לפני הליכים במסגרתם התבקש בית המשפט לקיים שתי צוואות אשר נערכו ע"י הגב' ר. א. ז"ל (להלן: "המנוחה"), ילידת 1916, שהלכה לעולמה ביום 2.3.2012.
התובעת (להלן גם: "המבקשת") הינה ביתה של המנוחה , הנתבע (להלן גם: "המתנגד"), הינו נכדה של המנוחה.
הצוואה הראשונה, לקיומה עותר המתנגד, נערכה ביום 27.12.04 לטובת אביו של המתנגד, שנפטר לפני המנוחה (להלן: "הצוואה הראשונה").
הצוואה השנייה לקיומה עותרת המבקשת (להלן: "הצוואה השנייה") הינה צוואה בעדים, שנערכה ביום 8.3.10.
למען שלמות התמונה יצויין כי בנוסף לבקשה לקיום הצוואה הראשונה (ת"ע 50669-06-12) ולהתנגדות לצוואה השנייה, עתר המתנגד בהליך נפרד למינוי מנהל עיזבון (ת"ע 31586-12-12).
הצדדים התנגדו כאמור זה לבקשת הקיום של זה ומשעה שהצוואה השנייה היא המאוחרת בזמן, אדרש בשלב זה לבירור הבקשה לקיימה ולהתנגדות לה.
שאלת תוקפה של הצוואה הראשונה ידון בהמשך וככל שיהא בכך צורך, זאת בהתאם להכרעה בהליכים שבכותרת.
רקע כללי ועובדות הצריכות לעניין
- נוכח החלטת הרשם לענייני ירושה מיום 24.4.12 הועברו ההליכים בעניין בקשה למתן צו קיום הצוואה השנייה והתנגדות, לבית משפט זה בהתאם להוראות סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").
כן הועברה לבית המשפט הבקשה לקיום הצוואה הראשונה, אותה הפקידה המנוחה אצל הרשם לענייני ירושה.
- התנגדות לקיום הצוואה הראשונה הוגשה ע"י המבקשת (ת"ע 22629-07-12) ביום 11.7.12. ועל פי החלטת בית המשפט התנגדות זו צורפה לשאר התיקים בעניינם של הצדדים לגביהם הוחלט כי ידונו בפני במאוחד.
- צו להמצאת מסמכיה הרפואיים של המנוחה מקופת החולים הכללית, בית האבות בנתיבות בו שהתה המנוחה ובית חולים ברזילי באשקלון ביחס לתקופה שמיום 1.1.2004 ועד ליום 31.12.11 ניתן ביום 10.10.12 בהסכמת הצדדים.
- לאחר שעיינתי במסמכים רפואיים של המנוחה, ובסיכומי הצדדים בשאלת היפוך נטל הראיה ובצרופות, ניתנה החלטתי במסגרתה הוריתי על היפוך נטל הבאת הראיות בהליך שלפנינו - זאת מהטעמים כמפורט באותה החלטה.
למען שלמות התמונה יצוין כי התרתי הגשת פרוטוקולים והחלטות בית משפט וכן כתבי בי-דין ביחס להליכים שהתנהלו בעבר התנהלו כנגד המבקשת הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (ת"ע 1580/07; 1581/07; 1582/07) במסגרתם ניתן פסק דין אשר ביטל צוואה שנערכה לטובת המבקשת, שעה שנקבע כי הצוואה בהליכים דשם נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת שהפעילה המבקשת על המצווה באותם הליכים. וכן כתבי בי-דין והחלטות במסגרת ה"ט 16341-09-11 בבית משפט השלום באשקלון (סומן נ/5).
- בהמשך ובמסגרת דיוני ההוכחות נשמעו הצדדים ועדים שונים מטעמם לרבות ד"ר ו. ס., מנהלת רפואית של בית האבות בו שהתה המנוחה, (להלן: "ד"ר ס.") מטעמה תעודת רופא מיום 10.2.10 בעניינה של המנוחה , (סומן ת/1 ) (להלן:" התעודה הרפואית "), לכך אדרש בהמשך.
- שעה שניסיונות להביא לפתרון המחלוקות בין הצדדים מחוץ לכתלי בית המשפט לא הועילו, נדרשת אני להכרעה בהליכים שלפני.
טענות התובעת/ מבקשת
- נטען כי המנוחה הייתה מבוגרת וחלשה פיזית והתגוררה עם בנה אבי המתנגד, אשר טיפל בה וסעד אותה עד פטירתו בשנת 2009, אז נותרה לבדה וללא השגחה. נטען כי אחותה הגב' ס. א. (להלן: "הגב' ס.") ניצלה את המצב פגעה במנוחה וסיממה אותה בתרופות אשר הרעו את מצבה הפיזי והקוגניטיבי והעבירה אותה ללא ידיעת המשפחה לבית אבות, הכל כדי להשתלט על כספה ורכושה של המנוחה. עוד נטען כי המנוחה אותרה רק בסיוע המשטרה.
- נטען כי לאחר שהמנוחה התאוששה הובאה חזרה לביתה לבקשתה ושם טופלה ע"י המבקשת, אשר סעדה אותה ודאגה לכל צרכיה. בנסיבות אלה כך לשיטת המבקשת, החליטה המנוחה לערוך הצוואה השנייה בה הורישה למבקשת את כל רכושה ולשם כך הוזמן לביתה עו"ד א. כ. (להלן:" עו"ד כ.") אשר ערך הצוואה, ונכח בעת חתימתה.
