ת"א 24389-01-11

תביעה בטענה לרשלנות רפואית של הצוות הרפואי במרכז הרפואי "תל השומר" (להלן: "בית החולים" או "תל השומר"), בביצוע ניתוח לקיבוע שבר במפרק הירך, שבוצע לתובע ביום 9.10.2006 לפנות בוקר (להלן: "הניתוח"), וכן בביצוע מעקב אורתופדי לתובע על ידי בית החולים והנתבע 2 (להלן: "פרופ' היים" או "הנתבע"), בתקופה שלאחר הניתוח.

רקע עובדתי

1. ביום 7.10.06 בשעה 14:00, בהיותו ברומניה, החליק התובע, יליד 1951, ושבר את עצם ירך שמאל (להלן: "התאונה"). עוד באותו היום הגיע התובע ארצה בטיסה דחופה והתקבל בחדר מיון בתל השומר בשעה 23:46.

    

2. התובע סבל מכאבים בחדר מיון שסווגו כדרגה 9-10 וקיבל משככי כאבים. בקבלתו נרשם שהרגל היתה בסיבוב חיצוני וקיצור, והשבר סווג כגראדן 4.

    

3. ברישום הבדיקה הסיעודית ביום 8.10.06 בשעה 13:35 נרשם: "החולה בצום לניתוח מחובר לעירוי נוזלים תמיכתי". התובע הוחתם על טופס הסכמה כללי.

    

4. הניתוח בוצע, כאמור, ביום 9.10.06 בשעה 03:00 לפנות בוקר, למעלה מ-24 שעות מהגעתו של התובע לבית החולים.

    

5. הניתוח בוצע על ידי מתמחים, ללא נוכחות רופא מומחה, ובמהלכו בוצע קיבוע באמצעות שלושה ברגים.

6. כשבוע לאחר הניתוח, ביום 17.10.06, במסגרת צילומי ביקורת של מפרק הירך אובחנה תזוזה של השבר: "הראש נדחס מעט ויש מעט יותר ולגוס". הוחלט על ידי הצוות הרפואי, כי התובע לא ינותח בינתיים ויהיה במעקב.

    

7. ביום 18.10.06 שוחרר התובע מבית החולים. על פי מכתב השחרור, בוצעה בדיקת CT שהדגימה תזוזה למנח וארוס וקיצור, ובנוסף נמצא הפרש של 1 ס"מ באורך הרגליים. בדיון מחלקתי הוחלט: "המשך מעקב ובמידה וקיים שינוי נוסף ביצוע החלפת מפרק הירך".

    

8. עם שחרורו התקבל התובע לשיקום בבית החולים, כשהוא אינו יכול לדרוך על רגל שמאל. בתקופת השיקום לא דרך התובע על רגל שמאל, והתנייד בעזרת כיסא גלגלים. בסיכום האשפוז משיקום מיום 24.10.06 נרשם: "ניידות בשחרור: לא יציב לדריכה על רגל שמאל". התובע נזקק לעזרה קלה בביצוע תפקודי ADL כגון לבוש פלג גוף תחתון.

    

9. ביום 5.12.06 שוחרר התובע מהשיקום לביתו, תוך שהוא נזקק לכיסא גלגלים והליכון. לאחר מכן השתמש התובע במקל הליכה.

    

10. ביום 2.1.07, כחודשיים וחצי לאחר הניתוח, החל התובע את המעקב במרפאה האורתופדית, על ידי פרופ' היים.

     

11. המעקב כלל ביצוע צילומים והתרשמות קלינית. לאורך תקופת המעקב, שנמשכה כשנה וחצי, סבר פרופ' היים כי הצילומים מצביעים על איחוי השבר, וכי התובע משתפר קלינית. זאת, על אף תלונותיו החוזרות ונשנות של התובע על כאבים חזקים. רק לאחר שנה, ביום 31.2.08, העלה פרופ' היים לראשונה את החשד שהשבר לא התאחה.

     

12. אין מחלוקת, כי השבר לא התאחה וכי אבחונו של פרופ' היים היה טעות. כמו כן אין מחלוקת, כי פרופ' היים התעלם מתלונותיו של התובע ביחס לכאבים ולא ייחס להן חשיבות.

     

13. בעקבות חשדו של פרופ' היים שהשבר לא התאחה, הופנה התובע לתל השומר, שם נבדק ביום 14.2.08 על ידי ד"ר נחשון שזר, אשר רשם כי "לא בטוח שקיים חיבור" ושלח את התובע לביצוע בדיקת CT בשאלת איחוי השבר. על פי תוצאות הבדיקה, שבוצעה ביום 19.2.08: "ללא עדות לאיחוי", הופנה התובע לניתוח החלפת מפרק ירך.

     

14. ביום 7.4.08 בוצע לתובע ניתוח החלפת מפרק ירך בתל השומר. בדו"ח הניתוח נרשם: "זיהוי קו שבר תת ראשי ישן אשר היה לא מאוחה".

     

15. כל אותה עת המשיך התובע לסבול מכאבי גב חזקים, צליעה בהליכה, עקמת מתנית, וכן קיצור של הרגל השמאלית. בשל הקיצור הומלץ לתובע ביום 21.9.08 על ידי ד"ר סינוב יורי, מומחה באורתופדיה, לעשות הגבהה של עקב בנעל השמאלית. כמו כן ולאור כאביו בגב, הופנה לבדיקת CT עמוד שדרה.

     

16. בעקבות תוצאות בדיקת ה-CT מיום 17.9.08, בהן הודגם בלט דיסק ב- L5-L4 (להלן: "פריצת הדיסק"), ובהמלצת ד"ר ישראל כספי (להלן: "ד"ר כספי"), בוצע לתובע ביום 28.12.08 ניתוח דיסקטומיה אנדוסקופית בגובה L5-L4 (להלן: "ניתוח עמוד שדרה").

     

17. ביום 27.7.09 נרשם על ידי ד"ר כספי, כי התובע הולך עם כף רגל צנוחה מימין, וכי לא ברורה תחילת ההפרעה, מאחר שלאחר הניתוח לא היה כל ממצא של קיפוח עצבי.

     

18. יצוין, כי עד למועד התאונה עבד התובע כחשמלאי מנופים בנמל אשדוד. בשל התאונה, ועל פי קביעת הרופאים התעסוקתיים, התובע לא עבד ממועד הניתוח בשנת 2006 ולמשך 3 שנים עד למועד פרישתו לפנסיית נכות, וקיבל משכורת חודשית מופחתת על חשבון ניכוי יתרות ימי מחלה וחופשה שעמדו לו, שאותן צבר במהלך 30 שנות עבודתו בנמל אשדוד. מאז התאונה לא חזר התובע למעגל העבודה.

     

    עיקרי טענות התובע

19. התובע טוען להתרשלות הנתבעים, הן בביצוע הניתוח והן במהלך המעקב הרפואי שלאחריו.

     

20. ביחס לניתוח טוען התובע, כי הוא בוצע באיחור על ידי מתמחים בלבד, וכי נעשה באופן לא מיומן על ידם. לשיטתו, ככל שחיכה לניתוח כך רמת הסיכון לתזוזת השבר עלתה – סיכון שהתממש, והיה רצוי לנתחו מוקדם ככל האפשר, על מנת להימנע מכך.

21. לטענת התובע, הגעתו לתל השומר תואמה מראש עם ד"ר אמנון ישראלי, סגן מנהל המחלקה האורתופדית בתל-השומר בתקופה הרלוונטית (להלן: "ד"ר ישראלי"), אשר המליץ לו לבצע את הניתוח שם, ועל כן ציפייתו היתה שד"ר ישראלי ינתח אותו, או מומחה אחר. נטען, כי לכל הפחות היה על בית החולים ליידע את התובע, טרם הניתוח, על כך שמתמחה ינתח אותו. משלא נעשה כך, נטען, כי הסכמתו לניתוח היא לא מדעת ולאו הסכמה היא, שכן לו היה יודע שינותח על ידי מתמחה, היה פונה למרכז רפואי אחר לביצוע הניתוח, ולא היה ממתין שעות ארוכות.

     

22. עוד טוען התובע, כי השבר טופל על ידי המתמחים בצורה כושלת, הברגים לא הוכנסו למקום הנכון והיה על הצוות המנתח לשקול מקבע נוסף, לאור המנח האנכי של השבר, על מנת לאפשר איחוי של השבר. לשיטת התובע, במועד הניתוח היו אופציות קיבוע מקובלות נוספות, אשר לא נשקלו על ידי הצוות הרפואי, ומכל מקום לא נרשמו.

     

23. ביחס למעקב הרפואי שלאחר הניתוח טוען התובע, כי אין כל עדות לכך שפרופ' היים קרא את סיכום המחלה, או היה מודע להמלצות הצוות הרפואי במחלקה האורתופדית, כי נראתה תזוזה משנית של ראש מפרק הירך למנח וארוס וקיצור של 1 ס"מ ברגל השמאלית, וכי במידה ויחול שינוי נוסף יש לבצע ניתוח החלפת מפרק הירך. מכאן יש להסיק, כך הטענה, כי פרופ' היים כלל לא עיין בהמלצות או שלא ייחס להן חשיבות במהלך הטיפול והמעקב.

