1.התובעים 1 ו – 2 עבדו בנתבעת, העוסקת בניהול סיכונים פיננסיים. עם סיום עבודתם עברו לעבוד בחברה אחרת שעיסוקה באותו התחום. בפנינו תביעה שהגישו כנגד הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות, ותביעה שכנגד שהגישה הנתבעת כנגדם וכנגד מעסיקתם הנוכחית, בטענה שהיא זכאית לפיצוי על הפרת התחייבותם שלא להתחרות בה בסמוך לאחר סיום עבודתם, וכן לפיצוי בגין גזל נטען של סודות מסחריים.
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות
2.אופקים פיננסיים בע"מ הינה חברה פרטית, שנוסדה בשנת 2006, העוסקת בניהול סיכונים פיננסיים עבור לקוחותיה (להלן: אופקים). אופקים, שעיקר עיסוקה הוא בתחום ניהול וגידור סיכונים הקשורים במטבע חוץ ובביצוע עסקאות הקשורות במטבע חוץ, אוחזת ברישיון שיווק בהתאם להוראות חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה-1995.
מר רן שמואל (להלן: רן), בעל תואר אקדמי בכלכלה וניהול, הועסק על ידה במשך קצת למעלה משלוש שנים, מיום 1.10.09 ועד להתפטרותו ביום 7.1.13. גב' לאנה צ'צ'שוילי (להלן: לאנה), בעלת תואר אקדמי בכלכלה ומנהל עסקים, הועסקה על ידה תקופה קצרה מעט יותר, מיום 11.7.10 עד להתפטרותה ביום 3.1.13.
3.ביום 26.12.12 נחתמו מסמכי בקשה לרישום חברה בשם אפסייד פיננסי הראל בע"מ, שהוקמה אף היא כחברה שמטרתה לעסוק בתחום הסיכונים הפיננסיים. המסמכים הוגשו לרשם החברות ביום 1.1.13, דהיינו עוד קודם להתפטרותם של רן ולאנה, ואפסייד עצמה נרשמה והוקמה ביום 6.1.13, דהיינו ימים בודדים לאחר התפטרותה של לאנה ויום קודם להתפטרותו של רן. במהלך ינואר 2013 נתגלה לאופקים כי רן ולאנה החלו לעבוד באפסייד, ולמעשה נודע לה שהם שיזמו את הקמתה בעזרת משקיע צד שלישי.
לאור האמור, פנתה אופקים לבית דין זה בבקשה למתן סעדים זמניים שונים (תיק סע"ש 11361-02-13), ובין היתר צווים שיאסרו על שמואל ואח' להתחרות בעסקיה, וכן צו המורה להם להימנע מלעשות שימוש או לגלות סודות מסחריים שנחשפו אליהם במהלך תקופת עבודתם באופקים.
בד בבד הגישה אופקים גם בקשה למתן צו מינוי כונס נכסים במעמד צד אחד – צו הידוע בכינויו "אנטון פילר" – לשם חיפוש ותפיסה לפי סעיפים 16 ו- 17 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. בקשתה זו נדחתה ע"י כב' השופט יצחק לובוצקי. עם זאת, ניתן צו ארעי המורה לרן ולאנה להימנע מכל מגע עסקי עם מי מהלקוחות או הספקים של אופקים. למען הסדר הטוב יצוין כי אופקים פנתה לבית הדין הארצי בבקשת רשות ערעור על ההחלטה לדחות את בקשתה למתן צו אנטון פילר, אך זו נדחתה (בר"ע 16171-02-13 אופקים נ' שמואל ואח' (10.2.13, כב' השופט אילן איטח)).
הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים התקיים ביום 12.2.13 בפני כב' השופט יצחק לובוצקי, ובהחלטה שניתנה ביום 13.2.13 התקבלה הבקשה למתן סעדים זמניים באופן חלקי, לאחר שנקבע כך:
"יש לציין כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בטיעוניהם, שוכנעתי לפחות לכאורה כי העובדים הגיעו, במהלך ועד לסוף תקופת העסקתם אצל המבקשת, לתפקידים בכירים, וכי הלקוחות והידע אליהם נחשפו היוו מבחינתם תחום חדש ורכישת ידע חדש, אשר לא היו בידיעתם קודם לכן.
ודוק, בחירתם של העובדים להתפטר ולעבור מיוזמתם ובאופן מתואם ומכוון לעבודה בחברה מתחרה, העוסקת בתחום זהה וכן סמיכות הזמנים שהתקיימה בנסיבות דנן, מעידים על כך שהניסיון והכלים אשר צברו העובדים בעבודתם אצל המבקשת, הקנו להם את היתרון והיכולת לעבוד באפסייד תוך זמן סמוך ביותר לאחר התפטרותם מהמבקשת.
למעלה מזאת אוסיף, כי טרם התפטרותם העלימו העובדים מהמבקשת את העובדה כי הם עתידים לעבור ולעבוד בחברה מתחרה. הדבר נתגלה למבקשת רק בדיעבד ובאופן עקיף, דרך גורמים אחרים אשר חשפו בפניה את העובדה שהעובדים נמצאים בקשר עסקי עם מי מלקוחותיה. דברים אלו מגבירים את החשש שפעולות העובדים יובילו במכוון או בשגגה לחשיפת סודות מסחריים של המעביד.
אני מחליט לפיכך להיעתר לבקשה, אך באופן חלקי בלבד. שכן מנגד, אני סבור כי הגבלת העובדים מליצור קשר עם כלל לקוחות המבקשת (שלטענת המבקשת מדובר במאות רבות) לתקופה של 12 חודשים, כפי שהוגבלו במסגרת הסכמי העסקתם, היא הגבלה קשה מדי הפוגעת בחופש העיסוק של העובדים יתר על המידה, בטח ובטח עת עסקינן במתן סעד ארעי בלבד. אני גם סבור שיש להגביל את מספר הלקוחות עמם תיאסר ההתקשרות, שכן מצאנו שהמבקשת עצמה לא ראתה בכל לקוחותיה הקיימים כ"סוד מסחרי שמור", והראיה שגם נהגה לפרסם את זהותם של עשרות מהם באתר האינטרנט.
בבואי לקבוע את הסעד כדלקמן, יש לשקול גם את שיקולי מאזן הנוחות: מחד, הנזק העלול להיגרם למבקשת, אילו יתברר בסופו של יום כי אכן מדובר ב"סוד מסחרי" שהוא חלק מקניינה. מאידך, הנזק העלול להיגרם לעובדים, אילו יוגבלו באופן נרחב מידי מלעסוק בתחום התמחותם.
לאור כל האמור אני קובע "כסעד זמני" כי העובדים יהיו מנועים, בין בעצמם ובין באמצעות עבודתם באפסייד, מלבוא במגע עסקי כלשהו עם 50 לקוחות בלבד של המבקשת, שלדעת המבקשת, הם הלקוחות המרכזיים והחשובים עבורה".
4.ביום 20.5.13 הודיעו הצדדים שהגיעו ביניהם להסכמה דיונית, לפיה ההחלטה בעניין הסעדים הזמניים מיום 13.2.13 תעמוד בתוקפה ותהא לפסק הדין בתיק העיקרי, תוך ששני הצדדים מתחייבים שלא לבקש לערער עליה בפני בית הדין הארצי. עוד הסכימו הצדדים שבכפוף לדיני ההתיישנות, כל אחד מהצדדים יהיה רשאי להגיש לבית דין זה תובענות כנגד הצד השני, לרבות בטענות ובעילות נשוא הבקשה למתן סעד זמני, ולא יהיה בהסדר הדיוני כדי לשלול ממי מהצדדים כל זכות שעמדה לו ערב ההסדר הדיוני. ביום 21.5.13 ניתן פסק דין שנתן תוקף להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, והתיק נסגר.
5.ביום 4.7.13 הגישה אופקים בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, שבה טענה ששמואל ואח' מפרים את צו המניעה הזמני, שהפך לצו קבוע עם מתן פסק הדין ביום 21.5.13. אל בקשתה זו צירפה אופקים דו"ח חקירה של משרד חקירות פרטי, שבדק ומצא עבורה – כך לטענתה באותה בקשה – ששמואל ואח' קיימו קשרים עסקיים עם שניים מלקוחותיה, אף שאלה נמנו עם רשימת 50 הלקוחות שנאסר על שמואל ואח' לפנות אליהם. שמואל ואח' הגישו תגובה שבה הכחישו מכל וכל את הטענה שהם הפרו את צו בית הדין. הבקשה נקבע לדיון ליום 30.7.13 אך עוד בטרם התקיים זה, הודיעו הצדדים לבית הדין ביום 23.7.13 שהגיעו ביניהם להסכמה דיונית לפיה בקשת הביזיון תמחק ללא צו להוצאות.
6.ביום 17.7.13, דהיינו ימים ספורים קודם שנמחקה בהסכמה הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, הגישו רן ולאנה כנגד אופקים את תביעתם שבפנינו. בתביעתם טענו שמנהל אופקים התייחס אליהם באופן בוטה, שינה את הגדרת תפקידם והרע את תנאי עבודתם באופן שחייב אותם להתפטר. על כן, טענו השניים שהם זכאים לפיצויי פיטורים כ"מתפטרים בדין מפוטרים". עוד טענו השניים שאופקים נותרה חייבת להם שכר עבודה, דמי הודעה מוקדמת וכן בונוס עבור שנת 2012, וכי בכל מקרה היתה מוטלת עליה החובה לשחרר להם את הקופות והביטוחים שנוהלו עבורם בתקופת עבודתם.
