1.פסק דין זה עניינו בתביעה שהגישה גב'CHANTHRATHIP CHANSAMUT (להלן: "התובעת") מהגרת עבודה מתאילנד, נגד מעסיקה לשעבר בישראל, מר אמנון עוזיהו (להלן: "הנתבע"), שבמסגרתה ביקשה לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר וזכויות נלוות בסכום כולל של 112,596 ₪.
הצדדים והרקע העובדתי:
2.התובעת היא אזרחית תאילנד אשר נכנסה לישראל בספטמבר 2010, לעבוד בחקלאות.
3.הנתבע הוא בעלים של משק לגידול ירקות אורגניים במושב עין הבשור.
4.בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק החל מיום 19.6.2010 ועד ליום 27.11.2015.
5.בדצמבר 2015 הוגשה התביעה מושא פסק דין זה.
התביעה:
6.מטעמי יעילות, בשלב זה של פסק הדין די לנו בהצגת רכיבי התביעה השונים, ואין בדעתנו לפרט כאן את טענות התובעת בעילות התביעה השונות - דבר שיעשה בהמשך פסק הדין בפרק הדיון וההכרעה. לענייננו כוללת התביעה את רכיבי התביעה הבאים.
7.לטענת התובעת לא שילם לה הנתבע שכר כמתחייב מהוראות חוק שכר מינימום תשמ"ז-1987 (להלן: "חוק שכר מינימום") וחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"). על רקע זה ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בהפרשי שכר בסכום של 20,000 ₪ (להלן: "תביעת השכר").
8.על פי כתב התביעה זכאית התובעת לזכויות נלוות מכוח הדין, ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף החקלאות ובכלל זה: הזכות לחופשה בשכר, דמי הבראה, דמי חגים, מענק שנתי והפרשות לטובת קרן פנסיה.
בקצירת האומר טוענת התובעת כי לא נהנתה מהזכות לחופשה בשכר; לא שולמו לה דמי הבראה ודמי חגים; וכך גם לא שילם הנתבע מענק שנתי. התובעת הוסיפה כי לא הפרישו לזכותה כספים לקרן פנסיה.
על רקע זה תובעת התובעת תשלום דמי פדיון חופשה בסכום של 14,200 ₪; דמי הבראה בסך של 13,781 ₪, דמי חגים בסך של 10,850 ₪, מענק שנתי בסך של 12,109 ₪ ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 17,437 ₪ (להלן: "התביעה לזכויות נלוות").
9.במסגרת התביעה טענה התובעת כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בסמוך לפקיעת אשרת העבודה והשהייה שלה בישראל. בהקשר זה טענה התובעת כי אשרת העבודה והשהייה בישראל שהייתה בידיה, הייתה בתוקף עד ליום 13.12.2015. לפיכך ובתיאום עם הנתבע, הוחלט על סיום הקשר ועזיבתה את הארץ בסוף חודש נובמבר 2015.
בנסיבות אלה טוענת התובעת, כי היא זכאית לפיצויי פיטורים המבוססים על שכר מינימום בעת סיום הקשר (4,650 ₪) ותקופת עבודה שאיננה במחלוקת (62.5 חודשים) בסכום כולל של 24,219 ₪ (להלן: "התביעה לפיצויי פיטורים).
10.לבסוף ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים על השכר ופיצויי הפיטורים שנתבעו.
תשובת הנתבע:
11.תשובת הנתבע כוללת טענת התיישנות המתייחסת לתביעה לפדיון חופשה שנתית ולתביעה לתשלום דמי הבראה.
12.לטענת הנתבע שולם לתובעת מלוא השכר לו הייתה זכאית, דבר הבא לידי ביטוי בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות שהונפקו ונמסרו לתובעת בזמן אמת ואושרו על ידה. לפיכך גורס הנתבע, כי אין ממש בתביעת השכר.