     

24. כמו כן נטען, כי פרופ' היים ערך רשומה רפואית חסרה ולקויה, תוך שהוא התעלם מתלונותיו של התובע על כאבים ולא רשם אותן, וכן התעלם מהתרופפות הברגים, מהצליעה ומהעקמת. התובע סבל מכאבים קשים עקב אי החיבור של השבר, אולם פרופ' היים לא האמין לו וחשב כי הוא מגזים. כאביו של התובע העידו על חוסר איחוי, ועמדו בסתירה לאבחנתו השגויה של פרופ' היים מהצילומים, שעל פיה השבר היה בתהליך איחוי. לו היה מתייחס לתוצאות הבדיקה הקלינית, היה על פרופ' היים, לטענת התובע, להפנות אותו לבדיקת CT או לבדיקת מיפוי עצמות ובהמשך לניתוח החלפת מפרק בשלב יותר מוקדם משאירע. עוד לטענת התובע, על אף שפרופ' היים יכל לטעות בפענוח הצילומים, הרי התרשל בכך שלא בירר כיאות את החשד שהועלה על ידי הצוות הרפואי בדיון המחלקתי ולא עקב אחר סימני אי החיבור, עקב כעסו על התובע. כמו כן, לטענת התובע, אין מדובר בטעות מקרית וחד פעמית, אלא בפענוח שגוי חוזר ונשנה, כאשר הקביעה כי הושג איחוי עומדת בסתירה לכלל יתר הנסיבות שעמדו בפני פרופ' היים, ועל כן אין מדובר בטעות אלא ברשלנות.

     

25. עוד נטען, כי פרופ' היים לא איבחן את הקיצור ברגלו השמאלית של התובע, ולא התייחס אליו כאינדיקציה לאי איחוי של השבר, על אף שהיה עליו לעשות כן. גם לאחר שחלפו 6 חודשים מאז הניתוח, והקיצור גדל ל – 2.40 ס"מ, המשיך ודבק פרופ' היים באפשרות כי השבר מחובר, והמליץ להוסיף לסוליה של הנעל 2 ס"מ, ללא הפניה לבדיקות נוספות בשאלת החיבור. לא זו אף זו. מועד הביקורת הבא נקבע על ידי פרופ' היים לעוד 6 חודשים נוספים, אשר בהם המשיך התובע להתהלך עם שחיקה מתמדת של ראש צוואר הירך, שגרמה להתפתחות צליעה, עקמת, כאבי גב וכאבים ברגל ימין, ולבסוף גם לפריצת דיסק וניתוח עמוד שדרה, ורגל ימין שמוטה בעקבותיהם.

     

26. לתמיכה בטענותיו צרף התובע את חוות דעתו של פרופ' חיים שטיין (להלן: "פרופ' שטיין") מיום 15.11.10. על פי חוות הדעת, לתובע נכות משוקללת במערכת התנועה, המגיעה ל- 49.6% (20% בגין צליעה, 30% בגין מגבלה בעמ"ש מותני ו- 10% בגין רגל צנוחה מימין). בשל העובדה שהתובע לא חזר לעבוד במקצועו כחשמלאי מנופים, העמיד פרופ' שטיין את נכותו התפקודית של התובע על 75%.

     

27. התובע העמיד את נזקו על סך של 4,822,285 ₪, בהתאם לראשי נזק אשר יפורטו בהמשך במסגרת הדיון על הנזק.

     

    עיקרי טענות הנתבעים

28. הנתבעים טוענים, כי אין קשר סיבתי בין תלונותיו של התובע על מצבו הרפואי ונזקו לבין הניתוח ואופן הטיפול האורטופדי כפי שנטען על ידו.

     

29. הנתבעים מצביעים על תיקו הרפואי של התובע וטוענים, כי משנת 1996, כעשר שנים בטרם קרות התאונה, סבל התובע מבעיות גב קשות. כך, לטענתם, בתיקו הרפואי מעל ל-50 תלונות בגין כאבי גב תחתון הקורנים לרגל ימין, תלונות שנמשכו גם לאחר ניתוח כריתת דיסק שעבר בשנת 1997. לדידם, התובע מנסה לתלות את בעיות הגב מהן הוא סובל ללא קשר לתאונה, בזמן הקצר שחלף בין הניתוח לקיבוע מפרק הירך ביום 9.10.06 לבין ניתוח להחלפת מפרק הירך שנערך לו ביום 7.4.08 בתל השומר.

     

30. לטענת הנתבעים, תביעת התובע אינה בגין עצם הניתוח לקיבוע מפרק הירך, אינה בגין תקופת השיקום שעבר מאז הניתוח ואינה עקב הניתוח להחלפת מפרק הירך, אלא בגין כאבי הגב מהם הוא סובל בשל הניתוח השני שעבר בגבו בדצמבר 2008. למעשה, כך הטענה, דרישתו התובע היא קבלת פיצויים רק בשל כאבי הגב מהם הוא סובל, ואשר בגינם הפסיק את עבודתו בנמל אשדוד ועבר ניתוח בגבו ביום 28.12.08 בתל השומר.

     

31. עוד טוענים הנתבעים, כי התובע מתעלם מקביעותיו של מומחה בית המשפט, אשר קבע כי הנתבעים לא התרשלו בביצוע הניתוח או המעקב הרפואי, וכי חוסר האיחוי נבע מאופי השבר ולא מן הטיפול האורטופדי, ועל כן אין קשר בין תלונותיו של התובע לבין הניתוח והמעקב האורתופדי. לטענת הנתבעים, יש לתת משקל רב יותר לקביעות המומחה מטעם בית המשפט, בהיותו ניטראלי. כמו כן, לטענתם, חוות דעתו של מומחה בית המשפט תאמה את חוות דעתו של המומחה מטעמם, ואת עדויות הרופאים בתיק.

     

32. כן נטען, כי התובע לא עשה כל מאמצים מצידו להשתקם ולשוב למעגל העבודה, וזאת על אף קביעתו של המוסד לביטוח לאומי בדבר יכולתו של התובע לחזור לעבודה בהיקף של 50%. עוד נטען בהקשר זה, כי עיקר נכותו התפקודית של התובע נובעת מניתוח החלפת מפרק הירך, לגביו אין לו טענות, ואשר היה צריך לבצע אותו בכל מקרה, לאור אופי השבר שנגרם לו. על כן, גם אם יתקבלו טענותיו של התובע לכישלון ניתוח קיבוע מפרק הירך, הרי ההשלכה של טענות אלו על תפקודו היא קלה ביותר.

     

33. לעניין זהות המנתח נטען, כי הואיל והתובע נותח בבית חולים ציבורי ולא פרטי, לא הובטחה לתובע מעולם ולא ניתן להבטיח לתובע את זהותו של המנתח הספציפי שיבצע את הניתוח.

     

    חוות דעת המומחים

    חוות דעתו של פרופ' חיים שטיין – מומחה בתחום האורתופדיה מטעם התובע

34. בהתאם לחוות דעתו מיום 15.11.10, השבר בצוואר עצם ירך שמאל "טופל בצורה כירורגית כושלת על ידי מנתחים מתמחים ללא השגחה של מנתח מומחה". לשיטתו, טיפול כירורגי בידי מומחה בעל ניסיון מספק יכול להביא להחלמה עם מגבלה מזערית, שלא כמו במקרה דנן. נוסף על כך, לדעתו היה על הצוות הרפואי לשקול את המנח האנכי של השבר כגורם מגביל שימנע את החיבור וכן את התזוזה של חלקי השבר, דבר שאין הוכחה שנעשה. עוד על פי חוות הדעת, במהלך שנה וחצי שלאחר הניתוח לא אובחן העדר חיבור בשבר, דבר שניתן היה לאבחן, לדעתו. את המגבלה כתוצאה מהניתוח מעמיד פרופ' שטיין על 20%.

     

35. נוסף על כך, לדעתו, כתוצאה מהצליעה הקשה המלווה בקיצור הגף השמאלי התחתון, איתה התהלך במשך שנה וחצי לאחר הניתוח, ללא שאובחן אי חיבור, נגרמה החמרה של המחלה הניוונית במפרקים הבין חולייתיים בעמוד השדרה המותני, בגללה נותח ועבר כריתת דיסק בעמוד השדרה. לשיטת פרופ' שטיין, נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מהחמרה זו היא 30% בגין פגיעה בעמוד השדרה המותני ו-10% בגין כף רגל צנוחה מימין.

     

36. לסיכום קבע פרופ' שטיין, כי נכותו המשוקללת של התובע היא 49.6%. עם זאת קבע, כי מאחר שהתובע אינו מסוגל לחזור לעבוד במקצועו כחשמלאי מערכות, יש לראות את הנכות התפקודית כגדולה במחצית מן הנכות המשוקללת ולהעמידה על סך של 75%.

     

    חוות דעתו של ד"ר יעקב אפלבוים – מומחה לרדיולוגיה אבחנתית מטעם התובע

37. בהתאם לחוות דעתו מיום 2.2.12, הצילומים מזמן המעקב של אחר הניתוח מראים, כי אין איחוי גרמי ויש תזוזה המגיעה למעלה מ-2 ס"מ.

