תא"מ 40725-08-14 רפאל נ' רחובות

כללי

1. התובע הגיש תביעה כספית בסדר דין מהיר כנגד הנתבעת בעניין חוב ארנונה שלטענתו התיישן, ולמרות זאת נגבה ממנו בהטלת עיקול על חשבונו בבנק. התובע טען כי הנתבעת פעלה כנגדו "בחטא", "עת הטילה על חשבון הבנק של התובע עיקול בניגוד גמור לדין ולהלכה הפסוקה ושבעטיו הוכפש שמו של התובע" (ר' בפתיח של כתב התביעה).

2. התובע טען בתביעתו כי במרץ 2014 קיבל הודעה על עיקול שהנתבעת הטילה על חשבון הבנק שלו (ס' 3 לכתב התביעה). לדבריו, לא ידע "על מה ולמה הוטל עיקול על חשבונו", ולכן פנה לעיריית רחובות לצורך בירור (ס' 4-5 לכתב התביעה). התברר לו כי העיקול הוטל בגין חוב ארנונה משנת הכספים 2004-2005, עת התגורר בתחומי העיריה (ס' 7 לכתב התביעה). התובע טען כי בעקבת העיקול חזרו בחשבונו מספר המחאות שמסר לצדדי ג' (ס' 8 לכתב התביעה). לטענתו, חלפו למעלה מ- 7 שנים בטרם הוטל העיקול ומיום היווצרות החוב, ולכן החוב התיישן (ס' 9 לכתב התביעה). לטענתו, הנתבעת מימשה את העיקול שלא כדין (ס' 11 לכתב התביעה).

3. התובע דרש סעדים כדלקמן: לקבוע כי חוב הארנונה התיישן; לשפות את התובע בסך 1,793 ₪ (נטען שמדובר בהשבת הריבית); לצוות על הנתבעת להשיב לו סכום של 400 ₪ ששולם לפי הנטען תחת מחאה; וכן להטיל על הנתבעת לפצותו בפיצויים לדוגמא בגין הוצאת לשון הרע ועבור עוגמת נפש (ס' 21 לכתב התביעה).

4. הנתבעת השיבה שלא נפל פסול בהתנהלותה, כי החוב נשוא התביעה לא התיישן וכי נגבה זה מכבר (ס' 16-17 לכתב ההגנה). הנתבעת ציינה כי בהתאם לרישומיה, התובע נרשם כמחזיק בנכס, ברחוב מנדלי מוכר הספרים 4/11 ברחובות, וזאת מיום 1.6.2004. ביום 19.6.2005 ניתנה הודעה על חדילת החזקה בנכס (ס' 21-22 לכתב ההגנה). החוב עניינו בתקופה שמיום 1.1.2005 ועד 30.5.2005; נטען כי בקשר לתקופה זו – התובע לא הסדיר את תשלומי הארנונה (ס' 23 לכתב ההגנה). העירייה החלה לנקוט בהליכי אכיפה מנהליים, ושיגרה לתבוע דרישות תשלום לפי כתובתו ברישומי משרד הפנים (ס' 24-25 לכתב ההגנה). הנתבעת טענה כי משבחר התובע שלא להסדיר את חובו, היא נאלצה "כמוצא אחרון" להטיל עיקול על חשבון הבנק שבבעלותו ולהורות על מימוש הכספים (ס' 26 לכתב ההגנה). הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה על כל ראשיה.

5. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו. מטעם הנתבעת הצהיר מר בניהו שרעבי, מנהל רשות האכיפה והגבייה בעיריית רחובות. המצהירים נחקרו. בתום שמיעת הראיות ולאחר הפסקה, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה. להלן אדון ואכריע בטענות הצדדים כסדרן.

    

   דיון והכרעה

6. מהתשתית הראייתית עולה כי החוב בו מדובר עמד על סך 1,374.30 ₪ נכון ליום 31.12.2005 (נספח ב' לתצהיר הנתבעת). מר בניהו הצהיר כי תקופת החוב היא מיום 1.1.2005 ועד יום 30.4.2005 (ס' 5 לתצהירו). התצהיר בדבר עצם קיומו של חוב לא נסתר, ולהיפך: הוא נתמך במסמכי העירייה (נספח ב' הנ"ל). התובע מצידו לא הציג אסמכתא לתשלום החוב במועדו, או בתקופה שקדמה להליכי הגבייה נשוא ההליך המשפטי דנא. הנתבעת, אם כן, הרימה את הנטל להוכיח את קיומו של החוב לתקופה הרלבנטית.