13.לטענת הנתבע הזכויות הנלוות להן זכאית התובעת – חופשה, הבראה, דמי חגים, מענק שנתי – שולמו לתובעת במהלך תקופת העבודה "כעולה מתלושי השכר של התובעת עצמה!!" ולחילופין בסיום יחסי עובד מעסיק. לפיכך סבור הנתבע כי גם לתביעות אילו אין בסיס.
14.הנתבע הוסיף כי במעמד סיום הקשר אישרה התובעת כי אין לה טעונות כלפיו בייחס לתקופת ההעסקה וסיומה ובנסיבות המתוארות – דין התביעה להידחות.
15.בנוסף העלה הנתבע טענת קיזוז אשר במסגרתה טען כי: "הנתבע יטען לחילופין, לטענת קיזוז בגין ניכויי שכר אותם היה זכאי הנתבע לנכות לתובעת על פי דין ולא עשה זאת כגון דמי הביטוח הרפואי והוצאות נלוות לרבות הוצאות מגורים".
דיון והכרעה:
16.על רקע טענות הצדדים ניגש לבחינת התביעה ברכיביה השונים וזאת נעשה בסדר הבא: נפתח בתביעת השכר, משם נמשיך לתביעה לזכויות נלוות ונסיים בתביעת התובעת לפיצויי פיטורים. את הדיון בפסק הדין כולו נסיים בטענת הנתבע לקיזוז.
תביעת השכר:
17.במהלך תקופת הקשר שילם הנתבע לתובעת שכר מידי חודש במזומן התואם את הסכום לתשלום בתלוש השכר. לטענת התובעת השכר חושב על פי הנוסחה הבאה:
בשנתיים הראשונות להעסקתה, שילם הנתבע לתובעת שכר בסך של 115 ₪ עבור יום עבודה של 8 שעות; וסכום של 15 ₪ לכל שעה נוספת. בשנה השלישית לקשר, שילם הנתבע לתובעת שכר של 118 ₪ ליום עבודה ו-16 ₪ עבור כל שעה נוספת. לגרסת התובעת החל מהשנה הרביעית ועד לסיום הקשר, שילם הנתבע לתובעת שכר של 130 ₪ ליום עבודה של 8 שעות ו-20 ₪ לכל שעה נוספת.
18.בתצהיר שהגישה התובעת, היא הוסיפה וסיפרה כי מידי חודש נערך חישוב השכר, בהתאם לנוסחה לעיל וככל שלא הייתה התאמה בין החישוב שערכה היא – המבוסס על דוחות נוכחות שנערכו בכתב ידה - לבין חישובי המעסיק, הייתה "מבקשת מהמעסיק והוא היה מוסיף לי בשכר. בדרך כלל לא היו פערים גדולים בין החישובים". בהתאם צרפה התובעת לכתב התביעה רישומי נוכחות בכתב ידה המתייחסים לחודשים נובמבר, אוקטובר, ספטמבר, אוגוסט, יולי ויוני 2015.
19.מנגד טען הנתבע כי לתובעת שולם שכר המבוסס על תלושי השכר וברישומי השעות, כמפורט בדוחות הנוכחות. הנתבע הוסיף, כי מידי חודש מסר לתובעת את תלוש השכר ואת דוח הנוכחות, והתובעת אישרה בחתימתה את קבלתם, יחד עם אישור בו אישרה את קבלת השכר במזומן עבור החודש הרלוונטי. יצוין כי התובעת אכן מאשרת את חתימתה על גבי המסמכים האמורים – תלוש השכר, דוח הנוכחות ואישור קבלת השכר – אך טוענת כי לא הבינה את משמעות המסמכים עליהם חתמה.
20.במחלוקת עובדתית זו בין הצדדים, המתייחסת לנוסחת חישוב השכר, אין בידינו לקבל את טענת התובעת מהנימוק שנפרט להלן:
כאמור טוענת התובעת כי השכר ששולם לה בפועל תואם את השכר לו הייתה זכאית על פי הנוסחה אשר לשיטתה קבעה את השכר. לענייננו, 130 ₪ ליום עבודה בשנת 2015 ו-20 ₪ לכל שעה נוספת.
