לפני תובענה לתשלום פיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
1.התובע 1 שימש כראש עיריית שפרעם בין השנים 1998 ל-2008 (סע' 3 לתצהירו, עמ' 5 לפרוטוקול ש' 23-26). התובע 2 הוא בנו.
הנתבע נבחר לשמש כראש עיריית שפרעם בבחירות שנערכו בשפרעם ב-22.10.13. באותן בחירות התמודד עם התובע 1.
2.עובר לקיום הבחירות באוקטובר 2013, חילק הנתבע עלונים ובהם נרשם –
"שחיתות עורסאן יאסין, האם נעקץ ממך פעמיים?
שערוריית ה-8,000 שעוני יד...איזו יד הרוויחה?
העירייה בראשותו של עורסאן יאסין, רכשה 8,000 שעוני יד בעלות של 97,000 ₪. העיריה חילקה חלק מהשעונים לאימהות בשפרעם בשל יום האם ויום האשה ולתלמידים בבית הספר.
התברר כי רוב שעוני היד לא חולקו. בנוסף התברר ששעוני היד שחולקו היו לא תקינים ולא היה מסומן עליהם שם יצרן.
שלושים אלף כובעים ל1,500 ילדים... איזה ראש יבין?
עיריית שפרעם רכשה קרוב ל-30,000 כובעים בעלות של כ-38,000 ₪ לקייטנה שהתקיימה בשנת 2003 שבה השתתפו 1,446 ילדים.
אין רישום לכובעים שלא חולקו, שמספרם מגיע ל-28,500 כובע. הקבלה בגין רכישת הכובעים הוצאה על ידי בנו של עורסאן, רביע יאסין ועורסאן הוא זה שחתם עליה"
(להלן – "הפרסום"; נספח 1 לתצהיר התובעים).
אעיר, כי הפרסום נעשה בשפה הערבית, תרגומו מופיע בתצהירי התובעים, כאשר הנתבע לא חלק על תוכן התרגום או הציע תרגום משלו לדברים.
3.החשבונית המופיעה בפרסום (בהתייחס לרכישת הכובעים) היא חשבונית מס 1648, מחודש נובמבר 2003, שהוצאה ע"י חברת 'צעצועי צפניה בע"מ – יבוא ושיווק צעצועים' (להלן – "החשבונית").
החשבונית מופנית לעיריית שפרעם, בחלקה העליון מצד שמאל רשום 'רביע יסי', ואין חולק כי חתימתו של התובע 1 מופיעה על גביה (נספח 2 לתצהירי התובעים; עמ' 8 ש' 16-17).
אין חולק, כי חברת 'צעצועי צפניה בע"מ' אינה בבעלותו של מי מהתובעים, בוודאי שלא התובע 2, וזאת כעולה מדו"ח רשם החברות שצורף ע"י התובעים (נספח 3 לתצהיריהם).
4.בגין פרסום זה הגישו התובעים את התביעה דנן, במסגרתה טענו כי הפרסום עולה כדי לשון הרע, דרשו פיצוי כספי וחיובו של הנתבע לפרסם התנצלות פומבית בדרך שיורה בית המשפט.
הנתבע מודה כי אמנם העלונים חולקו מטעמו ערב בחירות 2013, אך כי תוכן הפרסום היה ידוע עוד משנת 2008, עת פורסמה כתבה על אודות התובע 1 בעיתון מקומי ('בלדנא'). עוד טוען הנתבע, כי הדברים שפרסם היו אמת, מאחר והתובעים לא הכחישו אותם כאשר פורסמו בשנת 2008, ומאחר ובאותה כתבה בעיתון המקומי הופיע צילום של חשבונית בה מופיע שמו של התובע 2 וחתימתו של התובע 1.
5.מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם ומטעם הנתבע הוגש תצהירו. ביום 2.5.16 נחקרו הצדדים על תצהיריהם. בסיום הדיון הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים. התובעים הגישו סיכומיהם ביום 17.5.16, והנתבע הגיש סיכומיו ביום 30.6.16.