אופקים הגישה כתב הגנה, שבו טענה שמדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב קיצוני, לאחר שרן ושמואל, שהועסקו על ידה בתפקידים בכירים, הפרו התחייבויות עליהן חתמו בהסכם העבודה והתפטרו שניהם במהלך מתואם, שלא קדמה לו כל התראה או הרעת תנאים. בהמשך לכך, ובניגוד גם לעקרונות של צדק בסיסי, הם גנבו לאופקים לקוחות תוך שימוש בסודותיה המסחריים, והמשיכו במתן שירותים ללקוחותיה תוך הפרת סודות מסחריים ומידע מקצועי מסווג שלה, ותוך שהם מסבים לה "פגיעה מסחרית וכלכלית קשה ביותר". אופקים הוסיפה שאם לא די בכל האמור, הרי שלטענתה השניים המשיכו לעשות שימוש בסודותיה גם בתקופה שבה עמד בתוקף צו המניעה, דהיינו תוך הפרתו באופן בוטה. אופקים הוסיפה שלהבנתה משהבינו השניים שבכוונת אופקים להגיש נגדם תביעה לחייבם לשלם לה את הנזקים העצומים שהם גרמו וגורמים לה, הם החליטו לנסות להקדים תרופה למכה, ו"להציג את עצמם כעובדים המסכנים הנגזלים, שעה שבפועל פעלו במרמה ובכחש להסב נזקים לנתבעת ולהתעשר על חשבונה". אופקים הכחישה שנותרה חייבת סכום כלשהו לנתבעים, אך הדגישה שאף אם נותרה חייבת משהו, הרי שעומדת לה זכות קיזוז.
7.ביום 31.12.13 הגישה אופקים כתב תביעה מטעמה, כנגד שמואל ואח'. בתביעתה טענה אופקים ששמואל ואח' גזלו את סודותיה המסחריים ופעלו בחוסר תום לב קיצוני תום הפרת התחייבויותיהם לשמירת סודיות ולאי תחרות, ובכך פגעו במוניטין שלה והסבו לה ולעסקיה נזקים עצומים. לאור זאת, טענה אופקים שהיא זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 בסך 700,000 ₪. בנוסף, טענה אופקים שהיא זכאית לאכיפת "הסנקציה המוסכמת" בהסכמי העבודה של רן ולאנה, שהיא השבת הבונוסים ששילמה להם במהלך העסקתה, בסך 101,632 ₪ (לגבי רן) ו- 15,450 ₪ (לגבי לאנה). הדיון בשתי התביעות אוחד בהתאם להחלטת כב' סגן הנשיאה שמואל טננבוים מיום 29.6.14. לשם הנוחות נתייחס בהמשך פסק הדין אל תביעתה של אופקים כאל "התביעה שכנגד", אף שכאמור זו הוגשה כתביעה נפרדת.
8.ביום 8.7.14 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) אירית הרמל. במהלך הדיון הודיעה אופקים שהיא מקבלת את המלצת בית הדין ומסכימה לשחרר לידי התובעים את קרנות ההשתלמות ואת רכיב הגמל של הכספים שהופרשו לטובתם במהלך עבודתם. זאת, מבלי לגרוע מטענותיה כלפיהם. בתום הדיון נקבע התיק להוכחות בפני מותב זה.
דיון ההוכחות התקיים ביום 30.11.15. במהלכו נחקרו על תצהירי העדות שהגישו מר בנימין אברהם, מייסדה של אופקים ומנכ"לה למן היווסדה מן הצד האחד של מתרס ההתדיינות, ורן ולאנה מהצד השני. כן נחקרו המומחים מטעם הצדדים, מר אורן קפלן וגב' ורד יצחקי בן שמעון. עוד העידו גב' אולגה טבצ'ניק, ומר איתן קרן, שהיו לקוחות של של אופקים ועברו להיות לקוחות של אפסייד, וגב' ויקטוריה דלג'ו, ומר משה בר-לב, שניהם עובדים של אופקים.
לאחר דיון ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.
התביעה העיקרית - דיון והכרעה
נסיבות סיום ההעסקה ושאלת זכותם של רן ולאנה לפיצויי פיטורים
9.הנכון לדעתנו להתחיל את הדיון בהכרעה באחת המחלוקות העובדתיות המרכזיות שבפנינו, היא זו הנוגעת לנסיבות סיום ההעסקה. רן ולאנה טוענים שאברהם נהג לצעוק עליהם ולהתעמר בהם באופן שיצר סביבת עבודה בלתי אפשרית. עוד הם טוענים כי בסמוך למועד סיום עבודתם הם נושלו מתפקידיהם והורדו בדרגה. לטענתם, הסיבה להתפטרותם היתה השינוי תנאי העסקתם לרעה, היחס הרע שקיבלו, והפרת הבטחה שקיבלו לשלם להם בונוסים. על כן, לשיטתם הם זכאים לפיצויים "בדין מפוטרים" בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל שרן ולאנה לא הוכיחו את טענותיהם אלה, ועל כן אין הם זכאים לפיצויי פיטורים בדין מפוטרים. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשית על אף שרן ולאנה טוענים שהם "הורדו בדרגה" סמוך לסיום עבודתם, אין כל מחלוקת על כך שלא חל כל שינוי במשכורתם ובשאר תנאי עבודתם. דהיינו אין מדובר במקרה הפרדיגמטי שבו זכאי עובד לפיצויי פיטורים בדין מפוטר, שהוא המקרה שבו המעסיק מודיע על הפחתת שכר, או לחלופין דורש מעובד לשנות את מתכונת עבודתו או לעבוד יותר עבור אותו השכר;
שנית בעיון במכתב ההתפטרות של לאנה, מיום 3.1.13 (נספח 9 לתצהיר אברהם), שהיא זו שהתפטרה ראשונה מבין השניים, לא מצאנו אפילו לא רמז על כך שהתפטרותה קשורה להרעת תנאים כביכול או לתנאים בלתי אפשריים כביכול. וזו לשון המכתב:
"בהמשך לשיחתנו הבוקר, ברצוני להודיע על סיום תפקידי בחברה. אני רוצה להודות על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד בחברה, על תקופה מעניינת, מאתגרת ומלמדת.
אבקש להסדיר את כל הקשור לזכויות בעת סיום יחסי עובד-מעביד בחברה (זכויות סוציאליות וכו').
אני מאחלת לחברה ולעובדים הצלחה רבה בהמשך הדרך. אשמח לקבל מכתב המלצה".
מעבר לראיה בכתב הזו, לא צורפו ראיות כלשהן על ידי לאנה בדבר הרעת תנאים או תנאים לא סבירים בעבודה, ובכלל זה לא צורפו התכתבויות באימייל, בהודעות טקסט או בכל דרך אחרת שיש בה כדי לתמוך בטענות אלה. אשר לגוף תצהירה של לאנה, היא אמנם מתייחסת בשורה קצרה לכך שהיא "הורדה בדרגה" בסמוך לסיום עבודתה, אך לא מפרטת או מצרפת תיעוד כלשהו בקשר לכך. למעשה, אפילו לשיטתה ולגרסתה כפי שהיא עולה מסעיף 38 לכתב התביעה וסעיף 7 לתצהירה, סיבה המרכזית להתפטרותה הינה העובדה שלא קיבלה בונוס של 50,000 ₪ שהובטח לה לטענתה עבור ביצועיה בשנת 2012, דהיינו לא מדובר בהתפטרות בשל הרעת תנאים או תנאים בלתי אפשריים בעבודה, אלא בהתפטרות בגלל אי שביעות רצון מהתמורה הכספית שקיבלה עבור עבודתה (ראו באופן ספציפי במשפט האחרון לסעיף 2 לתצהירה);
שלישית אין מחלוקת על כך שביום 6.1.13, שלושה ימים בלבד לאחר התפטרותה של לאנה, ויום לפני התפטרותו של שמואל, הוקמה חברת אפסייד, היא החברה שבה התחילו לעבוד רן ולאנה בסמוך לאחר סיום עבודתם (תעודת ההתאגדות נספח 11 לתצהיר אברהם). כבעל מניות וכדירקטור ראשון באפסייד נרשם מר אמיר שיפר, חבר קרוב של רן, אך מהראיות עולה בבירור שבפועל מדובר בחברה שנוסדה על ידי רן ולאנה במשותף עם שיפר, כשהרישום על שם שיפר נועד כדי לטשטש את מעורבותם של רן ולאנה (ראו סעיפים 81 עד 82 לתצהיר אברהם, שלא נסתרו, ובפרט בהינתן ששיפר לא העיד במהלך ההתדיינות). תימוכין לכך ניתן למצוא גם בכך שכשמונה חודשים מאוחר יותר, בספטמבר 2013, הועברו 85% ממניות אפסייד ללא תמורה לרן ולאנה, שאף מונו כדירקטורים בחברה (ראו נספחים שצורפו לתצהיר אברהם). סמיכות הזמנים הזו תומכת בתיזה העובדתית שתכניותיהם של רן ולאנה להתחרות באופקים התגבשו עוד קודם להתפטרותם של השניים, ולא כפי שטענה לאנה, לפיה רק לאחר התפטרותה ובחינת חלופות "הגיעה הצעה מרן לעבוד בתחום שאני אוהבת" (עמ' 241 ש' 14);
רביעית גם ממכתב ההתפטרות של רן מיום 9.1.13, שישה ימים לאחר התפטרותה של לאנה, לא ניתן ללמוד על התפטרות בשל הרעת תנאים או נסיבות שאינן מאפשרות לו להמשיך ולעבוד, וזו לשון המכתב:
"בהמשך לשיחתנו האישית מאתמול בבוקר, אני רוצה להודיע על התפטרותי מהחברה. ברצוני להודות לך על היחס האישי שהתבטאו באוזן קשבת ותמיכה במועד השיחה ועל ההזדמנות שניתנה לי לעבודה בחברת אופקים.
אני עוזב את החברה למרות האתגר המקצועי ועניין הרבה שאני מוצא בה לאחר שחלו שינויים מבניים בחברה, שינויים בהגדרת תפקידי ורצון להשתכר בשכר גבוה יותר.
אבקשך להסדיר את כל הקשור לזכויותיי בעת סיום יחסי עובד מעביד בחברת אופקים פיננסיים גלובליים בע"מ כמו כן ברשותי ימי חופשה צבורים".