בהתאם, וככל שיש ממש בטענת התובעת ביחס לנוסחה לחישוב השכר - חישוב השכר על פי הנוסחה לעיל ועל בסיס דוחות הנוכחות שערכה התובעת בכתב ידה – צריך להיות תואם לשכר ששולם בפועל, הבא לביטוי בתלוש השכר. בדיקה מדגמית של תלושי שכר ודוחות הנוכחות כמפורט להלן, מראה כי לא זה המצב.
על פי דוח הנוכחות שנערך בכתב ידה של התובעת, המתייחס לחודש יוני 2015, עבדה התובעת בחודש האמור 26 ימי עבודה רגילים ו-74 שעות נוספות. בהתאם לנוסחה לה טוענת התובעת ועל פיה שולם לתובעת שכר, אמור היה הנתבע לשלם לתובעת שכר בחודש יוני 2015, בסכום של 4,860 ₪ (26 ימי עבודה X 130 ₪ + 74 שעות נוספות X 20 ₪). על פי תלוש השכר לחודש יוני 2015, קיבלה התובעת שכר נטו של 5,893 ₪ אשר ממנו נוכו הוצאות דיור וחשמל בסכום כולל של 224 ₪, כך שבפועל קיבלה התובעת לידיה 5,669 ₪.
על פי דוח הנוכחות שנערך בכתב ידה של התובעת, המתייחס לחודש יולי 2015, עבדה התובעת בחודש האמור 27 ימי עבודה רגילים ו-74 שעות נוספות. בהתאם לנוסחה לה טוענת התובעת ועל פיה שולם לה שכר, אמור היה הנתבע לשלם לתובעת שכר בחודש יולי 2015, בסכום של 4,990 ₪ (27 ימי עבודה X 130 ₪ + 74 שעות נוספות X 20 ₪). על פי תלוש השכר לחודש יוני 2015, קיבלה התובעת שכר נטו של 5,929 ₪ אשר ממנו נוכו הוצאות דיור וחשמל בסכום כולל של 224 ₪, כך שבפועל קיבלה התובעת לידיה 5,705 ₪.
הצילום שהגישה התובעת של דוח הנוכחות שנערך בכתב ידה, המתייחס לחודש אוגוסט 2015 איננו קריא בחלקו. על פי הרישום שערכה התובעת בשולי הדוח, היא עבדה באותו חודש 26 ימים (25 על פי ספירה שעשה בית הדין) ו-68 שעות נוספות (63 על פי ספירת בית הדין וזאת לאחר שהקצה העליון של הדוח המתייחס להעסקה בשעות נוספות, איננו קריא). אם נאמץ את גרסת התובעת בדוח הנוכחות, היה הנתבע אמור לשלם לתובעת שכר של 4,740 ₪ (26 ימי עבודה X 130 ₪ ליום + 68 שעות נוספות X 20 ₪ לשעה). על פי תלוש השכר לחודש אוגוסט 2015, קיבלה התובעת שכר נטו של 5,570 ₪ אשר ממנו נוכו הוצאות דיור וחשמל בסכום כולל של 224 ₪, כך שבפועל קיבלה התובעת לידיה 5,346 ₪.
חוסר התאמה כאמור נמצא גם ביחס לחודש ספטמבר 2015, שבו על פי חישוב שכר על פי הנוסחה שלה טוענת התובעת ודוח הנוכחות שנערך בכתב ידה, מראה כי היה עליה לקבל שכר בסך של 4,510 ₪, בעוד שבפועל קיבלה שכר של 5,424 ₪ ולאחר ניכוי הוצאות דיור וחשמל, קיבלה לידיה סכום של 5,200 ₪.