6.האם הפרסום מהווה לשון הרע?
6.1סע' 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק"), קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו..."
6.2אין חולק, כי הנתבע דאג לחלוקתם של עלונים רבים, ועל כן עומד העלון בתנאים שננקבו בסע' 2 לחוק.
6.3הפרסום מתייחס לשני נושאים: כובעים ושעונים.
ביחס לשעונים, טוען הנתבע בפרסום כי לא כל השעונים שנרכשו חולקו וכי השעונים שחולקו לא היו תקינים וללא סימון.
ביחס לכובעים, נרשם במפורש כי התובע 1 דאג לכך שהעירייה, אשר בראשה עמד באותה עת, תרכוש כמות מופרזת של כובעים מעסק של בנו, התובע 2, שהוציא את החשבונית עבור הרכישה ושמו מופיע על החשבונית, וכי דבר הרכישה היה ידוע לתובע 1, אשר חתם בעצמו על החשבונית.
6.4לא יכול להיות חולק, כי תוכן הפרסום משפיל ופוגעני, ויש בו כדי לבזות את שני התובעים, המואשמים, למעשה, ע"י הנתבע בשחיתות, ובגניבת כספי ציבור; ביחס לתובע 1, הודה הנתבע בכך בפה מלא -
"ש. האם אתה חושב או חשבת ערב הפרסום שהתובע 1 גנב כסף מקופת העירייה כן או לא במהלך הזה של הכובעים והשעונים?
ת. אני אמרתי שזה מעורר סימני שאלה לשחיתות. כשביהמ"ש מבהיר לי את השאלה, אני משיב בחיוב. כמו שביהמ"ש אמר קודם מחוץ לפרוטוקול שהסביר את שאלת עו"ד גולדהמר – שחיתות וגניבה זה אותו דבר, ואני גם חושב ככה אבל בגלל הנימוס והכבוד כלפי התובע 1 לא רציתי לומר זאת בצורה כזו.
ש. כמו שחשבת שהוא גנב רצית שהציבור שקורא את הכרוז שלך גם הוא יחשוב שהוא גנב?
ת. אחרי שביהמ"ש מחליף בשאלתך את המילה גנב במילה מושחת, אני משיב כמובן"
(עמ' 19 ש' 28-31, עמ' 20 ש' 1-4; ההדגשות שלי – ר.ב.).
יש לזכור, כי הפרסום נעשה ערב בחירות לרשות המקומית, כאשר התובע 1 מועמד מתחרה לנתבע, ומכאן שמטרת הפרסום על אודות אירועים משנת 2003 בשנת 2013, נועדה למנוע בחירתו החוזרת של התובע 1 כראש העירייה, ותכליתה היה לפגוע במשרתו הציבורית של התובע 1.
6.5ביחס לתובע 2, היו תשובותיו של הנתבע מתחמקות, אך גם לגביו הודה הנתבע כי לכל הפחות התכוון לעורר "סימני שאלה" –
"...היות והשם של בן ראש העיר מופיע זה מעורר סימני שאלה...
ש. אתה אומר שמופיע שם [שמו של התובע 2 על גבי החשבונית – ר.ב.], אתה לא יודע למה אבל זה מעורר סימני שאלה.
ת. בהחלט...
ש. לביהמ"ש: מי אמור לענות על סימני השאלה האלה?
ת. רביע עצמו [התובע 2 – ר.ב.]"
(עמ' 17 ש' 7-19),
ובהמשך -
"אני לא קבעתי שחיתות [ביחס לשעונים – ר.ב.]. אני אמרתי שזה מעורר סימני שאלה לשחיתות אבל לא קבעתי, זה לא תפקידי. אנשים ישפטו, ביהמ"ש ישפוט"
(עמ' 18 ש' 10-11; ההדגשה שלי – ר.ב.).