מעבר למכתב ההתפטרות, לא צורפו ראיות כלשהן גם על ידי רן בדבר הרעת תנאים או תנאים לא סבירים בעבודה, ובכלל זה לא צורפו התכתבויות באימייל, בהודעות טקסט או בכל דרך אחרת שיש בה כדי לתמוך בטענות אלה. נציין בקשר לכך, שבסעיף 10 לתצהירו של רן נטען שהיו מסמכים שכאלה, ואף נאמר בסעיף זה שהעתקי מסמכים התומכים באותה הרעת תנאים מצורפים כ"נספח ב'", אך מעיון ב"נספח ב'" לתצהירו של רן כפי שהוא סרוק לנט המשפט עולה שמדובר בנספח "ריק" (דהיינו מיד לאחר הסכם העבודה שהוא נספח א', ודף הכותרת "נספח ב'", מתחיל נספח ג' שהוא תלושי השכר);
חמישית בתצהיר העדות של רן הוא טען שאברהם נהג לצעוק על עובדים שונים, ובין היתר לטרוק דלתות באופן שהוביל לכך שמספר גדול יחסית של עובדים פוטרו/התפטרו בפרק זמן קצר. עם זאת, לא מצאנו בעדותו אמירה מפורשת שאברהם נהג לצעוק עליו וגם לא על לנה. מעיון בתצהירה של לאנה עולה שאין בו אישור וחזרה על טענתו של רן בדבר השפלות צעקות וטריקת דלתות, ודאי שלא אמירה שכזו בדבר השפלות או צעקות שהופנו כלפיה באופן אישי, אלא אמירה מינימלית הרבה יותר על "יחס גרוע לעובדים". נציין בהקשר זה שאברהם הודה בחקירתו הנגדית ש"לפעמים יש צעקות כחלק מתהליך עבודה רגיל" (עמ' 53 ש' 3) וגם טריקות דלתות (עמ' 53 ש' 9) אך אנו מקבלים את גרסתו שלא מדובר היה בהתנהגות חריגה, כזו שמצדיקה להכיר בזכותם של עובדים להתפטר בדין מפוטרים. נבהיר, שזו היתה התרשמותנו אף לאחר שהבאנו בחשבון את עדותם בנושא זה של שני העובדים לשעבר של אופקים, גב' דלג'ו ומר בר לב. נציין בקשר לגב' דלג'ו, שברור היה מעדותה שיש בליבה על אברהם שפיטר אותה, ואף מטעם הזה לא סברנו שיש לתת אמון מלא בתיאורה על "אווירה קשה" במשרד;
שישית רן בסעיף 10 לתצהירו טען שהוא "הודח מתפקידו" בחודשים האחרונים לעבודתו, תוך שניטלו ממנו סמכויות רבות. גם לאנה טענה בסעיף 6 לתצהירה שכך היה. לעניין זה, נראית לנו כנכונה ואמינה גרסתו של אברהם, לפיה תואר תפקידו של רן שונה ל"מנהל דסק" בנקים באמצע דצמבר. זאת, לפי הצעתו ובתיאום עימו ובלא ששינוי תואר זה גרר שינוי במהות התפקיד או בתנאי העסקתו (ראו בסעיף 16 לתצהירו, וכן עמ' 62 ש' 15 ואילך, עד עמ' 64 ש' 24). כך היה אף לגבי לאנה, שהתואר שלה שונה כפי הנראה לפי הצעתו של רן, מנהלה הישיר. בכל מקרה, לא הוצגה לנו כל ראיה בדבר כך שרן או לאנה מחו באופן ספציפי על שינוי התואר שלהם בטרם התפטרותם, ואף בכך די על מנת לדחות את טענתם כי הם זכאים לפיצויי פיטורים בהתבסס על עניין זה.
10.נוכח כל האמור, מסקנתנו הינה שרן ולאנה התפטרו שלא "בדין מפוטרים", ומכאן שדין רכיב תביעתם של השניים לפיצויי פיטורים להידחות.
יתרת שכר, דמי הודעה מוקדמת, חופשה ובונוס
11.רן ולאנה תבעו כל אחד "דמי הודעה מוקדמת". אין מחלוקת שהשניים התפטרו בתחילת ינואר, תוך שהם הציעו לאברהם לעבוד במשך תקופת הודעה מוקדמת בת חודש ימים. אין גם מחלוקת על כך שביום 9.1.13, דהיינו שישה ימים לאחר התפטרותה של לאנה, ויומיים בלבד לאחר התפטרותו של רן, הודיע אברהם לשניים שאין הוא זקוק לשירותיהם "בתקופת ההודעה המוקדמת", לאחר שהגיע למסקנה ש"בפועל הם לא עבדו, יצאו להפסקות ממושכות ונעלמו במשך שעות, הרבו להתלחש והסתודד זה עם זו" (סעיף 77 לתצהיר אברהם). לאור זאת, השניים סיימו את עבודתם בו ביום.
על פי הוראת סעיף 6(ב) חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001:
(ב)מעסיק רשאי להודיע לעובד שנתן הודעה מוקדמת להתפטרות, כי הוא מוותר על נוכחותו של העובד ועל עבודתו בפועל בתקופת ההודעה האמורה, כולה או מקצתה, ובלבד שישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו.
למעשה, מעיון בסיכומי אופקים עולה שהיא מאשרת שההפסקה המידית של עבודת השניים נעשתה בהתאם להוראת סעיף 6(ב) לחוק (ראו בסעיף 53 לסיכומיה) ומכאן ברורה גם חובתה לשלם לרן ולאנה את הפיצוי הקבוע בסיפא להוראת חוק זו. עוד נוסיף שאופקים הודתה בחובתה לשלם את הסכום הזה, כמו גם יתרת שכר, גם במסגרת הדרישות בכתב ששלחה לרן ולאנה, אם כי היא כמובן טענה שהסכומים שהם חייבים לה גבוהים בהרבה מהסכומים האלה.
12.נוכח כל האמור, ובהעדר מחלוקת על גובה ההפרשים המגיעים, אנו קובעים שעל אופקים לשלם ללאנה את הסכומים הבאים, המפורטים בסעיף 60 לכתב תביעתה: 12,854 ₪ דמי הודעה מוקדמת, וכן 3,652 ₪ יתרת שכר ינואר 2012.
לעומת זאת, נדחית טענתה של לאנה שהיא זכאית להחזר בסך 2,200 ₪ בגין ניכוי שבוצע משכרה על ניצול ימי חופשה ביתר. לאנה טענה אמנם שקיבלה הבטחה מאברהם שלא יבצע את הניכוי הזה, אך לא הציגה כל ראיה בכתב להבטחה שכזו, ואנו קובעים שהיא לא הוכחה.
עוד אנו קובעים, בדומה, שעל אופקים לשלם לרן את הסכומים הבאים, כפי שתבע בסעיף 57 לכתב תביעתו: 16,848 ₪ דמי הודעה מוקדמת, 4,565 ₪ יתרת שכר, ופדיון חופשה בסך 5,217 ₪.
13.אשר לרכיב התביעה לתשלום בונוס על סך 50,000 ₪ לכל אחד מהשניים עבור ביצועים לשנת 2012 –אברהם הודה גם בתצהירו וגם בחקירתו (עמ' 72 ש' 15) כי בכפוף לבחינת הביצועים שהיו, אכן היה בכוונתו לשלם לכל אחד מהם את הבונוס האמור. עם זאת, מושכלות יסוד הינן כי תכלית תשלום בונוסים לעובדים הינה בין היתר לעודד עובדים להמשיך ולתרום לחברה. מכאן, שאפילו היו צודקים רן ולאנה בטענתם – שהוכחשה בתוקף על ידי אברהם ולא הוכחה בפנינו – לפיה ההתחייבות שקיבלו מאברהם לקבל כל אחד בונוס בסך 50,000 ₪ בדיוק הייתה מסוימת והתגבשה לכלל התחייבות חוזית, שלא היתה תלויה עוד בתוצאות העסקיות הסופיות של שנת 2012, הרי שעם התפטרות השניים יש לראותם כמי שויתרו על הבונוס. זאת, לאור התנייה הברורה הקבועה בחוזים של שניהם, לפי הזכאות לבונוסים עמדה להם רק כל עוד היו מועסקים, תוך שהותנה מפורשות שהבונוס לא ישולם אם סיימו לעבוד באופקים מכל סיבה שהיא.
התביעה שכנגד
14.נעבור עתה לדיון והכרעה בתביעה שכנגד שהגישה אופקים כנגד רן ולאנה וכנגד אפסייד (להלן נתייחס אל שלושתם ביחד כאל: שמואל ואח') בגין גזל סודות מסחריים והפרת התחייבות שלא להתחרות.
תמצית טענות הצדדים
15.בתביעתה טוענת אופקים ששמואל ואח' גזלו סודות מסחריים שלה, תוך הפרה מפורשת חמורה וביודעין של הוראות בהסכמי העסקתם של רן ולאנה שעניינן אי תחרות ושמירה על סודיות. לטענתה, עוד במהלך עבודתם של רן ושמואל אצלה הם החלו לפנות אל לקוחות שלה, לשדל אותם להפסיק את התקשרותם עימה ולקבל שירותים מהם, תוך שהם מנצלים את ידיעתם אודות התעריפים אותם גבתה אופקים מאותם לקוחות. לטענת אופקים, שמואל ואח' עשו ועושים שימוש במידע מסווג שלה, ובכלל זה פרטי אנשי קשר אצל לקוחותיה, צרכיהם האינדיבידואליים של הלקוחות, וכאמור הידיעה על התעריפים והסכומים. לאור כל זאת, טוענת אופקים שיש לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק עוולות מסחריות וכן להורות לרן ולאנה להחזיר את הבונוסים לשכרם שקיבלו במהלך עבודתם, שכן בחוזי העבודה נקבע שהחזר שכזה יהא בגדר סנקציה מוסכמת במקרה של הפרת החוזה.
שמואל ואח' הכחישו מכל וכל שפנו לאיזה מלקוחות התובעת ושידלו אותם לעבודה איתם, והכחישו גם כל שימוש בסודות מסחריים של אופקים. אשר לטענות בדבר פנייה ל"רשימת לקוחות סודית" כביכול, הם טענו שרשימת הלקוחות של אופקים מפורסמת באינטרנט, ועל כן לא ניתן להתייחס אליה כאל רשימה סודית. שמואל ואח' הדגישו שהסכמי ההעסקה של רן ולאנה כללו מגבלות גורפות ובלתי חוקתיות על חופש העיסוק שלהם, שאין מקום לתת להם תוקף. זאת, במיוחד בהינתן העובדה שהם עבדו אצל אופקים במשך פרק זמן קצר יחסית והשתכרו משכורות לא גבוהות. שמואל ואח' הוסיפו שאין מקום להתייחס אל הידע והנסיון שרכשו רן ולאנה בעבודתם כאל סוד מסחרי, ומדובר בחלק מכישוריהם שבהם הם רשאים לעשות שימוש כרצונם.
