תביעה כספית, שעניינה אי תשלום דמי שכירות והוצאות ארנונה בגין נכס אותו שכרו הנתבעות, על פי הנטען, מאת התובע.
רקע ועובדות:
1.התובע הינו דודן של הנתבעות והינו בעל משק מספר 67 במושב שדה משה (להלן:- "המשק"). במשק בנויות מספר יחידות דיור, אותן משכיר התובע לשוכרים שונים.
על פי הנטען, בין התובע ובין הנתבעות נכרת הסכם שכירות בכתב, לפיו שכרו הנתבעות מאת התובע אחת מיחידות המגורים במשק (להלן גם "הנכס" או "המושכר") לתקופה שמיום 20.2.07 ואילך, כאשר הנתבעת 1 חתמה על הסכם השכירות גם בשם נתבעת 2. הנתבעות עשו שימוש במושכר עד ליום 10.4.11 (בהמשך הוסכם, כי הנכס פונה כבר ביום 8.4.11).
לטענת התובע, הנתבעות לא שילמו את דמי השכירות בגין מגוריהם במושכר, למעט באשר לתקופה בת חודשיים ימים, שבגינה שילמו את הסכום של 4,400 ₪. כמו כן, לא שילמו הנתבעות את חיובי הארנונה הדו חודשיים, שעל פי ההסכם התחייבו לשלם, בסכום של 582 ₪ לחודשיים, וזאת למשך כל תקופת השכירות.
התובע טוען, כי נהג בנתבעות בסלחנות ביחס לחוב דמי השכירות וכאשר פנה אל הנתבעות על מנת שתפנינה את הדירה, סירבו לפנותה, עד שניאותו לעשות כן ביום 10.4.16.
בתביעתו שלפניי עותר התובע לחייב את הנתבעות לשלם לו את דמי השכירות אשר לא שולמו בסכום של 105,600 ₪ וכן את חוב הארנונה בסכום של 14,550 ₪.
2.הנתבעות טוענות, ראשית, באשר לנתבעת 2, להעדר יריבות בינה ובין התובע, שכן, גם על פי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה, הנתבעת 2 אינה צד להסכם והיא אינה חתומה עליו.
לטענת הנתבעות, הרקע לסכסוך הינו סכסוך שפרץ בין התובע ובין נתבעת 2 באשר לקומת משרדים שרכשה הנתבעת 2, אותה חומד לעצמו התובע. לטענת הנתבעות, בתביעתו זו, מנסה התובע להלך אימים על הנתבעות.
לגופו של עניין, טוענת הנתבעת 1, כי אף היא אינה חתומה על הסכם השכירות וכי הסכם השכירות שצורף הוא הסכם מזוייף.
התובע התקשר עם נתבעת 1 בהסכם בעל פה להשכרת דירתו לנתבעת, זאת לאחר שהתובע "התנחל" בדירת אמן של הנתבעות ואירוח כיד המלך, על חשבון האם.
לטענת הנתבעות, בשלב מסויים, חלתה סבתן של הנתבעות, אמו של התובע ושל אמן של הנתבעות, כך שהסבתא נזקקה לשירותיה של עובדת זרה. הנתבעת 1 היא זו שטיפלה בהליך קליטת העובדת הזרה והיא זו ששילמה לה את שכרה בסכום חודשי של 2,300 ₪.
בשלב מסויים, הבינה הנתבעת, כי היא מתקשה לשלם את שכרה של העובדת הזרה ולשאת בנטל הכלכלי הכרוך בטיפול בסבתא והיא שטחה את טענותיה לפני התובע. התובע במענה לפניות הנתבעת 1, השיב, כי הוא מוותר על תשלום דמי השכירות ובלבד שהנתבעת תמשיך לטפל בסבתה, כל זאת, כאשר הוא ממשיך להתגורר בבית אמן של הנתבעות וחי על חשבון האם.
לטענת הנתבעת 2, היא עברה להתגורר עם אחותה, הנתבעת 1, כעבור 10 חודשים לערך לאחר תחילת תקופת השכירות, זאת בהפצרתו של התובע.
הנתבעות טוענות, כי היו מוכנות כל העת לעזוב את דירתו של התובע, אך המצב בו מתגורר התובע בבית אמן של הנתבעות היה נוח עבור התובע ולכן סירב לכך.
הנתבעות טוענות, כי פינו את הדירה מייד לאחר פנייתו הראשונה של התובע בעניין, באמצעות אחיהן, אשר הגיע ארצה עקב פטירת אביהן של הנתבעות.
3.עם תחילתו של ההליך, הסתבר, כי בין ההליכים הנוספים המתנהלים בין הצדדים, מתנהל הליך בנוגע לנכס אשר נרכש על ידי נתבעת 2 והתובע טוען לגביו, כי הוא נכס שבבעלותו, אשר נרשם על שם נתבעת 2 בשל הליכים פליליים שהתנהלו כנגד התובע.
במסגרת אותו הליך, עתר התובע להצהרה, כי הוא הבעלים של הנכס, כאשר כספים ששילמה הנתבעת 2 שם, הם כספים שיש לנכות מדמי השכירות אותם על הנתבעות לשלם כאן. אם לא תתקבל טענת התובע, כי הוא הבעלים של הנכס, אזי, על הנתבעות לשלם לו את דמי השכירות כאן, כמי שחייבת בדמי השכירות ולא כמי ששילמה אותם עבור רכישת המבנה.