6.6סע' 3 לחוק קובע את דרכי הבעת לשון הרע -
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
מכאן, שגם "לעורר סימני שאלה לשחיתות" ביחס לתובע 2, מהווה הבעת לשון הרע.
7.הגנת הנתבע
משקבעתי, כי הפרסום שנעשה ע"י הנתבע ברבים מהווה לשון הרע, נשאלת השאלה, האם עומדת לנתבע הגנה כלשהי או הצדקה כלשהי למעשיו.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות, שמעתי את העדים, בפרט הנתבע, וקראתי את סיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי הנתבע כל הגנה או הצדקה לפרסום הפוגעני והמביש שביצע כלפי התובעים, ואשר נועד כדי למנוע מהתובע 1 מלהיבחר לראשות העירייה.
8.שעוני היד
8.1בפרסום שבוצע ע"י הנתבע, נטען כי התובע 1, בתפקידו כראש עיר, לקח חלק ברכישתם של אלפי שעוני יד, שלא חולקו, כאשר השעונים שחולקו לא היו תקינים ולא סומן עליהם שם היצרן, כלומר: מדובר בחיקויים.
8.2בנוגע לאמירה בפרסום כי "העיריה בראשותו של עורסאן יאסין", מקובלת עליי לחלוטין עדותו של הנתבע, כי –
"אני חושב שראש עיר שעומד בראש הפירמידה אחראי לכל מה שקורא בעירייה. לכל פאשלה"
(עמ' 19 ש' 20-12)
וגם –
"אני אומר כשמוסד, ארגון, חברה יש בה שחיתות האחריות הראשונה היא על ראש הפירמידה. כי אם מישהו מפשל וראש הפירמידה לא נוקט באמצעים נגדו כמובן שזו אחריותו. גם טעות של פקיד אם ראש הפירמידה לא מתקן זה הופך להיות באחריות של ראש הפירמידה"
(שם, ש' 24-27).
דבריו של הנתבע בהקשר זה מבטאים נורמת התנהגות מצופה מנבחר ציבור.
8.3אלא שהדין חולק על אופן הטלת נטל ההוכחה, כפי שזה בא לידי ביטוי בעדותו של הנתבע בהתייחס לתובע 2 (עמ' 16 ש' 14-15, עמ' 17 ש' 2, ש' 18-24) כאשר ברור שכך הוא חושב שיש לנהוג באופן כללי, על סברתו כי מותר להפיץ אמירות, כאשר נשוא האמירות צריך להכחיש או להוכיח שמה שהופץ עליו אינו נכון (וראו: סע' 16 לחוק, וכן אורי שנהר, דיני לשון הרע עמ' 465) –
"במקרים רבים מודים נתבעים במשפטי לשון הרע בכך שפרסמו את הפרסום המיוחס להם ובכך שהוא מהווה 'לשון הרע', והם מבקשים לפטור אותם מאחריות רק בטענה שעומדות להם ההגנות הקבועות בחוק. אם כך עושה הנתבע, צריך נטל הבאת הראיות בשלב קביעת החבות לעבור אליו...".
אם פרסום דבר מה יכול להשפיל או לבזות אדם (כלומר: הוא מהווה לשון הרע), כי אז הנטל להוכיח שהוא אמת, שהוא דבר שיש לציבור עניין בו, שהוא מוצדק, שהוא מוגן – מוטל על הנתבע, ולא על מושא הפרסום, התובע.
8.4במקרה דנן, הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שבזמן שהתובע 1 שימש כראש העיר, רכשה עיריית שפרעם שעונים במחיר הנטען או כי השעונים לא חולקו או כי השעונים שחולקו היו לא תקינים.
הדבר נותר כטענה בעלמא, בלא שיש אף כל ראשית ראיה בצידה.
8.5העובדה כי הדבר פורסם עוד בשנת 2008 ע"י אדם אחר, אינה מהווה "ראיה" לכך שתוכן הדברים הוא אמת.