- עוד נטען כי עובר לעריכת הצוואה השנייה המנוחה הייתה צלולה, הבינה את תוכנה ומשמעותה של הצוואה עליה חתמה. לשיטת המבקשת, הצוואה נעדרת פגמים וככל שהיו כאלו הרי הם רופאו. לשיטתה חרף היות הצוואה השנייה כתובה בשפה העברית, הרי שהוראותיה הוקראו לה ותורגמו לה ע"י שני עדים דוברי מרוקאית, שפתה של המנוחה, והדבר עולה בבירור מהסרטונים שהוגשו לבית המשפט.
- מסיכומי המבקשת עולה כי העד לחתימה על הצוואה מר צ. כ. (להלן:" מר צ.") שינה גרסתו והעיד עדות הפוכה לאמור בתצהירו, זאת מסיבות שאינן ברורות. לדידה, נוכח השוני בגרסאות ובהינתן גרסתו הלא עקבית של מר ציון ולאור סתירות שנמצאו בה, אין ליתן לה כל משקל .
- לשיטת המבקשת האמור בצוואה השנייה מבטא נכונה את רצון המנוחה, והצוואה נערכה כדין ובהתאם להוראות סעיף 20 לחוק הירושה. עוד נטען כי המבקשת לא נטלה כל חלק בעריכת הצוואה השנייה ולא נכחה בעת עריכתה.
לשיטת המבקשת, ככל שיקבע כי בצוואה השנייה נפל פגם כלשהו, הרי שבסמכות בית המשפט להורות על קיומה חרף הפגם ובנסיבות המקרה דנן יש לעשות כן.
- נטען כי לא הופעלה על המנוחה כל השפעה בלתי הוגנת עובר לעריכת הצוואה השנייה וכי טענות המתנגד בעניין זה לא הוכחו. לשיטתה המנוחה ערכה הצוואה לטובתה שעה שהיא שטיפלה בה וסעדה אותה לאחר מות בנה, אחי המבקשת.
- נטען כי למנוחה הייתה כשרות לצוות בעת עריכת הצוואה השנייה, המנוחה נבדקה ע"י ד"ר ס. אשר כאמור, נתנה תעודת רופא בעניינה.
עוד נטען כי אישור למצבה הקוגניטיבי השפיר של המנוחה ניתן למצוא בעדויות שנשמעו ובסרטונים שהוצגו ולדידה, לא עלה בידי המשיב להפריכם ולהוכיח טענותיו.
טענות המתנגד
- מנגד נטען כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך הצוואה השנייה נוכח גילה (כבת 95 בעת עריכת הצוואה השנייה) ומחלות הרקע מהם סבלה, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו בהתאם לצו בית המשפט.
לשיטתו, התעודה הרפואית שניתנה ע"י ד"ר ס. אין בה כדי להעיד על מצבה של המנוחה בהינתן כי ד"ר ס. אינה רופאה פסיכוגריאטרית ונוכח עדותה בחקירה הנגדית, אין ליחס לתעודה כל משקל ראייתי.
- נטען כי שעה שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולא דיברה עברית הייתה חובה להקריא ולתרגם לה את הצוואה שנערכה בשפה העברית.
- עוד נטען כי המבקשת הייתה מעורבת בעריכת בצוואה השנייה באופן הבא: היא יזמה את המהלך ושילמה עבורו, הצוואה הוכנה מראש בהתאם להנחיותיה ונחתמה בביתה ובנוכחותה.
- לשיטת המתנגד, בצוואה השנייה נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורשה ואשר יש בהם כדי להביא לפסילתה. נטען כי העדים הובאו מהרחוב וכלל לא ידעו כי עדותם היא בקשר לחתימה על צוואה; החתימה על הצוואה שונה מחתימת ידה של המנוחה על מסמכים אחרים והמבקשת לא הרימה הנטל להוכיח כי זו אכן חתימת המבקשת; לא ניתן כל הסבר לשוני המהותי בין הצוואות שנערכו ע"י המנוחה.
- נטען כי הצוואה השנייה נחתמה תוך שעל המנוחה הופעלו לחץ והשפעה בלתי הוגנת ע"י המבקשת. לטענתו המבקשת היא עבריינית ומותב אחר אשר דן בעניינה במסגרת הליך אחר שהיא הייתה צד לו, עמד על אישיותה ככזו.
- לטענתו, הסרטונים עליהם נסמכת המבקשת אינם קבילים הואיל והוצגו בפני בית המשפט והצד שכנגד בשלב מתקדם של ההליך. כך או כך שעה שלא ניתן לקבוע כי מדובר בסרטונים אותנטיים, גם אין ליתן להם כל משקל.
דיון והכרעה
- שעה שעסקינן בבקשה למתן צו קיום צוואה אשר הינו צו דקלרטיבי (סעיף 69 לחוק הירושה) לפיו יצוין האם הצוואה בת תוקף והתנגדות למתן צו כאמור, ובהינתן כי צו קיום צוואה אינו דן בהיקף העיזבון, יתייחס פסק הדין לבקשה ולהתנגדות על פי המבחנים הרלוונטיים על פי הוראות הדין וההלכה הפסוקה .
- תחילה יש להידרש, לבחינת תוקפה של הצוואה השנייה בהיותה המאוחרת בזמן ונוכח טענות המתנגד בדבר פגמים אשר נפלו בצוואה השנייה, וכן טענות כי בשל מצבה ההכרתי והפיזי לא יכלה המנוחה להבחין בטיבה של הצוואה וכן טענות בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה .
ככל שימצא כי ניתן לרפא את הפגמים הנטענים כאמור בסעיף 25 לחוק הירושה, אזי אדרש לבחינת הטענות הנוספות כמפורט לעיל.
טענה בדבר פגמים שנפלו בצוואה השנייה ונפקותם
הדין החל
- חוק הירושה מכיר בארבע צורות שונות לצוואה, בהן הצוואה בעדים עליה אעמוד להלן בהרחבה.