אימתי ניתן להגביל את חופש העיסוק של עובד לאחר סיום עבודתו?
16.נקודת המוצא למתן תשובה לשאלת שבכותרת היא העובדה שלכל עובד ועובד עומדת זכות למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, לרבות בדרך של תחרות עם מעסיקו לשעבר, זכות שעליה עמד לאחרונה בית הדין הארצי (עע 38834-10-10 טמיר נתיבי אויר בע"מ נ' קמחי (8.11.15, כב' השופטת לאה גליקסמן), וכך נקבע:
"בחינת תוקפה של הוראה המגבילה את חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, כמו גם לאחר סיומה, נערכת על רקע מעמדה של זכות העובד לחופש העיסוק, זכותו של העובד למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, והצורך לאזן בין זכותו של העובד לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיקים המצדיקים הגבלת חופש העיסוק, וגם זאת רק עד המידה הראויה".
הדברים האלה, שנכתבו במסגרת פסק דין שעסק בתוקפה של תנייה בהסכם עבודה שחייבה עובדים להחזיר עלות הכשרה שמימן עבורם המעסיק, במקרה שבו לא השלימו תקופת עבודה של שלוש שנים (בכפוף לחריגים מסוימים). רלוונטיים וישימים כמובן גם לתיק שלפנינו, שבו מבקשת המעסיקה לאכוף על עובדים לשעבר שלה תניות חוזיות לפיהם אמורה להיות מוגבלת זכותם לחופש עיסוק ולמיצוי כושר ההשתכרות שלהם.
17.כידוע, הלכת צ'ק פוינט (עע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד, פד"ע לד 294 (4.6.99)) הגדירה מחדש את איזון האינטרסים בכל הנוגע לאפשרות להגביל עיסוקו של עובד לאחר סיום עבודתו. עמדה על כך כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בעניין ספיר ספרינט (עע 2912-11-10 מן נ' ספיר ספרינט (14.11.11)):
"הלכת צ'ק פוינט הגדירה מחדש את איזון האינטרסים בכל הנוגע לאפשרות להגביל עיסוקו של עובד לאחר סיום עבודתו, בכך שקבעה נקודת מוצא חדשה.
נקודת המוצא הינה כי לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו על עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התנאי מגנה על 'אינטרס לגיטימי' שלו.
היה ויוכיח המעסיק 'אינטרס לגיטימי' – לא די בכך, ועל בית הדין לבחון את סבירות התניה בהתאם למבחנים שהיו מקובלים בעבר (דוגמת משך זמן ההגבלה, היקפה, התחום הגיאוגרפי עליו היא חלה).
בהלכת צ'ק פוינט ניתנו ארבע דוגמאות ל'אינטרסים לגיטימי" – קיומו של 'סוד מסחרי', הכשרה מיוחדת, תמורה מיוחדת וחובות תום הלב והאמון – כאשר הודגש כי אין זו רשימה סגורה".
כן ראו: עא 6601/96 AES Systems נ' סער, פ"ד נד (3) 850 (2000); עע 15ש99 סיירקס מערכות רפואיות נ' ספקטור (21.4.05).
על תניות אי-תחרות וסודיות גורפות ועל תיאוריית "קצה הקרחון"
18.בחוזי העבודה של רן ולאנה נכללו תניות סודיות ואי-תחרות גורפות. בין היתר נאמר בחוזים כך:
"3.9 העובד מתחייב שלא להתחרות בעסקים של החברה ו/או במוניטין שלה בתחום השירותים שנותנת ו/או בתחום המוצרים אשר מפותחים על ידה, במישרין או בעקיפין, בעצמו ו/או באמצעות אחרים, בין כעצמאי ובין כשכיר... וזאת במשך שנה לאחר סיום יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה. העובד מצהיר כי ידוע לו שהחברה הסכימה לקבל אותו לעבודה רק בהסתמך על התחייבויותיו הכלולות בסעיף זה....
במהלך דיון ההוכחות הודה אברהם שכל העובדים של אופקים העובדים בניהול סיכונים פיננסיים מוחתמים על תניות אי-תחרות שכאלה (עמ' 42 ש' 15). וכך, גם לאנה, שבתחילת עבודתה באופקים היתה סטודנטית בת 20, ששכר הבסיס שלה היה שכר מינימום ושוודאי לא ניתן היה להגדיר את משרתה כבכירה, הוחתמה על התניה הזו. אברהם הודה בחקירתו הנגדית שהוא מודע להיותה של התניה הזו בלתי סבירה ובלתי מידתית על פניה, לפחות במובן זה שהוא הודה בכך שהוא מכיר בזכותם של עובדיו לשעבר להתחרות בו, גם מיד לאחר סיום עבודתם, וזאת בתנאים מסוימים, וכך העיד:
"אני אומר בצורה מאוד פשוט, רכשתם כלים מקצועיים, לכו תעשו איתם מה שאתם רוצים, השוק הוא מספיק גדול, מספיק רחב, אתם צירפתם רשימה של אלפי לקוחות פוטנציאליים, לכו תגייסו אותם, בלקוחות הספציפיים שלנו, בתיקי הלקוחות שלנו אל תגעו כי זאת גניבה, אל תפנו אליהם (עמ' 51 ש' 22).
כאשר עומת אברהם עם העובדה שהחוזים עליהם הוחתמו עובדים לא מתייחסים רק לפנייה ללקוחות ספציפיים כאלה או אחרים, אלא אוסרים באופן גורף ומוחלט על תחרות מכל סוג ומן שהוא במשך שנה תמימה, חזר והודה שהוא מבין שלא מדובר בתניות סבירות, ואף הודה שכיום הוא לא מחתים את עובדיו. וכך השיב לשאלת בית הדין בעניין (עמ' 43 ש' 18):
"כב' השופט ספיבק: אדוני, החוזה אומר אסור להתחרות בכלל, השאלה היא אם אדוני... למרות שהחתים את לנה... על תניית אי תחרות, אדוני אומר 'הבעיה שלי היחידה זה עם הסודות, לגבי אי תחרות מותר לה להתחרות'?
מר אברהם: אני רוצה לחדד בבקשה, גם קיבלנו את עמדתך בפעם הקודמת לבדוק רגע את ההסכמים ותיקנו אותם... כל בן אדם יכול לעשות עם הכלים המקצועיים שרכש במהלך החיים מה שהוא רוצה, השוק הוא שוק תחרותי,, מותר לפתוח תחרות, אני לא מונע תחרות, ודאי שלא, כל אחד שיתחרה שיעשה מה שאתה רוצה, אתה איש מקצוע, תתחרה...
כב' השופט ספיבק: אז העמדה הבסיסית שלך שהיה מותר לה ללכת להתחרות?
מר אברהם: בוודאי שכן, מותר להתחרות, מותר להתחרות אבל... ".
19.התופעה לפיה מעסיקים מנסחים במסגרת חוזי העסקה תניות אי-תחרות ושמירה על סודיות גורפות ובלתי-מידתיות, תניות שהם עצמם – בוודאי לאחר שקיבלו ייעוץ משפטי – יודעים היטב שהן לא חוקיות, היא תופעה מוכרת וידועה, בשוק העבודה בישראל ובמדינות אחרות. נשאלת השאלה: מדוע מחליטים מעסיקים רבים, כמו גם המעסיקה בתיק שלפנינו, לנסח תניות שמלכתחילה הם יודעים שבתי-הדין לא ייתנו להם תוקף? הסיבה לכך, לפחות על פי מחקר מקיף בנושא שפרסמה לאחרונה החוקרת הישראלית אורלי לובל (Orly Lobel, Talent Wants To Be Free, Yale University Press (2013)), הינה ליצור אלמנט הרתעה כלפי עובדים. לובל מדמה את תיקי אי-התחרות כמו התיק שלפנינו, המגיעים להתדיינות ולבחינת חוקיות התניות שבהן, ל"קצה-קרחון" (The tip of an iceberg). ומה מתחתיו? קרחון גדול המקפיא את התחרות החופשית, כפי שהיא מסבירה בעמ' 72 לספרה:
"That's where you have all the people who don't even try to leave or try to start a company because of their fear of being sued. Entrepreneurs describe their frustration with the counter-productive fear of employees who are willing to forgo job opportunities and interactions with potential clients to avoid even the appearance of impropriety".
נחזור לתיק שלפנינו. על פי התרשמותנו, הצעד שעשו רן ולאנה, שניהם צעירים בראשית דרכם המקצועית שבאופן טבעי ביקשו למקסם את פוטנציאל השתכרותם, היה צעד לא פשוט מבחינתם, אפילו אמיץ. זאת, שכן מעבר לסיכונים הכלכליים הכרוכים תמיד בהתפטרות ממשרות כשכירים ומעבר לעבודה כעצמאים בעסק שבו אין כל הבטחה לתזרים הכנסות זה או אחר, הרי שלא הייתה להם כל דרך לדעת שאופקים אכן מכירה בזכותם העקרונית להתחרות בה – "מותר להתחרות" כפי שהודה אברהם בציטוט שלמעלה – מן הטעם הפשוט שעל פי לשון החוזה שעליו הם הוחתמו, נאסר עליהם באופן מוחלט להתחרות בה במשך 12 חודשים. למעשה, הייתה להם סיבה ברורה לחשוש מכך שעצם יציאתם לדרך עצמאית תחשוף אותם לתביעה כספית בסכומים גבוהים, חשש שאמנם התממש.
מכל מקום, משהוגשה התביעה, היא התביעה שלפנינו, עלינו לעבוד ולבחון את שאלת קיומו של "אינטרס לגיטימי" המצדיק את הגבלת חופש העיסוק של השניים. לבחינה זו נעבור כעת.
הכשרה מיוחדת ותמורה מיוחדת
20.כפי שהדגשנו קודם לכן, אחד ה"אינטרסים הלגיטימיים" שהוכרו לצורך מתן תוקף לתניית אי-תחרות הינו מצב שבו העובד קיבל הכשרה מיוחדת במהלך תקופת עבודתו, או תמורה מיוחדת במהלך תקופת עבודתו.