לאור טענתו זו של התובע, כאשר אם היתה מתקבלת טענתו של התובע לבעלות על הנכס, לא היתה בפי התובע טענה בהליך דנן, עוכבו ההליכים כאן, עד להכרעה בתובענה בהליך הנוסף, שהתנהל בבית המשפט בקריית גת.
במסגרת אותו הליך, הגיעו הצדדים בסופו של יום להסכמה, לפיה תביעתו של התובע לבעלות על הנכס להידחות וכי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין השקעות שהשקיע בנכס. הצדדים הסכימו, כי אין בהסכמה זו כדי להכריע על ההליך דנן ולאור האמור, חודשו ההליכים כאן.
4.הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובע הגיש את תצהירו הוא ואילו הנתבעות הגישו את תצהיריהן ובנוסף הגישו תצהירים של אחיהן של הנתבעות, של דודן, של דודתן ושל אמן.
הנתבעות ביקשו בהמשך להעיד את העובדת הזרה אשר טיפלה באמן, שאינה נמצאת בארץ, כאשר עדותה תישמע באמצעות היוועדות חזותית (וידאו קונפרנס). מאחר ובית המשפט לא הספיק לשמוע את סיכומי הצדדים במועד שנקבע, נעתר בית המשפט לבקשה לפיה העדות תישמע במועד בו ישמעו הסיכומים. לקראת ישיבת הסיכומים, הודיעה העובדת הזרה, כי לא תוכל להעיד במועד שנקבע. בית המשפט לא נעתר לפיכך לדחיה נוספת מעבר לדחיה קצרה, שלא התאפשרה לצדדים ולפיכך, סיכמו הצדדים, מבלי שעדות העובדת תישמע.
דיון והכרעה:
5.אין מחלוקת בין הצדדים, כי הושגה הסכמה בין הצדדים, לפיה תשכור הנתבעת 1 את הדירה מאת התובע. ב"כ התובע אמנם עמד על כך שהנתבעות כפרו בכתב הגנתן בכך שמדובר בהסכם שכירות, אלא טענו, כי ניתנה להן הרשאה להתגורר בדירה, אלא שתוכן ההסכמה היה ברור והנתבעות אף נקטו בלשון מפורשת של שכירות בכתב הגנתן, כשציינו מפורשות "בגין שנת השכירות הראשונה מסרה הנתבעת 1 לתובע 12 שיקים ע"ס 2,100 ₪."
לבד מהמחלוקת בין הצדדים לעניין תוקפו של הסכם השכירות שנחתם בכתב ולעניין הנזק, הרי שעיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לטענת הנתבעות, כי הוסכם בשלב מסויים, כי הנתבעת 1 תפסיק לשלם את דמי השכירות, עקב ההסכמה שהושגה בין הצדדים.
6.לעניין תוקפו של הסכם השכירות בכתב, מצאתי מקום לקבוע, כי לא הוכח, כי הסכם זה אמנם נחתם על ידי הנתבעת 1.
הסכם השכירות הוכחש על ידי הנתבעת. התובע, אשר טען כי אינו כותב, עקב קשיים וכי הסכמים אותם ערך נערכו על ידי גורם נוסף, לא העיד את אותו גורם שערך את הסכם השכירות.
גם החתימה על הסכם זה הוכחשה על ידי הנתבעת 1 ועיון בה מלמד, כי זו כלל אינה דומה לחתימתה של הנתבעת 1. הנתבעת 2 אף היא אישרה, כי החתימה אינה נחזית להיות חתימת אחותה, אך כאמור, גם בעין בלתי מקצועית, אין ספק, כי מדובר בחתימה שאינה דומה לחתימת הנתבעת 1.
זאת ועוד, הסכם השכירות נוקב בדמי שכירות חודשיים בשיעור של 2,200 ₪, כאשר בפועל שילמה הנתבעת 1 לתובע בשיקים שסכום כל אחד מהם הינו 2,100 ₪. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת לפער שבין שני הסכומים.
7.בנוסף, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם דמי השכירות כוללים גם את הוצאות הארנונה. בהמשך פסק הדין אתייחס לכך בהרחבה, אך אציין, כבר כאן, כי מעצם העובדה שהנתבעת מסרה שיקים בסכום נקוב, כאשר סכום הארנונה ידוע ואין אסמכתא או טענה לכך ששילמה את תשלומי הארנונה במקביל לתשלום דמי השכירות, ניתן להסיק, כי ככל הנראה לא היתה צריכה לשלם לתובע תשלומים נוספים מעבר לתשלום דמי השכירות, בשיעור של 2,100, ₪ לחודש, כפי שהופיע על גבי השיקים.
8.ובטרם אתייחס לסוגיה הנוספת השנויה במחלוקת, אתייחס לשאלת היריבות שבין התובע ובין הנתבעת 2.
הנתבעת 2 טוענת, כי התגוררה באזור המרכז, וכי הנתבע היה זה שהציע לה לעבור להתגורר יחד עם הנתבעת 1. לטענתה, שיתפה את התובע ברצונה לעבור ולהתגורר באזור קרית גת והתובע הציע, כי תתגורר עם אחותה. כאשר הסבירה, כי יש לה ציוד רב, הציע כי יאחסן אותו באחד המחסנים במושב. לטענתה, התובע מעולם לא דרש, כי תשלום דמי שכירות.