לכל צוואה נקבעו דרישות צורניות פורמאליות שונות ומטרתן כאמור לאפשר לבית המשפט להגיע למסקנה בדבר אמיתות הצוואה וגמירות-דעתו של המצווה אשר אינו בין החיים ואינו יכול לשפוך אור על השאלה. ככל שסימני ההיכר של כל אחת מצורות הצוואה השונות שבלעדיהם אין הצוואה מהווה צוואה, נותנים ערובה טובה יותר לאמיתות ולגמירות הדעת, כך ניתן להסתפק בדרישות פורמאליות מעטות יותר ולהיפך, ככל שסימני היכר מבטיחים בצורה פחותה האמיתות וגמירות הדעת, כך נלוות אליהם דרישות פורמאליות רבות יותר כדי לחזקם [ר' ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' דוידי פ"ד מח(2) 473 (2001))].
- סעיף 20 לחוק הירושה שכותרתו "צוואה בעדים" קובע:
צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
סעיף 25 לחוק הירושה שעניינו "קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה" קובע:
"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
...
(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;
..."
- צוואה בעדים צריך שתכלול את כל אלה:
עליה להיעשות בכתב ; עליה לכלול תאריך עריכתה, זאת על מנת שניתן יהא לוודא כושרו של המצווה נכון למועד עריכת הצוואה ולקביעת המועד לעשייתה; נדרש כי הצוואה תכלול הצהרה של המצווה בפני העדים לה כי זו צוואתו; חתימת המצווה בפני העדים לאחר מתן הצהרה כאמור, המעניקה לצוואה את תוקפה המשפטי; אישור העדים בכתב ובחתימתם על פני הצוואה כי היו עדים למעמד מתן הצהרת המצווה וחתימתו על הצוואה.
ויודגש כי הצהרת המצווה בפני העדים כי זו צוואתו הינה בבחינת "יסוד עובדתי" וחתימת העדים באותו מעמד כי הצהרה כאמור ניתנה ע"י המצווה אשר גם חתם בפניהם על הצוואה מהווה "יסוד ראייתי", יסודות אלו מלמדים על גמירות דעתו של המצווה ביחס לעריכת הצוואה. [שמואל שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך ראשון , 191-198 (1992); שאול שוחט פגמים בצוואות, 43-44 (1998)].
על הדרישות הפורמאליות לצוואה בעדים נפסק כי : "לצוואה בעדים לפי סעיף 20, שגם לה דרוש הכתב אך לא כתב-ידו של המצווה, נלוות דרישות פורמאליות רבות יותר: כי תיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר שזו צוואתו, וכי העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. סימני ההיכר של צוואה כזו, שבלעדיהם אין היא צוואה, הם הכתב ושני העדים" . [ר' ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' דוידי פ"ד מח(2) 473 (2001)].
- על חשיבות העמידה בדרישות הקבועות בסעיף 20 לחוק הירושה יפים דברי בית המשפט בע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נה(3) 837 (2001):
" כבר נפסק כי "חשיבות רבה נודעת למילוי מדויק של ההוראות הפורמליות שבסעיף 20 לחוק הירושה, שכן יש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד, ויש בכך כדי להבטיח, כי המצווה ייתן דעתו למעשיו, וכי צוואתו תשקף את גמירת דעתו" (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל [2], בעמ' 107)".
- יצוין כי לא כל פגם בצוואה יביא בהכרח לביטולה ויתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לרפא הפגם ו/או להתעלם ממנו ולקיים הצוואה חרף פגם שנפל בה. סעיף 25 לחוק הירושה טומן בחובו את הרעיון היסודי ולפיו יש לקיים את דברי המת ורצונו וכך למעשה, כאשר המדובר בצוואה שאין לגביה כל ספק אין לפסלה רק בשל פגם פורמאלי שנפל בה, או בדרך בה הביע המצווה המוריש רצונו האחרון.
ויודגש, לכל צוואה יש סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה, והעדר אחד מהם לא ניתן לתיקון לפי סעיף 25 שכן סעיף זה נועד לרפא פגמים בצוואה שנעשתה כדין ולא כדי ליצור דרך חדשה לעריכת צוואה. [שאול שוחט פגמים בצוואות 75, 78 (1998)].
מהכלל אל הפרט
- בענייננו טענת המתנגד היא כי העדים לחתימה על הצוואה השנייה הובאו מהרחוב וכלל לא היו מודעים לכך שעדותם היא בקשר עם חתימה לצוואה; כי החתימה ע"ג הצוואה אינה חתימת המצווה; כי הצוואה אינה מנמקת השוני בין הצוואות וכי הצהרת המנוחה ע"ג הצוואה כלל לא התקיימה בהינתן כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.
- כאמור רכיבי היסוד בצוואה בעדים הינם "צוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים".
דרישת הכתב ברורה ואין צורך בהבהרתה.
- הדרישה השנייה לפיה על המצווה להביא הצוואה בפני שני עדים היא המורכבת יותר. תפקידם של העדים הינו תפקיד חשוב ביותר. הצוואה מובאת בפניהם ע"י המצווה המצהיר כי זו צוואתו ולאחר חתימתו עליה חותמים העדים כי המצווה הצהיר וחתם כאמור. ההצהרה ואישור העדים לגביה נועדו להבטיח כי העדים וידאו והתרשמו , במעמד החתימה על הצוואה ,כי המצווה הבין את הצוואה עליה חתם וכי זה רצונו: "זאת כחלק מרצינות המעמד וחשיבות המסמך... בכך נבחנת , ככל האפשר גמירת הדעת של המצווה על-ידי העדים אשר מאשרים וחותמים אחרי הצהרתו של המצווה וחתימתו על הצוואה". [שאול שוחט, פגמים בצוואות 44 (1998)].