לאחר בחינת חומר הראיות וטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שאין יסוד במקרה שלפנינו לטענה שניתנו לרן ולאנה הכשרה מיוחדת או תמורה מיוחדת המצדיקות את הגבלת חופש העיסוק שלהם. להלן ננמק את מסקנתנו זו:
ראשית קיימים כיום לא מעט מקומות עבודה שבהם, לאחר גיוסו של עובד, יש צורך לשלוח את אותו עובד לקורס הכשרה מקצועית, לעיתים בארץ ולעיתים גם בחו"ל, וזאת על חשבון המעסיק ובטרם יחל בעבודה. לא זו אף זו:
גם במהלך תקופת העבודה, תופעה נפוצה היא שעובדים נשלחים לקורסים, השתלמויות, לימודים במוסדות להשכלה גבוהה ופעילויות נוספות שתכליתן להקנות להם מיומנויות מקצועיות והשכלה נוספות, לטייב את כישוריהם ויכולותיהם המקצועיים ולאפשר להם להתקדם בתפקידם במקום העבודה (כב' השופטת לאה גליקסמן, (ראו לדוגמא: (עע 38834-10-10 טמיר נתיבי אויר בע"מ נ' קמחי (8.11.15).
במקרה שלפנינו, אין כל טענה מצד אופקים, וממילא גם לא הוכח, שאופקים שלחה את רן ולאנה על חשבונה לקורס כזה או אחר, להשתלמות כזו או אחרת, או ללימודים אקדמיים או לא אקדמיים. לדעתנו, ככלל, משלא נשלח עובד להכשרה חיצונית, וכל הכשרתו נעשית במהלך תקופת עבודתו (On the job training) רק במקרים נדירים נכון יהיה, מבחינת שיקולי המדיניות שעל בית דין זה לשקול, להתייחס להכשרה שכזו כאל "הכשרה מיוחדת" המצדיקה הגבלת חופש העיסוק של העובד. לדעתנו, ניתן להשוות את הכשרתם של רן ולאנה להכשרתו של עורך דין צעיר, חסר נסיון נניח בתחום ההנפקות, המוכשר לעסוק בכך במהלך עבודתו במשרד עורכי דין. האם יעלה על הדעת שבסיום עבודתו של אותו עורך דין, יטען המשרד שכיוון שאותו עורך דין הוכשר לתחום ההנפקות על ידי עורכי דין בכירים ממנו, יש "אינטרס לגיטימי" למעסיק להגביל אותו מלעבוד בתחום זה לאחר סיום עבודתו, וזאת בין אם אותו עורך דין יבחר לעבור לעבוד במשרד אחר, ובין אם יפתח משרד ויפנה לדרך עצמאית? בפרשת ד"ר שלמה כהן משרד עורכי דין נפסק שהעובדה שעורכי דין צעירים רכשו ידע ומיומנות ייחודיים בתחום ליטיגציית הפטנטים אינה מהווה "הכשרה מיוחדת" המצדיקה הגבלת חופש העיסוק שלהם, שכן מדובר בהתמקצעות בתחום כתוצאה מעצם העיסוק בו ש"הפכו לחלק מהתמחותם ומכישוריהם האישיים כעובדים" (סעש 25953-12-14 ד"ר שלמה כהן משרד עורך דין נ' מנגלוס (18.1.15, מותב בראשות כב' סגנית הנשיאה הדס יהלום), אושר על ידי בית הדין הארצי: ברע 46743-01-14 ד"ר שלמה כהן נ' מנגלוס (29.1.15, כב' השופט אילן איטח));
שנית אופקים גם לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שהכשרתם של רן ולאנה עלתה לה בממון רב, או בממון בכלל, מעבר כאמור לעצם תשלום משכורות – לאו דווקא גבוהות ודאי בראשית דרכם של רן ולאנה – לצורך הכשרתם של השניים. נציין בהקשר זה שאופקים מודה שגם עוד קודם לתחילת עבודה של רן הוא עבד בחברה לניהול סיכונים (סעיף 13 לכתב התביעה) אם כי לטענתה אופי עבודתו היה שונה ועם אחריות פחותה. אשר ללאנה, אין אמנם מחלוקת שבתחילת דרכה לא היה לה כל נסיון בתחום, אך בהתאם היה גובה שכר היסוד שלה בראשית הדרך שכר מינימום;
שלישית אף שסיכומי אופקים נפרשים על פני לא פחות מ- 61 עמודים, חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו בהם לא את הביטוי "הכשרה מיוחדת" וגם לא את הביטוי "תמורה מיוחדת". המסקנה הינה שאף אופקים עצמה היתה מודעת לחולשת טענותיה בהקשר זה, ובחרה למקד את טענותיה כמעט רק בסוגיית גזל סוד מסחרי – שבה נדון להלן – ולמעשה כמעט שזנחה את טענותיה בהקשר זה. נציין בהקשר זה שלא נעלמה מאיתנו העובדה שבמענה לסיכומי שמואל ואח' שלמעשה זנחו את הטיעון הזה, היפנתה אופקים בסעיפים 50.2 ו-50.3 לסיכומי התשובה שלה ל"הכשרה מקיפה לה זכו הנתבעים" עליה עמדה כבר בסיכומיה. עם זאת, על פי תחושתנו, גם אופקים מודעת לכך שלא היה לה "אינטרס לגיטימי" להבדיל את העסקתם של רן ולאנה בשל ההכשרה לה זכרו, והיא עצמה מציינת בסיכומי התשובה ש"המטרה העיקרית של המגבלות היא למנוע מהנתבעים לעשות שימוש בסודות מסחריים שהגיעו לידיהם במסגרת העסקתם" (סעיף 50.1 לסיכומי התשובה);
רביעית אשר לתמורה מיוחדת – גם כאן לא שוכנענו ששולמה תמורה שכזו. משכורתם של השניים, אף שאכן עלתה במהלך תקופת עבודתם, לא הייתה גבוהה במיוחד – גם אם נביא בחשבון את הבונוסים – ואיננו סבורים שיש בה כשלעצמה כדי להצדיק הגבלת עיסוק, ודאי שלא הגבלת עיסוק משמעותית ולאורך זמן רב, עם תום העבודה. למעשה, ניתן לומר שגם אברהם בחקירתו הנגדית הודה בכך, דהיינו הוא הודה בכך שהטרוניה שלו כלפי רן ולאנה קשור לכך שהם החלו להתחרות ו"לגנוב לקוחות" – נדון בכך בהמשך – ולא עקב כך ששילם להם תמורה גבוהה במיוחד כדי שלא יעסקו בתחום במשך תקופה מסויימת:
"אני מנהל את הפעילות העסקית כאן במטרה לקדם עסקים, לא במטרה להיות כאן ולקדם עניינים משפטיים, לכן לא כל שקל שאני משלם אני צובע אותו בגין אצטלה כזאת או אחרת שמחר בבוקר אני אתבע מישהו כאן, הם קיבלו בונוסים מעבר לשכר שלהם, לא ציפיתי שהם יעשו כזה מעשה נבלה של לגנוב לנו לקוחות ולגרום לנו נזקים אדירים, והם יודעים שנזקים אדירים נגרמו לנו" (עמ' 57 ש' 19).
ובהמשך:
"התשלומים ששולמו להם היו שכר עבודה, בנוסף לשכר העבודה גם שולמו להם בונוסים, אני לא צובע כל שקל בגין תחרות או אי תחרות, אני מנהל פעילות עסקית במטרה אחת, לקדם עסקים ולהביא לרווחתו של העובד, זה מה שאני עושה (עמ' 58 ש' 8).
גזל סודות מסחריים
21.מעיון בסיכומי אופקים, עולה שטענתה בדבר גזל סוד מסחרי מבוססת על כך שלטענתה עשו שמואל ואח' שימוש ברשימת לקוחותיה, והחלו לפנות אליהם ובהמשך לספק לה שירותים. זאת, תוך שימוש במידע סודי המתייחס ל"תיקים" של כל אחד ואחד מהלקוחות, כפי שהגיע לידיעתם במהלך עבודתם באופקים. בלשונה של אופקים, שמואל ואח' מואשמים בכך שהם קטפו בעצמם, ושלא כדין, את פירות העבודה הקשה והממושכת שלה (סעיף 110 לסיכומיה). עלינו אם כן לבחון תחילה האם יש בכלל מקום להכיר ברשימת הלקוחות של אופקים כ"סוד מסחרי" שלה. בהמשך, וככל שהתשובה על כך תהא חיובית, נעבור לבירור השאלה האם אכן עשו שמואל ואח' שימוש בסוד הזה.
22.המונח "סוד מסחרי" מוגדרבסעיף 5לחוק עוולות מסחריות"סוד מסחרי" כדלקמן:
"'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחרהו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמירת סודיותו".
סעיף 6 (א) לחוק קובע את הכלל לפיו "לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר" ובהמשך לו סעיף 6 (ב)(2) "מחבר" בין התחייבות חוזית של עובד להימנע מחשיפת סוד מסחרי של מעבידו, לבין העוולה הנזיקית של חשיפת סוד מסחרי, כשנקבע שאחת הסיטואציות של גזל סוד מסחרי הינה:
(2)שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
סעיף 7(א)(1) קובע סייג חשוב ורלוונטי לאחריות בגין גזל סוד מסחרי. לפיו, גם במקרה שסוד מסחרי הגיע לאדם במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד, במקרה שבו הסוד הפך ל"חלק מכישוריו המקצועיים הכלליים" אין מטילים אחריות על אותו אדם בגין השימוש שעשה בסוד. ולבסוף, ההלכה בדבר המצבים המוגבלים שבהם תוכר "רשימת לקוחות" כסוד מסחרי, נקבעה וסוכמה כך בעניין דאטא פול (ע"ע 80/08 דאטה פול נ' יניב טכנולוגיות (7.10.10)):
"אין לקבוע באופן גורף שרשימת לקוחות הינה סוד מסחרי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון האינטרסים של העובד, המעביד והציבור. על מנת שרשימת לקוחות תהווה סוד מסחרי, צריך להיות בה מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו, מידע סודי ולא נגיש לציבור, כמו גם מידע שיצירתו כרוכה בהשקעת מאמץ, זמן וממון. רשימת לקוחות יכול ותהיה בגדר סוד מסחרי כאשר מדובר בלקוחות ממשיים או בלקוחות קבועים, ולא בלקוחות שאת שמותיהם ניתן לדלות, למשל, בספר הטלפונים, כאשר מדובר במקרים בהם דרוש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה וכאשר יוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן".
