עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בתביעה שהוגדרה בכותרתה "רכושית הצהרתית (בהתאם לחוק יחסי ממון)".
הרקע ותמצית טענות הצדדים :
- התובעת והנתבע נישאו ב-1999, מנישואיהם נולדו 3 ילדים בשנים 2000, 2002 ו-2003.
- לאחר נישואיהם התגוררו הצדדים בדירה שהתובעת רכשה בעיר ... ולטענתה, רכישתה נעשתה כולה מכספים שחסכה עובר לנישואיה, ובצירוף כספים שקיבלה במתנה מאימה ובהלוואת משכנתא אותה שילמה מחשבונה האישי.
- לטענת התובעת, בעלה בגד בה, התנהג כלפיה באלימות ובגסות, והיה מבזה אותה גם בנוכחות זרים והילדים.
- לפני כ-9 שנים מכרה התובעת את הדירה ב.... ורכשה דירת קרקע ברחוב ...., את רכישת הדירה, לטענתה, מימנה באמצעות משכנתא בסך 122,000 ₪, ששולמה מחשבונה האישי, בנוסף לכסף אשר התקבל ממכירת הדירה ב...
- כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע, התובעת והילדים נמצאים תחת טיפול פסיכולוגי על מנת לנסות ולהיחלץ מהמשבר הנפשי אליו נקלעו בשל התנהגות הנתבע, טיפולים אשר עולים אלפי שקלים וממומנים ע"י התובעת לבדה.
- לטענת התובעת, מאז מעבר המגורים לבני ברק, החל הנתבע לבגוד בתובעת בגלוי, יצא בערבים לבילויים, תוך שהוא מאיים כי ינטוש את התובעת והילדים.
- התובעת תיארה, כי באחת הפעמים בהן סירבה לאפשר לנתבע למשוך כספים מחשבונה, הכה אותה הנתבע עד זוב דם וכל זאת לעיניהם של הילדים המפוחדים, בדיעבד הסתבר לתובעת כי יש נגד הנתבע תיקים על תלונות בגין אלימות מאנשים שונים.
- לפני כ-3 שנים עזב הנתבע את בית המשפחה, ועבר לחיות עם אישה צעירה, ולאחרונה אף הגיש תביעת גירושין כנגד התובעת.
- לטענת התובעת, לצדדים דירת גן בת 73 מ"ר ב..., המוערכת בשווי של 1,500,000 ₪, על הדירה רובצת משכנתא בסך 122,000 ₪.
- לטענת התובעת, הנתבע הסתיר את הכנסותיו לכל אורך השנים וכל הנתונים נסמכים על מידע בו שיתף הנתבע את התובעת.
- התובעת צירפה דו"ח חוקר, לפיו הנתבע הציג כל השנים מצג שווא, כאילו הוא מועסק כשכיר בעוד תלוש השכר שהוא מציג הוא פיקטיבי, ולמעשה הוא משמש כ... עצמאי שגובה שכרו במזומן בלבד.
התובעת, לטענתה, עבדה כמזכירה ב... ומשתכרת כ-5,200 ₪ לחודש.
- בנסיבות אלה אפוא, ביקשה התובעת לאזן רכושם של הצדדים, תוך הפעלת חלוקה אחרת (ולא של מחצה על מחצה) נוכח התנהגות הנתבע, וכי עסקו של הנתבע וזכויותיו הסוציאליות יאוזנו בשווה ביניהם, ואילו דירת המגורים תוחרג מהאיזון.
- מנגד, כפר הנתבע בהגנתו בטענות התובעת בתביעתה. לטענתו של הנתבע, "תביעת רכוש זו הינה המשך ישיר לפנטזיות של התובעת".
- לטענתו של הנתבע, הוא משתכר רק רבע מאשר טענה התובעת, הוא מתגורר בבית אמו, לאחר שנאלץ לעזוב את הבית מתוך חשש מהתובעת ומתלונות שווא נוספות למשטרה, בנוסף לאמור, לטענתו של הנתבע, הוא נתון כל הזמן לאיומים פיזיים ונפשיים מצד התובעת, לרבות הסתת ילדיהם המשותפים כנגדו.
- הנתבע טען, כי טענות התובעת כי הדירות נרכשו על ידה שקריות לחלוטין. הדירות נרכשו במשותף, ועל כן, חלוקת הדירות אמורה לתת שווין לשני הצדדים.
- לטענת הנתבע, חיי הנישואים של הצדדים נתונים במשבר קשה מזה תקופה ארוכה, וזאת בשל התנהגות התובעת "אשר נהגה בנתבע כסחבת רצפה". לטענת הנתבע, התובעת נהגה בכל חייהם המשותפים של הצדדים לצעוק, לקלל, לאיים ואף לזרוק חפצים, ולדבריו של הנתבע, הוא חיי תחת משטר טרור.