- מן העדויות שהובאו בפני מצאתי כי לא התקיימו מרכיבי היסוד לעניין צוואה בעדים ואבאר.
- בענייננו, אין חולק כי הדרישה הראשונה והיא כי הצוואה תהא בכתב מתקיימת, זאת הגם שלמתנגד טענות מטענות שונות כנגד תוכן הצוואה ונסיבות עריכתה.
לעניין הרכיב השני הוא קיומם של עדים, מצאתי כי רכיב זה אינו מתקיים זאת מן הטעמים כפי שיפורט להלן.
- הצוואה השנייה נערכה אמנם בנוכחות שני עדים, מר צ. ומר מ. מ. (להלן: "מר מ."), אלא שמעדותם שלהם וכן מעדותו עו"ד כ. ניתן ללמוד על ליקויים בתפקודם , ליקויים המאיינים תפקידם כעדים, משל כלל לא נכחו בעת עריכת הצוואה.
- מחקירתו של עו"ד כ. ניתן ללמוד כי בהגיעו לבית המבקשת לא היו במקום עדים והיה צורך לגייס עדים לצורך עריכת הצוואה. מחקירתו עלה כי העדים נקראו מן הרחוב בשעת ערב, בסמוך לפני החתימה על הצוואה :
"ש. אתה בא ואין עדים.
ת. נכון.
...
ת. אני אמרתי שצריך שני עדים כאשר אני אגיע. כאשר הגעתי שאלתי איפה העדים, א. אמרה לי הם הלכו. אמרתי לה שאי אפשר לעשות צוואה בלי עדים, ואני יוצא החוצה לחפש עדים". (עמ' 35 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 1-2; ש' 14-16).
עו"ד כ. תיאר את אופן הבאת העדים:
"...ואז אמרתי נביא עדים מישהו מהשכנים. כשאני עומד בחוץ חיכיתי משהו כמו 40 דקות בחוץ פגשנו שכנים, או שני מכרים, לא בבת אחת , קודם כל עד אחד ולאחר כמה זמן הצלחנו לאסוף עד אחר והסברתי להם את מהות העניין." (עמ' 33-34 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 25-25; ש' 1-4 בהתאמה).
- מדברי עו"ד כ. בחקירתו ניתן ללמוד כי גם לשיטתו הדרך בה הושגו העדים איננה דרך מקובלת:
"ש. כך עושים צוואה, זה נראה סביר?
ת. לא נראה לי סביר לחלוטין.
ש. האם נראה לך סביר שכך מגייסים עדים לצוואה?
ת. כך זה לא דרך לגייס עדים לצוואה.
ש. מה הדרך הנכונה להזמין עדים לצוואה?
ת. מתקשרים אליהם ומזמינים בצורה מסודרת ומסבירים את פשר העניין ובודקים את נכונותם להשתתף בעדות על הצוואה וכך זה קורה..." (עמ' 36 לפרוטוקול מיום 2.11.14 ש' 18-24).
- בעדותו תיאר העד מר מ. את הדרך בה גויס לשמש כעד לצוואה השנייה:
"ש. איך ידעת להגיע לבית של א. בתאריך ספציפי ובשעה ספציפית?
ת. לא ידעתי, פשוט עברתי במקרה, פגשתי איזה בחור, ביקש ממני להיות עד.
ש. ז"א אתה בעצם עובר אורח ברחוב, עובר ליד הבית, בא אליך מישהו , אומר לך בא תהיה עד או מה?
ת. שאל אם אני גר פה, אמרתי כן, גר בסביבה, ביקש להיות עד.
ש. ואתה עדיין לא יודע למה עד?
ת. עדיין לא ידעתי עד שהבנתי." (עמ' 30-31 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 23-24 ש' 1-5).
- העד מר צ. השיב בחקירתו כי לא ידע שהוא מגיע לחתום על צוואה . לדבריו סבר כי הגיע לתרגם עבור אנשי רווחה שבאו בעניינה של המנוחה:
"ש. תספר לי איך ידעת להגיע לחתימה על הצוואה בשעה הספציפית וביום הספציפי?
ת. לא ידעתי שאני חותם על צוואה... כשעברתי ברחוב קרא לי בחור , זה היה בשעה חשוכה , אתה יכול להיכנס למשפחה, אמרת (צ.ל אמר א.א.) אתה יכול לתרגם, באתי לבקר בבית הוריי, כשראיתי את א. בתוך הביתה, ראיתי שם אישה מבוגרת, גיל מופלג חבל על הזמן, חשבתי שבאו מהרווחה שיתפתי פעולה, אילו הייתי יודע שזה צוואה, למה אני צריך להיכנס לעניינים כאלה? היא סיעודית, רואים על פניו... חשבתי שהבחור שקרא לי הוא מטעם הרווחה"... (עמ' 13-14 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 22-24; ש' 1-7 בהתאמה).
- גם מעדותו של עו"ד כ. אשר ערך את הצוואה ונכח בעת החתימה עליה, ניתן להסיק כי המנוחה לא הבינה את כל האמור בצוואה. כך למשל הצוואה כללה בין היתר מושגים מעולם היהדות אשר לא תורגמו כלל ובפועל גם לשיטתו, תורגמו למנוחה רק עיקרי הדברים:
"ש. ... בצוואה שלך אתה משתמש במונח תקנות חז"ל. איך אומרים במרוקאית תקנות חז"ל?
ת. לגבי תקנות חז"ל , לפי תקנות שמוזכרות בצוואה. אלא סעיפים קבועים בצוואות שאני עורך במשרדי לאנשים שיש להם זיקה ליהדות. ברגע שאני מסביר ללקוחות שרוצים לקיים צוואה על פי תקנות חז"ל , אני מסביר שזה צוואה של דתיים. אני זוכר ששאלתי את המנוחה ואני אומר לך שהצוואה הזאת זה צוואה של דתיים, שעושים הכל לשם שמיים וזה דברים שהיא הבינה" (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 4-10).