ראשית, גם בכתבה שפורסמה בעיתון המקומי 'בלדנא' בשנת 2008 לא מופיע אלא צילום של המחאה לא חתומה עליה רשום 'העתק לא לתשלום', שלא ברור מקורה, לא ברור האם נחתמה, בידי מי ומתי והאם הוצאה. אין בכתבה האמורה כל ראיה ליתר הנטען, בפרט לעובדה כי שעונים, ככל שאמנם נרכשו, לא חולקו או שהיו לא תקינים.
שנית, הנתבע לא ערך כל בדיקה בעצמו בעניין השעונים (בשונה מה"בדיקה" שעשה ביחס לכובעים, כפי שאפרט בהמשך), ולא הביא כל ראיה חדשה או נוספת אשר תתמוך באיזו מהטענות המיוחסות לתובע 1 בנוגע לשעוני היד.
אעיר, כי הצהרותיו של הנתבע לפניי כי "כמובן שאנשים דיברו על מה שפורסם" (עמ' 14 ש' 26) איננה, בכל הכבוד, ראיה לכך שהדברים הם אמת; לכל היותר, מעיד הנתבע כי לכאורה אנשים רבים נוספים הוציאו ומוציאים דיבתו הרעה של התובע 1, בלא שיש בידיהם כל הוכחה לנטען, ולא מעבר לכך.
8.6יתרה על כן, טענתו של הנתבע כי כל שעשה הוא לחזור על פרסום שכבר בוצע חמש שנים קודם לכן, מהווה, לכל היותר, "הקלה" בבוא בית המשפט לחייבו בתשלום פיצויים (סע' 19(1) לחוק); במילים אחרות – הגנתו כי "רק" חזר על דברים שפורסמו קודם לכן תוכל לשמש את בית המשפט בבואו לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי לתובעים, ואין בה כדי להוות הגנה בפני הקביעה, כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובעים, וכי הפרסום לא היה אמת.
8.7זאת ועוד, התובע 1 הסביר מדוע לא נקט בכל פעולה משפטית נגד העיתון המקומי 'בלדנא' או נגד עורכו בשנת 2008 –
"בקשר לבלדנא מי שהיה אחראי זה רמזי אבו רחמה, עו"ד שפשט רגל שאין לו היום תעודה, אין לו כלום. אין מה לחפש מולו"
(עמ' 6 ש' 8-9)
ובהמשך –
"אין לי מה לרדוף אחרי הבנאדם הזה. הוא כבר לא עו"ד.
...בתקופה ההיא הוא כבר היה פושט רגל. הוא היה חייב כסף להרבה אנשים. אין לי מה לתבוע אותו"
(שם, ש' 15-16; וראו גם בש' 23).
הסברו של התובע 1 מקובל עליי, והנתבע לא טען כי העובדות היו אחרות בנוגע לעורך העיתון.
8.8הנתבע סבר, כי הדברים הם אמת, מאחר ולטענתו, כאשר פורסמו בשנת 2008, לא הכחיש אותם התובע, וכדבריו לפניי -
"הדבר נכתב גם ב-2008 והתובע לא הגיב בכלל"
(עמ' 13 ש' 22; ההדגשה שלי – ר.ב.),
גם אם העדרה של הכחשה מצידו של התובע בשנת 2008 הייתה יכולה להיחשב כ"הודאה" באמור בכתבה בעתון 'בלדנא', הרי שמהכתבה עצמה עולה שלא כך היה -
"עורסאן הכחיש ברדיו 'אלסלאם' רכישת ה-30 אלף כובעים..."
(תרגום נספח ד' לתצהיר הנתבע שצורף על ידו).
בעדותו לפניי, טען התובע 1 כי פרסם הכחשות על הפרסום בעניין השעונים בעיתון בלדנא -
"ש. האם אז אתה פרסמת בכרוזים או בעלונים בתקופת הבחירות הכחשה לפרסום על הסיפור של הכובעים והשעונים.
ת. כמה פעמים. הייתי עושה את זה כל הזמן..."