7. העירייה החלה בהליכי גבייה בנובמבר 2015. לפי המסמכים שהציג מר שרעבי, ביום 15.11.2007 נשלחה לתובע "דרישה לתשלום חוב/מס" (נספח ג' לתצהירו). לאחר מכן נשלחה דרישה נוספת ביום 16.1.2008; דרישה נוספת ביום 8.6.2008; עוד דרישה שוגרה במסמך מיום 3.8.2010; דרישה לתשלום חוב מופיעה גם במסמך מיום 13.12.2012 וכן דרישה נוספת ביום 13.9.2012. הנתבעת הוסיפה ודרשה את החוב במסמך מיום 13.12.2012 (ר' בנספח ג' לתצהיר בניהו).

8. ביום 28.4.2014 נשלחה "הודעה לסרבן על תפיסת נכס שעוקל" (נספח לתצהיר התובע). בשלב זה, הנתבעת פעלה להטלת עיקול על חשבון הבנק של התובע ומימוש כספי העיקול שנתפסו.

9. אין בידי לקבל כי החוב הנ"ל התיישן. כידוע, מכח הדין הכללי, לעיריה עומדות 7 שנים כמקובל לצורך מימוש החוב. העירייה יכולה לעצור את מירוץ ההתיישנות עם שיגור הודעה לחייב, וכך ביקשה לעשות בדרישתה הראשונה מיום 15.11.2007 (נספח ג' לתצהיר הנתבעת). אמנם, ב"כ התובע טען כי נפלה טעות במיקוד המופיע בכתובתו התובע שצוינה בדרישה זו: המיקוד שנרשם הוא 72915, בעוד שלפי צילום תעודת הזהות של התובע - המיקוד הנכון הוא 60840.

10. ואולם, יש ליתן משקל רב לכך שהתובע נמנע מלהצהיר כי לא קיבל את דבר הדואר הנ"ל (או הודעות עוקבות). התובע היה ער לכך שהנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי שיגרה לו דרישות תשלום חוזרות ונשנות. צילומי ההודעות צורפו לכתב ההגנה. התובע בחר שלא להגיש כתב תשובה. בתצהיר העדות הראשית, התובע נמנע מלהתייחס לכל אחת מהודעות התשלום ולא הצהיר בפני בית המשפט כי לא קיבל אף הודעה מאלה שלכאורה שוגרו על ידי העירייה.

11. בנסיבות אלה, יש לומר כי התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת לקבלת טענתו בדבר התיישנות החוב. יש ליתן משקל גם לכך שהתובע לא תבע את החזר תשלום הקרן בגין חוב הארנונה, אלא אך השבת ריבית (לצד סעדים נוספים).

    אשר על כן, תביעת התובע בראש זה (ס' 21.1 לכתב התביעה) – נדחית.

12. עם זאת, אני מקבלת את טענת התובע וקובעת כי בנסיבות העניין לא היה מקום להפעיל הליכי אכיפה מנהלית מכח פקודת המיסים (גבייה). כידוע, מדובר בפקודה המפרטת אמצעים מרחיקי לכת לגביית חוב, לרבות הטלת עיקולים שלא במסגרת הליך משפטי. סעדים אלה הם קיצוניים. מן הראוי שיופעלו במשורה, תוך איזון בין האינטרסים היחסיים של הצדדים: מחד, האינטרס של העירייה לגבות באופן יעיל חוב של האזרח כלפיה; זהו גם אינטרס ציבורי לאפשר לעירייה גבייה יעילה ואפקטיבית. ואולם מנגד עומד האינטרס של הפרט להתגונן כנגד הפעלתו של אמצעי דרקוני, חד צדדי ומרחיק לכת. אין חולק כי לפי הנחיות היועמ"ש לממשלה מפברואר 2012, בעניין הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גבייה) לא תוכל הרשות, ככלל, לגבות חוב מכוח הפקודה, וזאת אלא אם אם פתחה בהליכי גבייה מנהליים בזריזות ובנמרצות ושלא מתוך שיהוי. מר בניהו הצהיר כי תקופת השיהוי המקובלת על העירייה, בהתאם להנחיות היועמ"ש לממשלה, היא בת 3 שנים.