ובהמשך:
"ת... לגבי טענותיך, בעניין הדין העברי, היא הייתה מודעת לזה לא ברמה המילולית, אלא ברמת הרעיון שהיא הולכת להעביר את ירושתה לבת שאינה יורשת לפי ההלכה... אני הקראתי את הצוואה בעברית ואחד העדים דובר מרוקאית והבין מרוקאית חזר על עיקרי הדברים...
ש. אני מבין מדבריך כפי שהצהרת לפרוטוקול , שהעד דובר המרוקאית לא תרגם לה את הצוואה , אלא הסביר לה את עיקרי הדברים.
ת. נכון, נכון מאוד." (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 8-25).
מכל האמור, בשלב זה, לא נחה דעתי כי הצוואה הוקראה ותורגמה למנוחה באופן שיש לתרגם צוואה וממנה ניתן להסיק כי המנוחה הייתה מודעת לכל האמור בה.
- זאת ועוד. לא הוכח כי המנוחה הצהירה פני העדים כי זו צוואתה, הצהרה מהותית בעת החתימה על צוואה בעדים. מסקנה זו ניתן ללמוד מעדותו, של עו"ד כ. עת תיאר את השתלשלות העניינים בעת עריכת הצוואה:
"... במהלך 20 דקות אלה העדים דיברו עם המנוחה. חלק מהשיחה בדקנו שהמנוחה צלולה וכשירה ותוך כדי שאלות על היום, על איך היא מרגישה ועל המצב המשפחתי שלה, ומה שלום הילדים, שאלות כאלה ואחרות" (עמ' 34 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 12-14).
מעדותו של מר מ. עולה כי השיח שהתנהל בעת עריכת הצוואה כלל סיפורים מן העבר וכי האווירה הייתה מבודחת אשר אינה תואמת את המעמד שלשמו התכנסו הנוכחים (ר' עמ' 33 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 17-24).
דברים דומים נאמרו על ידי העד מר צ. בחקירתו:
"הרבה ענייני בדיחותא היו שלם, לא רצינות, הרבה הומור בגילאים של המרוקאים לפני שהולכים לא יודע לאן. כל האירוע היה טקסי, מצלמה לצלם... לא הייתה אוירה של צוואה..." (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 11-13).
עינינו הרואות כי אין כל אזכור לעניין הצהרה הנדרשת כאמור.
- בנוסף, מעדותם של העדים לצוואה, עולה בבירור כי לא הוסבר להם כי הם נקראו לשמש עדים לצוואה, הגם שחתימתם מתנוססת על גביה, לא הבינו עד תום את משמעות המעמד.
[ ר' דברי העד מר מ. בעדותו עמ' 32 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 10-23; עמ' 33 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 4-7 וראה דברי העד מר צ. אשר עדותו הייתה הפוכה לגמרי מן האמור בתצהיר שהוגש מטעמו. לדבריו כלל לא ידע שהוזמן להעיד על צוואה ולו ידע זאת לא היה לוקח חלק במעמד זה :
"ש. מה כן ידעת?
ת. כשעברתי ברח' קורא לי בחור, זה היה בשעות החשכה, אתה יכול להכנס למשפחה, אמרת אתה יכול לתרגם, באתי לבקר בבית הוריי, כשראיתי את א. בתוך הביתה, ראיתי שם אשה מבוגרת, גיל מופלג חבל על הזמן, חשבתי שבאו מהרווחה, שיתפתי פעולה, אילו הייתי יודע שזו צוואה, למה אני צריך להכנס לעניינים כאלה? היא סיעודית, רואים על פניו... ואני חשבתי שהבחור שקרא לי הוא מטעם הרווחה, ותו לא
...
ש. לא אמרו לך שאתה עד לצוואה?
ת. אני עד לצוואה? אני יכול להעיד על צוואה. תביא לי את הבחור שאומר לי אתה עד לצוואה."
(עמ' 14 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 1-14; ש' 16-17.)
בעדותו אישר כי לא קרא את הצוואה וכי סביר כי הוטעה כאשר חתם עליה עמ' 15-16 לפרוטוקול מיום 15.9.14 ש' 21-24; ש' 1-2 בהתאמה].
- מן המקובץ עולה כי בנסיבות המקרה דנן חרף נוכחותם של העדים מר צ. ומר מ. במעמד החתימה וחתימתם על גבי הצוואה השנייה, מצאתי כי אין בכך כדי לקיים את רכיב היסוד של "עדים לצוואה" כדרישת סעיף 20 לחוק הירושה .
- לאור העדויות שהובאו בפני הגעתי לכלל מסקנה כי לעדים אשר הובאו מהרחוב, לא ניתן כל הסבר לגבי המעמד שעדותם נדרשת בו , לא הוסבר להם מהות התפקיד אליו גויסו באקראי ולאחר יד ומעדותם עולה בבירור כי לא הבינו עד תום כי המעמד לו היו עדים היה מעמד של חתימה על צוואה ,על כל המשתמע מכך. בהינתן כי הצוואה נחתמה תוך ששלבים חיוניים בה לא התקיימו כגון תרגום מלא והסבר מפורט של האמור בצוואה ואף אזכור בצוואה כי זו תורגמה למנוחה, קריאת הצוואה בפני המנוחה- מורישה ומתן הצהרה שלה כי זו צוואתה וכי הבינה אותה , הצהרה אשר כפי שהובהר לעיל נועד להבטיח גמירות דעתה של המנוחה ביחס לצוואה עליה חתמה , חתימת המנוחה על הצוואה בפני העדים , אשר לא ידעו לספר כי ראו אותה חותמת בפניהם וחתימתם לאחר מכן, כדרישות הדין והפסיקה עליהם עמדתי בסעיף 23 לעיל.