     

38. עוד קבע ד"ר אפלבוים, כי: "הקיצור של עצם הפמור נראה כבר תוך שבוע מביצוע הניתוח הראשון. בבדיקת ה-CT שבוצעה 8 ימים אחרי הניתוח מזהים גם רוטציה של העצם. בהמשך אין סימני איחוי אלא רק החמרה של התזוזה של העצמות עד לניתוח השני".

     

    חוות דעתו של פרופ' רפאל כראל – מומחה תעסוקתי מטעם התובע

39. פרופ' כראל סוקר את עברו הרפואי והתפקודי של התובע וקובע, כי מאז התאונה ועד שמצבו התייצב בשנת 2009, הוא איבד באופן מלא את כושרו לעבוד. משנת 2009 מצבו סטטי, אולם מגבלותיו בהפעלת גפיים תחתונות, גב, אגן ויד שמאל, אינן מאפשרות לו לשוב ולעבוד כחשמלאי מנופים, או בכל עבודה הדורשת מאמץ פיזי.

     

40. בחוות דעתו התייחס פרופ' כראל לניסיונות התובע לחזור למעגל העבודה וקבע:

    "כאמור לעיל, ולאחר יציאתו לגמלאות מן הנמל עשה מספר ניסיונות להיקלט בעבודה בשוק האזרחי ולא נתקבל עקב המגבלות שצוינו לעיל. לאור גילו ומגבלותיו ניתן לראותו כמי שאיבד באופן מעשי את כושר עבודתו באופן מלא ולצמיתות".

     

    חוות הדעת של ד"ר רמי כרדוש – מומחה אורתופדי מטעם הנתבעים

41. על פי חוות דעתו של ד"ר כרדוש מיום 20.9.11, החלטת הצוות הרפואי לבצע לתובע ניתוח לקיבוע מפרק הירך על ידי ברגים חלולים היא החלטה מקובלת והגיונית בנסיבות העניין, כאשר השבר של התובע הוא שבר מסוג גרדן שלוש עם ריסוק, אשר הסיכון לכשל בקיבוע הפנימי בגינו עומד על 30%, סיכון גבוה במיוחד אם עברו יותר מ-6 שעות מאז האירוע. בנסיבות העניין, החליט הצוות הרפואי לבצע ניתוח קיבוע, שאם הוא מצליח תוצאותיו טובות יותר מניתוח להחלפת מפרק הירך, שניתן לבצע גם במידה שניתוח הקיבוע לא מצליח.

     

42. לדעת ד"ר כרדוש, חוות דעתו של פרופ' שטיין, שקיים הבדל גדול בין טיפול כירורגי על ידי רופא מומחה לעומת מי שאינו מומחה, אינה נכונה, שכן הרוב המוחלט של ניתוחים מן הסוג הזה בבתי חולים בכל רחבי הארץ מבוצע על ידי מתמחים, ולחלקם אף ניסיון רב יותר מרופאים מומחים בביצוע הניתוח הנ"ל. לשיטתו, בשיקופים מחדר הניתוח נצפתה העמדה מצוינת של השבר בשני מישורים, וזוהי ההעמדה הכי טובה שהיתה יכולה להתקבל בניתוח, ועל כן לא ברור לו כיצד קבע פרופ' שטיין שהשבר טופל בצורה כירורגית כושלת על ידי המתמחים. זאת ועוד. סוג הניתוח שבוצע, לדעתו, מתאים לסוג השבר.

     

43. ביחס להחלטת הצוות הרפואי שהתקבלה בשחרור התובע מהמחלקה האורתופדית, על המשך מעקב בלבד, קובע ד"ר כרדוש, כי על אף שנצפתה תזוזה בשבר, בשלב זה היה נכון להמשיך לעקוב ולתת סיכוי לאיחוי השבר, ולהימנע מביצוע ניתוח להחלפת המפרק.

     

44. לשיטת ד"ר כרדוש, המעקב הרפואי במרפאה האורתופדית לא היה רשלני, והעקמת ממנה הוא סובל, כמו גם ניתוח כריתת הדיסק, הם בעקבות כאבי הגב שסבל מהם במשך שנים, ולא בעקבות הטיפול הרפואי שקיבל.

     

45. לדעת ד"ר כרדוש, לתובע נכות צמיתה של 10% בשל מגבלה קלה לאחר ניתוח להחלפת מפרק ירך; 10% נכות צמיתה בגין הגבלה קלה בטווח התנועות של עמוד שדרה מותני; ו-5% נכות צמיתה בשל רגל צנוחה באופן חלקי מימין. נכותו המשוקללת בהתאם לחוות הדעת היא 25%, אשר נובעת בחלקה משבר תת ראשי מרוסק במפרק ירך שמאל כתוצאה מהתאונה ולא בעקבות טיפול אורתופדי רשלני.

     

    חוות דעתו של ד"ר חיים כהן – מומחה תעסוקתי מטעם הנתבעים (להלן: "ד"ר כהן")

46. לדעת ד"ר כהן, התובע איבד את כושרו לעבוד כחשמלאי מנופים בגלל שילוב של בעיות רפואיות: צניחת כף רגל ימין, בעיות גב תחתון, הגבלה בשורש כף יד שמאל והגבלה בתנועות מפרק ירך שמאל. עם זאת, לדעת ד"ר כהן, התובע לא איבד את כושרו לעסוק בעיסוק סביר אחר, כגון: עבודות משרדיות, פיקוח, תפקידים הכרוכים בנהיגה וכדו'.

     

47. בתוספת לחוות דעתו כתב ד"ר כהן, כי לאור התיעוד הרפואי שנתקבל מנמל אשדוד, הגורם לאי חזרתו של התובע לעבודה הוא חולשה בכף רגל ימין כתוצאה ממחלה בעמוד שדרה מתני, ולא טיפול רשלני במפרק הירך.

     

    חוות הדעת של ד"ר דניאל לוין – המומחה מטעם בית המשפט

48. בהסכמת הצדדים מונה ד"ר לוין כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. בחוות דעתו מיום 24.7.13 סובר ד"ר לוין, כי ההחלטה לבצע ניתוח לקיבוע השבר היתה החלטה ראויה ונכונה למקרה של התובע, ותוצאות הניתוח היו טובות והציגו עמדה טובה של הקיבוע. כמו כן סובר ד"ר לוין, כי המעקב הרפואי היה מספק, רציף והולם למצבו של התובע. אף ההחלטה על מעקב בתום תקופת השיקום בבית החולים היתה נכונה, לדעת המומחה, מאחר שעדיין היתה סבירות גבוהה לאיחוי השבר.

     

49. לשיטתו של מומחה בית המשפט, אין קשר בין ניתוח החלפת מפרק הירך לבין כאבי הגב, והעקמת התנוחתית ממנה הוא סבל לא התפתחה בעקבות הניתוח, אלא בעקבות כאבי הגב מהם סבל כבר עשור לפני התאונה.

     

50. לדעת ד"ר לוין, לתובע מגבלה בינונית על כושר הפעולה של מפרק ירך שמאל בשיעור של 20%; מגבלה בעמוד שדרה מתני בשיעור של 10%; ונכות צמיתה בשיעור של 5% בגין כף רגל צנוחה מימין.

     

51. לסיכום קבע המומחה, כי: "מגבלותיו ונכותו הצמיתה של מר בוים, קשורים למפרק ירך שמאל, כאבי עמוד השדרה המתני והרגל הצנוחה מימין. עם זאת, אין קשר בין תלונותיו לבין אופי הטיפול האורתופדי. ההחלטות הניתוחיות היו במקומן, הטכניקה הניתוחית של קיבוע השבר התת ראשי הייתה מקצועית ולמרות זאת, חוסר איחוי השבר נבע מאופי השבר ולא עקב טיפול אורתופדי רשלני".

     

     

     

    על הראיות

52. כל המומחים מטעם הצדדים והמומחה מטעם בית המשפט העידו ונחקרו על חוות דעתם.

     

53. מטעם התובע הגישו תצהירי עדות ראשית והעידו התובע, שני חבריו שעבדו עמו בנמל אשדוד, אשתו ובנו.

     

54. מטעם הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית והעידו פרופ' היים – הנתבע; ד"ר ישראלי; ד"ר כהן; וד"ר שחר שפירא, הרופא המנתח (להלן: "ד"ר שפירא").

     

55. הצדדים הגישו גם חוות דעת אקטואריות – מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של האקטואר אליאור ויסברג, ומטעם הנתבעים חוות דעתו של האקטואר אייל בוכבינדר ושל האקטואר שי ספיר.

     

56. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, לבקשתם, ומטעם התובע גם הוגשו סיכומי תשובה.

     

    דיון 

57. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, והתרשמתי מן העדויות והראיות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה נגד תל השומר בגין ביצוע הניתוח של קיבוע השבר - להידחות. לעומת זאת, דין התביעה נגד הנתבעים ופרופ' היים בגין המעקב הרפואי שלאחר הניתוח האמור – להתקבל.