ולזאת נוסיף את ההלכה לפיה הדיבור "רשימת לקוחות" אינו מוגבל אך ורק לזהותם של הלקוחות (עע 1141/00 הר זהב שירותי מזון נ' פודליין, פד"ע לח 72 (19.9.02)):
"במקרים רבים חשיבות של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקות עמו, מהמוצרים שהוא רוכש ומהטיפול שלו הוא זוכה. כך, במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום הניתנים ללקוחות. אמנם, בענפים רבים קיים מחירון הכולל מחירים לפי כמויות הרכישה ותנאי התשלום, אולם במקרים אלה חשיבותו של המידע על לקוחות המעסיק הקודם נובעת מהתנאים המיוחדים והייחודיים הניתנים ללקוח מחוץ ומעבר למחירון.... עלינו להתחשב גם בהיקף הידע שיש לעובד על הלקוחות. שונה מצבו של מנהל בכיר ממצבו של עובד זוטר...".
23.לאחר שסקרנו את הוראות הדין, נעבור לדון בראיות שהובאו בפנינו. נקדים ונאמר, כבר בפתח הדיון בעניין זה, שאופקים ביססה את טענותיה בדבר גזל סוד מסחרי במידה רבה על חוות דעת מומחה מטעמה, מר אורן קפלן, שעל פי חוות דעתו המידע הכלול ברשימת הלקוחות של אופקים הינו מידע סודי, שאיסופו ועיבודו דורשים זמן ומאמץ רבים. ברם, לדעתנו, משקל הראייתי של חוות דעת זו הינו אפסי, וננמק:
בפתח חוות דעתו של מר קפלן נכללה אמירת "גילוי נאות" לפיה בנובמבר 2014, כשלושה חודשים קודם למתן חוות דעתו, הוא נקשר עם אופקים בהסכם לפיו הועברו אליה תיקי לקוחות של חברה שבבעלותו. מנוסח ההסכם שצורף לחוות דעתו (נספח א') עולה שמדובר בהסכם לשיתוף פעולה מתמשך, המתייחס הן ללקוחות קיימים והן ללקוחות עתידיים, כשפרטים מסוימים מהסכם הזה הושחרו ולא הובאו לידיעת בית הדין והצד שכנגד. במצב דברים זה, ועל אף הצהרתו של קפלן ש"אין לי עניין בתוצאות ההליך... ובכל מקרה לא יהיה בתוצאת ההליך כדי להשפיע על זכויותיי או חובותיי בהתאם להסכם האמור", לדעתנו לא ניתן לקבוע שלקפלן אין עניין בתוצאות ההליך. למעשה להיפך, בהיותו שותף של אופקים, בהסכם שיתוף פעולה שמלוא היקפו ופרטיו לא נחשפו (אך אופקים הודתה בסעיף 174 לסיכומיה שמדובר בשיעור של עשרות אחוזים מהתקבולים!), נכון לצאת מנקודת הנחה הפוכה, דהיינו שלקפלן אינטרס מובהק בכך שאופקים תזכה בהליך, תוך פגיעה באפסייד, ברן ובלאנה, שהינם מתחרים שלהם.
למעלה מהנדרש, שכן לדעתנו די במה שאמרנו עד כה על מנת להפוך את משקלה של חוות דעת קפלן למשקל נוצה, נציין כי במהלך חקירתו הנגדית של קפלן הסתבר שכלל לא הוצגו לו תיקי הלקוחות שבמחלוקת בטרם נתן את חוות דעתו: "אני לא קראתי נייר שכתוב עליו השם של הלקוח, הוא הראה לי איך במערכת שלהם הם מתעדים את הדברים" "לא הסתכלתי על השם של הלקוח... אני יצאתי מהענף, פחות מעניין אותי השמות של הלקוחות" (עמ' 83 ש' 9 לפרוטוקול ואילך). גם בחקירתו הנגדית של אברהם הוא הודה שהוא "לא זוכר ספציפית" איזה תיקי לקוחות הוא הראה לקפלן (עמ' 71 ש' 5).
24.עם זאת, תביעתה של אופקים איננה מבוססת אך ורק על חוות דעתו של קפלן. אף שהגענו למסקנה שאין ליתן לחוות דעתו משקל של ממש, השתכנענו, בין היתר על בסיס תצהירו ועדותו של אברהם, שהידע שרכשו לאחר רן ולאנה אודות לקוחות אופקים ואודות ה"תיק" של כל אחד ואחד מהם הינו בגדר סוד מסחרי של אופקים, שהיה לה אינטרס לגיטימי להגן עליו. להלן ננמק כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשית שמואל ואח' טענו שיש לדחות את טענת אופקים בדבר סודיותה של רשימת הלקוחות, לאור פרסום רשימה ארוכה של לקוחות אופקים באתר האינטרנט שלה. אופקים, מצידה, אכן הודתה (ראו למשל בסעיף 154) שהיא פרסמה באתר האינטרנט שלה רשימה של כ- 50 מלקוחותיה (ראו בסעיף 154 לסיכומיה), אך הדגישה שמדובר בכ-10% מלקוחותיה בלבד (למען הסדר הטוב נציין, שעל פי חשבון אחר, המופיע בסעיף 157 לסיכומי אופקים, רשימת הלקוחות שנחשפה כללה 63 מתוך 450 לקוחות, דהיינו 14%). כך או כך, אנו מקבלים את טענתה זו, ומסכימים לכך שאין בעצם בפרסום רשימה חלקית של לקוחותיה כדי לשלול את האפשרות להכיר ברשימה המלאה של לקוחותיה כסודית. עם זאת, בנסיבות העניין, בעצם העובדה שאופקים בחרה לפרסם שמות של חלק לא מבוטל מלקוחותיה, יש כדי להפחית ממידת החומרה שבחשיפת שמות נוספים, כיוון שדומה שאופקים גילתה את דעתה בעצם הפרסום שגם אם מדובר בסוד מסחרי שלה, הרי שלא מדובר בדרגה סודיות גבוהה במיוחד;
שנית שוכנענו, ולמעשה לא היתה על כך מחלוקת, שמעבר לשמו של הלקוח עצמו, רכשו רן ולאנה במהלך עבודתם מידע נוסף אודות הלקוח ובכלל זה: נתונים כלליים אודותיו, נתונים אודות פעילותו העסקית וההיסטוריה הפיננסית שלו, מידע על סיכונים עימם הוא מתמודד, נתוני עסקאות הגנה שביצע בעבר, וההסדרים הכספיים שהיו בין אופקים לאותו לקוח בשלב המשא ומתן, דהיינו תנאי ההתקשרות הייחודיים עם אותו לקוח (לעניין זה, ראו במיוחד סעיפים 32 עד 45 לתצהירו של אברהם). נדגיש, כי בניגוד לעמדת שמואל ואח', הוכח בפנינו שהמידע הזה איננו בבחינת "נחלת הכלל" והוא גם איננו חלק מההכשרה המקצועית שקיבלו שמואל ואח' במהלך עבודתם. מכאן שאין לדעתנו ספק שבמסגרת ההתקשרות עם אותם לקוחות היווה אותו מידע פנימי שרכשו במהלך עבודתם באופקים משום "ערך מוסף" שהגביר את האטרקטיביות שלהם עבור אותם לקוחות עימם עבדו כשהיו עובדי אופקים.
שלישית שמואל ואח' הגישו חוות דעת של מומחית מטעמה, גב' ורד יצחקי, שלפיה הייעוץ שניתן בשוק מטבע החוץ הן על ידי אופקים והן על ידי אופסייד הינו בבחינת 'נחלת הכלל', שכן הידע באשר למכשירי הגישור הקיימים מצוי בידי כולם, ובאשר למידע על הלקוחות עצמם – לרבות נתונים פיננסיים, אופן ההתקשרות עם היועץ הקודם איתו עבדו ושיטות הפעולה לפיהן פעלו – זהו מידע שלא קשה להשיגו והוא מועבר בדרך כלל על ידי הלקוח עצמו. עם זאת, אנו סבורים שגם לחוות דעתה הנגדית של יצחקי אין מקום ליתן משקל של ממש. זאת, כיוון שבמהלך חקירתה הנגדית נחשף שיש לה עניין בתוצאות ההליך, שכן היא מצויה במצב משפטי קרוב מאד לזה של רן ולאנה. גם היא, כמותם, עבדה בחברה העוסקת בתחום ניהול הסיכונים הפיננסיים, ולאחר שעזבה אותה ייסדה חברה מתחרה, תוך שחלק מלקוחות החברה שבה עבדה עברו לעבוד בחברה אותה ייסדה. בדומה למקרה של רן ולאנה, גם במקרה שלה הגישה מעסיקה לשעבר תביעה לבית דין זה שבה נטען שמתן השירותים על ידה הינו בניגוד לדין ולחוזה העבודה. בהינתן התיק התלוי ועומד בעניינה, וקווי הדמיון בינו ובין התיק שלפנינו, ברור שלמומחית יצחקי אינטרס מובהק בכך שבמסגרת פסק דין זה ייקבע שרן ולאנה לא גזלו סודות מסחריים של אופקים. מכאן, שאין מקום שנתייחס אל חוות דעתה כאל חוות דעת מומחית נטולת פניות.