- לא מיותר לציין כי גם מהתנהלותו של העד מר צ. אשר מסר תצהיר ובעדותו סתר את האמור בו ומבלי לקבוע מסמרות באשר להתנהלות זו, ניתן ללמוד כי הדברים לא היו ברורים לו כעד די צרכם וכי בהמשך כאשר הבין את משמעות הדברים, בחר שלא לעמוד מאחורי תפקידו כעד לצוואה השנייה.
- לא זו בלבד ששלבים חיוניים לא התבצעו כאמור אלא שבהינתן כי העדים לצוואה כלל לא ידעו ולא הבינו תפקידם בעת החתימה על הצוואה הרי כאילו לא היו שם מלכתחילה ואין די בנוכחותם הפיזית במעמד החתימה על הצוואה על מנת שניתן יהיה לראות בהם כמי שקיימו את תפקידם המהותי וכמי שבאמת היו עדים לחתימה על צוואה על כל הנדרש והמשתמע מכך עפ"י הדין.
- די בכל האמור כדי להגיע למסקנה כמפורט לעיל, עם זאת מצאתי מקום להתייחס לראיה, אשר הוגשה ביום 15.9.14 לאחר ובמסגרת עדותו של עו"ד כ. מטעם המבקשת- תקליטור ובו שלושה קטעים של צילום וידאו אשר נטען כי צולמו במעמד החתימה על הצוואה השנייה.
המבקשת תולה יהבה בצילום וידאו הנ"ל ולשיטתה נועד להפיג חששות וספקות באשר לגמירות דעתה של המנוחה , בבחינת "תמונה שווה אלף מילים". אלא שדעתי אינה כך.
יאמר מיד כי עסקינן בצילום חלקי של המעמד, (לטענת עו"ד כ. הצילום הוא כזה נוכח תקלה במצלמה הצילום נעשה כפי שנעשה) אשר לא ניתן ללמוד ממנו על האותנטיות של החומר המצולם ולפיכך, אין בו כדי לסייע בידה להוכחת טענת המבקשת.
למעלה מן הנדרש יאמר כי גם לאחר צפייה בסרטונים ומבלי לקבוע כל עמדה ביחס לשאלת קבילותם או משקלם הראייתי, מצאתי כי אין בהם כדי לתמוך בטענה כי הצוואה השנייה משקפת נכונה את רצונה של המנוחה, בהינתן כי מעמד עריכת הצוואה והחתימה עליו אינם מופיעים כלל בסרטונים אשר הוגשו לבית המשפט.
- בנסיבות אלו ושעה שמצאתי כי מרכיבי היסוד של צוואה בעדים כאמור בהוראת סעיף 20 לחוק הירושה אינם מתקיימים ובהינתן כי לא מצאתי בנסיבות העניין שניתן לתקן הפגמים כאמור בסעיף 25 לחוק הירושה, מסקנתי היא כי יש להורות על בטלותה של הצוואה השנייה.
על מנת שלא תוותר אבן לא הפוכה, אדרש בקצרה גם לטענות הנוספות.
טענה בדבר חוסר כושר של המנוחה להבחין בטיב הצוואה נוכח מצבה הרפואי הפיזי והנפשי
- סעיף 26 לחוק הירושה קובע:
"צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה- בטלה".
- הגבלת כושר זו עניינה מצבו הנפשי והגופני של המצווה בשעת עריכת הצוואה. המועד הרלוונטי לבחינת חוסר הכושר הוא המועד בו נערכה הצוואה.
ודוק, צוואה שנערכה כל עוד המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה , תהא תקפה אף אם במועד מאוחר יותר ניטל ממנו כושר זה. [ר': ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום פ"ד מט(1) 318 (1995); ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל פ"ד לה(3)101 (1981)].
על הטוען לקיומו של חוסר כושר כאמור הנטל להוכיח טענתו ועליו לעשות כן תוך הסתייעות במסמכים רפואיים רלוונטיים או עדות אחרת לפיה תוכח טענה זו.
ויודגש, כי לא די בהעלאת ספקות וחששות כדי לעמוד בנטל זה והנטל לסתור את חזקת כשרותו של אדם לצוות הינו נטל כבד ביותר. [שאול שוחט פגמים בצוואות 61-62 (1998); ע"א 724/87 כלפה נ' גולד פ"ד מח(1) 22 (1993)].
- בפסק הדין בע"א 160/80 בנדל נ' בנדל לעיל נקבע, כי המרכיבים שיש לבחון על מנת לקבוע האם המנוח היה בעל כושר להבחין בטיבה של הצוואה הם:
א. מודעות המצווה לעובדת עריכת הצוואה;
ב. ידיעתו בדבר היקף הרכוש ויורשיו;
ג. מודעות לתוצאות עריכת הצוואה על היורשים.
נפסק כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כשדעתו משוחררת מלחצים נפשיים, מחשבות ודמיונות שווא.
המשקל שיש ליתן לכל אחד מהשיקולים לעיל תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. די לבית המשפט להשתכנע בהתנהגותו הכוללת של המצווה , בעת עריכת הצוואה והחתימה עליה, כדי להעיד כי המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה. [ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק לעיל]. המבחן הקובע הינו מודעות המצווה למהות מעשיו ותוצאותיהם (מודעות כאמור לעובדת עריכת הצוואה, זהות היורשים והיקף הרכוש). [ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום לעיל].
- נקודת הזמן הרלוונטית הינה כאמור מועד חתימת הצוואה וחומר הראיות ביחס לשאלת כשרותה של המנוחה לערוך הצוואה השנייה צריך להתייחס למועד זה.
