1.התובע, יליד 1949, תובע את נזקיו עקב רשלנות רפואית נטענת של הנתבעים שהתרחשה בין בואו לבית החולים מאיר בכפר-סבא ביום 9.2.08 בבוקר, לבין גילוי האוטם הלבבי והתחלת הטיפול בו, לטענתו ביום 10.2.08 בערב, אשר גרמו לו לטענתו נכות קשה, אשפוזים תכופים עקב אי ספיקת לב קשה, עד להשתלת לב וכליה באוגוסט 2008.
2.ברשלנות רפואית מקובל לערוך את פסק הדין, כשתחילה נדונה שאלת החבות, ולאחר מכן שאלת הנזק. בנסיבות מקרה זה, החלטתי לדון תחילה בנושא נזקו הנטען של התובע, ורק לאחר מכן בשאלת החבות. זאת, משום שתביעתו של התובע בנושא החבות מבוססת על גירסתו בדבר האירועים שאירעו באותם יומיים, בניגוד לרישומים ועדויות אחרות, כך שלצורך הטלת אחריות על הנתבעים יש לבסס את אמינותו של התובע. אמינותו של התובע התגלתה במלואה דווקא בהקשר לנזקיו.
3.לטענת התובע בכתב תביעתו, הוא סובל ממחלת לב איסכמית משנת 2000, אז עבר אוטם לבבי קדמי, צונתר ועבר אנגיופלסטיקה לעורק LAD, בשנת 2002 עבר ניתוח מעקפים והושתל עורק LIMA כמעקף לעורק ה-LAD, בשנת 2003 עבר אוטם נוסף שטופל בעזרת צנתור טיפולי, וביוני 2006 עבר כריתת כליה ימנית עקב גידול ממאיר. למרות זאת, טען בכתב תביעתו, שבטרם האירוע מיום 9.2.08 היה במצב תפקודי טוב, ולא היה מאושפז עקב אי ספיקת לב משך 5 שנים, עבד בשב"כ כ-27 שנים, ובשנה שקדמה לאשפוז שימש מנכ"ל ובעלים של חברת בינה עסקית בע"מ והשתכר סך כ-40,000 ₪ נטו. לטענתו, עקב רשלנות הנתבעים הוכר כנכה בשיעור 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי ואיבד לחלוטין את כושר עבודתו ועקב כך סגר את החברה ואיבד את תעסוקתו.
4.לאחר שסיים ב"כ התובע את חקירתו הראשית של התובע, שבה לא הציג שום ראיות לנזקיו, נשאל על ידי בעמ' 16 איך הוא מוכיח את הנזק. תשובתו היתה "הנזק הממוני אין לי מסמכים, אני מודה, מה לעשות. השתדלתי. אין לי. הוא יסביר". התובע אכן העיד לאחר מכן, שבתקופת אשפוזו, הילדים שלו העבירו לו דירה, והם ובת זוגו באותה תקופה ביערו את כל החומר. לדבריו, ניסה לשחזר את החומר במס הכנסה אבל התיקים במס הכנסה סגורים בגלל תקופה של מעל 7 שנים ואי אפשר לשחזר. גם אצל רואה החשבון אותו דבר, נסגר התוקף של 7 שנים, אבל יש לו מסמכים שיכולים להעיד על היקפים שעבדו בהם, שאותם הוציא מהמחשב אתמול בלילה. להסיר ספק, אני דוחה את הטענה שחלפו יותר מ- 7 שנים מאז האירוע בפברואר 2008 ועד הגשת התביעה ב-26.1.2015. זה עניין של חשבון פשוט.
5.אני דוחה גם את הטענה שאי אפשר לקבל מרואה חשבון מסמכים העוסקים בהכנסות של למעלה מ-7 שנים לפני כן, ושאי אפשר לקבל ממס הכנסה שומות לתקופה של יותר מ-7 שנים לפני כן. זאת, הן משום שהתובע לא הראה כל פנייה בעניין זה וכל תשובה שאומרת כטענתו, והן משום שהתובע הציג העתק שומה שהגיש ב-18.8.09 לגבי שנת המס 2007, ומכאן שהוא יכול להגיש את השומה של 2007, והן משום שהתובע לא זימן לעדות את רואה החשבון שלטענתו עסק בהנהלת החשבונות ובהגשת דו"חות למס הכנסה, והן משום שהתובע לא נענה לכל דרישת הנתבעים להצגת ראיות על שכרו, ורק בערב הקודם לעדותו חיפש מסמכים, והן משום שהתובע לא זימן לעדות את ילדיו שלטענתו ביערו את כל המסמכים שלו כי "צריך להבין אותם, הם ידעו שאבא שלהם הולך למות", למרות שיש להם קשר טוב איתו כפי שהעיד בעמ' 19. לשאלה בעניין זה העיד שלא מצא לנכון להביא לעדות את ילדיו. אינני מאמין שילדיו של אדם ההולך למות, ועוד לא מת, מגיבים בכך שהם מבערים את כל מסמכיו. לכך יש להוסיף את היעדר האמון בדבריו של התובע, כפי שיפורט להלן.
6.לגבי החברה שטען התובע שהקים, העיד בעמ' 5: "בסוף הקמתי חברה שלי היינו שני שותפים, הייתי בעלים ומנכ"ל עם כל המשמעויות הכלכליות של זה, חברה שהצליחה מאוד, והיא נקטעה בטעות שלי עם האשפוז שלי שנבהלתי וסגרתי את העסק במקום למכור אותו כעסק חי... החברה שניהלתי והיתה שלי היתה חברת ייעוץ בתחום האובדנים העיסקיים, חברה שהצליחה מאוד, כך גם היה השכר שלי ושל השותף שכר מאוד משמעותי". בעמ' 6 העיד "ביום שחליתי היה לנו למעלה מ-60 עובדים בחו"ל בפרויקטים שניהלנו איתם, ובערך אותו מספר עובדים בארץ, אבל את כל זה איבדנו עם האשפוז שלי כי כל הנטל המקצועי היה עלי, התמחיתי בתחום אובדנים עסקיים והשותף שלי עסק בעיקר במניות, ועל כן סיכמנו שאנו סוגרים ומתקפלים". התובע לא הביא לעדות אף אחד מ-120 העובדים הנטענים, ואף לא את השותף הנטען, וזאת משום ש-"לא מצאתי לנכון" (עמ' 20). בכך עומדת לחובתו של התובע החזקה שאילו היו באים להעיד, היו מעידים נגד גירסתו (ע"א 465/88 בנק למימון ולסחר נ' מתתיהו פ"ד מה (4) 651, ועוד). מלבד דבריו של התובע עצמו, אין שום ראיה שהיתה קיימת חברה בשם "בינה עסקית" כטענת התובע, שהיה לו שותף, שהיא העסיקה כ- 120 עובדים, שהיא נסגרה, שהיא הרוויחה כסף. יתר על כן, יש ראיות סותרות, כפי שיפורט להלן. אף אסופת המסמכים שהציג, בלתי חתומים, מדברת על התובע עצמו ועל "חברת לקט מידע – ניהול אובדן עסקי".
7.בחקירתו הראשית העיד התובע בעמ' 4, "עד לאירוע התנהלתי רגיל לחלוטין למרות שהיו לי בעבר שלושה אירועים בהפרשים גדולים קטנים, מבחינתי להתנהג רגיל זה להתאמן פיזית אימון קשה, ולא היתה לי שום מגבלה, המשכתי לנהל אורח חיים רגיל לגמרי, ואילו אחרי האירוע היכולת שלי נפלה באופן מאוד משמעותי עד כדי שהיום אני בקושי הולך 200-300 מטר או עולה שתי קומות, אני צריך לשבת רבע שעה להתאושש". לדבריו בעמ' 8, מרגע שפרש מהשב"כ בשנת 95' ועד 2008 המשיך להתאמן בחדר כושר באותה צורה ובאותה רמת קושי. בחקירתו הנגדית התברר שב-1.5.07, הופיע לאבחון רפואי בפני רופא מוסמך, ותלונות התובע היו בין היתר שהוא "הולך מאה מטר ובקושי נושם". התובע נשאל על כך בעמ' 25 ואמר שזה נכון לחלוטין "בצמוד לאירוע שאני נמצא בצמוד לאירוע זה היה המצב. התרחקתי ממנו וחזרתי לחיים רגילים". נזכור, שבשנת 2007 לא היה כל אירוע, והתובע טען ש-5 שנים לפני 2008 לא אושפז עקב אירוע לבבי. לשאלה, אם הודיע למל"ל שיפסיקו לו את הקצבה כי חזר לחיים רגילים, לאחר שקיבל גמלה על סמך הצהרותיו שאינו יכול ללכת יותר ממאה מטר וקשה לו לנשום והוא לא עובד בכלל, ענה שלא היה צורך, ומה לעשות שהחוק קובע שמגיע לו כסף.