25.משקבענו שרשימת הלקוחות של אופקים הינה בגדר סוד מסחרי, שיש לה אינטרס לגיטימי להגן עליה, עלינו לבחון האם אכן גזלו רן ולאנה את הסוד הזה, באופן המצדיק פסיקת פיצוי. לאחר בחינת הראיות והטענות, איננו סבורים שכך. להלן ננמק את עמדתנו זו:
ראשית כפי שהוכח בפנינו, שוק החברות לניהול סיכונים הינו שוק תחרותי ודינמי. בשוק שכזה, ניתן לצפות למעבר לקוחות מסוים של לקוחות מחברה לחברה, שהרי זו מהותה של תחרות (על הדינמיות של התחום ראו בין היתר עדותו של קפלן המומחה מטעם אופקים, עמ' 98 ש' 191; עדותו של רן עמ' 40 ש' 24; עדויות שלא נסתרו). בהינתן זאת, מעבר מסויים של לקוחות מאופקים אל אפסייד, עם הקמתה של אפסייד, הינו כמובן סביר והגיוני. זאת, גם בשים לב לעובדה שמדובר בשירות שיש בו גם לא מעט אלמנטים אישיים. בדיוק כפי שכאשר עורך דין שכיר פורש ממשרד ופותח משרד, סביר שכמה לקוחות שעבדו עימו באופן צמוד יעדיפו לעבור איתו למשרד החדש, כך גם בתחום שלפנינו, אין לדעתנו מקום לקבוע שעצם קבלת לקוח שהיה לקוח של המעסיק הקודם מהווה גזל סוד מסחרי, על אף שברור שהידע אודות הלקוח שצבר העובד במהלך עבודתו עימו אצל המעסיק הקודם הינו בעל ערך כלכלי. זאת, בתנאי שלא מדובר ב"גזילה מאסיבית" של לקוחות הכורתת את מטה לחמו של המעסיק הקודם, שאז כמובן ייתכן שיש מקום להשקיף על הסיטואציה ביתר חומרה. ומה במקרה שלפנינו? מעיון בכתב התביעה וגם בסיכומיה (סעיף 97) עולה שאין בידי אופקים כל הוכחה ואפילו לא טענה בדבר כך ששמואל ואח' פנו לכל לקוחותיה – שכאמור על פי עדותה היא מספרם הוא כ- 450 – והטענה היחידה הינה ששמואל ואח' "גנבו" לה 7 לקוחות: כרמקס, לינרו, אמריקן קולוני, אבניב-עזר, נירית זרים, ביפרש ומטומי גרופ. דהיינו, אף לשיטתה של אופקים, המדובר ב"גניבת לקוחות" בהיקף מצומצם ביותר, פחות מ- 2% מלקוחות אופקים, ונדגיש בקשר לכך שגם שאופקים לא טענה שמדובר בלקוחות גדולים במיוחד, משמעותיים במיוחד, שהיקף השירותים שניתנו להם היו שונה מהממוצע. מכך, לדעתנו יש מקום במקרה זה לקבוע שלא מדובר בעוולה שכן מדובר ב"מעשה של מה בכך" כמשמעותו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], דהיינו מדובר במעשה ש"אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (הציטוט מלשונו של סעיף 4 לפקודה);
שנית מעצם טיבו של המידע בקשר ללקוחות בדרך כלל, ובאופן ספציפי בהינתן שמדובר ב"שחקנים" בשוק ההון, הרי שהוא מתיישן במהירות (ראו והשוו: עע 62/08 לבל נ' חברת הדקה ה-90 (27.12.09)). המידע שהיה לרן ולאנה אודות לקוחות אופקים, מידע שאין מנוס מהמסקנה שהם עשו בו שימוש בעת התקשרותם עם אותם אלה מלקוחות אופקים שעברו אליהם בתקופה הראשונית שלאחר סיום עבודתם, כבר התיישן מן הסתם. במילים אחרות, בעוד שלמשל בנקודת הזמן שבה הוצא הצו הזמני, סביר היה להגדיר את המידע שצברו רן ולאנה אודות לקוחות אופקים כ"סוד מסחרי", הרי שבחלוף תקופת תוקפו של הצו הזמני – שישה חודשים – ובוודאי לעת הזו, אין עוד כל מקום להגדירו כך. מכל מקום, לא הוצגו בפנינו ראיות המצדיקות לקבוע שהמידע אודות כל לקוח – להבדיל מרשימת הלקוחות כולה – הינו בעל ערך כלכלי שנמשך לאורך זמן רב, ולא רק כמה חודשים;
שלישית על העובדה שמדובר ב"מעשה של מה בכך" ניתן לדעתנו ללמוד גם מהעובדה שעל אף שאופקים טענה בראשית לנזקים גדולים ועצומים כתוצאה ממעבר אותם 7 לקוחות ממנה לאפסייד, הרי שבפועל לא עלה בידיה להוכיח אפילו לא נזק מזערי לעסקיה, ודאי שלא נזק משמעותי. נדגיש בקשר לכך, שכמובן אין בעצם העובדה שנתבע פיצוי ללא הוכחת נזק כדי להוכיח שלא נגרם נזק, ובהחלט ייתכנו מצבים שבהם הוכחתו של נזק הינה קשה ויש מקום לפסיקת פיצוי גם ללא הוכחת נזק. ברם, במקרה שלפנינו, הוכח שאופקים אפילו התרחבה מבחינת מספר עובדיה מאז סיום עבודתם של רן ולאנה (כפי שהודה אברהם, עמ' 36 ש' 25) ואף מטעם זה קשה להבין על מה צעקתה;
רביעית אנו ערים לכך שקיימות בתיק ראיות לכך שרן ולאנה אכן ציינו בפני כמה לקוחות של אופקים שמהם הם נפרדו עם סיום עבודתם שהם יצאו לדרך חדשה ושהם "ישמחו להיפגש" (ראו הפניות בסעיף 56 ואילך לסיכומי אופקים). ברם, לדעתנו, במגבלות של סבירות, עצם העובדה שרן ולאנה ציינו בפני מספר זניח של לקוחות אופקים שהם "ישמחו להיפגש", דהיינו שבעצם הם קידמו באופן אקטיבי את האפשרות שאותם לקוחות יעברו מאופקים אליהם, אינה באה בגדר "עוולה מסחרית" המצדיקה פסיקת פיצוי;
חמישית שמואל ואח' כבר "נענשו" במובן זה שהוצא במסגרת הסכסוך ביניהם אותו צו מניעה זמני שהגביל את חופש העיסוק של רן ולאנה למשך תקופה לא קצרה של חצי שנה, וזאת ביחס למתן שירותים ל- 50 הלקוחות המרכזיים של אופקים. במבט לאחור, הצו הזה הגביל את חופש העיסוק שלהם מעבר למה שהתחייב על פי דין בנסיבות. קיימים כמובן מצבים שבהם יהיה נכון ליתן לחברה שנפגעה מעוולה מסחרית גם צו מניעה וגם פיצוי ללא הוכחה נזק, אך במקרה שלפנינו, בו מדובר בהפרה לא חמורה במיוחד אם בכלל , העובדה שהוצא צו מניעה למשך שישה חודשים מהווה לדעתנו שיקול כבר משקל שלא לפסוק בנוסף לו גם פיצוי כספי ללא הוכחת נזק;
שישית לא נעלמו מאיתנו טענות אופקים בסעיף 96.2 ואילך לסיכומיה – טענות המתבססות מסמכים שגולו לה בשלב גילוי המסמכים – בעניין חשיפת סודות מסחריים אל מול לקוחותיה לשעבר בתקופה שלאחר פקיעת צו המניעה הזמני. גם כאן, על פי התרשמותנו מה שקומם את אופקים זו עצם העובדים ששמואל ואח' הרהיבו עוז להתחרות בהם, ולא באמת ובתמים חשיפת של סוד אמיתי זה או אחר.
חוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות
26.בפרשת גירית הידועה (עע 189/03 גירית נ' אביב, פד"ע לב 728 (18.12.03)) עמד בית הדין הארצי על חשיבותן של "חובות תום הלב וההגינות", וקבע ביחס אליהן שדי בהפרתן כשלעצמה כדי להוות "אינטרס לגיטימי" המצדיק הגבלת חופש עיסוק. וכך קבעה כב' הנשיאה נילי ארד:
"בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו...
יש לתת משקל הולם לשיקולים של אמון, הגינות, תום לב ומסחר הוגן. הפרת חובות אלה על ידי הנתבעים, יש בה משום פגיעה ממשית באינטרס הציבור ובתקנת הציבור שאין להתירה. באשר, תקנת הציבור היא שלא יהפוך העובד ל'סוס טרויאני' אשר בא בחצריו של מעסיקו ויצא ממנו ונתח בידו".
27.מעיון בפסק דין גירית עצמו, עולה שבאותו המקרה ניהלו עובדי הסוכנות הישראלית הבלעדית של היצרן הגרמני קרונה מגעים עם החברה בגרמניה לכך שגם הם ייבאו מוצרים של קרונה, באמצעות חברה שתהיה בבעלותם. המגעים נוהלו, כך נקבע, עם נשיא החברה האם ובמשך חודשים ארוכים קודם להתפטרותם, ולאופן ההתנהגות הזה התייחסה הנשיאה ארד באמירתה בדבר 'סוס טרויאני'. כל ההבדל שבעולם בין המקרה שנדון בגירית, לבין המקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו, אין כל ראיה לכך שרן ולאנה שוחחו עם אחד הלקוחות אודות הקמת אפסייד קודם לסיום עבודתם באופקים, וודאי שאין כאן אף "לקוח מרכזי" כפי שהיה שם.
מקרה נוסף מן העת האחרונה שבו קבע בית הדין הארצי שעובדים הפרו את חובות תום הלב שלהם בכך שעברו להתחרות במעסיקם היה בעניין הארה (עע 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ נ' פיין (4.12.14)) שבו נקבע כי המשיבים הועסקו אצל חברה מסויימת בהפעלת קייטנות וצהרון בבית ספר מסויים, בעודם עובדים בחברה ניהלו משא ומתן לקבלת אישורים להפעלת קייטנות באותו בית ספר באמצעות חברה משלהם, ואז התפטרו והחלו להפעיל את הקייטנות באמצעות החברה שלהם, תוך גיוס עובדים שעבדו אצל המעסיקה הקודמת לעבוד בחברה שהקימו. שוב, כל ההבדל שבעולם בין המקרה הזה לבין המקרה שלפנינו, שבו אין כל ראייה לפעילות מתחרה בזמן שהתקיימו יחסי העבודה בין רן ולאנה לבין אופקים, ווודאי שאין הוכחה לכך ש"נתח פעילות" שלם של אופקים נגזל על ידי שמואל ואח', בין היתר באמצעות העברת עובדים מהמעסיקה הקודמת לחברה שהוקמה.
על כן, ולמיטב שיפוטינו, ומכל מקום לא הוכח לפנינו אחרת, לא הפרו רן ולאנה את חובת הנאמנות שהיתה להם לאופקים במהלך תקופת עבודתם אצלם.