- מעדותו של עו"ד כ. שערך את הצוואה השנייה ושל ד"ר ס. אשר בדקה את המנוחה בתקופה שבסמוך לפני החתימה על הצוואה השנייה וכן לאחר עיון בתיקה הרפואי של המנוחה אשר הוגש לתיק בית המשפט, דומה כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח הטענה לפיה בעת החתימה על הצוואה המנוחה הייתה כשירה לצוות. (כזכור חל בתיק זה היפוך הנטל).
תימוכין לכך ניתן למצוא בעדויות ובמסמכים כפי שיפורט להלן.
- תיקה הרפואי של המנוחה הוגש לבית המשפט, בנוסף לתיק הרפואי הוגשו מסמכים רפואיים מבית אבות "XX" בו שהתה המנוחה, זאת במסגרת הבקשה להיפוך נטל הראיה. מסמכים אלו מתייחסים לתקופה שבסמוך לפני החתימה על הצוואה. מן המסמכים כאמור עולה כי המנוחה, אשר לא דיברה עברית ולא ידעה קרוא וכתוב, סבלה מירידה בשמיעה, כי המנוחה הייתה ידועה כסובלת מדמנציה ואלצהיימר ואושפזה במחלקה לתשושי נפש. עיון בדו"ח הסוציאלי שנערך ביום 4.3.10 מעלה כי ביחס לתפקודה הנפשי והתפקודי של המנוחה נמצא כי התמצאותה בזמן ובמקום ירודה והזיכרון פגום וכי המלצת העו"ס שערכה הדו"ח הוא להותירה במחלקה לתשושי נפש.
- בחקירתה עומתה המבקשת עם מסמכים רפואיים לפיהם המנוחה לא הייתה כשירה לצוות:
"ש. את סיפרת לבית המשפט שהאמא הייתה צלולה בדעתה ובריאה, מה לעשות טרחנו והבאנו לבית המשפט את כל התיק הרפואי שלה, בתיק עולים דברים הפוכים ממה שאמרת, כל המסמכים האלה מדברים על דימנציה, חולה במחלות תפקוד, אי התמצאות בזמן , במרחב, במקום. איך זה מתיישב עם מה שאת אומרת שהיתה צלולה בדעתה והיתה בריאה?
ת. הלוואי עלי 10% מהראש שלה, היא היתה צלולה, אמא שלי, כשלקחו אותה לבית אבות נתנו לה קלונקס, טמטמו אותה. כשהיא חזרה לעצמה, ראתה שלא מתאים לה , רצתה לבוא הביתה.
...
ש. תראי לי מסמך אחד שאומר שהאמא בסדר.
ת. אצל עוה"ד . איפה המכתב של הרופאת גריאטריה, הם שיגעו אותה עם הכדורים..." (עמ' 48-49 לפרוטוקול מיום 17.9.14 ש' 13-23 ; ש'1-2 בהתאמה).
- כאשר נשאלה המבקשת מדוע פעלה לקבלת תעודת רופא השיבה:
"ש. למה היית צריכה אישור שהיא יציבה וצלולה?
ת. שלא יגידו שאני הוצאתי אותה או משהו כזה, אני בכלל לא חשבתי על הצוואה ברגע הזה, רציתי להוציא את אמא מהגהנום הזה, זה הכל.
ש. לא הבנתי מדברייך מדוע היה כ"כ חשוב לך אישורים שאמא בריאה נפשית ויציבה, לאיזה מטרה?
ת. למה לא? טוב לשמור בבית, אין יותר טוב מאישור..." (עמק 39 לפרוטוקול מיום 17.9.14 ש' 7-12).
- מן האמור דומה כי לא עלה בידי המבקשת לסתור את הממצאים כמפורט במסמכים שנערכו עם אשפוזה של המנוחה בבית האבות מיום 4.2.10 (סומן נ/2) ומיום 7.2.10 (סומן נ/3) וכן מידע רפואי סיעודי מיום 17.2.10 (סומן נ/1), מהם ניתן ללמוד על מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של המנוחה ולפיהם המנוחה במצב מנטלי לא תקין, ליקוי בהתמצאות בזמן מקום וסיטואציה, סובלת מדימנציה.
גם מסיכום ישיבת צוות רב תחומי מיום 4.3.10 (סומן ת/2) ביחס למנוחה, שנערך אך ימים ספורים לפני החתימה על הצוואה השנייה, אין כדי להוכיח בצורה פוזיטיבית כי המנוחה הייתה כשירה לצוות, נהפוך הוא .
הסיכום מעלה כי המנוחה הגיע למחלקה עם אבחנה של דימנציה , כי היא שוהה במחלקת תשושי נפש, כי יש ירידה במצב הקוגניטיבי בהיבטים שונים.
כאן המקום להתייחס לתעודה הרפואית (סומנה ת/1) אשר נחתמה ביום 10.2.2010 ע"י ד"ר ס. , רופאת בית האבות בה שהתה המנוחה ונערכה לבקשת המבקשת ולשיטתה מדובר במסמך רפואי אשר יש בו כדי להעיד על כשירותה של המנוחה.
- לדברי ד"ר ס. בעדותה, תעודה רפואית כגון זו ניתנת לאחר ביצוע בדיקת החולה ועיון בתיקו הרפואי. כאשר נשאלה האם כך היה גם במקרה של המנוחה דנן השיבה:
"כאשר התובעת פנתה אליך לקבל את ת/1 , האם זה נכון שאת עזבת את המשרד שלך וניגשת לחדרה של המנוחה וביצעת לה בדיקה כוללת שעל פיה את יכולה לרשום את תעודת הרופא הזאת?
ת. עכשיו אני לא זוכרת מה עשיתי לפני 4 שנים, אני רק מסבירה כל התהליך. מה אני עשיתי באותו יום, כמה זמן אני בדקתי, על מה דיברתי, איזה שאלות שאלתי- אני לא זוכרת." (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 8-13).
