על דרך הפשרה לפי סעיף 79א
בדיון שהתקיים לפני ביום 7.7.16 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, יינתן פס"ד על דרך הפשרה לפיו תשלם הנתבעת לתובע את הסכום שיקבע על ידי בגבולות שבן 10,000 ₪ לבין 100,000 ₪, כשפסק הדין ינומק בקצרה. עוד הסכימו הצדדים, כי אפסוק את הסכום, את שיעור התשלומים וכן סנקציה למקרה של אי עמידה בתשלומים.
הנתבעת עתרה כנגד התובע בהליך קודם, במסגרתו טענה כי התובע הינו אבי בתה, שנולדה לאחר מפגש חד פעמי. בדיקת רקמות הובילה למסקנה כי אין כל קשר בין התובע לבין אבי בתה של הנתבעת, ומשכך תביעתה נדחתה.
תובענה זו הינה לתשלום בגין עוגמת נפש, נזק ממוני בדמות הפסד הכנסות, והוצאות משפטיות, בהן נשא התובע בהליך שבו נקטה הנתבעת נגדו.
התובע טוען, כי הנתבעת בחוסר תום לב, תוך הגשת תצהיר שלא היה נכון, טענה לקיומו של מפגש חד פעמי ביניהם, בעוד שהסתבר בדיעבד, כי בזמן אמת טענה, שהותקפה על ידי מאן דהו וכי התוקף אינו ידוע. עוד הסתבר, כי הנתבעת כשבע שנים לאחר האירוע פנתה לחוקרים פרטיים שהמציאו לה לטענתה את פרטי התובע, וכי הנתבעת לא חשפה את הנתונים הנ"ל בפני ביהמ"ש לענייני משפחה, אלא טענה, טענה שקרית, כי היה בינה לבינו מפגש חד פעמי, דבר שהוביל לאנדרלמוסיה קשה בחייו, פגיעה בחיי משפחתו וילדיו, ופגיעה בפרנסתו.
בתקופה האמורה, התובע טוען, כי סבל בשל מעשיה של הנתבעת עוגמת נפש קשה, באשר העלילה עליו עלילה שהסתברה כבלתי מוצדקת בעליל, והוא עותר לפצות אותו על עוגמת הנפש, ההוצאות והאובדן בהכנסותיו.
הנתבעת טענה, כי פעלה בתום לב, כי היא קורבן לתקיפה מינית שכתוצאה ממנה הרתה, וביקשה לאתר את אבי בתה.
הנתבעת טוענת, כי פעלה בתום לב, עת קיבלה את פרטי התובע מחוקרים פרטיים, שהטעו אותה להאמין כי האדם שפגע בה היה התובע.
הנתבעת טוענת, כי מתוך רצון להימנע מהכפשה שלא לצורך ניסחה את כתב תביעתה בצורה עדינה ונמנעה מלהעלות את טענותיה בנוגע לאירוע התקיפה.
הנתבעת טוענת, כי היא מטופלת על ידי גורמי הרווחה, מקבלת סיוע מהלשכה המשפטית, אין בידיה כל אמצעים כספיים, והיא במצב קשה ונאלצת לגדל את בתה לבדה.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני סבורה, כי היה מקום שהנתבעת תפרט את השתלשלות העניינים כדבעי, כי היא הותקפה, כי פנתה למשטרת ישראל בזמן אמת אלא שהתיק נסגר מחמת שהתוקף אינו ידוע, כי פנתה לחוקרים הפרטיים וכי הם אלה שמסרו לה את פרטי התובע, כל זאת במקום להגיש תצהיר לבית המשפט לענייני משפחה, בו טענה, כי בינה לבין התובע היה אירוע מיני חד פעמי, דבר שהוביל בוודאי למצב עניינים לא נעים בין התובע לבין אשתו בלשון המעטה.
ב"כ הנתבעת הביע את צערו על כך שהתובע נקלע לתביעת אבהות בעוד שאינו קשור ולא היה קשור לאירועים שהובילו ללידת בתה של הנתבעת, עם זאת ביקש שלא לחייב את הנתבעת לנוכח מצבה הכלכלי הקשה, ולנוכח העובדה שיש לשים את הדברים מאחור ולסיים את הפרשה.
אני סבורה כי יש לפצות את התובע. התובע סבל מנזק רב, הוא נאלץ לשכור שירותים של עורך דין ולשלם לו סכומים לא מבוטלים, התובע הציג קבלות בסכום של 35,100 ₪, עוד הציג חוות דעת בנוגע לאובדן ההכנסות בסכום של 39,750 ₪ וכן אין ספק כי נגרמה לו עוגמת נפש רבה.
לו הנתבעת הייתה נוהגת בצורה ראויה היה עליה להגיש לבית המשפט לענייני משפחה, את מלוא השתלשלות העניינים כפי שהיא טוענת להם כיום בפניי, כי עברה תקיפה, כי המשטרה סגרה את התיק מחמת היות התוקף בלתי ידוע וכי פנתה לחוקרים פרטיים לאיתור הגורם שתקף אותה. לו הייתה עושה כך הרי תביעתה לא הייתה רשלנית בצורה ובאופן בו הוגשה.
לנוכח האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 50,000 ₪, (להלן: "פס"ד").
יחד עם זאת, באם תשלם הנתבעת לתובע סך של 35,000 ש"ח שישולמו ב- 50 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 700 כל אחד, החל מיום 1.8.16 ובכל ראשון לכל חודש שלאחר מכן, ייחשב פסה"ד כמסולק.
איחור של עד - 7 ימים לא ייחשב הפרה.
אי תשלום של אחד התשלומים במועדו וכסדרו יעמיד את מלוא החוב עפ"י פס"ד לפירעון מיידי בניכוי התשלומים ששולמו בפועל.
הסכום והתשלומים נקבעו על ידי בהתחשב בכך שעסקינן בנתבעת המקבלת סיוע מלשכת הסיוע המשפטי, ואם כי לא הומצאו מסמכים הנוגעים למצבה הבריאותי והכלכלי הרי עצם הסיוע המשפטי מצביע על העדר יכולת שכירת שירותי עו"ד, ויש הצדקה לקבוע תשלומים נמוכים.
התשלומים יבוצעו לחשבון שיימסר על ידי התובע לב"כ הנתבעת בתוך 7 ימים מקבלת פסק דיני זה, וככל ולא יימסר חשבון תוכל הנתבעת להפקיד את הסכומים בקופת בית המשפט עד למסירתו של חשבון כאמור.
ניתן היום, ד' תמוז תשע"ו, 10 יולי 2016, בהעדר הצדדים.