כאשר התבקש הנתבע להתייחס לעניין זה במהלך עדותו, השיב:
"מיקה חתומה על החוזה, יהל המשיכה לגור איתה היא רשמה על שמה את החשמל וזה מוכיח שהיא גם שם ובגלל זה תבעתי את שתיהן. תשאל אותה למה היא צרפה את יהל אליה...היא גרה בבית על פי הסכם שכירות שתשלם. היא גרה אתה, שתשלם גם, אם היא לא רוצה לשלם אז שהיא תשלום לבד. (מצביע על כל אחת לפי ההקשר) אני צריך את השכירות שלי."
וכן:
"ברגע שהיא נכנסה ורשמה עליה את מונה החשמל ז"א היא היתה שותפה היא שילמה את החשמל עליה ועל מיקה ותבעתי גם אותה. אין לי בעייה גם היום להוציא אותה ולהשאר עם התביעה רק עם מיקה.
אם היא רוצה לשפות את אחותה, אין לי בעייה, רק אחותה תשאר לבד. אני רוצה את השכירות."
9.הנני סבורה, כי דווקא לאור גרסתה של הנתבעת 2, כי התובע ביקש ממנה לעבור ולהתגורר עם אחותה, אזי, מקום בו יקבע, כי על הנתבעות לשאת בתשלום דמי השכירות, כי אז גם הנתבעת 2 צריכה לשאת בתשלום זה, לתקופת מגוריה.
על פניו, כאשר התובע מציע, כי הנתבעת 2 תעבור להתגורר עם נתבעת 1, יש מקום לקבל את הסכמת נתבעת 1, שהיא שוכרת הנכס ובוודאי שהמשכיר אינו יכול להכניס שוכרים נוספים לנכס ללא הסכמת השוכר הקיים ובוודאי שלא סביר, כי יארח את בני משפחתו אצל שוכר דירתו. לא סביר בעיני, כי שעה שמועלית הצעה מהסוג האמור, משמעותה תהיה, כי ינתן פטור מתשלום דמי שכירות וגם אם הצדדים לא שוחחו על העניין מפורשות (לפי שיטת הנתבעות כלל לא היה צורך לשוחח בעניין, היות והתובע פטר את נתבעת 1 מתשלום שכר דירה), על פניו, משמעות ההצעה היא כי הנתבעת תיכנס להתגורר בדירה כשוכרת נוספת.
מקום בו היתה מגיעה הצעה זו מאת הנתבעת 1, היה מקום לקבל את הטענה, כי אין יריבות בין המשכיר ובין הנתבעת 2, אך שעה שהבקשה הופנתה ממשכיר הדירה, הרי שנכון לפרש כוונת הדברים ככוונה להשכיר הדירה.
העובדה שהנתבעת לקחה על עצמה את האחריות לגבות את הוצאות החשמל מהדיירים השונים, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, לאור טענתה המפורשת בעניין בתצהירה (כאשר שנויה במחלוקת השאלה האם ביקשה להעביר את מונה החשמל על שמה), מצביעה על כך שאמנם הנתבעת התכוונה להתגורר בדירה כדיירת ולא כאורחת.
הנני סבורה, לאור מסקנתי להלן באשר לחובת תשלום דמי השכירות, כי אמנם נושא התשלום לא עלה בין הצדדים, בהעדר צורך לדון בכך, אך כוונת הצדדים היתה להוסיף שוכרת נוספת לנכס, בהתאם לתנאים הקיימים, בין אם הם כוללים תשלום ובין אם לאו.
9.מכאן לסוגיה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים.
על פניו, עסקינן בהסכם שכירות, שעה שהנתבעת 1 שכרה את הנכס מאת התובע, על הנתבעת לשלם את דמי השכירות ואם ברצונה לטעון, כי הוסכם, כי תופטר מתשלום דמי השכירות, עליה להוכיח טענתה זו.
10.אחר שמיעת העדויות, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת 1 הרימה הנטל להוכיח טענתה.
הנתבעת הציגה מחד גרסה סדורה, אמינה ועקבית, הנתמכת בעדויות אחרים ואלו התובע מאידך הציג גרסה מלאת בקיעים וחורים כבכברה, כך שאיני יכולה ליתן כלל וכלל אמון בעדותו זו, עד כדי כך שדי בעדותו של התובע עצמו, כדי להוות נימוק לקבלת גרסת הנתבעות.
11.גרסתה של הנתבעת 1 הינה, כי אמנם הוסכם של השכרת הדירה, כשהוסכם על דמי שכירות חודשיים בשיעור של 2,100 ₪ ולתובע נמסרו 12 שיקים לתשלום.
בד בבד, בסמוך למועד שבו עברה הנתבעת 1 להתגורר בדירה, חלתה סבתה של הנתבעת, אמו של התובע, והנתבעת 1 היתה זו שנטלה על עצמה את הטיפול בהבאת עובדת זרה עבור הסבתא. לימים, חודשים אחדים לאחר שהוחל בהעסקת העובדת הזרה, הבינה הנתבעת 1, כי לא תוכל לעמוד לבדה בנטל הכלכלי של העסקת העובדת הזרה ולכן פנתה אל התובע, בשיחה שהתקיימה בזמן ארוחת ערב שבת בביתה של אם הנתבעות, בנוכחות הנתבעות, אמן של הנתבעות והתובע, שהתגורר באותה עת בבית אמן של הנתבעות.