יוצא מכאן כי טענת התובעת לפיה שולם לה שכר על פי הנוסחה המצוינת בתצהיר והמפורטת לעיל ודוחות הנוכחות שנערכו בכתב ידה – איננה מתיישבת עם השכר ששולם בפועל והתובעת מודה כי קיבלה לידה, והבא לביטוי בתלושי השכר.
21.על רקע העובדה שגרסת התובעת לעניין הנוסחה לפיה חושב השכר איננו תואם את השכר ששולם לתובעת בפועל (לגרסתה) – יש לתת תוקף מלא לרישומים שהציג המעסיק ובהם מאשרת התובעת בחתימתה קבלת תלושי שכר, דוחות נוכחות ואישור על תשלום השכר בפועל, באופן שמחייב את דחיית תביעת השכר. ׁ
התביעה לזכויות נלוות:
22.כזכור, התביעה לזכויות נלוות מורכבת מהרכיבים הבאים: דמי פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, מענק שנתי ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לקרן פנסיה. להלן נתייחס לכל אחד מרכיבים אלה בסדר הצגתם לעיל.
התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה:
23.את התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה מבקשים אנו לבחון על רקע העובדות הבאות:
א.מתלושי השכר שצרף הנתבע עולה, כי מידי חודש שילם לתובעת "תמורת חופשה" בערך של יום עבודה אחד.
ב.יובהר, כי מתוך תלוש השכר ועל בסיס דוחות הנוכחות שהנפיק הנתבע, "תמורת החופשה" בתלוש השכר איננה מתייחס לחופשה בפועל שניצלה התובעת, אלא להבדיל, כשמו כן הוא - תמורת חופשה, קרי פיצוי כספי בגובה שכר ליום עבודה.
ג.נוסיף עוד, כי לא הוצג פנקס חופשה אשר על פיו ניתן לקבוע כי התובעת ניצלה את זכותה לחופשה בתשלום במהלך תקופת הקשר.
24.בנסיבות אלה לא עומד הנתבע בנטל המוטל עליו מכוח הדין להוכיח את הטענה לפיה ניצל העובד את זכותו לחופשה בתשלום, כולה או חלקה במהלך הקשר. נוסיף עוד, כי בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (27.3.2006), מעסיק אשר משלם לעובד "תמורת חופשה" במהלך תקופת העבודה, מבלי שהעובד מנצל את זכותו לחופשה בפועל, נושא בסיכון תשלום כפול – דהיינו, בחובת תשלום דמי פדיון חופשה בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית ובהתעלם מתשלומים ששילם המעסיק על חשבון חופשה או כתמורת חופשה, במהלך תקופת הקשר.
25.משנמצא כי התובעת לא ניצלה את זכותה לחופשה בתשלום ובכפוף לטענת ההתיישנות בהתאם לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951 - זכאית התובעת לדמי פדיון חופשה בסך של 8,928 ₪ על פי החישוב המפורט להלן:
א.מתלושי השכר ומדוחות הנוכחות עולה כי התובעת עבדה שישה ימים בשבוע, ומכאן שהיא זכאית לחופשה בתשלום כדלקמן:
עבור השנה המסתיימת בדצמבר 2015, השנה החמישית להעסקתה בשירות הנתבע, ובמהלכה עבדה בפועל 11 חודשים – 12 ימי חופשה בתשלום.
עבור השנה המסתיימת בדצמבר 2014, השנה הרביעית להעסקתה בשירות הנתבע – 12 ימי חופשה בתשלום; וכך גם עבור השנה המסתיימת בדצמבר 2013, ובדצמבר 2012.
ב.בהתאם ונכון למועד סיום העסקתה של התובעת, עמדה לרשותה מכסת ימי חופשה לפדיון בהיקף של 48 ימים.
ג.ערך יום עבודה המבוסס על שכר מינימום לעובד המועסק שישה ימים בשבוע, נכון לדצמבר 2015 – עומד על סך של 186 ₪ ליום.
ד.בהתאם זכאית התובעת לדמי פדיון חופשה בסכום של 8,928 ₪.