     

58. נדון להלן בשתי טענותיו העיקריות של התובע לרשלנות – רשלנות בביצוע הניתוח ורשלנות במהלך המעקב הרפואי. לאחר שתוכרע שאלת האחריות, נדון בנזק ובשאלת הקשר הסיבתי.

     

    אחריות תל השומר בביצוע ניתוח הקיבוע

59. אקדים ואומר, כי חוות דעתו של מומחה בית המשפט מקובלת עליי ביחס לטיב הטיפול הרפואי שקיבל התובע בתל השומר במסגרת הניתוח והשיקום שלאחריו, נכונותו והתאמתו למצב של התובע.

     

60. מן הראיות עולה, כי ביום 9.10.06 בוצע לתובע ניתוח ברדוקציה פתוחה על ידי ד"ר שפירא וד"ר ניב דריאנגל, לאחר שניסיון לבצע לתובע רדוקציה סגורה (קיבוע השבר ללא צורך בפתיחת אזור השבר) לא הצליח. אמנם אליבא דמומחה מטעם הנתבעים, ד"ר כרדוש, ככל שמתארך הזמן מעבר לשש השעות הראשונות מאז התאונה, הסיכון לכישלון הניתוח עולה, ומדובר על סיכון של 30% ומעלה (עמ' 113, שו' 24 – עמ' 144, שו' 12), אולם לדעת מומחה בית המשפט, התארכות הזמן בין קבלתו של התובע למיון בבית החולים ביום 7.10.06 לבין מועד הניתוח אינה קריטית להשגת תוצאות יותר טובות בניתוח מסוג זה (פרו' עמ' 12, שו' 20-19).

     

61. לתובע בוצע קיבוע של שבר תת-ראשי בצוואר הירך משמאל באמצעות שלושה ברגים חלולים באורך 6.5 ס"מ, וכן בוצע קיבוע חיצוני KW לשבר. לדעת מומחה בית המשפט, לו היה מבוצע לתובע קיבוע נוסף, ייתכן שהדבר היה מגביר את הסיכוי שהניתוח לא היה נכשל (פרו' עמ' 61, שו' 30-28), אולם "עשו את הניתוח בטכניקה שמקובלת. בעמדה של השבר, לפי מה שאנחנו רואים בשיקוף, בזמן הניתוח, היתה מצוינת. מי שניתח את הפציינט עשה את זה בצורה נכונה. לא יודע מה הניסיון ומה הדרגה מבחינת אורתופדיה" (פרו' שם, שו' 17-4).

    ד"ר כרדוש העיד, כי קיבוע שבר מסוג זה בעזרת שלושה ברגים הוא הקיבוע הכי טוב ומה שהיה מקובל בארץ בתקופה הרלוונטית (פרו' עמ' 112).

    לא שוכנעתי, כי היה ניתן לבצע את הניתוח בדרך שונה, כפי שכותב פרופ' שטיין בחוות דעתו. בעדותו אישר פרופ' שטיין ששיטת הקיבוע בשלושה ברגים היא השיטה המקובלת בשנת 2006, וכי היה נכון לעשות שימוש בברגים חלולים במקרה זה, אולם לדעתו הברגים לא הוכנסו במקומם (פרו' עמ' 227, שו' 17-14; עמ' 234-233). דעתו של פרופ' שטיין כי הברגים לא הוכנסו במקום הנכון היא דעת יחיד, כאשר כל המומחים, כולל המומחה מטעם בית המשפט, העידו כי בסיום הניתוח צילומי ההדמיה שיקפו תוצאה טובה והצוות הרפואי היה שבע רצון מתוצאות הניתוח. יודגש, כי גם פרופ' שטיין מודה, כי ניתן להסיק מצילומי ההדמיה על חיבור השבר, ומגע בין קליפת עצם אחת לשנייה (פרו' עמ' 229, שו' 1).

     

62. זאת ועוד. מומחה בית המשפט התייחס לאפשרויות הקיבוע השונות בשבר מהסוג דנן – שבר בדרגה 3 או 4, שהציגה לו ב"כ התובע (ת/1), ולדעתו שימוש באופציה אחרת לקיבוע לא בהכרח היה מביא לתוצאה יותר טובה: "מה שאת אומרת לא בהכרח קורה, הרבה פעמים אנחנו מנתחים עם ברגים וזה מספיק. ולפעמים אנחנו עושים קיבוע כמו שאת מציעה מהספרות, וגם יש כישלון של השתל" (פרו' עמ' 14, שו' 13-11).

     

63. הניתוח בוצע על ידי שני מתמחים. לא שוכנעתי, כטענת התובע, כי המתמחים התרשלו בביצוע הניתוח וכן לא שוכנעתי כי בית החולים התרשל בכך שלא נכח מנתח מומחה. זאת מהנימוקים הבאים:

    ראשית, הניתוח בוצע על ידי המתמחים "בסדר גמור", כדברי המומחה מטעם בית המשפט (פרו' עמ' 18, שו' 8-7) וכן מהטעמים האמורים לעיל.

     

    שנית, ד"ר שפירא ביצע עד מועד הניתוח 441 ניתוחים כמנתח ראשי, מתוכם 44 ניתוחי קיבוע פנימי של צוואר הירך. מומחה בית המשפט נשאל בנושא זה והשיב, כי ניסיון מספק מבחינתו הוא בין חמישה לעשרה ניתוחים מסוג זה (פרו' עמ' 18, שו' 29), וכי המיומנות ואופן הביצוע עולים בחשיבותם על דרגת ההתמחות של הרופא (עמ' 21, שו' 15-14). אף ד"ר כרדוש העיד, כי החשיבות היא באופן ביצוע הניתוח וטיבו ולא בזהות המנתח, כאשר ייתכן שלמתמחה שביצע מאות ניתוחים כאלה בזמן האחרון יש יתרון על פני מומחה שביצע בפעם האחרונה ניתוח דומה כאשר היה מתמחה (עמ' 114, שו' 25-13). עוד העיד ד"ר כרדוש, שלו היה הוא מקבל תוצאה כזו בסיום הניתוח הוא היה שמח, מאחר שהתקבלה תוצאה "מעולה" (עמ' 114, שו' 31-28).

     

    שלישית, ד"ר ישראלי העיד, כי הנוהל בתל השומר הוא, שניתוחים מסוג זה מתבצעים על ידי רופאים שבשלבי ההכשרה שלהם הגיעו למיומנות מספקת לעשות את הניתוח:

    "בניתוחים של שברי צוואר ירך, הם ניתוחים שנעשים על ידי רופאים במהלך ההתמחות, שהגיעו למיומנות מספקת, בשביל לעשות את הניתוחים האלה. אנחנו משתתפים בתור רופאים מומחים, כשיש צורך בהוראה מיוחדת או אנחנו רוצים להכשיר מישהו צעיר, או לבדוק איך הניתוחים נעשים. אבל ככלל, הניתוחים האלה נעשים על ידי רופאים במעמד של ד"ר שפירא באותה תקופה..." (פרו' עמ' 286, שו' 7-2).

    עוד על פי עדותו, רופאים מומחים נמצאים בכוננות בסמוך לבית החולים וזמינים בכל שעה לקריאת הצוות המנתח, אם מתעוררת בעיה, ואף הוא היה זמין ובכוננות במועד הניתוח של התובע (פרו' עמ' 293, שו' 22-15; עמ' 295, שו' 24-13).

     

    רביעית, גם אם אקבל את גרסתו של התובע שתאם את הגעתו לבית החולים עם ד"ר ישראלי, גרסה שלא נסתרה על ידי ד"ר ישראלי, שהעיד כי הוא זוכר שיחת טלפון בקשר לתובע טרם הגעתו לבית החולים (פרו' עמ' 278, שו' 12), אין זה סביר שד"ר ישראלי הבטיח לתובע שהוא ינתח אותו, מאחר שמדובר בבית חולים ציבורי, והתובע לא נותח במסגרת השירות הפרטי. בנושא זה מקובלת עליי גרסתו של ד"ר ישראלי:

     

    "דיברו איתי שיש מקרה של ישראלי שנפגע ברומניה, עם שבר צוואר ירך. ואם הוא יכול להגיע לתל השומר. בתור תפקידי כסגן מנהל המערך האורתופדי, זה היה התפקיד שלי לאשר, לראות לפי מצב המחלקה באותה תקופה. ונתתי להם אישור לבוא לתל השומר" (פרו' עמ' 278, שו' 17-14).

     

64. יתרה מכך, בתצהירו ציין התובע כי קרובי משפחה וחברים המליצו לו על ד"ר ישראלי, וכי ד"ר ישראלי ידע על הגעתו (ס' 6 לתצהיר התובע). התובע לא דיבר באופן אישי עם ד"ר ישראלי ולא העיד מי ממכריו, בקשר לתוכן השיחה. אשר על כן, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הובטח לו שינותח על ידי ד"ר ישראלי.

    ייתכן שהתובע קיווה כי ינותח על ידי ד"ר ישראלי, אולם לא הובטח לתובע כי ינותח על ידי מומחה כזה או אחר, ומכל מקום אין בעצם העובדה שנותח על ידי מתמחים בדרגת ניסיון מתאימה לניתוח מסוג זה משום רשלנות בית החולים.