8.בהנחה שהתובע אמר אמת בפני המל"ל, כשקיבל גמלה על פי דבריו אלה, הרי ב-1.5.07 התקשה ללכת מאה מטר והתקשה לנשום. היום, לטענתו, הוא מתקשה ללכת 200-300 מטר. סמוך למאי 2007 לא קרה שום התקף לב חדש. אינני מאמין, שמהתקף הלב הקודם, בשנת 2003, מצבו התדרדר לקושי בהליכה מעבר ל- 100מטר, ואז מצבו השתפר פלאים בחודשים שבין 1.5.07 ל-9.2.08, מועד האירוע. בתיק המל"ל יש שורה של מסמכים המדברים על קשיי הליכה, קשיי נשימה, קשיים במאמץ אפילו לדקה, הפסקת עבודה כללית של התובע החל משנת 2000, ותפקוד לקוי, הכל בשנים 2005 עד 2007. המסקנה היא שאם אכן התובע דיבר אמת לפני המל"ל (ולפני, כאשר אישר את נכונות דבריו במל"ל) לפני האירוע ב- 2008 התובע התקשה ללכת יותר ממאה מטר והתקשה לנשום. אם לא דיבר אמת לפני המל"ל, ובפני, הדבר מצביע על אמינותה הרעועה של עדותו.
9.כאמור, במסמכים מתיק המל"ל העיד התובע על עצמו שמשנת 2000 הוא אינו עובד, וזאת עקב התקף הלב שעבר. התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית וענה שהדיווח שלו למל"ל שהוא לא עובד היה בתקופה שלא עבד (עמ' 27). דרכו עולה מדבריו בפרוטוקול:
"ש.אני רואה מסמך שהגשת היום של DATA JCE מאוגוסט 2002 שבו הם מודים על המקצועיות והיצירתיות של החברה שלך, וזה אוגוסט 2002 כשאתה ממשיך למלא טפסים ומדווח שאינך עובד. איך אתה מסביר את זה?
ת.כל הדיווחים שלי על היעדר עבודה הם נכונים לתקופה שדיווחתי עליה. המכתבים חלק מהמכתבים הם מכתב תודה יכול לצאת אחרי חצי שנה או שנה. זה שהמכתב מ-2002 זה לא אומר שהעבודה שלי בוצעה ב-2002. יכול להיות ב-2001. את מביאה מסמכים ש, נעשה פה נסיון לקשר בין מסמך לתאריך ולדיווח שלי, אז הדיווח שלי אומר חד משמעית ואני חוזר על זה שוב שכל פעם שדיווחתי משהו זה נכון ומדויק. המכתבים שאת מנסה לחבר אין להם קשר כי הם מתייחסים לתקופה אחרת
ש.אין בעיה. נסכם שהתקופה האחרת היא לפני 2000 כי אתה מצהיר ב-2007 שמשנת 2000 אתה לא עובד. אז אם כל המסמכים שהבאת היום מתייחסים לתקופה שלפני שנת 2000 אז אתה צודק ואין לי יותר שאלות כי ברור שמשנת 2000 לא עבדת, אבל אם טענתך היא והמסמכים שהבאת הם מ-2002,2003, אני שואלת אתה הבאת אותם כדי להראות להוכיח לביהמ"ש שעבדת ואני שואלת, הכיצד בשנת 2007 הצהרת שאינך עובד משנת 2000?
ת.איפה היתה ההצהרה הזו?
ש.במל"ל בתביעה לנכות כללית בשנת 2007 ואני מראה לך את הפנייה שלך ומפנה לעמ' 3
ת.(מעיין) אוקיי. בואי נעבור לשאלה 1. כל התשובה שלי מתייחסת לתאריכים בתשובה 1, הם לא עומדים בפני עצמם. תודה רבה
ש.לבית המשפט: אני לא מבין את התשובה שלך. ביום 13.2.07 הגשת למל"ל תביעה לקיצבת נכות כללית ובתביעה זו נשאלת אם עבדת ב-5 השנים האחרונות ומה שאמרת הוא – "לא עבדתי בכלל, הסיבה מגבלות בריאותיות, הפסקתי לעבוד בתאריך 00 הסיבה התקפי לב", ועוד מילאת שהתאריך בו עקב הנכות צומצמה הכנסתך מהעבודה הוא "מאי 2000". בעמ' 5 של אותה תביעה חתמת ביום 8.2.07 שאתה מצהיר שכל הפרטים בתביעה נכונים. עכשיו איך בשנת 2007 הצהרת שאינך עובד משנת 2000, כאשר לפי עדותך כאן העדת שעד לפני 9.2.08 עבדת בצורה מלאה ברווחים של 45-50,000 שקלים בחודש?
ת.סליחה, בהיתי, לא הייתי איתך. (לאחר שהשאלה מוקראת שנית) – כל המגבלות הפסקות העבודה והפסקות הן היו זמניות כתוצאה מאירועים שלאחריהן תקופה קצרה חזרתי לעבוד מלא".
10.בניגוד לדברי התובע בדבר מצבו לפני האירוע, עולה מתיק המל"ל, שבינואר 2001, שבע שנים לפני האירוע, פנה למל"ל בבקשה לנכות כללית בעקבות התקף הלב שקיבל, ונקבעה לו נכות בשיעור 100% זמני. לשאלה אם הוא זוכר שפנה שוב למל"ל ב-2005, השיב התובע בעמ' 24 :
"ת.לא. טיפה ארחיב בשביל שתביני. גם עכשיו הגשתי לא מזמן בקשה להחמרה וציינתי שלא יזמינו אותי שיעשו את הדיון שלהם בלעדיי, ככה זה.
ש.בכמות הבקשות שיש פה נכחת כמה פעמים, זה לא נעשה בלעדיך קביעות הנכות האלה, ואתה מילאת את כל הטפסים (העד: כן) וחתמת עליהם (העד: כן) והופעת בפני וועדות רפואיות?
ת.לא. לא"
להסיר ספק, התובע פנה שוב ב-2005, למרות שהוא אומר שהוא לא זוכר. התובע היה נוכח בעצמו בדיונים בוועדות, למרות הכחשתו.
11.התובע אישר שאמר את האמת בתביעת נכות כללית שהגיש בשנת 2007 (עמ' 24 שורה 30). על סמך תביעה זו קיבל גמלה מהמל"ל, שעליה אמר בעמ' 25 שורה 6 "זה מעניין כשלג דאשתקד". בתביעה זו שהגיש התובע ביום 25.1.07 כתב שהפסיק לעבוד בשנת 2000 עקב התקף לב באותה שנה, ושזהו התאריך שבו צומצמה הכנסתו מעבודה, ומאז הוא "לא עובד", לאחר שקודם לכן ממרץ 94 ועד מאי 2000 עבד כיועץ לחברות בהיקף של 50 שעות בשבוע.
12.לגבי מצבו לפני האירוע, העיד התובע בעמ' 5 "לא היתה לי שום נכות, לא היתה שום מגבלה". בחקירה נגדית נשאל התובע בדבר פנייה למל"ל לפני האירוע (החל מעמ' 22):
"ש.בשאלה 45 נשאלת האם פנית למל"ל בתביעה כלשהי בקשר לגימלה לפני האירועים נשוא התובענה, המילה 'לפני' מודגשת בקו ואתה השבת עליה, מה השבת עליה?
ת.אני חושב שהשבתי לא וזה לא נכון
ש.אני גם חושבת שהשבת לא
ת.מה שהשבתי זה שאני מקבל עכשיו גימלה, ההתייחסות שלי לגימלה הנוכחית
ש.משהו כאן לא ברור לי. היית קצין והיית בשב"כ וקריירה מפוארת לאחר מכן, יש כאן שאלה מאוד פשוטה בעברית, המילה 'לפני' מודגשת ומסומנת קו תחתון, האם פנית למל"ל לפני האירוע ותשובתך היתה 'לא'. האם התשובה הזו נכונה?
ת.התשובה שלי לא היתה לא. איפה את רואה לא? התשובה היתה 'למיטב ידיעתי וזכרוני לא'
ש.וגם הוספת לא קבלתי אגורה שחוקה לפני האירוע נשוא התובענה. זה כבר בחלק שכעסת מהשאלות שלנו אני רואה, נכון?