(עמ' 6 ש' 27-29),
לטענתו זו של התובע 1 נמצא חיזוק בראיה שהובאה ע"י הנתבע – באותה כתבה מלעיזה בעיתון 'בלדנא' משנת 2008.
8.9התוצאה היא כי החלק בפרסום שנוגע לשעוני היד מהווה עוולת לשון הרע כלפי התובע 1, ואין לנתבע כל הגנה בגינו.
9.הכובעים
9.1בפרסום שבוצע ע"י הנתבע נטען, כי העירייה רכשה כובעים מבנו של התובע 1, התובע 2, שהוציא את הקבלה, והתובע 1 חתם על הקבלה, ובמילותיו של התובע 1 –
"הוא כתב שאני חתמתי לבן שלי וזה השקר"
(עמ' 10 ש' 9-10).
9.2התובע 1 אמנם אישר כי חתם על החשבונית, אך הסביר כי גם הגזבר חתם עליה, כי נהג לאשר קבלת סחורה כאשר הוא היה מעורב ברכישתה, וכי התערב בביצוע רכישות עבור העירייה כאשר ניסה לסייע בהפחתת עלויות -
"אני הייתי עוזר על מנת לחסוך לא יותר מזה"
(עמ' 8 ש' 14-15)
ובהמשך –
"ש. האם יש חתימה שלך על החשבונית?
ת. כן. אני מצביע על החתימה על החשבונית. חתמתי לאדם שהביא סחורה, הגזבר חתם ואני חתמתי. זו החתימה הימנית ביותר מתחת למילים 'קייטנות קיץ' מצד ימין. זה ספק הוא לא קשור לבן שלי. לפעמים אני ניגשתי ורציתי לחלק שמיכות לזקנים, מישהו הציע משפרעם 150,000 ₪ שמיכות, אנחנו הזמנו את זה מת"א ב-35,000 ₪. עשינו כדי לחסוך..."
(שם, ש' 16-20).
וגם –
"ש. כל פעם שמביאים סחורה לעיריית שפרעם מתקשרים אליך באופן אישי
ת. אם זו סחורה שאני טיפלתי בה כדי להוזיל את המחיר כמו שהסברתי קודם אז כן... אני הייתי בת"א על מנת לחסוך לעירייה... הביאו לי הצעות מחיר. אמרתי שנלך לספק הראשי, הלכנו ועשינו חיסכון, הבאנו סחורה שעושה חיסכון אדיר לעירייה"
(עמ' 9 ש' 5-14).
הסברו של התובע 1 סביר ומקובל עליי; ויודגש, התובע 1 לא טען כי רכש בעצמו עבור העירייה או קיבל החלטה על ביצוע הרכישה, אלא שניסה לסייע בהפחתת המחיר שהתבקש, כדי לחסוך כספים לקופה הציבורית. התובע 1 שב וחזר בעדותו על כך שרכישות בעירייה בוצעו ע"י מחלקת הרכש -
"יש מחלקת קניות, יש מבקר עירייה. אני לא עושה קניות של העירייה"
(עמ' 8 ש' 3-4; וראו גם בעמ' 7 ש' 1).
זאת ועוד, על החשבונית מופיעות שתי חתימות, ולא רק חתימתו של התובע 1; בפרסום לא צוינה עובדה זו, לא צוין כי גם גזבר העירייה חתם על החשבונית, והנתבע לא העלה כל טענה כנגד גזבר העירייה.
9.3התובעים הכחישו מכל וכל, כי התובע 2 מכר כובעים לעירייה או כי היה קשור בכלל לרכישה האמורה או לחשבונית המדוברת.
להוכחת העדר הקשר בין התובע 2 לחשבונית, צירפו התובעים כאמור לתצהיריהם דו"ח רשם החברות של חברת צעצועי צפניה בע"מ, שהוציאה את החשבונית (נספח 3 לתצהירי התובעים).