     

65. מהאמור עולה, כי בית החולים לא התרשל בניתוח קיבוע עצם הירך.

     

    אחריותו של הנתבע – פרופ' היים – במהלך המעקב הרפואי במרפאה האורתופדית

66. ביום 18.10.06, בתום תקופת האשפוז שלאחר הניתוח, ולאחר דיון מחלקתי, נרשם במכתב השחרור: "בצילומי ביקורת לאחר הניתוח נראתה תזוזה משנית של ראש מפרק הירך למנח וארוס וקיצור. לאחר ביצוע CT שהדגים תמונה דומה ולאחר דיון מחלקתי הוחלט על המשך מעקב, ובמידה וקיים שינוי נוסף ביצוע החלפת מפרק ירך. בשחרור הבדל באורך רגליים של 1 ס"מ, רגל הניתוח (שמאל) קצרה יותר" (עמ' 393 למוצגי התובע).

    לדעת המומחה מטעם בית המשפט, למרות שבצילום ה-CT נראתה תזוזה, בשלב זה ההנחיה למעקב היא נכונה, שכן יש מקרים דומים בהם השבר מתאחה עם הזמן (פרו' עמ' 24, שו' 12-7).

     

67. לאחר תקופת השיקום שוחרר התובע למעקב במרפאה האורתופדית, מעקב שנוהל על ידי הנתבע. בסיכום האשפוז ממחלקת השיקום מיום 24.10.06 נרשם, כי התובע אינו יציב לדריכה על רגל שמאל (עמ' 395 למוצגי התובע). בבדיקה מיום 2.1.07, מציין הנתבע כי התובע אינו דורך על רגל שמאל, המליץ לו ללכת עם מקל ובדיקה חוזרת בעוד שלושה חודשים (עמ' 457-456 למוצגי התובע).

     

68. גם בבדיקות הבאות המליץ הנתבע על המשך מעקב, על אף כאביו של התובע, ולאור פענוחו השגוי את הצילומים, כאשר סבר כי אלו מראים על איחוי (שם). כך, עד שנה וחצי לאחר התאונה, אז חל מפנה בדעתו של הנתבע, והוא הפנה את התובע לבדיקות נוספות לשם הכרעה בשאלת האיחוי.

     

69. יצוין, כי אין כל תיעוד מהביקורים במרפאה על כי הנתבע ראה את מכתב השחרור של התובע וכי נתן להנחיות המחלקה משקל במסגרת שיקול דעתו. כך, הפעם הראשונה שהנתבע כותב שיש קיצור ברגל המנותחת, היא ביום 26.4.07. זאת, על אף שהקיצור הוזכר כבר במכתב השחרור מהאשפוז שלאחר הניתוח (מיום 18.10.06). בנסיבות אלו, לא ברור האם הנתבע היה מודע לקיצור עד ליום 26.4.07, והאם התייחס אליו כגורם בהערכתו את מצבו הרפואי של התובע.

     

70. בחקירתו העיד הנתבע, כי הוא ראה את תיק הצילומים לפני שהתובע הגיע אליו, קרא את כל המסמכים הרלוונטיים במחשב וידע על הדיון המחלקתי וההמלצות בשחרור מבית החולים, אך לא כתב את סיכום האשפוז בתיעוד המעקב הרפואי ולא כתב שיש קיצור ברגל. לדבריו: "[כ]שאני מקבל את הבן אדם למרפאה אני לא הולך לסכם מה שהיה באשפוז. אני ממשיך הלאה את הטיפול אני לא הולך אחורה" (פרו' עמ' 164, שו' 16-15). עם זאת, בהמשך חקירתו הודה הנתבע, כי ככל הנראה לא אבחן שיש לתובע קיצור משמעותי ברגל, ומכל מקום אינו חושב שקיצור הרגל מראה על אי חיבור השבר (פרו' עמ' 170, שו' 13-4; עמ' 171, שו' 17-12; עמ' 195, שו' 25-24; עמ' 196, שו' 3-1).

     

71. לדעת מומחה בית המשפט, מקובל שלא לכתוב במהלך מעקב רפואי את כל ההיסטוריה הרפואית, והעובדה שאין רישום אינה מעידה על היעדר מעקב. על אף זאת, לדעתו היה על הנתבע לרשום גם את מצב השבר כפי שראה בצילום, ולא רק את ההמלצות, כפי שרשם הנתבע (פרו' עמ' 31, שו' 28; עמ' 32, שו' 7; עמ' 41, שו' 18). כמו כן, לדעת מומחה בית המשפט, היה על הנתבע לפרט יותר אשר לקיצור ברגל, וביחס לכך שלא ברור אם השבר התאחה או לא (פרו' עמ' 38, שו' 16-15). זאת, מאחר שלדעת מומחה בית המשפט קיצור יכול להביא לחוסר איחוי ומהווה אינדיקציה לכך שהשבר לא מחובר (פרו' עמ' 26, שו' 28).

     

72. אין חולק, כי במהלך המעקב פענח הנתבע את הצילומים באופן שגוי, וסבר בטעות כי השבר התאחה. הנתבע הודה, כי טעה במשך שנה וחצי לחשוב שהשבר מתאחה, בעוד שבפועל לא היה חיבור כלל (פרו' עמ' 174, שו' 20-13). הנתבע הסביר, כי הוא לא ראה בניה של חיבור סביב העצם, אולם הביא בחשבון כי התובע לא דרך על הרגל כמה חודשים, ועל כן יש שינוי של האנטומיה של העצם. כן הביא בחשבון, כי יש אספקת דם לראש העצם, וממכלול הנתונים הסיק כי יש סיכוי לחיבור (פרו' עמ' 176, שו' 3 – עמ' 177, שו' 9).

     

73. לדעת המומחה מטעם בית המשפט, על סמך הצילום אי אפשר לדעת אם יש איחוי או לא (פרו' עמ' 37, שו' 9-6). כך, לגבי הצילומים מיום 2.1.07, מיום 13.3.07 ומיום 31.1.08 (פרו' עמ' 38, שו' 7-1). גם ד"ר כרדוש סובר שעל פי הצילומים השבר לא מחובר, אם כי, לדעתו, ניתן גם לסבור שיש חיבור (פרו' עמ' 89, שו' 5 -11 , 25-17).

    במקרה שלא ניתן להכריע על סמך הצילום העיד המומחה מטעם בית המשפט, כי: "מה שאני עושה במקרים האלה, אני נותן לפציינט להתחיל לדרוך. ולבדוק עד כמה כואב לו. אם הכאבים הם עצומים אז אולי נותן לנו רמז שאין איחוי" (פרו' עמ' 38, שו' 10-9).

     

74. בבדיקה הקלינית התרשם הנתבע, כי למרות תלונותיו של התובע על כאבים, ועל חוסר יכולתו לדרוך על הרגל, או לבצע פעולות הדורשות התכופפות כגון לגרוב גרביים, יש שיפור של השרירים סביב הירך, ומכאן הסיק כי התובע דורך על הרגל והשבר מחובר (פרו' עמ' 179, שו' 3-1; עמ' 181, שו' 9-4; עמ' 182, שו' 14).

     

75. הנתבע העיד, כי התעלם מכאביו של התובע, לא האמין לו וכעס עליו בגין תלונותיו החוזרות ונשנות. כבר בתחילת חקירתו העיד הנתבע, כי הוא זוכר את הטיפול בתובע וזוכר ש"לא הייתה כימיה" ביניהם (פרו' עמ' 154, שו' 22). הנתבע תיאר שהגיב "בצורה ג'ינג'ית" לסוג הדיבור של התובע והתנהגותו, והתפתח ביניהם דיון לא נעים "על דברים אישיים" (פרו' עמ' 155, שו' 11-3). עוד העיד, כי התובע התלונן על כאבים אולם הנתבע כעס עליו ולא האמין לו:

     

    "ש. פרופסור היים הוא התלונן על כאבים? הוא התלונן על כאבים, או שזה השלב שכעסת עליו?

    ת. כעסתי עליו הרבה לפני.

    ש. וגם אחרי.

    ת. הוא, הוא התלונן על כאבים באזור הירך, שמעתי אמרתי אוקיי... זה סביר אחרי ניתוח כזה גדול" (פרו' עמ' 180, שו' 21-15).

     

    ובהמשך:

    "ש. התעלמת מהכאבים שלו?

    ת. כן, בגלל זה הוא התעצבן עליי" (פרו' עמ' 182, שו' 18-17).

     

76. בחלק מן הביקורים לא תעד הנתבע את תלונותיו של התובע על כאבים, אולם בביקור מיום 26.4.07 נרשם: STILL HAS PAINS (עמ' 456 למוצגי התובע). מכאן, שהתובע סבל מכאבים גם בביקורים הקודמים (פרו' עמ' 188, שו' 14-13). גם במועד זה, כחצי שנה לאחר הניתוח, לא חשד הנתבע, כי הכאבים מראים על אי חיבור השבר (פרו' עמ' 188, שו' 21-16). הנתבע נימק את אי התייחסותו לכאבים:

    "לא אמרתי לך שרבנו? על הנושא של כאב. זה בגלל שאנחנו דיברנו על הכאב. והטיפול בכאב.