ת.כעסתי לאורך כל השאלות שלכם
ש.האם בגלל שכעסת ענית תשובות לא נכונות? כי יש הרבה מאוד תשובות לא נכונות
ת.אני יכול להגיד באופן כללי שיכול להיות פה ושם טעויות כי לא ייחסתי לזה אני אגיד לך נורא פשוט, זה עיצבן אותי ולא ייחסתי לזה שום חשיבות וחיפפתי
ש.אני לא יכולה להבין את התשובה שאתה אומר שלא השבת כדבעי כי לא ידעת לאן אנו חותרים, אז השאלה אם לא הבנת שאנו חותרים לדעת את האמת עליך האם הבנת את זה ועקב כך אתה מתבקש להשיב אמת לשאלות ששאלנו?
ת.התשובות שעניתי הן אמיתיות ואמרתי יכול להיות שפה ושם בגלל שלא שמתי לב לכל השאלה אז עניתי לא במדויק על השאלות כמו שהיה לנו בשאלה לגבי העישון. ראיתי חצי שאלה ועניתי
ש.האם התשובה 'לא' היא התשובה האמיתית או שיש פה טעות?
ת.קודם כל התשובות הן אמיתיות. הן רק לא מלאות
ש.אני לא מבינה את התשובה שלך. אני שואלת האם פנית לפני האירוע למל"ל והשבת לא. אני שואלת האם יש עוד שאלות מישנה ואתה מחזק 'לא קיבלתי מהם אגורה שחוקה', האם תשובה זו נאמנה למציאות או לא? סעיף 45, 45.1,45.2,45.3
ת.למיטב זכרוני וידיעתי אז יכול להיות לא רצתי לבדוק ולא פניתי לקבל דוחות ולא עשיתי שום פעולה לוודא שהתשובה הזו במאה אחוז נכונה. למיטב ידיעתי וזכרוני
ש.אתה טוען שעד 2008 היית כמו חדש למרות שעברת מספר אירועים, הגעת ב-9.2.08 וזו נקודת שבר בחייך ואני שואלת שאלה משמעותית לגבי פנייה למל"ל בעקבות בעיות קודמות שהיו לך ואתה עונה שלא. קשה לי להאמין שאדם לא זוכר שהוא פונה למל"ל ועוד יותר קשה לי להאמין שאדם לא זוכר שהוא פונה כמה פעמים למל"ל, ועוד יותר קשה לי להאמין שאדם שמקבל גימלה מאוד משמעותית מהמל"ל במשך כל השנים האלה פשוט לא זוכר את זה וכותב 'לא קבלתי אגורה שחוקה'. אני שואלת האם עכשיו נזכרת שפנית וקיבלת ואתה רוצה לתקן או שנזכיר לך?
ת.תזכירי לי
ש.היום כשאני שואלת אותך אתה לא זוכר שפנית למל"ל לפני האירוע?
ת.האם התשובה שלי לא היתה ברורה? אז אני אחזור עליה. אמרתי שלפי מיטב זכרוני וידיעתי לא. אמרת שיש לכם פניות שלי אז תראי לי. אני לא זוכר. תראי לי."
אני קובע שהתובע לא אמר אמת בתשובות לשאלון, וגם התחמק בעדותו בפני מלומר את האמת, הידועה לו ומגובה במסמכים. התובע פנה למל"ל לפני האירוע, וקיבל קצבה עקב נכותו לפני האירוע, ושיקר בעדותו. לא טעויות ולא חיפופים – שקרים.
13.איני מאמין לעדותו של התובע. התובע מתחמק מהשאלות, וכאשר הוא עונה, וכאשר אינו עונה בשקר בוטה, הוא עונה שכל הצהרה נכונה לשעתה. זאת, כאשר במספר רב של מועדים לאורך השנים משנת 2000, ובמיוחד בשנת 2007, העיד שהוא אינו עובד. איני מאמין שלא עבד ב-24.1.05, וב-15.3.05, וב-25.1.07, וב-1.5.07, אבל בין המועדים האלה הוא שב לאיתנו, עובד בהיקף מלא, מנהל חברה של 120 עובדים בארץ ובחו"ל ומרוויח 40,000 ₪ נטו לחודש. המסקנה שהתובע לא עבד מאז שנת 2000, גם לא בחברה, מתחזקת על פי אישור המל"ל שהציג, לפיו עבד לאחרונה ב-31.12.2000. אילו היה מקבל שכר בחברה כלשהי היה נרשם כעובד של אותה חברה. התובע הציג טיוטת הסכם בינו לבין קראוס תעשיות בע"מ מ-9.8.05, אבל ההסכם אינו חתום, ותשלום לפיו מותנה בפיתוח מוצר על ידי התובע. כמו כן הציג מכתבים שונים לא חתומים אבל כפי שהסביר בעמ' 27, המכתבים יכולים לצאת בשנים אחרות ומאוחרות למועד עבודתו. משמע, אפשר שהם מייצגים עבודה לפני מאי 2000, או לכל הפחות לפני האוטם שעבר בשנת 2003.
14.לגבי עיסוקו של התובע היום העיד בעמ' 5 "אני היום נחשב מומחה בתורה האונטולוגית שהיא ענף בתורה הפסיכולוגית שעוסקת בנפש והאונטולוגית בהוויה. התורה האונטולוגית היא אחת התורות שמשמשת כבסיס לאימון אישי, התמחיתי בקרוב ל-11 שנה תוך כדי אצל סביב העולם, והיום אני מדי פעם עוסק כמאמן... בהגדרה אני מוגדר 100% נכה עם אובדן כושר עבודה מוחלט". בעמ' 6 העיד "גם תחום האימון ירדתי, הורדתי פרופיל מאוד כי קשה לי לשבת להתרכז כל כך הרבה זמן, כל אימון הוא שעה וחצי ועל כן אני לא יכול להעמיס על עצמי יותר מדי בנושא הזה, כך שהורדתי את הפרופיל באופן משמעותי וזו פגיעה משמעותית גם בהכנסה בשני המקרים. הגעתי היום למצב שאני בקושי גומר את החודש". בחקירה נגדית ענה על השאלה אם מאז האירוע הוא אינו עובד בכלל בתשובה "בעיקרון אני מידי פעם מאמן" (עמ' 28). לדבריו, יש לו שני מאומנים בשלושה שבועות האחרונים ומידי פעם יש לו מאומן אחד או שניים שעבור עיסוק זה הקים אתר אינטרנט מפואר. בניגוד לאמור באתר, הוא לא מנחה סדנאות לארגונים ולמתנ"סים, אבל הוא יכול לאמן 5 ימים בשבוע (עמ' 29 שורה 29). כעולה מדבריו, הוא נכון לתת אימון בכל עת, אלא שאין לו לקוחות. זה לא בגלל מגבלות כלשהן שלו.
15.לגבי הכנסתו היום, העיד התובע בעמ' 6 "היום יש לי את המינימום של הגימלה מהשב"כ. זה יוצא לי החודש קבלתי 7.7". לדבריו הוא מקבל גם 2,600 ₪ על הנכות של 100% "בקיצור אני מגיע ל-4,012 ₪ בחודש שזה כולל נכות ושירות רפואי מיוחד. התובע עצמו הציג תלוש מדצמבר 2015 לפיו שכרו ברוטו 12,040 ₪, ולאחר ניכויים שונים, הועברו לבנק 9,754 ₪. בתוספת 4,012 ₪ השתכר בחודש היחיד שלגביו הוכיח את השתכרותו 13,856 ₪. לא בדיוק רעב ללחם כפי שהציג עצמו.
15.המסמך החתום היחיד שהציג התובע לגבי הכנסותיו שקדמו לאירוע, הוא דו"ח לשנת 2007 שאותו הגיש למס הכנסה ביום 18.8.09 (ת/1), שהתובע העיד בעמ' 30 שהוא דיווח אמת, וזה מה שבאמת השתכר. בדו"ח זה הציג עצמו התובע כעוסק ב"גמלאי + ניהול פרויקטים". בדו"ח זה הצהיר על קצבאות בסך 114,128 ₪ ועל מחזור בעסק העיקרי בסך 128,184 ₪. הוא לא הצהיר על כל רווח מעסקו, אלא רק על מחזור. בין המסמכים שצירף, מופיע מסמך שכותרתו "דו"ח רווח והפסד לשנת 2007", ובו מצוין שההכנסות בשנת 2007 היו 128,184 ₪, בניכוי מקדמות שהן הכנסות מראש, דהיינו הכנסות בשנה הקודמת, כך שההכנסה נטו באותה שנה היא 36,012 ₪, ולאור ההוצאות בסך 47,732 ₪ סך הכל התוצאות העסקיות של אותה שנה הוא הפסד של 11,720 ₪. משמע, אפילו אם ניהל עסק כלשהוא (והוא לא הצהיר שיש לו רווחים מחברה), העסק הפסיד ולא הרוויח. להסיר ספק, אין בין הוצאות העסק בשנת 2007 משכורות לאדם אחד או לשני שותפים או ל-120 עובדים. ההוצאות הן בגין אחזקה, משרדיות, תקשורת, הוצאות רכב, משפטיות, הנהלת חשבונות, ופחת מחשב. כך שגם אם נניח, בניגוד לעדויות האחרות, שהתובע שיקר בכל מקום אחר ורק בפני הוא אומר את האמת שהוא עבד אחרי שנת 2000, התוצאה היא שלפני האירוע ב-9.2.08 לא היו לתובע רווחים מעבודתו מלבד הכנסתו מגימלה.