9.4הנתבע טען, כי גם פרסום עניין הכובעים והחשבונית הופיע בעיתון 'בלדנא' כבר בשנת 2008 (נספח ד' לתצהירו).
בעניין זה, אין לי אלא לשוב על כל המפורט לעיל לעניין ה"הוכחה" (וליתר דיוק – העדרה) שיש בטענה זו על אמיתות הדברים, כמו גם לעובדה כי לכל היותר, הדבר מהווה שיקול לקולא בקביעת הפיצוי שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים.
9.5ואולם, נדמה לי כי בשונה מטענותיו המיתממות של הנתבע בעדותו לפניי, עיקר ההכפשה בחלק זה של הפרסום הוא בטענה, שלא הוכחה, אף הוכח כי אינה נכונה כלל, כי התובע 2, בנו של ראש העיר התובע 1, הוא שמכר את הכובעים לעירייה.
9.6כך, ובשונה מהאשמתו הברורה את התובע 1 בשחיתות (בכותרת הפרסום, המילים – "שחיתות עורסאן יאסין..."), לגבי התובע 2 טען הנתבע, כי "רק עורר סימני שאלה" –
"בנוסף לכך, היות והשם של בן ראש העיר מופיע זה מעורר סימני שאלה. אני לא יכול לקבוע בוודאות.
ש. אתה אומר שמופיע שם, אתה לא יודע למה אבל זה מעורר סימני שאלה.
ת. בהחלט"
(עמ' 17 ש' 7-10).
כאמור, אני סבורה שזוהי היתממות; זאת הואיל והוספת שמו של בנו של ראש העיר, התובע 2, מגדילה ומעצימה את גודל השחיתות הנרמזת, כאילו אין די בכך שראש העיר נוטל כביכול כספים לכיסו מהקופה הציבורית, גם בנו שותף ב"חגיגה".
הרושם העולה מהדברים הוא ברור: הכוונה היא לגרום לאנשים לחשוב שמדובר בארגון פשיעה, בשחיתות ממוסדת, ולא "רק" בראש עיר שסרח. התכלית היא להביא אנשים למסקנה, כי ראש העיר אינו מסתפק בשחיתות בעצמו, אלא משתף גם את בנו ברווחים שהוא צובר על חשבון הקופה הציבורית. ובכך החומרה הנוספת שיש בדברים.
9.7בהקשר זה, אין לי אלא לשוב לאמירותיו המקוממות של הנתבע בעדותו לפניי, בדבר "נטל ההוכחה", ולהביאן במלואן -
"אני לא קובע בוודאות אם זה מראה על משהו אחר. אני רק אומר שזה מעורר סימני שאלה.
ש. לביהמ"ש: מי אמור לענות על סימני השאלה האלה?
ת. רביע עצמו...
ש. לביהמ"ש: התובע 2 צריך להסביר ולהוכיח.
ת. כן...
ש. אמרת שרביע צריך לענות והוא לא הכחיש אז לכן מבחינתך מותר לך לפרסם.
ת. מה זאת אומרת זו אמת"
(עמ' 17 ש' 16-24; ההדגשות שלי – ר.ב.).
אינני מאמינה לנתבע שאותו "רק עניין הפער בין מספר הכובעים למספר הילדים" (שם); לו היה הדבר כך, לא היה טורח לציין בפרסום כי מי שמכר את הכובעים העודפים היה בנו של ראש העיר, אותו מאשים הנתבע בשחיתות בכותרת הפרסום.
טועה הנתבע בסברתו, כי כל אחד יכול לומר כל שעולה על רוחו על משנהו, בפרט דברים שיש בהם משום ביזוי, השפלה או פגיעה, כאשר מושא הביזוי צריך להוכיח שהדברים אינם אמת; ההפך הוא הנכון.
חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, וכאשר אדם רוצה לפרסם דברים קשים על אודות זולתו, מוטב לו כי יבדוק היטב תחילה כי הם אמת, לכל הפחות, בטרם ישחרר חרצובות לשונו או עטו, וילבין פני חברו ברבים.