הנתבעת 1 ציינה לפני התובע, כי היא מתקשה לשאת בנטל הכלכלי וכי היא מבקשת שהתובע ידאג לכנס את אחיו, ילדיה של הסבתא, שבעה במספר, על מנת שיחלקו בנטל האמור.
התובע השיב לפניה זו, כי יש להניח שאחיו יתקשו לסייע (בהמשך אף הסביר התובע בנוגע לאמן של הנתבעות, כי סייע לה לעבור דירה והסתבר בנוסף, בנוגע לאח שמואל, כי הוא מתקיים מקצבה וכי האח מנשה חלה) ולכן הוא פוטר את הנתבעת 1 מתשלום דמי השכירות, כנגד הנשיאה בהוצאות הטיפול בסבתא. החל מאותו שלב, הפסיק התובע להפקיד את השיקים שמסרה לו הנתבעת 1 וזו הפסיקה לשלם את דמי השכירות.
הנתבעת מוסיפה ומציינת, כי בשלב מסויים, התגלע סכסוך בין התובע ובין משפחת הנתבעות, הנתבעת 1 שעבדה אצל התובע אף פוטרה מעבודה ואז, בעקבות שיחה שקיים התובע עם אחיהן של הנתבעות, בה ביקש כי הנתבעות תפנינה את הדירה, עזבו הנתבעות את הדירה.
11.הנתבעות תמכו גרסתן בעדות אמן, אשר היתה עדה לשיחה האמורה וכן בעדות דודתן, אשר שמעה מפי הנתבעות, כי אינן נושאות בתשלום דמי השכירות, כיוון שהן מטפלות בסבתא וכיוון שהתובע מתגורר בבית אמן. דברים אלו נתמכו גם בעדותו של אחיהן של התובעות וגם בעדות דודן של הנתבעות, שמואל, אחיו של התובע, אלא שבנוגע לדוד, לאור בעיות זיכרון, לא אישר את הדברים האמורים.
12.גרסת התובע מנגד הינה, כי התחשב במצבה הכלכלי של הנתבעת 1 ולבקשתה, לא גבה דמי שכירות, עד אשר ישתפר מצבה הכלכלי.
התובע טוען, כי לו היה צריך לשאת בהוצאות המטפלת, היה פונה אל כלל אחיו והיה מבקש השתתפות מכולם ואין כל סיבה לפיה ייטול את מלוא האחריות לעניין על עצמו. התובע העיד לעצמו ולא העיד עדים נוספים.
13.ראשית, לעניין עצם התשלום, הנתבעת 1 טוענת, כי שילמה את דמי השכירות לתקופה בת ששה חודשים, זאת היא מבקשת ללמוד מתוך תדפיסי השיקים שנמסרו לתובע ושאת העתקם צרפה לתיק בית המשפט.
בישיבת יום 21.4.15, אישר התובע, כי השיקים לתקופת ששת החודשים אמנם נפרעו. כך ציין התובע:
"היא שילמה שיקים לשנה, חצי שנה נפרעו כי אז היא היתה עובדת בשדה משה בחוות הרועים ואפשר לבדוק מתי התלוש האחרון זה בדיוק מקביל לזה שהיא ביקשה שאני לא אפקיד כי אין לה משכורת."
ואולם במהלך עדותו, העיד התובע:
"יכול להיות שהם חייבים לי פחות 4 חודשים כי ראיתי אצל עו"ד שלי 6 צילומים לא כתוב איפה הם נפרעו ואיפה. אם הם יוכיחו שהם נפרעו, אני מקבל, אני לא רוצה משהו שלא מגיע לי, אבל צריך שיוכיחו לי את זה זה אין ויכוח בכלל (בפרוטוקול נרשם בטעות "בגלל")"
התובע העיד, כי בנו, שהיה מוטב על פי השיקים ראה את השיקים אשר צורפו על ידי הנתבעות. כאשר נשאל:
"ביקשת ממנו לבדוק את פרעון השיקים של מיקה?"
השיב:
"אם שלחתי אותו לבדוק? לא.
אני אומר אם השיקים נפדו, דרך הבן שלי, או דרך צד שלישי, אין בעייה אני מוריד "(עמ' 18 לפרוטוקול).
הנתבעות עצמן, צירפו תדפיס צילום השיקים, כפי שהוציאו מהבנק הנמשך, ממנו עולה, כי השיקים נפרעו, חלקם אף לחשבון הבנק של בנו של התובע.
בסיכומיו, חזר ב"כ התובע על טענות התובע בעדותו, כי לא ניתן להסתפק בצילום השיקים על מנת להוכיח, כי שיקים אלו נפרעו.
14.שלא כבטענת הנתבעות, כי הוסכם על פטור מתשלום דמי שכירות, המהווה הדחה של טענות התביעה, הרי שבנקודה זו, נטל ההוכחה נותר רובץ לפתחו של התובע.
הנתבעות טרחו ופנו לבנק על מנת להוציא את תמונות השיקים ואלו התקבלו כראיה, ללא כל סייג. למרות זאת, התובע, אשר לא צירף את השיקים שנמסרו לו ושלטענתו לא נפרעו, הסתפק באמירה סתמית, כי לא נפרעו שיקים, מבלי לערוך כל בדיקה בעניין, כשהוא אף מעיד:
"אפילו לא ראיתי את השיקים.." (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 15)
וכן
"ש: את דמי השכירות מי גבה עבורך?