16.התובע ענה לשאלה בשאלון אם הוא מעשן או עישן בעבר סיגריות, בתשובה "לא". גם בעדותו בפניי אמר שתשובה זו היא אמת (עמ' 20 שורה 22). כשעומת עם הרישומים שלפיהם היה מעשן כבד, 40 שנה קופסה ליום, או 17-20 סיגריות ליום במקום אחר ענה "השאלה היא אחרת: למה את משקרת. זו השאלה (בתקיפות)". לשאלה אם עישן או לא, ענה שכבר נתן תשובה (לא נתן) "הפסקתי לעשן קרוב לחודש לפני האירוע ומאז ועד היום לא נגעתי בבדל סיגריה". כשנשאל למה ענה בתצהיר תשובה לא נכונה, ענה שהתייחס לחצי הראשון של השאלה כי השאלון הוא בושה לאינטליגנציה. כשנשאל אם התשובה שנתן לשאלה היא "לא" ענה שהוא לא מאשר זאת. זאת, למרות שכל מי שעיניו בראשו רואה בתצהיר שהוא ענה "לא". בסופו של דבר ענה שהתייחס רק לחצי הראשון של השאלה והוא מתנצל שלא קרא את כל השאלה וענה רק על חצי השאלה. כשהופנה לכך שיש מספר שאלות: כמה סיגריות עישן ומה היה גילו כשהתחיל לעשן ומתי הפסיק לעשן והאם מספר הסיגריות השתנה בתקופות שונות ומה הפרטים לגבי כל תקופה, ענה שיש גבול שמפציצים אותו בשאלות ומנסים להכשיל אותו ויש גבול גם לסבלנות שלו, "ועוד באים ועומדים פה וטוענים שיש מסמכים שאני מעשן היום?". אף אחד לא הביא מסמכים ולא טען שיש מסמכים שהתובע מעשן היום. כל מה שנאמר הוא שהתובע משקר בתצהיר כאשר הוא אומר שלא עישן מעולם, משקר בעדותו כאשר הוא אומר שהתשובה הזו נכונה, ומתחמק מהשאלות בעניין זה על ידי תקיפות ואלימות מילולית. אין דרך אחרת לומר זאת: בעניין זה התובע שיקר גם לפני שמיעת הראיות, וגם במהלך עדותו בפניי.
17.ב"כ התובע, ששמע גם הוא את עדותו של התובע וראה את הראיות שהגיש, הסתפק בטיעוניו בטענה "התובע העיד שהוא עבד והתפרנס היטב לפני האירוע, והציג מסמכים שמצביעים על עבודה והשתכרות. אמנם התובע לא הציג דו"חות כספיים, שאבדו, יחד עם זה טענתו שעבד והתפרנס לא נסתרה ואף נתמכה במסמכים". בשל כך ביקש לפצות אותו בגין העבר והעתיד בסכום גלובלי על דרך האומדנא בסך 400,000 ₪, ונזקים נוספים. אלו כל טענותיו של התובע בענין הנזק.
18.אסכם את קביעתי בשאלת הנזק. התובע סובל כיום ממגבלות דומות לאלו שסבל לפני האירועים בפברואר 2008, אם אמר אמת בפני המל"ל. הכנסתו של התובע לא נפגעה עקב האירועים בפברואר 2008. התובע לא הוכיח את שיעור נכותו, והסתפק בטענה שהמל"ל קבע את נכותו הצמיתה ל-100%. מלבד העובדה שקביעת המל"ל אינה מחייבת בתיק זה, הנכות הצמיתה שנקבעה היא 90%, וכבר בשנת 2007 עמדה נכותו על 79%, לאחר נכות זמנית של 100%. התובע לא הוכיח אובדן סיכויי החלמה. התובע לא הוכיח עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעות וכדומה. התביעה לא כללה פיצוי על פגיעה באוטונומיה, ועניין זה כבר נדון ביום 6.12.15. אציין, כי על פי חוות דעת אקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעים, סך הקיצבאות של התובע מגיע ל-521,159 ₪, וכל נזק שנגרם לתובע והוכח על ידו נבלע בסכום זה. על כן, גם אם תוכח התרשלות, אין נזק, ולחילופין הוא נבלע. מסקנה נוספת, היא שהתובע אינו דובר אמת.
19.התביעה נסמכה על חוות דעתו של ד"ר דב גביש (ת/3), רופא פנימי שלדבריו מתמחה במיוחד במניעת מחלות לב וכלי דם. ד"ר גביש קבע, כי לאור הרקע הרפואי, התלונות הטיפוסיות לתעוקת חזה לבבית והכאבים הטיפוסיים לאוטם ביום קבלתו לאשפוז ב-9.2.08 היה מקום לחשוב על אוטם לבבי כבר בקבלתו, למרות החום ממנו סבל במהלך זיהום חולף ללא דלקת ריאות. לדבריו, התעלמות הצוות הרפואי והסיעודי מתלונותיו ביום זה הביאה לאיחור באבחון האוטם ולהתחלת טיפול מאוחרת ביממה שלמה. עיכוב זה באבחנה ובטיפול מהווה רשלנות. ב-10.2.08 אובחן אוטם לבבי וכן נמצאה אי ספיקה לבבית קשה. ד"ר גביש קבע כי "הטיפול מאז האבחנה של האוטם היה בהתאם למקובל במצבים אלה". לדבריו האיחור ביממה דיו לגרום לנזק בלתי הפיך לשריר הלב מאחר שחלון הטיפול בזמן איסכמיה לבבית הוא עד 6 שעות לפי הספרות הרפואית. על כן אבחון וטיפול מוקדמים יותר היו עשויים למנוע או לעכב את התפתחות הנזק הקשה בשריר הלב.
20.ד"ר גביש רשם שבטרם האירוע ב-9.2.08 היה התובע במצב תפקודי טוב ולא היה מאושפז עקב אי ספיקת לב משך 5 שנים, ומאז האירוע נזקק לאשפוזים תכופים עקב אי ספיקת לב קשה עד להשתלת לב וכליה באוגוסט 2008. להסיר ספק, ד"ר גביש לא קבע שיש קשר סיבתי בין הטיפול באוטם הראשון שעבר התובע בעת אשפוזו, לבין הניתוח שעבר להשתלת לב בסופו של דבר. הוא הסתפק בתיאור עובדתי כרונולוגי לפיו בעקבות האשפוז נזקק התובע לאשפוזים נוספים. גם כאשר מומחה ההגנה פרופ' רוזנמן קבע שהמצב הקשה שאליו הגיע התובע הוא תולדה של מחלתו הבסיסית המתמשכת והאירועים נשוא התביעה לא תרמו תרומה כלשהי לקיצור תוחלת חייו, לא הגיש ד"ר גביש כל חוות דעת משלימה בעניין זה, ולא העיד אחרת.
