם בת"א 014983/02 יוסף ברינט, כונס נכסים נ' אזרד (שלום-חיפה), בו קבעתי כי יש להורות על פירוק השיתוף בנכס וכן נקבע בנוגע לכדאיות המימוש, שמדובר שבשיקול הדעת של הבנק אשר יבחן את עלות הדיור החלוף אל מול מימוש פסק הדין. דא עקה שנסיבות המקרה בת"א 14983/02 אחרות לגמרי. בין היתר שם הבעלות בדירה לא נרשמה על שם הנתבעת ועל כן סעיף 33 לחוק הגנת הדייר לא חל. בענייננו כאמור הסעיף חל וכלל לא ברור כי לאחר מכירת הדירה כתפוסה, ניכויי יתרת הלוואת המשכנתא והתשלומים ששילמה נתבעת לאורך השנים בכלל תיוותר יתרה כלשהי.
ואם תיוותר יתרה מזערית כזו או אחרת, אם תיוותר כלל, יהיה על התובעים להתחלק עם נושים שונים ביניהם שלטונות המס, וכן קיימת אפשרות כאמור, שהנתבעת תבקש לממש כנושה מובטח, חוב המזונות הנטען על ידה ולכן ברור כי לא תהיה כל תועלת או כדאיות כלכלית לתובעים למימוש הדירה בדרך של מכירתה כתפוסה כאמור לעיל.
סבורני על פי מכלול הנסיבות והקביעות במקרה שלפניי, האיזון הראוי בין זכות התובעים לגבות את חובם אל מול זכות הנתבעת וילידה ליהנות מקורת גג הכף נוטה לכיוונה של הנתבעת וילדיה.
31. סיכומו של דבר מהטעמים שפורטו לעיל, לא שוכנעתי בגרסת התובעת כי היא רשאית להיכנס בנעליו של המנוח כבעל זכויות של מחצית הדירה, כדירה פנויה והם רשאים בשל כך לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה. בנסיבות שהוכחו, לנתבעת זכויות במחצית הדירה של בן זוגה המנוח, מכוח הסכם הגירושין ומכוח היותה נושה בשל חוב מזונות ומכוח העובדה כי היא זו ששילמה בכל השנים הנ"ל, את תשלומי המשכנתא - זכויות שעליה עוד לנקוט בהליכים משפטיים למימושן, אולם יש בהן כדי למנוע בשלב זה את סילוקה מהדירה.
מחומר הראיות עולה כי דירת המגורים של הנתבעים נרכשה מסכום התחלתי של הנתבעת מלפני נישואיה ותשלומי המשכנתא, כאמור לעיל, שולמו על ידה וכן כי למנוח חוב מזונות כלפיה. כמו כן לא הוכח כי היה כל קשר מוכח בין חוב המנוח לבנק לבין הנתבעת וילדיה.
לפיכך משיקולי הדין, זכויות התובעת וילדיה והצדק, בהתחשב במצבה הכלכלי ובנסיבותיה האישיות, לפיהן היא מתגוררת בדירה עם ילדיה, והעובדה כי לתובעים, אם אכן ידרשו מכירת הדירה כנכס תפוס, לא תצמח כל תועלת ממשית ממימוש הדירה – דין התביעה להידחות.
תוצאה:
32 . אשר על כן התביעה נדחית.
התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ.
הסכום ישולם תוך 30 יום וכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים
ניתן היום, ט' סיוון תשע"ו, 15 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