- הנתבע הוסיף וטען, כי עקב הסתת התובעת את ילדיהם נגדו, הילדים מסרבים לפגוש אותו, וכי התובעת "עושה שימוש ציני בילדיה כבכרטיס כספומט".
- באשר לדירה, טען הנתבע, כי חודש לאחר נישואי הצדדים הם רכשו דירה ב... בעלות של 530,000 ₪ כ"א מהצדדים הביא את אותו הסכום לרכישת הדירה, הם שילמו 150,000 ₪ במזומן ואת השאר ממנו במשכנתא.
לאחר מספר שנים מכרו הצדדים את הדירה ב.. בעלות של 700,000 ₪, כדי לרכוש הדירה ב..., אביו של הנתבע נתן להם 50,000 ₪ ודודו נתן להם 10,000$, והם גררו משכנתא בסך 100,000 ₪. את הדירה ב... שיפץ הנתבע במלואה.
- הנתבע הכחיש את טענות התובעת באשר לכספים שכביכול היו לה לפני החתונה.
- הנתבע הוסיף וטען, שאין לו חשבון בנק, ולכן תשלומי המשכנתא שולמו מחשבון התובעת, אך לטענתו, אין זו הוכחה שהתובעת שילמה לבדה עבור המשכנתא, הדבר גם אינו הגיוני הוכח ההכנסות של התובעת.
- לטענת הנתבע, לאורך כל חיי הנישואים שלהם, הפקידה התובעת לחשבון חיסכון מדי חודש, סך של 2,500 ₪, ומחצית מכספים אלה שייכים לנתבע.
- הנתבע הוסיף וטען, כי לאחר שהורחק מהבית, התובעת הוציאה מחשבון הבנק שלה את כל הכספים שהיו שם בסך 350,000 ₪ ואלה כספים משותפים שאת מחציתם גזלה ממנו התובעת.
- הנתבע הוסיף וטען, כי התובעת התעמרה בנתבע לאורך כל חייהם המשותפים. הנתבע שהיה במחצית התובעת כל יום החל משעת סיום עבודתו ועד למחרת בבקר, ולא יצא עם חברים, לדבריו, הוא איש משפחה למופת.
- הנתבע הכחיש במילים בוטות את יתר טענות התובעת בתביעתה.
דיון .
מבוא דיוני .
- באי-כוח הצדדים השתמשו במכחול ובצבעים עזים, עזים מדי, לתאר טענותיהם. מן הראוי שכתבי תביעה בבית המשפט לענייני משפחה יהיו מאופקים יותר. כתבי טענות המשרטטים בקווים כה גסים את הסכסוך, רק מלבים את הסכסוך במקום להשקיט אותו. אין לי אלא להביע צערי על כך.
- אקדים ואומר, כי גם בתביעה זו, נתבעו סעדים על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, יחד עם איזון משאבים, הדבר נראה להיות לא נכון, הסדר צריך להיות הגשת תביעה לסעדים עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון, שהם בבחינת סעד זמני, ורק לאחר מכן הגשת תביעה לאיזון משאבים, שכן בתביעה לאיזון משאבים נקבעת מסת הרכוש שיהיה בר איזון בין הצדדים, איזה טעם יש לאחר שנקבע הרכוש בר האיזון לקבל גם "סעדים" – להצהרה על רכוש?
- הצדדים הסכימו ביניהם בישיבת 03.12.2014 ש"היום הקובע" הוא 01.09.2010 (ראה עמוד 6 לפרוטוקול), לפיכך הרכוש שיאוזן בין הצדדים, יהיה רכוש שנרכש מיום הנישואין ועד היום הקובע.
- עוד אציין, כי באותו מועד ניתן על ידי צו לפיו ייתן כ"א מהצדדים הצהרה על מלוא רכושו ואחזקותיו מיום הנישואין ועד היום הקובע במובן זה אפוא ניתן כבר הסעד בסעיף 79(ח)(ה) לכתב התביעה.
דירת המגורים .
- כזכור, תבעה התובעת, כי דירת הגן של הצדדים ב..., שהזכויות בה רשומות ע"ש הצדדים בשווה, תוחרג ממסת הנכסים בני האיזון, והיא לא תאוזן בין הצדדים, וכי זכויותיה יהיו לה לבדה, הדירה (ראה סעיף 5 לתצהיר הרכושי של התובעת) נמצאת ברחוב .... וידועה כ... (להלן: "הדירה").
- אין מחלוקת שהזכויות בדירה רשומות היום על שם שני הצדדים בשווה ביניהם לכאורה, ועל פי חזקת נכונות המרשם, הזכויות צריכות להיות מאוזנות בין הצדדים בשווה (או לחילופין, השיתוף יכול להתפרק), וזאת על סמך חזקת נכונות המרשם (סעיף 125 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969). אבדוק בהמשך, אם למרות זאת ניתן להתייחס לדירה כאל "נכס חיצוני" כזה ששוויו לא יאוזן בין הצדדים.