13. במקרה דנא, החוב כאמור גובש כבר ביום 31.12.2005. לפי סעיף 4 לפק' המיסים (גבייה): "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך 15 יום מן היום שהיה חייב לפורעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפורעו ושלא פרעו, ייתן פקיד גבייה כתב הרשעה לגבי מיסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו..." (ההדגשה הוספה). הוראת חוק זו מונה 15 ימים מיום היווצרות החוב, כפרק זמן שבו יש לשגר דרישה כתובה לתשלום.

14. והנה, במקרה דנא, אין חולק כי דרישה ראשונה לתשלום חוב נשלחה רק כעבור כשנתיים ימים, ביום 15.11.2007 (נספח ג' לתצהיר הנתבעת). אין צורך לומר כי יש טעם רב בקירוב הדרישה למועד היווצרות החוב. כאשר הדרישה נעשים בסמיכות, יכול האזרח להתגונן כנגדה ביתר יעילות. לעומת זאת, מרחק הזמן פוגע באפשרות להתגונן.

15. במקרה דנא, יש ליתן משקל גם לכך שהנתבעת לא הציגה אסמכתא לקבלת דרישות התשלום בפועל על ידי התובע. ולהיפך: עיון במסמכי הדרישה מלמד כי נפלו בהם שגיאות שונות בכל הקשור לכתובת התובע. כך, במכתב הדרישה מיום 15.11.2007 מופיע המיקוד 72915, בה בעת שהמיקוד הנכון הוא 60840 (ראו בתמצית רישום מרשם האוכלוסין וכן בתצלום תעודת הזהות של התובע- צורפו כנספחים לתצהירו). דרישה נוספת מיום 16.1.2008 מופיעה ללא אזכור תיבת דואר; נרשם: "שי רפאל כפר חב"ד", בלבד. אמנם, אין חולק כי באותה עת הכפר לא סומן בשמות רחובות, ואולם אין פירוש הדבר שניתן להניח בבטחון כי הדואר יגיע באופן זה ליעדו. ניתן במקרה כזה להמציא לתיבת דואר או באמצעות מנהלת הכפר.

16. הדרישה מיום 8.7.2008 שוגרה גם היא לשי רפאל מכפר חב"ד ללא ציון תיבת דואר. בדרישה מיום 3.8.2010 נרשם מיקוד 72915 – ומתברר כי הוא שגוי. בדרישה מיום 13.9.2012 נרשמה הכתובת: "כפר חב"ד רחובות". ואולם כפר חב"ד אינו מצוי בעיר רחובות ורישום בדרך זו עלול לבלבל. מר בניהו הודה כי הוספת שם הרשות היא בבחינת תקלה (עדותו בפ' ע' 10 ש' 16-15). הוא הדין בדרישה מיום 13.12.2012, גם בה נרשם "כפר חב"ד רחובות" (וראו גם דרישה מיום 13.9.2012).

17. העירייה קיבלה הודעה כי דבר הדואר מיום 13.9.2012 "נמסר בחזרה לשולח" (ראו בנספחי ג' לתצהיר בניהו). בהודעת דואר נוספת נרשם כי דבר הדואר מיום 13.12.2012 נמסר בחזרה לשולח... מאחר שדבר הדואר לא נדרש בידי הנמען לאחר תום התקופה הקצובה" (ר' בנספחי ג' לתצהיר בניהו).

18. עיון בדרישות התשלום כפי שנשלחו, ובהודעות הדואר הנ"ל, מלמד כי העירייה לא יכולה היתה להניח בבטחון, כי התובע אמנם קיבל את דבר הדואר. כידוע, סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע, כי מקום שבו ניתן להמציא מסמך על ידי דואר, רואים את ההמצאה כמבוצעת "במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר" (ס"ק (2)). במקרה דנא, היה מקום שהעירייה תטיל ספק בשאלה אם התובע קיבל את דבר הדואר. ראשית, נפלו שגיאות בדרך בה ציינה את כתובתו. שנית, הנתבעת מעולם לא קיבלה אסמכתא המאשרת באופן פוזיטיבי כי התובע קיבל את דבר הדואר. ולהיפך: פעמיים הוחזר הדואר לשולחו.