9.8החשבונית הוצאה ע"י צד שלישי, שאין למי מהתובעים כל קשר אליו, מלבד העובדה שהעירייה אמנם רכשה, בסיועו של התובע 1, כובעים ממנו, וזאת בכדי להוזיל עלויות (טענה שלא נסתרה ע"י הנתבע).
הנתבע לא הצביע על שום קשר בין אותו צד שלישי למי מהתובעים, לא הוכיח כל קשר, לא טרח להביא לעדות את מי מטעם אותו צד שלישי כדי שהוא יסביר על קיומו של קשר, ככל שקיים עם מי מהתובעים.
מכאן שהוכח לפניי, שמאן דהוא שזהותו אינה ידועה ומניעיו אינם ברורים, הדפיס על גבי החשבונית את שמו של התובע 2, וגם זאת באופן חלקי ושגוי (רשום בחשבונית: 'רביע יסי', כאשר שמו הנכון והמלא הוא 'רביע יאסין').
עוד הוכח לפניי, כי הנתבע לא יודע מי הדפיס את החשבונית; כי עובר לביצוע הפרסום בעלונים שחולקו מטעמו לא בדק הנתבע ולא ביקש כל הסבר או הבהרה מאותו צד שלישי (עמ' 15 ש' 32 עמ' 16 ש' 1, ש' 28-29) או מהתובע 2 (שם, ש' 30-32). והכל, למרות שהנתבע טרח לשאול ולבדוק בעירייה גם שנת 2008 וגם בשנת 2013 ש"החשבונית קיימת" (עמ' 15 ש' 1, ש' 5-6, ש' 9). הנתבע לא חשב שעליו לברר מעבר לכך, גם לאחר שנבחר לתפקיד ראש העיר בשנת 2013 (עמ' 18 ש' 18-22).
ויוער, הנתבע עצמו טען כי –
"מועמד חייב לבדוק ולחקור ולקבל מידע כדי לגלות את האמת"
(עמ' 15 ש' 30-31),
ואמנם, כך עליו לנהוג; אלא שהנתבע שלפניי לא נהג כך. לא בדק, לא חקר ולא ביקש לקבל מידע. כל שעשה הנתבע הוא לדבר עם כמה אנשים בעירייה, האם יש חשבונית כזו, ולא מעבר לכך.
אלא שקיומה של החשבונית אינו דבר הטעון "חקירה"; התובעים לא הכחישו קיומה או טענו כי זויפה. התובע 1 אישר כי חתם עליה והסביר מדוע.
הדבר הטעון בדיקה וחקירה, בה מחויב "מועמד", בפרט בטרם הוא עומד לפרסם דבר שיש בו כדי לבזות את זולתו הוא הטעם אשר בעטיו הודפס שמו של התובע 2, בנו של ראש העיר, על אותה חשבונית; מדוע נרשם השם וע"י מי. בדיקה כזו לא נערכה מעולם, ומי שצריך היה לערוך אותה היה הנתבע, המפרסם.
אעיר, כי הבדיקה שהיה על הנתבע לעשות עובר לפרסום היא המינימום הנדרש נכון לאותה עת; מובן, כי משהוגשה תביעה זו בגין הוצאת לשון הרע, הייתה מוטלת על הנתבע החובה לזמן לעדות את יחידי חברת צעצועי צפניה בע"מ, בכדי שיעידו על הקשר הנטען, ככל שקיים, עם מי מהתובעים. דבר זה לא נעשה, ויש בכך כדי לפעול לחובתו של הנתבע.
9.9התוצאה היא כי החלק בפרסום שנוגע לכובעים מהווה עוולת לשון הרע כלפי שני התובעים, ואין לנתבע כל הגנה בגינו.
10.גובה הפיצוי
10.1סע' 19 לחוק קובע –
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".