26.לסכום שנפסק לתובעת כדמי פדיון חופשה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2016.
התביעה לדמי הבראה:
27.את הדיון בתביעת התובעת לדמי הבראה, נפתח בציון ההערה לפיה משהוגשה התביעה לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, יכולה התובעת לתבוע דמי הבראה ביחס לשנתיים האחרונות להעסקתה בלבד.
28.תלושי השכר שצורפו לתצהיר הנתבע מלמדים כי לתובעת שולמו דמי הבראה באופן חלקי מידי חודש. כך שבמהלך השנתיים האחרונות להעסקת התובעת, שילם הנתבע לתובע דמי הבראה בסכום כולל של 3,964 ₪.
29.השנים 2014-2015 מהוות את השנה הרביעית והחמישית להעסקתה של התובעת בשירות הנתבע. בהתאם היה על הנתבע לשלם לתובעת דמי הבראה בהיקף של 7 ימים לכל אחת מאותן השנים. נכון לחודש דצמבר 2015 ערך יום הבראה עמד על סכום בסך של 378 ₪; ובהתאם היה על הנתבע לשלם לתובעת דמי הבראה ביחס לאותן השנים בסכום כולל של 5,292 ₪.
30.מששילם הנתבע לתובעת דמי הבראה בשנים 2014 ו-2015 בסכום של 3,964 ₪ על הנתבע לשלם לתובעת הפרש על חשבון זכותה לדמי הבראה בסך של 1,328 ₪. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2016.
התביעה לתשלום דמי חג:
31.עובד דוגמת התובעת, זכאי לדמי חגים בהיקף של 10 ימי חג בשנה. בענייננו אין מחלוקת כי התובעת נהנתה מהזכות לדמי חגים בהיקף של 4 ימים בשנה בלבד (ימי חג התאילנדים - יום האב, יום האם, סונקראן ויום השנה החדשה); ועבדה בימי החג היהודיים תמורת שכר רגיל. על רקע זה ביקשה התובעת בתביעתה לחייב את הנתבע בתשלום דמי חגים בהיקף של 31 ימי חג בשנה כדלקמן:
"... כמו כן בחגים היהודיים התובעת עבדה כרגיל, ולא קיבלה כל תשלום מיוחד עבור הימים הללו.
לאור האמור לעיל, עולה כי הנתבע נותר חייב לתובעת תשלום עבור 31 ימי חגים.
31 ימים X 8 שעות עבודה X 43.75 ₪ לשעה (175%) = 10,850 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו אמורים היו להשתלם הסכומים הנ"ל ועד ליום התשלום בפועל".
32.אשר לדעתנו, מקובלת עלינו גרסת הנתבע לפיה עובד זר אשר מועסק בימי חג היהודיים, איננו זכאי לגמול בגין העסקה ביום חג. זאת להבדיל מזכאותו לתשלום גמול מיוחד בגין העסקתו ביום חג שעל פי מצוות דתו. עם זאת בענייננו, נמצא כי למעט אותם ימי חג תאילנדיים שהכיר הנתבע לתובעת, לא ניתנה לתובעת האפשרות ליהנות מהזכות לימי חג. ודוק, בהתאם להוראות שירות התעסוקה, עובדים תאילנדיים זכאים לבחור עשרה ימי חג בשנה מתוך רשימה שמפרסם שירות התעסוקה.
33.במציאות שבה לא פועל המעסיק למימוש זכותו של העובד הזר ליהנות מהזכות לדמי חגים, זכאי העובד לפיצוי על הזכות שנמנעה ממנו, שהוא לכל הפחות בגובה עלות המעסיק החייב בתשלום דמי חגים. אשר על כן בענייננו, זכאית התובעת לפיצוי בגין אי מתן הזכות לדמי חגים בשיעור דמי החג שהיה על המעסיק לשאת בעלותם בגין אותם 31 ימי חג בהם נמנעה מהתובעת הזכות להיעדר בתשלום; סה"כ סכום של 5,766 ₪ . לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2016.