ת: אני הפקידה שלי הבן שלי...
ש: בתקופה שהיית במאסר מי גבה עבורך את דמי השכירות?
ת: לא זוכר, או הבן, היתה לי אז חברה אולי היא גבתה, אולי הפקידה גבתה." (עמ' 19 לפרוטוקול).
בכל הכבוד, תובע המגיש תביעה, עליו לבססה והמינימום המבוקש מתובע הוא, כי בטרם יעלה טענה, כי תשלום כלשהו לא שולם לו, כי יבדוק את הטענה וינסה לבססה בראיות, ככל שישנן ברשותו.
תובע אינו יכול להעלות טענה בלי כל בסיס ובלי ראיה ולו מינימאלית ואז לבקש מהנתבע, כי יוכיח היפוכה של טענה.
כאמור בעדותו של התובע, בנו של התובע התלווה אל התובע לדיונים. התובע אף לא טרח לברר האם פרטי חשבון הבנק והחתימה על גב השיקים הינם של הבן.
ואם אמנם סבור התובע, כי צילום השיקים (שכלל לא אמור להיות העתקם בידי הנתבעות), הינו מזוייף, יואיל התובע, באמצעות בנו, להראות, כי אין בסיס לטענה זו.
הנתבעות עצמן, טרחו ופנו לבנק והוציאו את תדפיסי השיקים. הצילום הוגש ללא התנגדות והשיקים עצמם נתמכו בעדותן של הנתבעות עצמן. לא סביר בעיניי, כי הנתבעות זייפו את צילום השיקים, שנמסרו לתובע שנים רבות קודם לכן. יש להניח, כי אם מספר החשבון של הבן כפי שהוא מופיע על גבי השיקים היה שגוי, היה התובע מזדעק. איני מוצאת כל יתרון בצירוף תדפיסי החשבון של הנתבעת 1 ולעניין הזיוף, הרי שדינם כדין השיקים. לו אמנם מדובר בזיוף של צילום השיקים, אין ספק, כי זיוף צילום השיקים מורכב יותר מזיוף תדפיסי חשבון בנק וגם אז יש להניח, כי לא היתה נחה דעתו של התובע בעניין.
התובע בנוסף, לא עתר לחקירת עורך המסמך מטעם הבנק והראיה מתקבלת לפיכך.
למען הסר ספק, מתוך צילום השיקים עולה, כי השיקים נפרעו ולכן יש לקבוע, כי הנתבעת 1 הוכיחה כי נפרעו שיקים למשך ששה חודשים.
15.כפי שציינתי, העדפת גרסת הנתבעות נובעת בין היתר מדחיית גרסת התובע ולכן אתייחס לאותם בקיעים בגרסתו.
ראשית, כפי שציינתי מעלה, לא מצאתי מקום לקבל את גרסת התובע לעניין החתימה על הסכם השכירות.
החתימה על הסכם השכירות כלל אינה נחזית להיות חתימת הנתבעת וגם דמי השכירות הנקובים בהסכם אינם תואמים את סכומי השיקים.
התיאור העובדתי בכתב התביעה אף הוא חוטא לאמת, גם לשיטתו של התובע.
התובע מציין, כי נחתם הסכם שכירות עם שתי הנתבעות, כאשר הנתבעת 1 חותמת בשמה ובשם נתבעת 2. בפועל, הסתבר, כי אמירה זו לא רק שאינה מדוייקת, היא גם אינה נכונה, שכן אין חולק, כי גם לשיטת התובע, בזמן שהנתבעת 1 חתמה על הסכם השכירות כלל לא היה ידוע כי הנתבעת 2 תעבור להתגורר במושכר ואם נתבעת 2 חייבת בדמי שכירות, אזי היא חייבת בדמי שכירות החל ממועד כניסתה למושכר ואילך ולא למשך כל תקופת השכירות, עובדה שלא צויינה אף היא בכתב התביעה.
16.התובע טוען בכתב התביעה, כי הנתבעות סרבו לפנות את הדירה במועד ועל פי המוסכם וחרף פניות חוזרות ונשנות, כאשר בעדותו ציין מפורשות, כי מייד כשפנה אל הנתבעות, הן פינו את הדירה (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 24).
17.בתצהירו של התובע ציין התובע, לאחר שדייק בעובדות השגויות שבכתב התביעה, שלהן הסכים לאור גרסת הנתבעות (אך לא דייק עניין גובה דמי השכירות או התקופה שבגינה שולמו דמי שכירות), כי התובע ביקש לפנות את הדירה לאור העובדה שביקש לעשות שימוש בדירה ומאחר שהנתבעות לא שילמו לו את דמי השכירות. הנתבעות אף הבטיחו כי ישלמו את דמי השכירות.
התובע החל בהליך שלפניי ונקט נגד נתבעת 2 בהליך נוסף, במסגרת ת.א. 44100-12-11 של בית משפט השלום בקריית גת.
במסגרת אותו הליך, טען התובע לבעלות בנכס שנרשם על שם הנתבעת 2.