בהמשך עומתה עם העובדה שלא נמצא בתיק כל אזכור לגבי בדיקת המנוחה עובר לעריכת התעודה הרפואית שהנפיקה והשיבה כי לא כל בדיקה או שיחה עם מטופל צריכה להיות רשומה בתיקו הרפואי. כאשר נשאלה האם עומדת על טענתה כי פגשה את המנוחה השיבה:
"...אנו עושים לפי חוק בכל מחלקה, סיעודי, תשושי נפש, רגילה, תלוי פעם בחודש, פעם בשלושה חודשים, אנו עושים בדיקות. באותו זמן כשהיא ביקשה תעודה, אני הסתכלתי שהחולה באותו מצב כמו שבדקתי אותה שבוע לפני, 3 חודשים לפני".
- בחקירתה התבקשה ד"ר ס. ליישב הסתירה בין קביעתה באישור הרפואי כי המנוחה צלולה וכשירה לבצע פעולות משפטיות לבין מסמכים רפואיים שנערכו ימים בודדים קודם להנפקת האישור, מהם עולים ממצאים הפוכים לגמרי באשר למצבה וכשירותה. בתשובתה השיבה כי תנודות במצב הינן אופייניות למצבה של המנוחה באותה העת. (עמ' 20-21 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 21-24; ש'1-5).
- ד"ר ס. אישרה כי בהכשרתה היא רק רופאת משפחה והאישור שנתנה אינו מהווה הערכה קוגניטיבית של המנוחה והוא מונפק לכל דורש. (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 21.1.14).
- כמו כן, ד"ר ס. לא ידעה להשיב איך התנהלה בדיקת המנוחה אשר לא דיברה עברית והאם נכח במקום מתורגמן דובר מרוקאית השיבה כי אינה זוכרת. (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש'17-19) וכי היא עצמה לא יודעת איזה משקל אם בכלל יש ליתן לאישור שנתנה לאור המסמכים הנוספים שהוגשו לתיק:
"ש. מול כל המסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט, שכולם חוזרים ואומרים, שהגברת חולה מאוד בדמנציה, מצב תשוש, לא מתמצאת בזמן ובמקום ואולם, יש תעודת רופא שהתובעת ביקשה ממך להוציא, האם תסכימי שיש מקום לבטל את תעודת הרופא שלך?
ת. לא יודעת, אני לא זוכרת בכלל את החולה, לא זוכרת את המצב שלה. אני רק רואה שאני חתמתי.
ש. כאשר אני מראה לך שחור על גבי לבן שכל שדרת הרופאים, כל המסמכים מצביעים שהיא בדמנציה, תשושה, אומרים הפוך ממה שאת אומרת, האם תסכימי לאשר לבית המשפט שאין משקל לתעודת הרופא שלך?
ת. אני לא יודעת."
(עמ' 28-29 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 23-24; ש'1-8).
בהמשך נשאלה על ידי בית המשפט האם היא יודעת מהי כשרות משפטית והשיבה שאינה יודעת . לאחר שהוסברה לה משמעות המושג, נשאלה האם היא סבורה כי המנוחה יכולה הייתה במצבה לערוך צוואה השיבה כי אינה בטוחה.
(עמ' 29-30 לפרוטוקול מיום 21.1.14 ש' 24-25; ש' 5-7).
- מכל המקובץ מצאתי כי עולות תהיות רבות באשר לתעודה הרפואית ת/1 בהינתן ששישה ימים קודם לעריכתה, היה מצבה של המנוחה אחר לחלוטין, כאמור במסמכים נ/1- נ/3 וכי ד"ר ס. לא ידעה להסביר לבית המשפט מהי כשרות משפטית המצוינת בתעודה הרפואית עליה חתמה.
- לאור כל האמור מסקנתי כי אין לייחס לתעודה הרפואית כל משקל אשר התובעת מבקשת לייחס לה או בכלל וכי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי המנוחה הייתה כשירה לצוות ולפיכך דין הצוואה השנייה להתבטל גם מן הטעם הזה.
טענה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת
- נוכח מסקנתי כי בעת חתימת הצוואה המנוחה נעדרה כשרות לצוות, מתייתר הצורך לבחון את הטענה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בהינתן כי בנסיבות דנן ולאור האמור, עניין זה אינו מעלה ואינו מוריד .
סוף דבר
- הצוואה השנייה- בטלה לאור פגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין שיש בהם כדי לאיינה ונוכח מסקנתי כי לא הוכח שהמנוחה היתה כשירה לערכה.
- טרם נעילה, יאמר כי ערה אני לנסיבות המשפחתיות המורכבות של הצדדים, אולם בית המשפט מכריע על סמך הדין וחומר הראיות שהובא בפניו ולא עפ"י תחושת הצדק הסובייקטיבית של צד זה או אחר.
- בין הצדדים תלויה ועומדת בקשה לקיום צוואה המנוחה מיום 27.12.04
(ת"ע 50669-06-12) והתנגדות לה (ת"ע 22629-07-12) וכן הליך נוסף במסגרתו , עתר המתנגד למינוי מנהל עיזבון (ת"ע 31586-12-12). עיון בהתנגדות לקיום הצוואה הראשונה מעלה כי הטעם להתנגדות הוא עובדת קיומה של הצוואה השנייה אותה מצאתי כבטלה.
נוכח האמור , סבורני כי מתייתר הצורך לדון בהליכים הנוספים ,זאת למעט מתן צו קיום הצוואה הראשונה. צו כאמור יוגש לחתימת בית המשפט שפסק דין זה, יהפוך לחלוט ואז יסגרו התיקים הנוספים.
- נוכח תוצאות פסק הדין ובנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.
- העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ו, 18 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.