21.כאמור, הבסיס לחוות דעתו של ד"ר גביש היה התעלמות הצוות הרפואי והסיעודי מתלונותיו של התובע ביום קבלתו לאשפוז, שהמומחה אפילו לא שמע ישירות מהתובע, כפי שהעיד. הנתבעים מכחישים את הטענות בדבר התעלמות הצוות הרפואי והסיעודי מתלונותיו של התובע. התובע העיד על כך החל מעמ' 9:
" מבחינתי זה מתחיל יומיים או שלושה לפני כן, התחלתי להשתעל וזה הלך והחמיר ויצר לי קוצר נשימה. בבוקר של 9.2 הרגשתי שהגיעו לי מים עד נפש, היה לי קשה עם קוצר הנשימה והשיעול והזמנתי אמבולנס שפינה אותי לביה"ח מאיר, במיון במאיר נאמר לי שיש לי דלקת חריפה בסרעפת ומאשפזים אותי. אשפזו אותי במח' פנימית ג' שזה היה משהו אני מנסה להיצמד ללוח הזמנים הגעתי בסביבות 10:00 לביה"ח העבירו אותי די מהר למחלקה, במיטה במחלקה בסביבות 11:30-12:00 חטפתי את 'הבעיטה מהחמור' כמו שאני קורא לזה, והיה ברור לי שאני נכנס להתקף לב והתחלתי צעקתי לרופאים אני בהתקף לב, ופה התחילה סאגה שלא היתה שום התייחסות, שוכב שם איזה שרץ שלא דורש שום התייחסות. כלום. אף אחד. זו חוויה לא פשוטה כשאתה יודע אני יודע שאני בהתקף לב והנה אני פה ויכול לקבל טיפול ולא מקבל. צועק כמו חמור והכאבים הולכים ומחמירים. אני רוצה פה לפתוח איזה שהם סוגריים לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני עברתי בחיים שלי כמה קרבות. שתי פציעות. שכבתי בשטח פצוע כשידעתי שעוד רגע אני מקבל עזרה. החוויה היא לא פשוטה, ואני שוכב בבית חולים עם התקף לב ואף אחד לא ניגש אליי. ושתבינו, החוויה הזו מתגלמת אליה גם תחושה קשה של מה, אם אף אחד לא מטפלים בי מה הולך לקרות פה? אני לא הולך למות פה. והאחיות אחרי כמה שעות באות לעודד אותי 'זה יהיה בסדר עוד מעט יבוא אליך רופא יגש אליך רופא' ו-נאדה – כלום. באיזה שהוא שלב אני מבין וזה אני אומר בדיעבד כי באותו רגע זה לא היה לי בראש אבל היות וזה יום שבת רופאים מומחים לא היו שם, אם בכלל היו שם רופאים. אין לי הסבר אלא לזה שרופאים לא היו נוכחים שם בכלל. אם לא נוכחים רופאים אז אף אחד לא יכול לגשת אליי.
ש.רופאים לא ניגשו?
ת.אף אחד לא ניגש. רבותיי, זה האחיות התחלו לבכות כמעט. אני צועק מכאבים ובאיזה שהוא שלב הרבה הרבה יותר מאוחר נכנס מישהו שחשבתי שהוא רופא והוא מניף מולי כדור אלגונוזין פורטה ואומר זה הפתרון האולטימטיבי בשבילך. אמרתי לו אל תתקרב אלי כי אני אתן לך בעיטה בראש מסיבה נורא פשוטה אני צועק כמה שעות שאני בהתקף לב וזה מה שיש לך להביא לי? לדעתי האיש לא הבין בכלל מה אני מדבר איתו. למה אני משתמש במילה איש כי אם היה שם רופא הוא היה מתייחס אחרת, לכן אני מטיל ספק אם הוא היה רופא או לא. ההתנהלות שלו לא הצביעה על מקצוענות. הגעתי למצב שלא יכולתי לשכב לא על הבטן לא על הגב לא על הצד, מצאתי לי שם פתרון היה לי סטנד עירוי ושם שמתי יד על הבורג של הסטנד והראש וככה היה לי טיפה קצת שחררתי את הכאב וכך זה היה למעלה מיממה.
ש.יממה?
ת.כן. למעלה מיממה. יותר מ-24 שעות.
ש.ובזמן הזה במה טופלת?
ת.מה שהם נתנו לי זה אני יודע מהאחיות את התרופות לדלקת. תרופות לכיוח לדלקת לא יודע בדיוק מה השמות של התרופות, לא כל כך מתעניין בזה, גם לא יודע. לא היתה שום התייחסות לנושא הלב. כלום. האחיות באו לנחם אותי לעזור לי אנחנו לא יכולות לתת לך כלום! בלי רישום של רופא גם לא נגד כאבים כשאני צועק מכאבים. האחיות הרגישו לא בנוח. עזבו את ההתקף לב, הכאבים היו גדולים, האחיות לא יכלו לתת לי כלום נגד כאבים אפילו. באיזה שהוא שלב למחרת בערב ניסו לעשות לי אק"ג ביקשו ממני לשכב אמרתי שאני לא יכול לשכב. ניסו לעשות לי אק"ג כשאני יושב בתנוחה שלי, לא יודע כמה זה משפיע על האק"ג ותוצאותיו אבל דבר אחד אני יודע, שבאיזה שהוא שלב איבדתי את ההכרה, למה אני אומר שאני יודע? כי מצאתי את עצמי בטפול נמרץ ולא ברור לי לא זוכר שום דבר איך הגעתי לשם. אני מדגיש זו הערכה שלי שאיבדתי את ההכרה ואז הגעתי מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ לא יודע להגיד בשלב זה, הגעתי לצנתור".
22.אשר לטענת התובע בדבר התעלמות הצוות הרפואי והסיעודי מתלונותיו, טענה ההגנה שלא היתה כל התעלמות מתלונותיו של התובע. לעומת עדותו היחידה של התובע, עומדות הרשומה הרפואית ועדויות הרופאים שטיין וברלין. לפי הרשומה הרפואית, הגיע התובע למיון ביום 9.2.08 שעה 10:42, ברגליו (ולא באמבולנס). בהיותו במיון נבדק התובע על ידי ד"ר קוטלירוב שנטל אנמנזה וערך לו סידרה של בדיקות. התובע התלונן על חום שהחל יום קודם לכן, צמרמורות שהתחילו באופן פתאומי, וכן שיעול. נרשם כי סיבת הפנייה היא "תעוקת חזה + חום". התובע נשלח מיד לבדיקות דם, א.ק.ג, חום, טרופונין וצילום חזה. אני מקבל את טענת הנתבעים, המאושרת גם על ידי ד"ר גביש בעמ' 34, כי בדיקות א.ק.ג וטרופונין מצביעות על כך שנשקלה האפשרות שמדובר באירוע לבבי. התובע אובחן כסובל מדלקת ריאות.
23.התובע טען בסיכומיו בסעיף 16, שחווה התקף לב ביום 9.2.08 סמוך לשעה 13:00, וצרח, בכה, התייסר וצעק "חוויתי התקף" עד שעה 24:00 בלי שרופא יטרח לבודקו. טענה זו לא נתמכת בראיות כלשהן. התובע העיד שבין השעות 11:30-12:00 החל בהתקף לב, סבל כאבים, צרח וזעק לעזרה, איים על איש צוות רפואי, לא יכול היה לשכב על הבטן או על הגב, ונאלץ להישען על הסטנד שהיה לו. זאת, בניגוד לאמור ברשומה הרפואית, לפיה בשעה 12:00 עבר הדרכת מטופלים, ולא צוין שהתובע סובל מכאבים, צורח או זועק לעזרה. יתר על כן, בשעה 13:01 עבר התובע קבלה סיעודית מלאה בידי האחות פאתן זידאן, ונרשם שמצבו הפיזי טוב, הוא בהכרה ומתהלך, מצב החושים תקין, מצבו ההתנהגותי רגשי תקין, והוא לא סובל מכאב.
24.בשעה 17:00 נבדק התובע על ידי ד"ר רמונה סגל והתלונן על כאבים בחזה המחמירים בשינוי תנוחה ובשיעול, ללא החמרה בנשימה עמוקה. לפי עדות ד"ר ברלין, כאבים אלה אינם טיפוסיים לאירוע לבבי אלא לתהליך דלקתי. מכל מקום, המומחה מטעם התובע, ד"ר גביש לא קבע שהכאבים האלה הצביעו על אירוע לבבי, וכפי שיובהר להלן, הסכים שלא היה אירוע לבבי באותו זמן. נרשם שקיימת הקלה חלקית במתן אופטלגין. גם בשלב זה, על מנת לשלול אפשרות של אירוע לבבי ערכה ד"ר סגל לתובע א.ק.ג שלא הצביע על שינוי ביחס לא.ק.ג הקודם במיון. הדבר צוין במילים "ללא דינמיקה" ברשומה הרפואית, וראה גם עדות ד"ר שטיין בעמ' 67. העובדה שלא הוצג תרשים א.ק.ג שאפשר לייחס אותו ליום 9.2.08 שעה 17:00, אינה משנה את המסקנה שד"ר סגל פעלה על פי תרשים א.ק.ג ללא דינמיקה.