התובע עתר לאיחוד הדיון בתובענות, בין התובענה שלפניי ובין התובענה הנוספת. טענתו של התובע היתה, כי הנתבעת 2 שילמה תמורת רכישת הנכס נשוא התובענה הנוספת תשלום, אשר נזקף על חשבון דמי השכירות כאן. לימים, הסכים התובע לעיכוב ההליכים בתובענה דנן, כך שאם תתקבל טענתו שם לבעלות על הנכס, הרי שלשיטת התובע, אין לו עילת תביעה כאן, שכן התשלום ששולם על ידי הנתבעת 2 שם צריך להיזקף על חשבון דמי השכירות כאן. אבל, ככל שטענתו שם לא תתקבל, אזי הנתבעת נותרה חייבת לו כספים בגין תשלום דמי שכירות.
18.מבלי שאזקק לטענת הנתבעות לעניין סבירות הטענה, שכן על פי טענת התובע, התשלום בגין רכישת הנכס שולם עוד במהלך תקופת השכירות כאן, כך שבאותו שלב גם לא היה חוב גבוה לשיטת התובע בגין דמי השכירות, הרי ששתי הטענות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, בהיותן טענות עובדתיות חלופיות.
התובע אינו יכול במסגרת ההליך שלפניי לטעון, כי הנתבעות לא שילמו את דמי השכירות ואילו שם לטעון, כי שילמו תשלום על חשבון דמי השכירות, טענה שעומדת בסתירה לטענה כאן ומשמיטה, גם לשיטת התובע את הבסיס לעילת תביעתו כאן.
יש לזכור, כי התביעה כאן הוגשה בחודש ספטמבר 2011 ואילו התביעה שם הוגשה בחודש דצמבר 2011. אין ספק, כי לאחר הגשת התביעה כאן, מערכת היחסים בין הצדדים לא היתה טובה, כך שלאחר העלאת הטענה כאן, כי הנתבעות לא שילמו את דמי השכירות, אין כל סיבה לכך שהתובע יעלה טענה במסגרת ההליך הנוסף לפיה התשלום שולם, או נזקף בהסכמה (כתב ההגנה כאן הוגש עוד קודם להגשת התביעה הנוספת וכבר אז היתה ברורה טענת הנתבעות, כי אינן חייבות בתשלום).
אמנם, בעת סילוק התביעה שם, הגיעו הצדדים להסכמות, שאין בהן כדי לגרוע בטענות התובע כאן, אך בעצם הגשת שתי תביעות, המבוססות על טענה עובדתית סותרת, האחת ששולמו כאן דמי השכירות (וגם זקיפה בדיעבד בהסכמה מהווה תשלום) והאחרת, כי הנתבעות לא שילמו את דמי השכירות, יש כדי להשמיט את הבסיס לטענות.
19.ומהתצהירים לראיות.
בישיבת יום 20.10.15 טען התובע לעניין הנשיאה בהוצאות המטפלת:
"לשאלת בית המשפט מי שילם עבור המטפלת, אני אומר למה זה מעניין. אנחנו 7 אחים.
חוץ מזה אני שילמתי אף אחד לא שילם."
ובהמשך:
"אני אומר לך כל חודש הבאתי להם כסף במוזמן כדי שיביאו לה."
גרסתו זו של התובע קיבלה תפנית במהלך עדותו, לאחר שבתצהיר ציין, כי הוא מי שבעיקר טיפל באמו, יחד עם זאת, לנתבעות ולאמן היתה הזכות לטפל בסבתא.
במהלך עדותו העיד התובע:
"אני לא יודע מי מימן את חלקה של המטפלת.
אנחנו 7 אחים , בואו נשב כולם וכל אחד ישלם את החלק שלו למה זה יפול עלי.
יש מטפלת שהביאו לה מהמועצה, חלק שילמה המועצה, וחלק כאילו על גרמניה. היו האחים צריכים לעשות שבתות בתורנות. חלק הם לקחו על עצמם וכשהם לא רצו הם שילמו למטפלת. אני את חלקי שילמתי. היו שבתות שעשיתי בתורנות עם אמא שלהם.
לאמא שלי היה חשבון בנק, הישרכארט של אמש לי היה אצל מיקה , הרי אמא שלי קיבלה כסף מביטוח לאומי, והיא הוציאה כסף ולא שאלה אף אחד, אני לא נכנס לזה אם היא הוסיפה אם היתה צריכה. גם אני כשהייתי צריך הוצאתי ושילמתי מזגנים של אמא שלי, אני לא מבין למה דברים שאמא שלי בקבר אני צריך להכנס לזה עכשיו. זה דברים ביני לבין אמא שלי, לא צריך לדון בזה עכשיו."
כאשר גרסתה העיקרית של הנתבעת 1 באשר לפטור מתשלום דמי השכירות נוגעת לתשלום למטפלת, הרי שלא ניתן לקבל בעניין זה את הגרסאות השונות של התובע והן משמיטות את הקרקע תחת טענתו.
20.בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי היה על הנתבעות להראות, כי משכו כספים מחשבונן על מנת ללמד, כי שילמו מכספן לסבתא.
שעה שהתובע בסופו של יום אישר, כי הוא לא היה זה ששילם לסבתא, הרי שאין לי אלא להסיק, כי הנתבעות היו אלה שנשאו בנטל.
התובע אף הוא אינו מכחיש, כי היה צריך להוסיף למטפלת כספים בנוסף לתשלום ששולם לה על ידי המוסדות השונים, שהלוא בתחילה טען, כי הוא זה שנשא באותה השלמה.
סבירה בעיני גרסתן של הנתבעות, כי מכספי קצבת הזקנה של הסבתא, לא ניתן היה לממן את עלויות המטפלת, כאשר קצבתה של הסבתא שימשה מטבע הדברים לתשלום ההוצאות השוטפות.