התביעה לתשלום מענק שנתי:
34.ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה שהוצא מכוחו, מחייבים מעסיק בענף החקלאות לשלם לעובד מענק שנתי שהוא בגובה מחצית המשכורת החודשית המשולם בשתי פעימות.
35.על פי כתב התביעה לא שילם הנתבע לתובעת את המענק השנתי. אשר על כן, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום המענק בסכום של 12,109 ₪.
36.בתצהיר שהגיש הנתבע טען האחרון, כי "התובעת קיבלה את מלוא המענק השנתי לו הייתה זכאית ואף הרבה מעבר לכך במזומן מידי חודש בחודשו ולאורך כל תקופת העסקתה". עם זאת, אין ביטוי למענק השנתי בתלושי השכר ואין בידי הנתבע להראות כיצד ומתי שולם המענק, מחוץ לתלוש השכר. בנסיבות הללו דינה של טענת הנתבע לפיה שילם לתובעת מענק שנתי, להידחות.
37.משזכאית התובעת לתשלום המענק השנתי מכוח ההסכם וצו ההרחבה בענף החקלאות, ומשזה לא שולם – על הנתבע לשלם לתובעת את המענק הנתבע בסכום הנתבע בכתב התביעה, בסך של 12,109 ₪ (סכום המחושב על תשלום המענק השנתי המבוסס על תקופת העסקה שאיננה במחלוקת ומחצית משכר המינימום החודשי, נכון לחודש דצמבר 2015. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2016.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה:
38.ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף החקלאות מחייב את המעסיק בהפרשות לטובת קרן פנסיה בשיעור של 6% מהשכר. אין חולק כי על רקע היותה של התובעת עובדת זרה, לא דאג הנתבע להפרשות לטובת התובעת לקרן פנסיה. בנסיבות הללו ובהתאם להלכה שנפסקה ב-עע (ארצי) 137-08 מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ (22.08.2010)זכאית התובעת לפיצוי בגובה הפרשות המעסיק לטובת הסדר הפנסיה, עם סיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים.
39.אין בתצהיר הנתבע כל התייחסות להפרשות לטובת קרן פנסיה ו/או תשלום לתובעת בגובה הפרשות המעסיק לטובת קרן הפנסיה, בסיומם של יחסי עובד מעסיק.
טענתו של התובע בעדות בפנינו, שעה שנשאל אם הוא מודה שלא בוצעו הפרשות כספים לטובת קרן הפנסיה, וענה: "אני חושב שהפרשנו את זה בשכר" – היא טענה שאין בה ממש, משאין כל ביטוי בתלוש השכר לתשלומים הבאים על חשבון הפרשה לפנסיה.
40.אשר על כן, הרינו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לקרן פנסיה בסך של 17,438 ₪ (על פי חישוב הבא: 4,650 ₪ שכר מינימום חודשי נכון לדצמבר 2015 X 62.5 חודשי העסקה X 6%). לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2016.
התביעה לפיצויי פיטורים:
41.כמצוין לעיל, התובעת הינה עובדת זרה ולפיכך היא רשאית לעבוד בישראל לתקופת זמן קצובה ולא יותר מחמש שנים. בענייננו, הגיעה התובעת לארץ בחודש ספטמבר 2010 וימים ספורים לאחר הגעתה, החלה לעבוד בשירות הנתבע. ביום 13.12.2015 פג תוקף אשרת השהייה והעבודה של התובעת בישראל. בהתאם הסדיר הנתבע את חזרתה של התובעת לתאילנד ובמסגרת זו רכש עבורה כרטיס טיסה ליום 27.11.2015 ודאג להגעתה לשדה התעופה.
42.יוצא מכאן כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בתום תקופת העסקה הקצובה של התובעת בישראל. לפיכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים ביחס לתקופת ההעסקה שאיננה במחלוקת (62.5 חודשים) ועל בסיס שכר המינימום (4,650 ₪ לחודש במועד סיום הקשר) בסכום של 24,219 ₪.