25.באותו יום בשעה 24:10 נבדק התובע על ידי ד"ר שטיין, שציין שמצבו של התובע יציב עם תלונות על כאבים במרכז החזה והקלה בישיבה ובהישענות קדימה. נבדקו סטורציה, לחץ דם ובדיקה גופנית ובוצע א.ק.ג נוסף ללא דינמיקה. התובע נשלח לצילום חזה, בדיקות דם ובדיקות טרופונין ו-CPK. שוב נשקלה האפשרות שמדובר באירוע לבבי, כפי שהעיד ד"ר שטיין בעמ' 68. לאחר קבלת תוצאות CPK, סבר ד"ר שטיין שיתכן שהתובע עובר אירוע לבבי, ולכן הלך למחלקה הקרדיולוגית והציג את המקרה בפני ד"ר ברלין. מאחר שנמסר לד"ר ברלין גם שהתובע נינוח, יציב, ללא תלונות וישן, הוחלט להשאירו במחלקה הפנימית להמשך טיפול שמרני ללא שינוי בתרופות. הדבר היה בשעה 03:00 לפנות בוקר. כפי שהעידה ד"ר ברלין, על בסיס שיקול רפואי ודחיפות, לא היה צורך שתעזוב את המחלקה הקרדיולוגית, ותלך להעיר את התובע הישן במחלקה הפנימית לצורך בדיקתו. די היה בבדיקתו הקודמת של ד"ר שטיין. מלוא הנתונים הוצגו בפני ד"ר ברלין, כפי שהעיד ד"ר שטיין בעמ' 69, והיא שקלה והחליטה שאין התוויה רפואית באותה שעה לצנתר את התובע, כאשר יש א.ק.ג ללא סימני מצוקה, דינמיקה והרמת מקטע ST, ללא כאבים, יציב המודינמי נינוח וישן, ולאור גורמי הסיכון בדבר דימום יתר ואי ספיקת כליות, כפי שהעידה בעמודים 74-77. אני דוחה את טענתו של התובע בסעיף 46 לסיכומיו, שהיה על ד"ר ברלין להתייחס למצב אחרת לאור טענות התובע על ההתקף שחווה, הכאבים שסבל ותחנוניו לטיפול, וזאת משום שאיני מאמין לגירסת התובע בעניין זה.
26.ביום 10.2.08, בשעה 10:00 בבוקר נבדק התובע שוב על ידי ד"ר לבנון שציין שתשובת מיפוי ריאות חזרה והסבירות שמדובר בתסחיף ריאתי נמוכה. זאת, לאחר שהתובע טופל באמצעות קורדיל בשעה 07:00 באותו יום. בשעה 10:30 נבדק התובע פעם נוספת והוכנס למשטר של "אוטם" ונקבע לו ייעוץ קרדיולוגי. בבדיקה נוספת בשעה 15:30 נרשם שמצבו יציב אך לאור עלייה באנזימי הלב הוחלט להעבירו לטיפול נמרץ לב. לא בשל איבוד הכרה כטענת התובע ולא מטעם אחר. בניגוד לדבריו של התובע, הוא לא צונתר מיד עם העברתו למחלקה הקרדיולוגית אלא רק בתאריך 13.2.08, 3 ימים לאחר שהועבר למחלקה הקרדיולוגית. טרם קבלתו למחלקה הקרדיולוגית עבר התובע אנמנזה רפואית בשעה 16:45 ובה היה בהכרה מלאה בניגוד לעדותו של התובע שאיבד את הכרתו והיה מצוי בכאבים. בקבלתו למחלקה בשעה 18:55 נבדק התובע על ידי ד"ר ברלין ונרשם שטופל בקורדיל שהיטיב את מצבו ובניטרטים עקב כאבים שחזרו. בבדיקה נוספת נמצא התובע במצב הכרה תקין, מצב נפשי תקין, ומסוגל לפעילות מלאה. גם בבדיקה סיעודית שעבר התובע לא נרשמו תלונות מפיו. בגליון סיעודי משעה 19:48 נרשם שהתובע מרגיש טוב וללא תלונות, וכך גם נרשם ברשומות נוספות מאוחרות יותר. התובע קיבל טיפול מתאים לאירוע לבבי החל מיום 10.2.08 שעה 03:00 לפנות בוקר, והעובדה שלא אושפז מיד בטיפול נמרץ, אינה משנה את הטיפול הרפואי הסביר שניתן לו. אכן, נרשם בעמ' 10 לרשומה "אין מקום בשעה זו במחלקה, טיפול שמרני", אבל התובע לא הוכיח שום הצדקה לזרוק מישהו מטיפול נמרץ כדי להכניס אותו, כאשר ניתן לטפל בו בשלב זה, כאשר הוא באוטם סוג 2, גם במסגרת המחלקה הפנימית, כפי שנאמר בחוות דעת פרופ' רוזנמן.
27.נמצא, שיש התנגשות חזיתית בין גירסתו של התובע על סיבלו ועל התעלמות הרופאים והאחיות מתלונותיו, לבין הרשומה הרפואית ועדויות הרופאים שהעידו על מצבו. אמנם התובע מלין על כך שלא הובאו אחיות להעיד ולסתור את גירסתו שהאחיות באו לעודד אותו, אבל הטרוניה היא כלפי הרופאים שלא בדקו אותו לטענתו, ואיש לא מנע מהתובע לאתר את האחיות ולהביאן לעדות לתמיכה בגירסתו. לפי התרשמותי מעדותו של התובע, הנסמכת גם על שקריו הרבים בנושא הנזק, איני נותן אמון בגירסתו של התובע, ואני מעדיף את הגירסה העולה מתוך הרשומה הרפואית ועדויות הרופאים, לפיה התובע לא סבל כפי שהעיד ולא התעלמו ממנו כפי שהעיד. התובע נבדק שוב ושוב על ידי רופאים, והאפשרות שמדובר באירוע לבבי נשקלה החל מקבלתו של התובע למיון. בכך הודה גם המומחה ד"ר גביש בעמ' 34 לפרוטוקול, שנעשתה אבחנה מבדלת באפשרות שמדובר באירוע לבבי והמסקנה היתה שמדובר בבעיה ריאתית בחולה עם עבר לבבי.
28.ד"ר גביש אישר בעמ' 34 שהממצאים בחדר המיון הובילו למסקנה שמדובר בבעיה ריאתית בחולה עם עבר לבבי, והאשפוז של התובע במחלקה פנימית היה נכון בעיני ד"ר גביש. גם ב"כ התובע בסיכומיו הבהיר שאין ולא היתה שום טענה כנגד בית החולים ביחס לטיפול שניתן לתובע בחדר מיון וביחס להחלטה להעביר אותו להתאשפז במחלקה פנימית באבחנה משוערת של דלקת ריאות. אשפוז זה החל כשעה לאחר בואו של התובע לחדר מיון. ד"ר גביש אישר שהיתה גם אבחנה מבדלת של אירוע לב במשך תקופת האשפוז שלאחר מכן, עד 10.2.08 (עמ' 35). ד"ר גביש אישר גם שהעובדה שבדיקת הא.ק.ג היא ללא דינמיקה מלמדת שלא היתה אותה שעה דינמיקה של אירוע לבבי (עמ' 35 שורה 30 ושוב בשורה 33). מדובר בשתי בדיקות, בשעה 17:00 ובשעה 24:00. זאת אומרת, שבזמן זה לא היה אירוע לבבי. אומר את הדברים שוב: ד"ר גביש מסכים למעשה שביום 9.2.08 שעה 17:00 ובשעה 24:00, לא היה אירוע לבבי לתובע. זאת, בניגוד לעדות התובע שקיבל התקף לב בשעה 11:30-12:00, וצעק וסבל ללא בדיקת רופא עד 24:00. אמנם, ד"ר גביש העיד בעמ' 37 שהיה צריך לפרט יותר שאין אירוע לבבי, אבל המסקנה שלו, שאם לא צוין במפורש שלא היה אירוע לבבי, אז היה אירוע לבבי, אינה מקובלת עלי.
29.אשר למומחיותו של ד"ר גביש, הוא הצהיר על עצמו שכרופא פנימי הוא מומחה למניעת מחלות לב, ולא לטיפול בחולי לב, ולא לצנתורים. פרופ' רוזנמן אמר עליו כנראה שהוא מאוד מתמצא בענייני לב למרות שאינו קרדיולוג, אבל לא בנושא של מועד הצנתור. ד"ר גביש אישר בעמ' 38 שהוא לא מבצע צנתורים ולא מחליט על צנתור. בנסיבות אלה תמוה מדוע נטל על עצמו ד"ר גביש לחוות דעתו בדבר המועד הנכון של הצנתור שהוא לא מתמצא בו ולא עוסק בו. כך, נאלץ ד"ר גביש להודות שאין הוראה לצנתור תוך 6 שעות אלא לדבריו בעדותו, בניגוד לחוות דעתו, כאשר מדובר באוטם מסוג 2 המלווה בתלונות שלא נפסקות, אי יציבות המודינמית או אי ספיקת לב, יש לבחור במסלול המהיר ולבצע צנתור תוך 24 שעות (עמ' 38). כבר עכשיו נשמטת הטענה המרכזית, בדבר איחור של יממה לעומת 6 שעות. אין שש שעות. יש רק יממה, והמסקנה היא שאין זה איחור.