התובע, היה זה שהיה אמון על הטיפול באמו ערב מותה ויש להניח לפיכך, כי בידיו היה המידע באשר לחשבון הבנק של האם באותה תקופה ובאשר להוצאותיה. התובע יכול היה בנקל לפיכך, להראות, כי קצבת האם היתה מספקת על מנת לשאת בהוצאות, אך כאמור, התובע אישר, כי היה צורך להשלים על קצבה זו.
יצויין, כי לאחר פטירת אמו, זכתה בתו של התובע בירושת הסבתא, כך שהתובע יכול היה בנקל, באמצעות בתו, להציג את תדפיסי חשבון הבנק של הסבתא, על מנת לתמוך בגרסתו זו.
21.לעומת גרסת התובע, כאמור, מצויה גרסת הנתבעות להסכמה, לפיה, התובע יוותר על דמי השכירות, תמורת הנשיאה בהוצאות הסבתא.
התובע ניסה להסביר, כי הפסקת תשלום השכירות נבעה ממצבה הכספי הקשה של הנתבעת 1, אך לעומת זאת, התובע לא ידע להסביר מדוע, שעה שהנתבעת 2 הצטרפה למגורים בבית הנתבעת 1 והוקל לה, לא עמד על כך שדמי השכירות ישולמו שוב.
התובע גם לא הסביר מדוע, שעה שנתבעת 1 החלה לעבוד אצלו, כשהוא ידוע שהנתבעת 2 אף היא מתגוררת בדירה, לא ניצל את ההזדמנות לדרוש בשנית את חידוש תשלום דמי השכירות, שעה בנוגע לאחיהן של הנתבעות, שאף הוא עבד אצל התובע והתגורר באחת הדירות, אמנם קיזז התובע את דמי השכירות ממשכורתו של האח.
זאת ועוד, קיימת גרסת התובע לעניין זקיפת תשלום סכום של 95,000 ₪, ששילמה נתבעת 2 על חשבון הנכס שהתובע טען, כי הוא בבעלותו. בהתאם לטענה זו, הרי שלא נמצא כי הנתבעת 2 היתה במצב כספי שלא אפשר לה לשאת בתשלום דמי השכירות וניתן היה לבוא אליה בדרישה לתשלום. אף לא סביר בעיניי, כי בשעה שנתבעת 2 תמסור לתובע כספים כסיוע לרכישת נכס, לא יבוא התובע עם נתבעת זו בחשבון באשר לדמי השכירות, כפי שביקש לעשות לאחר שהנתבעות עזבו את הדירה.
22.סבירה בעיני גרסת הנתבעות, כנכדותיה של הסבתא, כאשר מצבה הכלכלי של 1 אינו מיטבי, כי לא תיקחנה על עצמן את האחריות לשאת בהוצאות הסבתא, כאשר מצבו הכלכלי של דודן, בנה של הסבתא, שפיר יותר באופן שהתובע עצמו מעסיק את אחייניו.
גם התובע אישר:
"גם כשהיא עבדה אצלי היא הרוויחה 4,000-4,500 ₪. אם הייתי מוריד לה חצי לא היה לה ממה לחיות." (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 9-10).
אם התובע דואג לכך שאחייניתו לו תצליח במשכורתה לשלם את דמי השכירות, בוודאי שבמשכורת זו לא תצליח האחיינית לממן את עלות מטפלת אמו של התובע.
23.כאמור, גרסתן של הנתבעות נתמכה בגרסאות אמן ודודתן. גם אם אבחן בחשדנות את גרסאות האם והדודה, בשל הקרבה לנתבעות, הרי שבנוסף להן העיד הדוד שמואל, שהתרשמתי לגביו, כי לא ניסה להאדיר את חלקן של הנתבעות ואף ציין כי בתקופות מסויימות התובע היה זה שסייע לו, או שהנתבעות היו אלה שסרבו לתת לו מזון, בלא שישתתף בהוצאות הבית, בזמן שהתגורר עם אמו.
העד שמואל אישר, כי מי שטיפל באמו היו הנתבעות, אשר היו אלה ששילמו למטפלת. העד גם העיד, כי התובע עצמו לא ביקר לעתים קרובות את האם, כשהדברים נוגעים בעיקר לאמירה של התובע, כי שהה אצל האם בתורנויות סוף השבוע, כשהעד שמואל ציין, כי תורנויות סוף השבוע היו מבוצעות בעיקר על ידי הנתבעות, אך לא על ידי התובע.
24.התובע ניסה להיאחז בסתירה בדברי הנתבעת 1 ובין דברה אמה, באשר לפגישה עם התובע שבה הסכים התובע לוותר על דמי השכירות תמורת הטיפול בסבתא. לדברי הנתבעת 1, אותה פגישה התקיימה במרפסת בתה של האם ואלו האם ציינה כי הפגישה התקיימה בסלון.
הגם שהתובע נאחז בסתירה זו כמוצא שלל רב, בטענה, כי הנתבעות שכחו לתאם גרסה בנקודה זו, הרי שב"כ התובע נמנע מלחקור את הנתבעת 2 בנקודה זו, למרות שלבקשתו יצאה נתבעת 2 מאולם בית המשפט בעת שהנתבעת 1 נשאלה בעניין.