43.בהתחשב במחלוקת בין הצדדים ביחס לזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, הרינו מעמידים את שיעור פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים על גובה הפרשי הצמדה וריבית, וזאת החל מיום 1.1.2016 ועד למועד תשלום פיצויי הפיטורים.
טענת הקיזוז:
44.בסעיף 48 לכתב ההגנה העלה הנתבע טענת קיזוז המתייחסת ל"ניכויי שכר אותם היה זכאי הנתבע לנכות לתובעת על פי דין ולא עשה זאת, כגון דמי הביטוח הרפואי והוצאות נלוות, לרבות הוצאות מגורים".
בתצהיר שהגיש הנתבע ביקש האחרון לקזז דמי הודעה מוקדמת שלטענתו חבה לו התובעת, את עלויות של תוצרת חקלאית, ירקות, קטניות ותבלינים, שסיפק לתובעת לתצרוכת אישית לאורך תקופת הקשר, המוערך בסכום של 250 ₪ לחודש וסה"כ סכום של 15,500 ₪; וכן סכומים משתנים בגין ביטוח רפואי, מגורים, חשמל, מים וגז, אותם הוא רשאי לנכות על פי דין.
45.נאמר מיד, כי אין בסיס לטענת התובע לפיה הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת, שהרי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בתום תקופת החוזה הקצובה, בתיאום עם הנתבע אשר רכש כרטיס טיסה והסיע את התובעת לשדה התעופה.
46.בדומה, אין ממש בטענת הקיזוז, ככל שהיא מכוונת לשווי התוצרת החקלאית, קטניות ותבלינים שניתנו לתובעת לתצרוכת אישית במהלך תקופת הקשר. לעניין זה אין בדעתנו להאריך, די לומר כי:
א.כתב ההגנה איננו כולל טענת קיזוז המתייחסת לעלות הכלכלה שסיפק הנתבע לתובעת, ומכאן שטענות הנתבע בתצהירו לעניין זה, הן בגדר הרחבת חזית שיש לדחותן מטעם זה.
ב.בהיבט המהותי אין התובע זכאי להחזר עלות הכלכלה, משאין טענה לפיה החוזה בין הצדדים קבע שעל התובעת לשלם עבור הכלכלה בעין שהעמיד הנתבע לרשותה. אשר על כן, אין הנתבע רשאי לבוא בדרישה להחזר עלויות הכלכלה בשל העובדה כי התובעת ביקשה את הזכויות להם היא זכאית מכוח חוק.
47.טענת הקיזוז לעניין סכומים אותם רשאי הנתבע לקזז מכוח הדין, דינה להידחות בהעדר כימות; ולעניין זה רק נציין, כי לא צורף כל תחשיב ולא הוצגו כל קבלות על הוצאות שנשא הנתבע לצורכי מגורים וביטוח רפואי עבור התובעת.
סוף דבר:
48.לאור המקובץ, על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
דמי פדיון חופשה בסכום של – 8,928 ₪.
דמי הבראה בסכום של – 1,328 ₪.
דמי חגים בסכום של – 5,766 ₪.
מענק שנתי בסכום של – 12,109 ₪.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסכום של – 17,438 ₪
פיצויי פיטורים בסכום של – 24,219 ₪.
49.משהתקבלה התביעה ישלם הנתבע הוצאות התובעת בסך של 10,000 ₪. סכום ההוצאות נקבע בין היתר, בשל העובדה כי בית הדין נצרך לבירור טענות שלא אמורות להיות במחלוקת; ובפרט זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ומענק שנתי.
להוצאות שנפסקו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין.
50.הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.
ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ו, (28 יולי 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
נציג עובדים-
מר יוסף אטיאס
|
|
משה טוינה, שופט
|
|
נציג מעסיקים –
ישראל חולתי
|