19. בנסיבות אלה, נוכח הספק בהמצאה, ובשים לב לחלוף הזמן מעת מועד היווצרות החוב ועד שנדרש לראשונה (כשנתיים ימים), היה על הנתבעת להימנע מלהפעיל הליכי גבייה מנהליים. אלה הם אמנם הליכים קצרים ואפקטיביים, ואולם יש בהם כדי לפגוע בזכויות האזרח מעבר למידה. כמובן, אין בכך כדי לשלול מהלך של הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט לצורך גביית החוב.

20. על הרקע הזה יש לבחון את הסעדים הכספיים שדרש התובע בתביעתו:

    • בכל הקשור להשבת ריבית (סעיף 21.2 לכתב התביעה) – התובע לא הציג חשבוניות תשלום ולא הבחין בין הקרן לבין הריבית. משלא הציג כל אסמכתא בעניין זה, הרי שלא הוכיח את תביעתו. יושם אל לב כי הן בכתב התביעה והן בתצהיר, התובע נמנע מלציין מה נופל בגדר קרן החוב ומה נופל בגדר הריבית, ואילו בסיכומים נטען לראשונה: "רשום שיפוי, הכוונה היתה להשבה" (פ' ע' 14 ש' 28).

    • בנוסף, יש ליתן משקל לכך כי תשלום ריבית אינו בבחינת "עונש" אלא אך בגדר שערוך של הקרן לערכים ריאליים. על כן, תביעתו של התובע בראש זה – נדחית.

    • אשר לסך של 400 ₪ ששולם כביכול תחת מחאה (ס' 21.3 לכתב התביעה) – גם כאן, התובע לא הבהיר מה בין סכום זה לבין סכום החוב. התובע הותיר את שאלת חלקי התשלום (קרן, הצמדה, ריבית, תשלום תחת מחאה) - באופן עמום ומעורפל. התובע לא הרים את הנטל בנקודה זו ותביעתו בראש זה – נדחית.

    • אני מוסיפה ודוחה את תביעת התובע בכל הקשור לחוק איסור לשון הרע (ס' 21.4 לכתב התביעה). כאמור לעיל, התובע לא הוכיח כי החוב אמנם התיישן. ממילא אין לומר כי הנתבעת לא היתה רשאית לפעול לגבייתו (אם כי במקרה דנא, היה מקום שתגיש תביעה, חלף הטלת עיקול). אני סבורה כי במקרה זה עומדת לנתבעת ההגנה שלפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. תביעתו של התובע בראש זה – נדחית.

    • לעומת זאת, אני מקבלת את תביעת התובע בחלקה בכל הקשור לדרישתו לתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש (ס' 21.4 לכתב התביעה). הטעם לכך נעוץ בזה שהנתבעת, כנסקר לעיל, הפעילה כלפי התובע אמצעי אכיפה דרקוני שלא תאם את נסיבות העניין. אין צורך לומר כי הטלת עיקול יש בה כדי להסב עוגמת נפש, טרדה וטרחה, ואף מבוכה בפני הבנק ובפני צדדים שלישיים.

    • לעניין סכום הפיצויים: אני מתחשבת בעוצמת המהלך מצד הנתבעת; כמו גם באשמו התורם של התובע, אשר בעת שעזב את המושכר לא וידא מול העיריה שסילק את מלוא חובותיו. התובע טען כי הסדיר את חובותיו מול המשכירה, ואולם גם בנקודה זו לא הוגשה כל אסמכתא (ר' עדותו בפ' ע' 6 ש' 16-22). לו נדרש לעניין מבעוד מועד, דומה שניתן היה למנוע את עוגמת הנפש שהוסבה לו בשלב המאוחר.

    • על דרך של הערכה, ובגין עוגמת נפש, אני מטילה על הנתבעת תשלום פיצויים בסך 3,000 ₪, מהם ינוכה סך של 1,000 ₪ עבור אשם תורם.

21. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומטילה על הנתבעת לשלם לתובע סך 2,000 ₪, ובנוסף הוצאות: אגרה, וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 500 ₪.

22. טיוטת פסק הדין הוכתבה במעמד הצדדים. המסמך יועבר למחשב השופטת לצרכי הגהה ועריכה.

23. בית המשפט מודה לב"כ הצדדים על עבודתם בישיבת היום.

     

    ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ו, 03 יולי 2016, בנוכחות הצדדים.