    ש. אז אתה האמנת לו שכואב לו?

    ת. האמנתי לו שכואב לו. כי עצם זה כמו מכוניות... יש גדולים וקטנים, הבן אדם בא כי כואב לו, ואני ניסיתי להסביר לו בדיוק מה שהסברתי לך על השינוי של הפיזיולוגיה של העצם, של הרקמה הרכה, והוא היה מאוד תוקפני לגבי ה, ההסבר שלי לכאב שלו.

    ש. אבל יכול להיות שהוא הרגיש שאתה מתעלם מהכאב שלו? שאתה לא מתייחס לכאב שלו?

    ת. יכול להיות.

    ...

    ת. ... לא שלא התייחסתי, הריב שלנו היה בעוצמה של הכאב, שאני חשבתי שהוא מגזים" (פרו' עמ' 190, שו' 25-13; עמ' 192, שו' 19-18).

     

77. קשה להלום ולהבין כיצד לא התייחס פרופ' היים לכאביו של התובע, באופן העולה כדי עצימת עיניים ממש. כל המומחים בתיק זה סוברים, כי כאבים מהווים חשד לאי חיבור. כך, ד"ר לוין (פרו' עמ' 44, שו' 11-10). אף הנתבע בעצמו סובר כן ובראייה לאחור מודה, כי הכאבים של התובע באו בעקבות חוסר האיחוי (פרו' עמ' 173, שו' 25 – עמ' 174, שו' 2; עמ' 192, שו' 24-23).

     

     

78. תגובתו המתאימה של הנתבע לכאביו של התובע הגיעה רק בחודש ינואר 2008, אז שלח את התובע להתייעצות עם ד"ר ישראלי. הנתבע התקשה להסביר בחקירתו מדוע רק אז התרשם מכאביו של התובע, ודומה כי לא יכל לעצום את עיניו עוד:

     

    "בתאריך הזאת הוא בא אלי ואז בגלל הכאב שלחתי אותו לישראלי. כי אז חשבתי כנראה שלא צריך להיות כאבים כאלו, בשלב הזה... אני לא יכולתי להסביר לעצמי מהעוצמה של הסבל שלו כל כך הרבה זמן אחרי הניתוח ולכן שלחתי אותו לישראלי" (פרו' עמ' 202, שו' 18-5).

     

79. הנתבע הודה, כי לו היה מאמין לכאבי התובע היה שולח את התובע לד"ר ישראלי בשלב מוקדם יותר (פרו' עמ' 203, שו' 6-3).

     

80. לטעמי, בהתעלמו מן הכאבים של התובע ומן הקיצור ברגלו השמאלית – התרשל הנתבע. הנתבע לא השכיל לעמוד על משמעותה וטיבה של הבדיקה הקלינית, שהצביעו על תוצאות שונות, אשר עמדו בסתירה לפענוח הצילומים על ידו, כפי שסבר באותה עת. לנוכח היותם של הצילומים נתונים לפרשנות, כפי שהעידו המומחים בתיק זה, מוכן אני לקבל, כי פרופ' היים התרשם מצילומי הרנטגן, בטעות, כי יש חיבור של השבר. טעות זו כשלעצמה, אינה עולה כדי רשלנות. אולם, מדובר בטעות חוזרת ונשנית, כאשר התמונה הקלינית אינה עולה בקנה אחד עם הסברה שיש חיבור, והדבר היה צריך לעורר את חשדו של פרופ' היים, שמא נכון לפרש את התמונה העולה מן הצילומים באופן אחר, אפשרי גם כן.

     

81. מומחה בית המשפט העיד, כי ההסתמכות על הצילום אינה משמעותית, אלא: "הבדיקה הקלינית, המעקב הקליני, זה מה שקובע ... לראות החולה לראות כמה כואב, כמה הוא מסוגל לדרוך. כמה הוא מתקדם בהליכה. כמה הוא מתקדם בדריכה. ועד כמה זה נסבל הכאב" (פרו' עמ' 45, שו' 31-26).

     

82. התרשמתי מעדותו של הנתבע, כי לא אבחנה מוטעית בתום לב גרמה לכך שלא ייתן חשיבות לכאבי התובע, אלא כעסו על התובע, שנבע לדבריו ממניעים אישיים, מנע ממנו מלהתייחס לכאביו של התובע ולתת להם את המשקל הראוי, עד לשלב מאוחר, כשנה וחצי לאחר התאונה. כעס זה אינו רלוונטי ואין זה ראוי שישפיע על דעתו של הרופא למצבו הקליני של החולה. כאביו החוזרים ונשנים של התובע, כמו גם קיצור רגלו שהלך וגדל, ותלונותיו בדבר אי יכולתו להתכופף – כל אלו היו צריכים להדליק "נורה אדומה" לנתבע, ולשקול אפשרות שהשבר לא התאחה.

     

     

    עקמת תנוחתית, ניתוח פריצת הדיסק ושאלת הקשר הסיבתי

83. כאמור, לטענת התובע, בעקבות צליעתו במשך שנה וחצי וכאביו הבלתי פוסקים, פיתח עקמת תנוחתית, ולבסוף נותח בעמוד השדרה בשל פריצת דיסק.

     

84. אף לאחר שקבענו שהנתבע התרשל במהלך המעקב הרפואי, עדיין יש לשאול האם התרשלותו גרמה לנזק, ואם היה מפנה את התובע מוקדם יותר לבדיקות לאבחון חוסר האיחוי, האם ניתן היה למנוע את קרות "אירועי הגב" שקרו לאחר מכן?

     

85. בשאלה זו קבע מומחה בית המשפט בחוות דעתו, כי לדעתו אין קשר סיבתי בין הניתוח להחלפת מפרק הירך לבין כאבי הגב, שכן בהתאם לתיקו הרפואי של התובע, סבל התובע עוד עשור טרם התאונה מכאבי גב תחתון, ואלו קורנים לרגל ימין כבר שנים רבות.

     

86. בחקירתו תיקן מומחה בית המשפט ודייק, כי בחוות דעתו התכוון לעקמת מובנית שמתפתחת במשך שנים, אולם יכול להיות שבמהלך התקופה שהתובע הלך בצליעה ובכאבים הוא פיתח עקמת תנוחתית (פרו' עמ' 53, שו' 22-8). כמו כן, לדעת המומחה, ההחמרה בכאבי הגב של התובע במהלך התקופה עד שנותח בפעם השניה וחוסר החיבור של השבר במשך תקופה ארוכה, תרמו להיווצרותו של בלט הדיסק בחוליות L5-L4, והחמירו בעיה קיימת (פרו' עמ' 52, שו' 21-17; עמ' 54, שו' 10-1; עמ' 57, שו' 6-5). לדברי ד"ר לוין, הוא אינו יודע האם עבודתו של התובע כחשמלאי מנופים תרמה גם היא לעומס על הגב ולכאבי הגב (פרו' עמ' 57, שו' 21-14).

     

87. אף לדעת ד"ר כרדוש, המומחה מטעם הנתבעים, במהלך התקופה שהלך התובע בצליעה ועם קיצור שהלך והחמיר, פיתח התובע עקמת תנוחתית, שייתכן שגרמה לבלט דיסק שנגרם לו מאוחר יותר (פרו' עמ' 122-121).

     

88. זאת ועוד. לדעת מומחה בית המשפט, ככל שהיו מנתחים את התובע בניתוח להחלפת מפרק מוקדם, התוצאה של איחוי העצם הייתה יותר טובה (פרו' עמ' 42, שו' 16-11). אין צורך לומר, שהיו נחסכים מן התובע הכאבים שהיו מנת חלקו במשך תקופת המעקב.

     

89. על הנתבע היה לצפות זאת. אי לכך, אני קובע, כי רשלנותו של הנתבע גרמה לתובע להחמרה בכאבי הגב, שהובילו לאיחור בניתוח להחלפת המפרק, לעקמת תנוחתית, לצורך בניתוח פריצת הדיסק בשנת 2008 ולתוצאה של כף רגל ימין צנוחה.

     

    הנזק

90. בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, לתובע מגבלה בינונית על כושר הפעולה של מפרק ירך שמאל בשיעור של 20%; מגבלה בעמוד שדרה מתני בשיעור של 10%; ונכות צמיתה בשיעור של 5% בגין כף רגל צנוחה מימין. נוכח קבלת התביעה רק במישור שבין התובע לנתבע, יש לקחת בחשבון לעניין חישוב הנזק רק את נכותו בעמוד השדרה ובכף הרגל הצנוחה. אשר על כן, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע לצורך חישוב זה היא 14.5%.

     

91. מהי השפעת נכותו הרפואית על תיפקודו של התובע?