30.יתר על כן, לגבי התלונות של התובע כבר קבעתי שאיני מאמין לגירסתו. לגבי אי יציבות המודינמית - לא נמצאה כזו. לגבי אי ספיקת לב, העיד ד"ר גביש שהתרשם שיש לתובע החמרה באי ספיקת הלב על פי בדיקת אקו מ-11.2 שעה 10:00. כלומר, לדעת ד"ר גביש, היה על הנתבעים לבצע צנתור בתוך 24 שעות מקבלתו בשעה 10:00 בבוקר ב-9.2.08, בשל החמרה באי ספיקת הלב שעליה נודע לדבריו כעבור יומיים, ב-11.2 שעה 10:00. איני מקבל השקפה זו. מסקנתי שגם לפי דעתו של ד"ר גביש לא היתה אינדיקציה לבצע צנתור במסלול המהיר תוך 24 שעות מתחזקת, לאור הקביעה של ד"ר גביש שממועד קבלתו של התובע למחלקה הקרדיולוגית ביום 10.2 אחר הצהריים קיבל התובע את הטיפול הראוי, למרות שלא נעשה צנתור תוך 24 שעות אלא כעבור 3 ימים.
31.ד"ר גביש נשאל בחקירתו הנגדית אם לדעתו נשקלו השיקולים הרלוונטיים ונשאלו השאלות הרלוונטיות בזמן שבין כניסתו של התובע למיון בבוקר 9.2.08 לבין סוף יום 10.2.08, מועד בו גם לדעתו החל התובע לקבל את הטיפול הראוי, וענה בעמ' 40, שלא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, והשיקול שלא נשקל הוא האפשרות שיש לתובע אירוע לבבי מתפתח באותו יום בשעות הבוקר. אני קובע על פי הרשומה הרפואית, וגם לפי דבריו האחרים של ד"ר גביש, שהאפשרות שיש לתובע אירוע לבבי נשקלה החל מקבלתו למיון, ובמשך כל הזמן עד להעברתו למחלקה הקרדיולוגית. בכך נופלת הטענה המרכזית של חוות דעתו של ד"ר גביש בדבר התרשלות הנתבעים בטיפול בתובע.
32.מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתו של פרופ' יוסף רוזנמן, מנהל מכון הלב בבית החולים וולפסון. לדבריו, כבר בעת הטיפול באוטם שריר הלב בשנת 2001 תוארה ירידה קשה בתפקוד שריר הלב, וכבר אז היה התובע מועמד להשתלת לב. במהלך אשפוז באותה שנה נצפה חסם בצרורות ההולכה הימני והשמאלי הקדמי עם שינויים במקטע ST. בבואו של התובע לאשפוז ביום 9.2.08 נערכה לו בדיקת א.ק.ג, והתוצאה היא טכיקרדיה ממקור סינוס הפרעת הולכה תוך-חדרית דומה לזו שתוארה בשנת 2001, ללא עליית מקטע ST. החולה טופל כמקובל בטיפול בזיהום ריאתי, ובשל הכאב בחזה והגודש הריאתי טופל בנוסף בניטרטים ובמשתנים. תחת טיפולים אלה חלה הטבה במצבו. החולה הועבר לטיפול נמרץ לב להמשך השגחה כשנצפתה בבדיקת מעבדה עלייה משמעותית בסימני נזק לבבי המעידים על התקף לב. ב-13.2.08 בוצע צנתור והוא הועבר למחלקה פנימית ב-16.2.08, באבחנה שהתובע סבל מאוטם לבבי חריף ללא הרמת מקטע ST.
33.נטען בחוות דעת פרופ' רוזנמן, שמרבית האוטמים נגרמים כתוצאה מתהליך קרישתי חריף באחד מהעורקים הכליליים, הגורם לירידה מתמשכת בזרימת הדם לשריר (אוטם מסוג 1). מאידך קיים מצב שאין שינוי בעורך הכלילי אך כתוצאה מתהליך אחר נדרש הלב לעבודה מאומצת, למשל במצב של מחלה זיהומית, ובעקבותיה דרישה מוגברת לחמצן ולזרימה מוגברת. במצב שבו קיימת היצרות יציבה בעורקים נוצר חוסר איזון בין הדרישה לחמצן והיכולת לספקו, הגורם נזק לשריר (אוטם מסוג 2). על כן מרכיב חשוב בטיפול באוטם מסוג 1 הינו צנתור לפתיחת העורק, בעוד שבאוטם מסוג 2 המרכיב המרכזי הוא טיפול בבעיה הבסיסית, ושיקול בדבר הצורך בצנתור בשלב מאוחר יותר. במצב שבו יש הרמה של מקטע ST בתרשים א.ק.ג, הדבר מעיד על חסימה מלאה של העורק המחייבת פתיחה מידית לא יאוחר מ-90 דקות מהקבלה לבית החולים. כאשר אין הרמה של מקטע ST, הדבר מעיד בדרך כלל על כך שאין איסכמיה מתמשכת ואין הכרח בצנתור מידי להצלת השריר. הטיפול הראשוני הוא בנוגדי קרישה ונוגדי טסיות למניעת חסימה מוחלטת של העורק וטיפול תרופתי נוסף למניעת איסכמיה ואיזון המודינמי. הצנתור מתבצע בשלב מאוחר יותר.
34.לפי חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, הבדיקות בעת הקבלה העידו על היעדר ממצאים לאוטם חריף בשריר הלב, ובנסיבות אלה אשפוז באבחנה של דלקת ריאות הוא בהחלט סביר ומכתיב טיפול כפי שבוצע בפועל אצל מר גור. לא אחת קורה שחולה עם מחלת לב קשה ברקע כמו התובע, מתאשפז בשל מחלה חריפה אחרת ומפתח אוטם מסוג 2. גם אם הסתבר בדיעבד שהמהלך הסתבך גם באוטם לבבי, הטיפול מכוון בעיקרו למחלה החריפה. על כן, נטען כי הטיפול שניתן לתובע היה הטיפול הנכון, גם אם נוצר אוטם לבבי.
35.פרופ' רוזנמן דחה את הטענה של ד"ר גביש שהיה צריך לבצע לתובע עם קבלתו צנתור דחוף. צנתור כזה נעשה במצב בו העורק חסום לחלוטין, וגורם להמשך התפתחות של נזק לבבי. יש מקום לשקול צנתור דחוף בנוכחות אוטם עם עלייה במקטע ST ב-א.ק.ג, שלא היתה קיימת אצל התובע, או כשמדובר בחולה בלתי יציב עם כאב מתמשך, שינויים דינמיים בא.ק.ג ואי יציבות המודינמית או חשמלית. כל אלה לא היו קיימים אצל התובע לפי הרשומה הרפואית. לדבריו, במרבית חולי אוטם שריר הלב מדובר באוטם ללא הרמת מקטע ST, כמו התובע ועל כן מרבית החולים עם התקף לב מצונתרים כיום עד 3 ימים מקבלתם לאשפוז. פרופ' רוזנמן סתר את הטענה שקיימת המלצה לצנתור תוך 6 שעות מהקבלה. לדבריו לא רק שההנחיות שעליהן הסתמך ד"ר גביש מאוחרות לאירוע, אלא שגם בהנחיות אלה הגישה לעיתוי הצנתור אינה צנתור תוך 6 שעות מקבלה.
36. לדברי פרופ' רוזנמן, העיתוי האופטימלי נבחן תוך בדיקת מאזן תועלת/סיכון, ובמקרה של התובע, צנתור מיד עם קבלתו לא היה מוצדק ואף עלול להזיק מהסיבות הבאות:
-
על פי המהלך הקליני סביר מאוד להניח שמדובר באוטם מסוג 2 המחייב טיפול בזיהום טרם ביצוע הצנתור, והסבירות שצנתור מוקדם היה מציל את השריר מאוד נמוכה. העובדה שרמת הטרופונין ההתחלתית היתה תקינה מתיישבת בהחלט עם האפשרות שהאוטם נגרם עוד טרם הגיעו של התובע לבית החולים.