איני סבורה, כי אותה סתירה בין העדויות הינה סתירה היורדת לשורשו של עניין. מדובר בפגישה שהתקיימה לפני כשבע שנים, גם אם מי מהעדות שכחה פרט כזה או אחר באשר לתוכן השיחה, או לחדר בבית שבו התקיימה, בוודאי אין בכך כדי לפגוע בגרסה כולה ולו אמנם היה מדובר בנקודה חשובה, כאמור, היה ב"כ התובע טורח לשאול בעניין גם את נתבעת 2.
25.ב"כ התובע ביקש אף למצוא סתירה בטענות הנתבעות, שעה שטענו פעם אחת, כי התובע הסכים לשלם עבור מגוריהן של הנתבעות בשל הטיפול בסבתא ופעם בשל מגוריו אצל אחותו, על חשבון אחותו.
איני סבורה, כי בגרסת הנתבעות בעניין זה קיימת סתירה. הנתבעות עצמן טענו לאורך כל הדרך, כי הסיכום עם התובע היה בעקבות הטיפול בסבתא, כאשר הטענה באשר למגורים אצל אמן של הנתבעות באה דווקא מצד העדים הנוספים.
דומה, כי כוונת הנתבעות עצמן, בהתייחסן למגורים אצל אמן, נגעה לכך שעבור התובע לא היה חסרון כיס של ממש בעצם ההסכמה לשאת בעלות השכירות, שכן התובע עצמו נהנה ממגורים בחינם במקביל. העדים האחרים, מנקודת מבטם, רואים את ההסכם כהסכם כולל, כשהם רואים, כי התובע מתגורר בבית אחותו ללא תמורה, אך כאמור, מדובר בעדות העדים האחרים באשר לסיכום הדברים, מנקודת מבטם הם ולא בעדות הנתבעות עצמן.
26.הצדדים התייחסו לעדותם של העדים באשר לחוזים נוספים שהוצגו על ידי הנתבעות ושנטען על ידן, כי זוייפו על ידי התובע, או כי ניתן ללמוד מהם, על גובה דמי השכירות, או הנשיאה בהוצאות אחזקת הבית.
התובע מצדו, הגם שחתימתו מתנוססת על ההסכמים, ציין, כי לא ניתן ליתן משקל לאותם חוזים שיכול ונעשה בהם שינוי על ידי הנתבעות.
בין כך ובין כך, איני סבורה, כי יש חשיבות להתייחסות לחוזים אלה, שאינם רלוונטיים לסכסוך כאן.
27.לאור כל האמור, מצאתי מקום להורות על דחיית התביעה, שעה שקבעתי, כי הנני מקבלת את גרסת הנתבעות, כי הופטרו מתשלום דמי השכירות.
28.למען הסר ספק, מסקנתי זו נוגעת גם לתשלום הארנונה. כשם שהתובע פטר את הנתבעות מתשלום דמי השכירות ולא עמד על תשלומם במשך כל תקופת השכירות, על פניו, התובע גם לא עמד על תשלום הארנונה, אם כי מקובלת עליי גרסת הנתבעות, כי דמי השכירות כללו גם את הארנונה.
בהקשר זה, כזכור, הנתבעת 1 מסרה שיקים לתובע.
בהתאם לקביעתי מעלה, דמי השכירות שולמו כסדרם במשך ששה חודשים וגם התובע טען, כי למשך החודשיים הראשונים שולמו דמי השכירות. לא ברור אם כן מדוע הנתבעת לא תשלם במקביל גם את יתר חיוביה, בפרט, כאשר מדובר בדודה, עמו היא מתראה.
זאת ועוד, כאשר עסקינן בתשלום ארנונה שהינו על פי חשבון משותף לכלל דירות בבית, הרי שמצופה היה מהתובע, כי היה מבקש את תשלום הארנונה יחד עם התשלום החודשי והנתבעת היתה מצרפת תשלום זה לתשלום בשיקים שנמסרו מראש.
התובע לא תבע ולא טען, כי על הנתבעות לשלם גם בגין עלויות צריכת המים ולכן ממילא כאשר התשלום בגין הארנונה ידוע, היה מקום לצפות, כי גם זה, בנסיבות אופן עריכת החשבון, שהוא חשבון כולל לכלל המשק, היה משולם מראש.
דווקא ההסדר הנוגע לתשלום החשמל, שעל פיו, הדיירים היו אלה ששילמו באמצעות אחד מהם את תשלום החשמל ישירות לחברת החשמל, מעיד על כך שהתשלום עבור צריכת המים לא שולם וכי התשלום בגין הארנונה, המשולם ישרות למשכיר, צריך להיות משולם יחד עם דמי השכירות.
ובאשר לגובה הארנונה, הרי שבעניין זה, ראוי היה לצרף תעודת עובד ציבור ממנה ניתן יהיה ללמוד מהו גובה הארנונה בגין הדירה הספציפית, שכן לא ברור מהחשבון האם הוא מתייחס לחיוב תקופתי בגין ארנונה ואף לא ניתן ללמוד מהצילום הבלתי קריא שצורף מהו פירושו של כל אחד מהמספרים המופיע בחשבון, האם מדובר בסכום לתשלום, או בכינוי של הנכס, או בשטחו.
מכל מקום, כיוון שקבעתי שדמי השכירות כוללים גם את הארנונה, איני נזקקת לשאלה זו.
29.סוף דבר, התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבעות בסכום של 16,000 ₪.
ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ו, 19 יולי 2016, בהעדר הצדדים.