     

92. לעניין זה הוגשו חוות דעת של מומחים תעסוקתיים מטעם הצדדים. יצוין, כי אין מחלוקת בין המומחים התעסוקתיים מטעם הצדדים, כי בעקבות כלל המגבלות האורטופדיות של התובע הנובעות מהאירועים נשוא התביעה, ובנוסף עליהם כף הרגל הצנוחה, הוא איבד את כושרו להמשיך בעבודתו כחשמלאי מנופים בנמל אשדוד. המומחה התעסוקתי מטעם התובע, פרופ' כראל, קבע בחוות דעתו כי אובדן הכושר לעבוד בעבודתו נובע ממכלול בעיותיו הרפואיות הנובעות מהתאונה: "מתוך השתלשלות הארועים כעולה מן התעוד הרפואי המפורט לעיל + תעוד רפואי נוסף וממצאי בדיקתי, ניתן לקבוע שמר בוים איבד באופן מלא את כושרו לעבוד כחשמלאי מנופים מאז התייצב מצבו הרפואי הקבוע בשנת 2009". בחקירתו העיד פרופ' כראל כי הדבר נובע במישרין מכף הרגל הצנוחה שאובחנה אצל התובע:

     

    "ש. והתובע, הבנתי ממך, לא יכול לחזור לעבוד על מנופים, לא בגלל המפרק ירך שהחליפו לו. אלא בגלל הרגל הצנוחה.

    ת. ראש, בראש ובראשונה, אמרתי את זה". (פר' עמ' 406, שו' 19 – 21).

     

93. המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר חיים כהן, קבע בחוות דעתו כי הסיבות הרפואיות שבגינן הפסיק התובע לעבוד הן "שילוב של צניחת כף רגל ימין, בעיות גב תחתון, הגבלה בשורש כף יד שמאל והגבלה בתנועות מפרק ירך שמאל". ד"ר כהן אישר את קביעתו בחקירתו הנגדית:

    "ת. חשמלאי מנופים, אין ספק שהוא, בגלל שילוב המחלות לא יכול לחזור. כי יש שם גם צניחת כף רגל, ש... גם הגבלה שהמומחה מטעמך, כתב שהוא הגבלה ניכרת. זה דברים שלא יכולים לאפשר עבודה לטפס אאה... למנופים גבוהים".

    ש. זאת אומרת, שאתה מסכים שבגלל שילוב הבעיות שמצא הנמל, הוא לא יכול לחזור לעבודתו כחשמלאי מנופים. בזה יש הסכמה בינך לבין פרופסור כראל. נכון?

    ת. ... כן. אבל אני הכנסתי גם הסתייגות

    ...

    ת. הוא לא איבד את כושר עבודתו לעבוד כחשמלאי מנופים, כתוצאה מהחלפת מפרק הירך".

    (פרו' עמ' 421, שו' 9-1).

     

94. בתוספת לחוות דעתו מאשר ד"ר כהן, כי התיעוד שהתקבל מנמל אשדוד מלמד "כי הבעיה הראשית שמנעה את חזרתו של מר י. לעבודה היא חולשת כף רגל ימין, שהיא תוצאה של מחלת עמוד השדרה המותני".

     

95. מהאמור עולה, כי התובע איבד את כושר עבודתו כחשמלאי מנופים בעיקר כתוצאה מנכויותיו הרפואיות בגין הגבלה בעמוד שדרה מותני ורגל צנוחה. שוכנעתי, כי לאור הכשרתו, ניסיונו וגילו של התובע, הוא איבד את כושר עבודתו במקצועו כחשמלאי מנופים. התובע העיד, כי פנה לשיקום בביטוח לאומי ונדחה (פרו' עמ' 147, שו' 28-27; עמ' 151), וכי מאז התאונה הוא יושב בבית ו"משתגע" (פרו' עמ' 141, שו' 12-11). עדותו נתמכה על ידי עדות אשתו ובנו (פרו' עמ' 132, שו' 23-22; עמ' 134-133).

     

96. על פי תעודת עובד ציבור של גב' לאורה טורנקוב מיום 1.2.15, פנה התובע לראשונה למל"ל בתביעה לנכות כללית ביום 8.11.07, ואושרה לו קצבה מלאה (75%=100%) מיום התאונה – 9.10.06. החל מיום 1.8.09 נדחתה תביעת התובע על ידי המל"ל מאחר שנקבע, כי לא איבד את כושרו להשתכר כדי 50%. התובע ערער על קביעה זו, אך ועדת הערר דחתה את ערעורו ביום 12.1.10 ואישרה את קביעת הועדה הראשונה. מאז לא פנה התובע למל"ל בתביעה נוספת.

     

97. אכן, על פי העדויות וחוות הדעת, אין התובע יכול לשוב לעבודתו כחשמלאי מנופים. עם זאת, אין בידי לקבל כי התובע איננו כשיר כלל לעבוד בעבודה אחרת. בשים לב לנכות הרפואית המשוקללת, שאינה נובעת מהנכות בגין הניתוח במפרק, בשיעור של 14.5%, לכך שעקב ניתוח הדיסק בגבו וצניחת כף הרגל שהביאו לאיבוד כושר עבודתו כחשמלאי מנופים, ובשים לב לגילו של התובע בעת פגיעתו, אני מעמיד את השפעתה של הנכות הרפואית על כושר עבודתו של התובע, כפי שהציע פרופ' שטיין מטעם התובע, כגדולה במחצית מנכותו הרפואית המשוקללת לענייננו, היינו על 22%.

     

98. נשאלת השאלה, ממתי יש לחשב את נזקו של התובע, שכן לאחר שקבענו שפרופ' היים התרשל בביצוע המעקב, יש לתת את הדעת לשאלה מאיזה שלב הפך המעקב מטעות לרשלנות שמחייבת בנזיקין.

    המומחה מטעם בית המשפט העיד, כי אף במקרה של חוסר איחוי, היה ממתין בין חמישה לשבעה חודשים ממועד ניתוח השבר עד למועד שבו היה מבצע ניתוח החלפת מפרק, וזאת כדי לתת סיכוי לשבר להתאחרות באופן טבעי ולהימנע מניתוח נוסף (פרו' עמ' 46, שו' 9-8). אני מאמץ את חוות דעתו וקובע, כי היה על פרופ' היים לשלוח את התובע לבירור בשאלת האיחוי כעבור מחצית השנה ממועד התאונה.

    אשר על כן, מועד תחילת הנזק לצורך החישוב הוא מיום 7.5.07.

     

    הפסד השתכרות לעבר

99. במועד התאונה היה התובע בן 58. עקב נכויותיו, עבודתו בנמל אשדוד הופסקה, ומאז לא חזר התובע לעבוד. ממועד הניתוח בשנת 2006 ועד למועד פרישתו לפנסיה מוקדמת בשנת 2009, לא עבד התובע וקיבל משכורת חודשית מופחתת תוך ניכוי יתרות ימי מחלה וחופשה שעמדו לו. משנת 2009, עת פרש לגמלאות, מקבל התובע פנסיית נכות כ-10,000 ₪ בחודש.

     

100. על פי טופס 106 לשנת 2005, שכרו החודשי הממוצע של התובע בשנה שקדמה לתאונה עמד על 27,000 ₪. נתון זה תואם את נתוני שכרו של התובע בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעמו (עמ' 192, 196 למוצגי התובע). סכום זה כשהוא מוצמד להיום עומד על סך של 32,274 ₪.

     על יסוד האמור לעיל, חישוב הפסד הכנסתו לעבר ולעתיד ייערך לפי 22% מהשכר המשוערך להיום, היינו לפי סך של 7,100 ש"ח (22%*32,274).

      

     הפסד שכרו של התובע לעבר מיום 7.5.07 ועל ליום פסק הדין הוא 781,000₪ (7,100*110 חודשים). לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.

      

     אובדן כושר השתכרות 

101. אבדן כושר השתכרותו של התובע מיום פסק הדין ועד ליום 6.12.2018, עת הגיעו לגיל פנסיה, עומד על סך של 198,374 ₪ (החישוב נעשה לפי 7,100 ₪ למשך 29 חודשים לפי מקדם היוון של 27.94).

      

     הוצאות בגין עזרת צד ג'

102. בסיכומים מטעם התובע נתבע בראש נזק זה סכום של כ – 43,000 ₪ לעבר, וסכום של כ – 66,000 ₪ לעתיד.

     ב"כ הנתבעים טען, כי נוכח טענתו כי יש לדחות את התביעה אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. עוד לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח כי אשתו פוטרה בגלל הטיפול בו, ומכל מקום היא אינה התובעת בתיק ואינה זכאית לקבל פיצוי עבור הפסדיה.

      

103. אשת התובע, על פי תצהירה שלא נסתר, סעדה את התובע. גם בנו העיד בתצהירו, כי התובע זקוק לעזרה בפעילויות היום יום, עקב מגבלותיו. לטענת התובע, אלמלא עזרתה של אשתו, היה נזקק לעזרה סיעודית בתשלום. אשת התובע עבדה בחברת אלפא קוסמטיקה משנת 1995, ופוטרה לפי מכתב החברה שצורף לתצהירה בחודש יולי 2007. עד לפיטוריה עבדה אשת התובע מעל ל-20 שנה. משכורתה ערב פיטוריה לפי התלושים עמד על סך ברוטו של כ-2,500 ₪ בממוצע. עוד טוען התובע בהקשר זה, כי עקב הפגיעה לא יוכל התובע לסייע בעבודות משק הבית כלל, ועל כן הוא זקוק לעזרה בתשלום.