10.2במקרה דנן כאמור, טען הנתבע כי הפרסום לא היה אלא חזרה על דברים שפורסמו קודם לכן בעיתון מקומי, ונקב במקור שעליו הסתמך, אף טען כי הוא היה (ועודנו) משוכנע שהדברים הם אמת.
אלה הם שיקולים לקולא בבחינת סכום הפיצוי שיש לחייב לטובת התובעים.
10.3אלא שמנגד עומדת התעקשותו, אף בסיום ההליך, שלא להודות בטעותו, או לכל הפחות להכיר בכך שלא עשה את כל שהיה עליו לעשות כדי לבסס את עמדתו כי הפרסום הוא אמת –
"ש. עכשיו כשקיבלת את התביעה וראית מה רביע טוען והוא חוזר על זה בתצהירים שלו וגם בעדות כאן הוא חוזר על אותם דברים שהוא לא קשור לא לצפניה, לא לכובעים ולא לחשבונית. אחרי שאתה נחשף לכל זה אתה מוכן לומר שבנושא הזה של רביע אתה חוזר בך מהפרסום ואתה לא מייחס לו שחיתות לפחות בנושא הזה?
ת. ...אני בשום אופן לא חוזר בי. אם לרביע יש טענה זכותו לתבוע. אני לא חוזר בי"
(עמ' 17 ש' 31-32, עמ' 18 ש' 1-4)
ובהמשך (ביחס לתובע 1) -
"זו האשמה. זו טענה לשחיתות. מי שמוכיח אחרת ומי שחושב שאני לא מדבר אמת ואין אסמכתאות שמוכיחות זאת יש לו את כל הזכות לתבוע. בעיניי הזכות זה לא אומר שהוא צודק או לא"
(עמ' 18 ש' 15-16).
10.4בשים לב לעובדה כי מצד אחד הפרסום נעשה סמוך לפני הבחירות בשנת 2013, במטרה לגרום לכך שהתובע 1 לא ייבחר, ומתוך כוונה להשחיר את שמו ואת שם בנו, התובע 2, ומצד שני הפרסום היה חזרה על פרסום קודם, כאשר הנסיבות לכך שלא ננקטו הליכים כנגד המפרסם הקודם הוסברו ע"י התובע 1 והם מקובלים עליי, וכאשר הוכח כי הייתה הכחשה גם של הפרסום הקודם, ממנה העדיף הנתבע להתעלם, אף לטעון כי לא הייתה כלל, ולאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבע לשלם פיצויים לתובע 1 בסכום של 20,000 ש"ח, ולשלם פיצויים לתובע 2 בסכום של 10,000 ש"ח.
מבלי למעט בגודל הפגיעה בכבודו של התובע 2, אני סבורה כי בנסיבות העניין הפגיעה בתובע 1 הייתה כפולה – גם פגיעה בכבודו וגם ניסיון פגיעה בפרנסתו.
10.5בנסיבות העניין, סבורני כי די במתן פסק דין זה, על כל האמור בו, ולא מצאתי לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות פומבית, כפי שביקשו התובעים;
הטעם העיקרי שהביאני למסקנה זו הוא תפישתי, כי התנצלות צריכה לבוא מתוכו של אדם, מהבנתו כי שגה, כי חטא לזולתו. אין כל טעם בעיניי בחיובו ה"חיצוני" של אדם להתנצל לפני זולתו, בין באופן פרטי ובין באופן פומבי, אם אין הוא מאמין, באמת ובתמים, כי טעה וכי פגע בזולתו שלא בצדק.
אני סבורה, שעפ"י הראיות שהובאו לפניי, הנתבע פגע בתובעים שלא בצדק.
11.התוצאה
11.1אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע 1 את הסך של 20,000 ש"ח. כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע 2 את הסך של 10,000 ש"ח.
11.2כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט (אגרה) בסכום של 5,000 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.
11.3כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו עד ליום 31.8.16, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ו' תמוז תשע"ו, 12 יולי 2016, בהעדר הצדדים.