נדגיש, למען הסר ספק, שבדיוק כפי שכל עובד בחברה מסוימת רשאי לשאת ולתת עם חברה אחרת, גם מתחרה, על מעבר שלו לעבוד אצלה תמורת שכר גבוה יותר, ואין בעצם המשא ומתן עם המתחרים משום הפרת חובת תום לב, כך גם רשאי לדעתנו עובד שהתפטר או מתעתד להתפטר בטווח זמן קצר לנקוט פעולות טכניות ראשוניות לצורך יציאה לדרך עצמאית. מכאן, שאין לדעתנו חוסר תום לב בכך שהטפסים שנדרשו לצורך הקמתה של אפסייד ורישומה ברשם החברות הוגשו עשרה ימים קודם להתפטרותו של רן (ושישה ימים קודם להתפטרותה של לאנה).
ולבסוף, אופקים הלינו על כך שעם התפטרותם של רן ולאנה הם לא שיתפו אותה בכוונתם לפתוח חברה מתחרה. על כך נשיב ונאמר שאנו מקבלים את נקודת המוצא לפיה בדרך כלל נכון וטוב יעשה עובד העוזב מעסיק כדי לפתוח עסק מתחרה או לעבוד לעבוד אצל מתחרה, אם ישתף את מעסיקו בכוונותיו. עם זאת, איננו סבורים שמכוח חובת תום הלב עובד העוזב מקום עבודה חייב בהכרח לעדכן את מעסיקו בכוונותיו לעבור לעבוד אצל מתחרה או לפתוח עסק עצמאי. גילוי לב שכזה כרוך לא פעם בסיכונים, והמקרה שלפנינו יעיד. אין לנו ספק שרן ולאנה חששו חשש גדול שאופקים, ובאופן ספציפי אברהם, לא יקבלו בהבנה את צאתם לדרך חדשה ועצמאית, והם יפתחו ב"מלחמת עולם משפטית" בנסיון לסכל בכל דרך אפשרית את המעבר ואת התחרות הפוטנציאלית. משכך, ברור שהם העדיפו לדחות ככל הניתן את המועד שבו יוודע לאברהם על דרכם החדשה.
הפרת צו המניעה
28.נעבור עתה להתייחסות לטענה האחרונה של אופקים, לפיה הפרו שמואל ואח' את צו המניעה הזמני שלפיהם אסור היה להם לפנות ל-50 מתוך לקוחות אופקים. נקדים ונאמר שכמובן, שבין אם היה בסיס על פי הראיות שהוצגו בזמנו להוצאת צו המניעה, ובין אם לאו, הרי שמשעה ששמואל ואח' בחרו שלא לפנות לערכאת הערעור בנסיון לבטלו, מוטלת היתה עליהם חובה ברורה וחד משמעית לקיים את הוראותיו.
הראיה המרכזית שהגישו אופקים בהקשר זה הינו דו"ח של משרד החקירות ויצמן יער. חוקרי המשרד התבקשו לבדוק עם קיימו שמואל ואח' קשר עם שניים מהלקוחות שנמסרו ברשימת ה- 50 האסורים לפי צו המניעה, שהם חברת לינרו לייט בע"מ (להלן: לינרו) וחברת כרמקס כלים מדוייקים בע"מ (להלן: כרמקס).
באשר ללינרו, בתאריך 4.6.13 פנו חוקרי המשרד ללינרו בכיסוי מתאים, שאלו מיהי החברה לניהול סיכונים פיננסיים עימם הם עובדים, ונמסר להם כי "אפסייד פיינסי מספקת להם שירותים בתחום זה מזה כחודשיים עת הצוות אשר טיפל בתיק שלהם בחברת אופקים עבר לעבוד בחברה זו". אותה עובדת של לינרו אף מסרה לחוקרים את מספר הטלפון של לינרו.
באשר לכרמקס, גם שם הופנו החוקרים לרואת החשבון של החברה, שהסבירה שחברתם עבדה מול רן ולנה עת אלה הועסקו בחברה אחרת, כאשר לאחר פרישתם והקמת חברת אפסייד בחודש ינואר הם החליטו לאור המענה המקצועו אותו הם קיבלו מהשניים לעבור איתם לחברה החדשה אותה הם הקימה.
החוקרים הפרטיים סיכמו כי "ממצאי חקירתנו.... מלמדים כי שמואל צ'צ'שוילי ואפסייד עבודים במהלך התקופה בה אסר עליהם בית הדין לעשות כן, עם חברת כרמקס ועם חברת לינרו".
29.שמואל ואח' הגישו תצהיר תשובה, שניתן על ידי רן, שבו טענו ש"לא הפרנו את הצו בכל דרך שהיא" (בלי פירוט נוסף), כשלתצהיר צורפו שלושה מכתבים, אחד על ידי מנהל הכספים של לינרו, שני שנכתב על ידי החשבת של כרמקס, ושלישי שנכתב על ידי נציג לקוח שלישי. אופקים הגישה בקשה להוצאת המכתבים מהתיק, בטענה שהיה על שמואל ואח' להגיש תצהירים של נציגי אותם לקוחות, ולא ניתן לעקוף חובה זו באמצעות הגשת "מכתבי לקוחות". במהלך דיון שהתקיים ביום 5.3.15, ולאחר שהצדדים טענו עוד בעניין זה, ניתנה החלטה בדבר זימון שלושת כותבי המכתבים כעדים בתיק, תוך שנקבע כי "לאור זימון השלושה למתן עדות, אין צורך להכריע בשלב הזה בבקשה אופקים להוצאת המכתבים כנספחים לתצהיר שמואל, וטענותיה של אופקים בקשר לכך שמורות לה להמשך ההליך".
30.אשר ללינרו – במהלך עדות ההוכחות העיד ארוכות מר איתן קרן מחברת לינרו. התרשמנו לחיוב מעדותו, שלפיה לינרו היתה מודעת לקיומו של צו המניעה בחודשים שבהם היה בתוקף, והיתה הקפדה מלאה הן מצידה והן מצד שמואל ואח' שלא להפר את הוראות הצו, לרבות הסבריו לעניין התשובות שניתנו לחוקרי ויצמן יער שהתקשרו לשאול בעניין (עמ' 104 ואילך לפרוטוקול, ראו גם סעיף 134 לסיכומי שמואל ואח'). לאור עדות משכנעת זו, אין בידינו לקבוע ששמואל ואח' הפרו את הצו בספקם שירותים לכרמס במהלך החודשים שבהם הצו היה בתוקף.
שונים הם פני הדברים באשר לכרמקס – בפתח דיון ההוכחות הודיע ב"כ שמואל ואח' כי נציגת כרמקס לא התייצבו לדיון, כיוון שילדה (במזל טוב). בהחלטה שניתנה בסמוך לאחר מכן נקבע שתינתן החלטה בתום הדיון בעניין זימונה לעדות. בתום הדיון, לאחר שיח ושיג עם באי כוח הצדדים (עמ' 252 ש' 15 ואילך) הוחלט לבטל את זימונה לעדות. במצב דברים זה, צודקת אופקים בטענתה שדין המכתב מטעם כרמקס שצורף לתצהירו של רן להיות מוצא מהתיק, מהטעם שהכותבת לא התייצבה למתן עדות, לרבות חקירה נגדית. משהוצאו המכתבים מהתיק, ונוכח ההתייחסות הדלה ביותר לעניין הפרת הצו בתצהירו המשלים של רן, וחרף הסבריו בעניין זה (עמ' 182 ש' 1 ואילך) הגענו למסקנה העובדתית, אף שזו אינה נקיה מספקות, ששמואל ואח' הפרו את הצו השיפוטי ביחד לכרמקס, דהיינו שהם המשיכו לעבוד עם חברת כרמקס בתקופה שבה היה הצו בתוקף.
להשלמת התמונה נציין שלא השתכנענו מטענות אופקים שבסעיף 96 לסיכומיהם על כך ששמואל ואח' הפרו את הצו ביחס ללקוחות נוספים מעבר לכרמקס ולינרו.
מכל מקום, בנסיבות אלה, משהוכחה הפרת הצו השיפוטי, ולו רק ביחס ללקוח אחד, צודקת אופקים בטענה שהיא זכאית לפיצוי על כך. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, את החומרה שבעצם הפרת הצו מצד אחד, ואת העובדה שאופקים לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה עקב ההפרה מצד שני, כמו גם את גובה הפיצויים שנפסק במקרים כדוגמת זה בפרשות אחרות (למשל: עע 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ נ' פיין (4.12.14); תעא 1228/10 ניב ביטחון נ' לוי (23.1.13, מותב בראשות כב' השופטת עידית איצקוביץ); סעש 40519-04-14 אמסלם תיירות ונופש נ' שרפוב (8.11.15, מותב בראשות כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ) הגענו לכלל מסקנה שנכון יהיה לחייב את שמואל ואח' לשלם לאופקים, ביחד ולחוד, סך של 25,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין כך.
סוף דבר
31.תביעת רן ולאנה כנגד אופקים נדחית ברובה הגדול. עם זאת:
א.על אופקים לשלם ללאנה 12,854 ₪ דמי הודעה מוקדמת, וכן 3,652 ₪ יתרת שכר ינואר 2012.
ב.על אופקים לשלם לרן 16,848 ₪ דמי הודעה מוקדמת, וכן 5,565 ₪ יתרת שכר, ופדיון חופשה בסך 5,217 ₪.
תביעת אופקים נ' שמואל ואח' נדחית ברובה הגדול. עם זאת:
ג.אפסייד, רן ולאנה (שאל שלושתם ביחד התייחסנו בפסק דין זה כאל שמואל ואח') מחוייבים בזה, ביחד ולחוד, לשלם לאופקים סך של 25,000 ₪ פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת צו המניעה.
כל הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מסיום עבודתם של רן ולאנה באופקים (7.1.13) ועד ליום התשלום בפועל.
נוכח התוצאה אליה הגענו, יישא כל צד בהוצאותיו.
על פסק הדין רשאי כל אחד מהצדדים להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים. ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום, כ' סיוון תשע"ו, (26 יוני 2016), בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
גב' לאה חלה ,
נציגת ציבור עובדים
|
|
דורי ספיבק, שופט
אב"ד
|
|
מר רן ורדי,
נציג ציבור מעסיקים
|