      

104. יצויין, כי בכתב התביעה שהוגש ביום 17.1.2011, היינו למעלה מארבע שנים מאז התאונה, תבע התובע בגין עזרת הזולת לעבר סך של 10,000 ₪, היינו כ – 2,500 ₪ לכל שנה.

105. מקובלות עליי עדויותיהם של התובע, רעייתו ובנו כי הוא נזקק לעזרת צד ג' מסוימת עקב מגבלותיו ועל כן זכאי לפיצוי בגין עזרה זו, גם אם המדובר בעזרת בני משפחה, בלא שנלקחה עזרה בשכר. יש בסיס להנחה כי בתקופות הסמוכות לאחר הניתוחים היה זקוק התובע לעזרה רבה יותר מרעייתו וממשפחתו, ואילו מאז ועד היום העזרה מועטה יותר באורח משמעותי. כן נראה כי התובע יזדקק לעזרת צד ג' מסוימת גם בעתיד.

     בשים לב למגבלותיו עקב הניתוח בגבו וצניחת כף הרגל, ובשים לב לסכום שנתבע בכתב התביעה לעבר בראש נזק זה, אפסוק על דרך האומדן סך של 25,000 ₪.

      

     אשר לעתיד, נוכח מגבלותיו של התובע כפי שפורטו, אפסוק סך של 60,000 ₪.

      

     הוצאות בגין טיפולים ותרופות

106. על פי תצהירו, לתובע היו הוצאות בסך 5,000 ₪ לרכישת תרופות ואמצעי עזר להליכה, וכן הוא נושא בהוצאות בגין תרופות שאינן מכוסות בסל התרופות בסך של 200 ₪ לחודש. כמו כן, הוא זקוק ויזדקק לדבריו לטיפולי פיזיותרפיה, משככי כאבים, זריקות הרגעה לפי הצורך על מנת לטפל בכאביו ובמוגבלותו. התובע זקוק גם לאביזרים אורטופדיים כגון: הליכון, מקלות הליכה, סד לרגל, הגבהה לנעל, נעליים להגבהה וכדומה. על אף שלא צרף קבלות, מבקש התובע לפסוק לו סכום גלובאלי בגין הוצאותיו הרפואיות. בכתב התביעה הועמד סכום זה על 20,000 ₪. בסיכומיו ננקב הסכום של 200,000 ₪ לעבר ולעתיד.

     לטענת הנתבעים, התובע לא צרף קבלות להוכחת הוצאותיו הרפואיות, ועל כן אין הוא זכאי לנזק מיוחד זה.

      

107. אכן, כטענת ב"כ הנתבעים המדובר ב"נזק מיוחד", ולא הייתה מניעה מצד התובע להציג קבלות בגין הוצאותיו השונות. עם זאת, נוכח תלונותיו בעבר על כאבים, ושימוש במקל הליכה, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי גם בתיעוד הרפואי שצירף התובע, ובשים לב לכף רגלו הימנית הצנוחה של התובע שנזקק למכשיר תומך להליכה, בגין רכיב זה אני פוסק לתובע לעבר ולעתיד סכום גלובאלי של 40,000 ₪.

      

      

      

     ניידות

108. לטענת התובע, נכותו היא תנועתית מוטורית, ומשכך הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות. התובע זקוק לשימוש תכוף ברכבו על מנת להתנייד ממקום למקום, בהיעדר כל אפשרות לניידות עצמאית. התובע מעריך את נזקו זה במחצית העלות החודשית לדלק, ובסך של 218,391 ₪.

     לטענת ב"כ הנתבעים התובע לא הוכיח את הוצאותיו לניידות ולפיכך יש לדחות את תביעתו לפיצויים בגין ראש נזק זה.

      

109. אכן, כטענת הנתבעים לא טרח התובע לצרף הוכחה כלשהי להוצאות שהיו לו בראש נזק זה. ברם, שוכנעתי שנכותו של התובע היא כזו המצריכה סיוע בניידות, ואני פוסק לתובע לעבר ולעתיד פיצוי גלובאלי בגין רכיב זה בסך של 70,000 ₪.

      

     פיצוי בגין כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה

110. לטענת התובע, בעקבות נכויותיו הוא נפלט ממעגל העבודה בטרם עת, וסובל מפגיעה קשה באיכות חייו, מצער ופגיעה בהנאות החיים ומפגיעה בדימוי ובערך העצמי עקב היותו חסר מעש, בלתי פעיל ויושב בלא כלום. כל חבריו לעבודה בנמל אשדוד ממשיכים בעבודתם, דבר המגביר את תסכולו, בדידותו עד כדי בידוד חברתי, שמביא לכך שנוסע הלוך ושוב לבניו ברומניה מחוסר מעש. לטענת התובע, לאור כלל הנסיבות ושיעור הנכות, יש לפצות אותו בשיעור של 400,000 ₪ בגין כאב וסבל ואובדן הנאות החיים.

     לעומת זאת, טוענים הנתבעים, כי מדובר בסבל של מספר חודשים בלבד, מיום שהתברר כי אין איחוי של העצם ועד שבוצע לתובע ניתוח להחלפת מפרק ירך, פיצוי המוערך על ידם ב- 30,000 ₪. ביחס לפגיעה באוטונומיה הפיצוי המוערך על ידם הוא 20,000 ₪.

      

111. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני פוסק לתובע בגין נזק לא ממוני סך של 100,000 ₪.

      

      

      

      

      

     סיכום

112. על יסוד האמור לעיל אני פוסק לתובע את הסכומים הבאים:

      

     א. הפסד השתכרות לעבר (סעיף 100 לעיל) – 781,000 ₪

     ב. אובדן כושר השתכרות (סעיף 101 לעיל) – 198,374 ₪

     ג. עזרת הזולת לעבר ולעתיד (סעיף 105 לעיל) – 85,000 ₪

     ד. הוצאות לטיפולים ולתרופות וכו' (סעיף 107 לעיל)- 40,000 ₪

     ה. הוצאות לניידות לעבר ולעתיד (סעיף 109 לעיל) – 70,000 ₪

     ו. נזק לא ממוני (סעיף 111 לעיל) - 100,000 ₪

     סך הכול - 1,274,374 ₪ 

      

     לסכום הנקוב בסעיף 112 (א) – פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר - יש להוסיף ריבית ממחצית התקופה ועד היום.

      

113. מהסכום הכולל שמגיע לתובע כפיצוי על נזקיו יש להפחית את תגמולי הביטוח הלאומי שקיבל עד כה. בעניין זה הוגשה ביום 2.4.15 תעודת עובד ציבור של הגב' טורנקוב לאורה מהמוסד לביטוח לאומי וכן חוות דעתו של האקטואר שי ספיר שהוגשה מטעם הנתבעים.

      

114. בהתאם לתעודת עובד הציבור, אושרה לתובע קצבת נכות מלאה לראשונה ביום 9.10.06, אולם מכיוון שקיבל דמי מחלה מהמעסיק לא היה זכאי לתשלום בפועל, וזאת עד ליום 1.2.09, אז קיבל קצבה שוטפת למשך כחמישה חודשים, והחל מיום 1.8.09 הופסקה לו הקצבה. עוד על פי תעודת עובד הציבור, מאז לא פנה התובע בתביעה נוספת לביטוח הלאומי.

      

115. על פי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מיום 6.3.2014, קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות כללית בסך של 23,646 ₪. נתון זה מתיישב עם עדותה של אשת התובע, לפיה קיבל התובע מביטוח לאומי כ- 22,000 ₪ (פרו' עמ' 135, שו' 135-127).

     לפיכך, יש להפחית את הסכום האמור בחוות דעת האקטואר שי ספיר מסכום הפיצוי הכולל המגיע לתובע. הסכום שקיבל התובע על פי חוות הדעת של האקטואר משוערך להיום (הצמדה) מגיע לסך של 23,431 ₪.

      

     סוף דבר

116. התביעה נגד הנתבעת 1, מדינת ישראל - המרכז הרפואי המשולב ע"ש חיים שיבא תל השומר, בכל הנוגע לטענה בדבר רשלנות בקיבוע השבר במפרק הירך - נדחית.

      

117. התביעה נגד הנתבעים, לרבות הנתבע 2, פרופ' מיכאל היים, בגין ביצוע המעקב - מתקבלת.

      

118. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע עבור נזקיו סך של 1,250,943 ₪ (סכום זה הוא לאחר הפחתה בגין ניכויי מל"ל).

      

119. הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בהליך זה, לרבות עבור חוות דעת המומחים שהוגשו מטעמו, וכן בחלקו של התובע בשכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט, והכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום.

      

120.  כן יישאו הנתבעים בשכר טרחת עורכת דינו של התובע בשיעור של 20%, כמקובל, בצירוף מע"מ כחוק.

      

      

     המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

      

     ניתן היום, ז' תמוז תשע"ו, 13 יולי 2016, בהעדר הצדדים.