-
בתרשים ה-א.ק.ג לא היתה הרמה של מקטע ST, ומצבו של התובע הוא כחולה ברמת סיכון בינונית, שבה אין צורך בצנתור מיידי ומומלץ לבצעו בצורה מתוכננת תוך 72 שעות.
-
על פי סרט הצנתור מ-13.2.08, העורק שהורחב היה פתוח, עם היצרות, והזרימה דרכו היתה תקינה, דבר האופייני לחולים באוטם מסוג 2.
-
התובע היה מטופל בקומדין עם INR בקבלה של 3.7, דבר המצביע על הפרעה קשה מאוד בתפקוד הקרישה עם סיכון גבוה מאוד לדמם קשה בעקבות הצנתור, המתורגם לתמותה מוגברת לאחר הצנתור. צנתור בנוכחות הפרעה כזאת מוצדק רק בחולה קשה ולא בחולה במצבו של התובע.
-
רמת הקריאטנין בקבלה היתה 2.4 ועלתה בהמשך, דבר המצביע על התפתחות אי ספיקה כלייתית חריפה ומעלה את הסיכון להחמרה קשה בעקבות חשיפה לחומר ניגוד במהלך הצנתור.
על כן מסקנתו של פרופ' רוזנמן היתה שלא רק שהצנתור לא היה מועיל למניעת הנזק לשריר, אלא היה עלול לסבך את החולה בדמם מסוכן או החמרה מסוכנת באי ספיקת הכליה הבודדת שלו.
37.פרופ' רוזנמן קבע עוד, כי עיקר הנזק שנגרם לשריר במהלך האשפוז (70%), שהצריך בסופו של דבר השתלה, היה מן האוטם השני שנגרם ב-19.8.08 עקב חסימה של הסטנט, שהיא סיבוך נדיר שיכול שהוא קשור אצל התובע בקרישיות היתר ממנה הוא סובל. אין מדובר בהתרשלות של הצוות.
38.לטענת התובע בסיכומיו, פרופ' רוזנמן הדגים היטב כיצד מומחה שחזקה עליו מידה מסוימת של אובייקטיביות, אינו אמור להתנהג. לטענתו, עדותו גבלה בהתנשאות ולעיתים היתה מעליבה ופוגענית, והתאפיינה בכללותה בהתחמקויות, התפתלויות, אי מענה לשאלות, התנסחויות מתחכמות ואף מטעות. אכן, נימוסיו של פרופ' רוזנמן אינם ראויים, כמו כאשר הודיע לב"כ התובע שהוא לא כל כך מבין ולא רוצה להבין, בתשובה לשאלה לגיטימית. כמו כן, מעת לעת ענה פרופ' רוזנמן בהתחמקות, למשל כאשר נאלץ לבסוף לאחר 4 עמודי פרוטוקול להודות שבקבלתו למיון לא היה לתובע שום מבחן שהראה תשובה פוזיטיבית לעדות לאוטם. על כך הוסיף פרופ' רוזנמן תשובות שבהן לא ענה לשאלה אלא למה שהוא חושב שמתכוון להסיק ב"כ התובע מתוך תשובתו, למרות שהונחה על ידי לענות לשאלות.
39.בחוות דעתו קבע פרופ' רוזנמן שהעובדה שרמת הטרופונין ההתחלתית היתה תקינה מתיישבת בהחלט עם האפשרות שהאוטם נגרם עוד טרם הגיעו של התובע לבית החולים. נושא זה נדון בהרחבה בחקירתו הנגדית של המומחה, אשר התפתל והתחמק וענה לא לעניין, ובסופו של דבר, לאחר שפירט את המבחנים לקיומו של אירוע לבבי הסכים ש-4 מבחנים אלה לא התקיימו במיון, והתוצאה היא שלא היה אוטם לבבי קודם לפנייה למיון. ואולם, אין בכך כדי לשנות את המסקנה, שלא היתה התרשלות בטיפול הצוות מעת הפנייה למיון, כפי שפורט לעיל.
40.כפי שראינו בחלק העובדתי, כבר בעת קבלתו של התובע לחדר המיון נשקלה האפשרות שיש לו אירוע לבבי. באותה עת שקל הצוות את כל הנתונים שבפניו, לרבות תלונותיו של התובע והאבחנה הסבירה היתה שמדובר בדלקת ריאות. לתובע אין טענות בשלב זה שעד ההעברה למחלקה הפנימית. לאחר מכן, במסגרת המחלקה הפנימית נבדק התובע שוב ושוב, ובכל פעם נשקלה גם האפשרות לאירוע לבבי. לא היה שינוי בדינמיקה של הא.ק.ג, שהצביע על אוטם. גם כאשר לאחר מכן, הסתבר שהתובע סובל מאירוע לבבי, היה זה אוטם מסוג 2, שבו יש לשקול בזהירות את מועד הצנתור, לאור נתוניו של התובע. כך נעשה וכך היה צריך להיעשות, כאשר לבסוף בוצע צנתור ביום 13.2.08. כפי שקבע המומחה מטעם התובע, מעת העברתו למחלקה הקרדיולוגית קיבל התובע את הטיפול הטוב והראוי. אני קובע, שעוד לפני כן, מעת קבלתו של התובע לחדר המיון, והעברתו למחלקה הפנימית, עד אשר הועבר למחלקה הקרדיולוגית, קיבל התובע את הטיפול הטוב והראוי, על פי הבדיקות האובייקטיביות ועל פי תלונות התובע. על כן אני קובע שהצוות הרפואי לא התרשל באבחון ובטיפול התובע כלל.
41.התובע טען שפרופ' רוזנמן לא חלק בחוות דעתו על כך שהאשפוז בפברואר 2008 גרם להידרדרות נוספת במצבו של התובע. זו הצגה לא נכונה של הדברים, שגם ניסוחו של פרופ' רוזנמן אחראי לה. לא האשפוז בפברואר 2008 גרם להידרדרות במצבו של התובע, אלא האוטם שסבל במהלך האשפוז, אשר גרם להידרדרות בתפקוד הלב שהצריכה בסופו של דבר השתלה. אני דוחה את טענתו של התובע שהקשר בין האשפוז להשתלה מקיים אחר דרישת הקשר הסיבתי. תחילה יש לקבוע שהיתה התרשלות, והטענה של התובע היתה שאיחור של 24 שעות בתחילת הטיפול הוא התרשלות המיוחסת לצוות הרפואי. טענה זו דחיתי. גם אם מתקיים קשר סיבתי בין מחלתו של התובע לבין הנזקים שאירעו לו, אין קשר סיבתי בין התרשלות הצוות הרפואי לנזקים שאירעו לו, כי הצוות הרפואי לא התרשל. הוא איבחן כראוי וטיפל בתובע כראוי, ואפשר שאף הציל את חייו במצב הקשה שאליו הגיע, שאינו תלוי בנתבעים.
42.להסיר ספק, ככל שנטענת מטעם התובע טענה לחסר ראייתי כלשהו ההופך את הנטל הראייתי, אני דוחה טענה זו. כפי שנקבע בע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני, חסר ברישום רפואי יוביל להעברת הנטל אל הנתבע רק במקרים בהם מדובר בנתון מהותי החשוב לתובע להוכחת עילת תביעתו. לא כל חסר ברשומה הרפואית יוביל להחלת דוקטרינת הנזק הראייתי ולהעברת הנטל. למרות שהתביעה הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, הצליחו הנתבעים למצוא את מירב התיק הרפואי, למעט הדו"חות הסיעודיים של 9.2.08, ואפשר שגם בדיקת הא.ק.ג מאותו יום בשעה 17:00 חסרה, הדבר לא ברור. הדו"חות הסיעודיים לאותו יום אכן לא הוצגו, אבל הרשומה הרפואית הוגשה והיא כוללת את בדיקות המומחים ואת הבדיקות האובייקטיביות שבוצעו. מכיוון שהטענה היא כלפי הרופאים שלא בדקו למרות תלונות התובע, הדו"חות הסיעודיים אינם משפיעים על טענה זו.
43. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים הוצאות המומחה, כפי שיוכחו לפי תקנה 513, ועוד שכ"ט עו"ד בסך 46,800 ₪. שכ"ט עו"ד נקבע על דרך ההמעטה, בשל הנטיה שלא לפסוק הוצאות משפט בתביעות רשלנות רפואית, למרות שכלל זה אינו חל מקום שלא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה, ונראה שזה המצב במקרה זה שלפני.
ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ו, 29 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