- הפסיקה, בדרך כלל התייחסה למקרים "הפוכים", היינו דירה שנרכשה ע"י אחד הצדדים, קודם לנישואיהם, הצדדים התגוררו בה במשך שנים, והשאלה הנשאלת אפוא (כפי שעלתה כאמור בפסיקה), הייתה על פי רוב, האם נכס חיצוני זה (דירה שנרכשה ע"י צד אחד קודם לנישואין) "נטמעה" ברכוש המשותף וצריכה להיות מאוזנת בין שניהם, כאן כאמור, המקרה שונה, מלכתחילה, כך טוענת התובעת, הייתה לה דירה ב... שהייתה שלה בלבד, היא נמכרה, ובתמורה נרכשה הדירה הנוכחית שזכויותיה נרשמו ע"ש שני הצדדים בשווה ביניהם.
- בפסק הדין המנחה האחרון בסוגיה זו בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) (פורסם במאגר "נבו"), בו נקבע בין היתר מפי כבוד השופט דנציגר כדלקמן :
"..במוקד דיוננו מצווה דירה שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין וששימשו למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפחתה (עקב הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בת משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספיצפי, מכוח הדין הכללי, החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני", שנרכש ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין,
... נטל ההוכחה, מוטל מטבע הדברים על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שייהנו "המוציא מחברו". יודגש, כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש ע"י בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון.."
- הנה, במקרה הנדון בפני, לאחר היות הנכס חיצוני (לטענת התובעת, הכוונה לדירה שהייתה בבעלותה ב...) רשמו הצדדים את הזכויות בחליפתה של דירה זו – (היינו הדירה ב...) בשווה ביניהם. לכאורה, נראה הדבר, כי כוונת הצדדים הייתה להטמיע רכוש חיצוני זה, ברכושם המשותף.
ואם במקרה בו הדירה רשומה ע"ש אחד מבני הזוג, נטל ההוכחה מוטל על הצד המבקש לטעון שיתוף, הרי כך גם פני הדברים מקום שהזכויות בדירה רשומות ע"ש שני בני הזוג, וצד אחד רוצה לטעון, כי חרף הרישום – שוויה של הדירה לא יאוזן בין הצדדים.
- בדיקת התשתית הראייתית שהוצגה בפני, מצביעה על כך שהתובעת לא הרימה הנטל הראייתי המושת עליה, כדי לשלול השיתוף, וזאת בין היתר באשר :
34.1 חזקת נכונות המרשם, לא נסתרה.
34.2 הנתבע טען, כי גם הדירה ב...(קודמתה של הדירה ב..., נרכשה ע"י שני הצדדים בשווה ביניהם. טענות הצדדים סותרות זו את זו, אך איש מהצדדים לא הוכיח את אופן הרכישה (היינו האם באמת התובעת שילמה את מלוא הרכישה בלבד).
34.3 טענת התובעת, כי הדירה ב... נרכשה על ידה לפני הנישואין נסתרה. כאשר חזרתי ושאלתי אותה, הבהירה שהדירה נרכשה אחרי הנישואין, אצטט מדבריה בעמוד 17 לפרוטוקול :
" שאלות בית המשפט:
ש. זה היה לפני הנישואין?
ת. קנינו את הדירה 3 חודשים אחרי הנישואין.
ש. איך הזכויות נרשמו בה?
ת. אני מאד רציתי לרשום את הדירה על שמי, אבל הוא לא נתן, הוא איים, השתולל, אני נאלצתי לרשום על שם שנינו.."
34.4 התובעת מתארת מסכת חיים קשה עם הנתבע, אך למרות זאת, ולמרות טענתה, שנאלצה לרשום הזכויות בדירה ע"ש שני הצדדים, היא לא פעלה מיד לאחר "תום האילוץ" לגרום לביטול הרישום של הזכויות.
34.5 עיון במוצג בית משפט/2 (דפי הח"ן של בנק דיסקונט) לא תומך בטענתה של התובעת לגבי כסף שהיה לה לבדה לפני הנישואין.
34.6 עיון בפרק הסעדים של התביעה (סעיף 79 ג') מוכיח שהתובעת ביקשה מחצית הזכויות בעסקו של הנתבע, גם מכאן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף הסותרת את טענת התובעת למלוא הזכויות בדירה.
- המסקנה המתבקשת – איני יכולה להיעתר לסעד המבוקש בתביעה במסגרת סעיף 79 (א) ואיני יכולה להורות שכל הזכויות בדירה תהיינה לתובעת.
- במסגרת התביעה המתוקנת, לא התבקש פירוק השיתוף של הדירה ע"י מסירתה, ולפיכך גם לא ניתן סעד זה, מאידך בהמשך פסק דיני אבחן, אם יש מקום, חרף רישום הזכויות בחלקים שווים בדירה לאיזון ביחס שונה מאשר "מחצה על מחצה".
רכוש נוסף .
- הוכח, כי לבעל זכויות ברכב ...מספר רישוי ....
אני מניחה שהרכב משמש לצרכי עבודתו של הנתבע, ולפיכך גם רכב זה ו/או שוויו הינו נכס בר איזון.
- זכויות סוציאליות .
הנתבע טען, כי אין לו כאלה ואילו לתובעת היו זכויות סוציאליות ממקום עבודתה, שלטענתה נבלעו בהוצאת המשפחה – לא הוכח אפוא שיש למי מהצדדים זכויות סוציאליות.
- התובעת ביקשה בתביעתה לאזן גם את עסקו של הנתבע והמוניטין שלו. ואולם, אין בידי לקבל טענתה זו. ראשית, ייאמר מיד כי התובעת כלל לא הוכיחה את שוויו של עסק הנתבע או האם יש לו מוניטין, ואם כן, מה שוויו. שנית, ספק בעיני אם עבודת כפיים, או אף מקצוע של .... עצמאי הוא מקצוע נשוא מוניטין אישי שנרכש במהלך השנים.
אדגיש, כי הנתבע הינו ... עצמאי ואין אפשרות לאזן "מקצוע" של אדם, זה אינו נכס בר איזון או בר מכירה בשוק.
- בנסיבות אלה, גם ה"עסק" של ... אינו נכס בר איזון.
הרכוש בר האיזון .
- מן המקובץ עולה אפוא הוא כי הרכוש בר האיזון בין הצדדים הוא הדירה והרכב. מאליו ברור אפוא, שהדירה היא עיקר רכושם של הצדדים.
השיעור בו ייעשה האיזון .
- התובעת טענה בתביעתה, כסעד חילופי, שאם תביעתה לסעד הצהרתי, כי מלוא הדירה צריך להיות בבעלותה, תידחה כי אז יחס האיזון לא צריך להיות מחצה על מחצה – אלא יחס אחר כמובן שהנתבע מתנגד לכך נחרצות – אבדוק אפוא הטענה.
- סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 קובע לאמור :
"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג."
- הפסיקה קבעה בין היתר, כי "..השימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, צריך להיעשות במשורה ובמקרים חריגים, הן לאור מעמדה של זכות הקניין, והן כדי שלא לפגוע בוודאות המשפטית ביחס לאיזון המשאבים (ראה ע"מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ' ר.ר. (פורסם ב"נבו") מיום 23.01.05)..".
ראה ע"מ (חי) 614/07 פלונית נ' פלוני (16.04.08) (פורסם במאגר "נבו").
ועוד נקבע :
"..איזון המשאבים ייעשה על דרך הכלל, בדרך של חלוקה שווה בין בני הזוג של שווי הנכסים בני האיזון..
.. עם זאת, סעיף 8 לחוק יחסי ממון, מאפשר לבית המשפט, ובמקרים המתאימים, לסטות מהכלל שנקבע בסעיף 5 לחוק. סעיף 8(2) לחוק קובע, כי בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי בית המשפט לקבוע "שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שייקבע", וסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון מאפשר לקבוע ששווי נכסים מסוימים לא יאוזנו, חרף היותם בני איזון לפי סעיף 5 לחוק.
מטרתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, הינה להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני הזוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (ראה ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי פ"ד מ"ט (3) 529, 614), זאת על בסיס מכלול הנסיבות כל מקרה.."
ובהמשך :
"..סעיף 8 לחוק יחסי ממון, מהווה כלי רב עוצמה, בביצוע איזון משאבים, ויש לעשות בו שימוש זהיר ומושכל, שכן לא בנקל ישלול בית המשפט את זכויותיו הקנייניות של מי מבני הזוג ויעניקו לאחר. הכלל הוא כאמור, כ איזון משאבים ייעשה על דרך חלוקה שווה של שווי כלל הנכסים. כלל זה מבוסס על ערכי היסוד, ביניהם ערך השוויון, האוטונומיה של הפרט וזכויותיו הקנייניות. השימוש בחריג שבסעיף 8 עלול לפגוע בזכויותיו אלה ויש על כן להיזהר פן השימוש שייעשה בו יחתור תחת תכלית חוק יחסי ממון וערכי הצדק אותם הוא נועד להגשים. לפיכך, נקבע כי יש צורך בקיומן של "נסיבות מיוחדות" כדי להצדיק סטייה מהכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון..."
ראה ע"מ (חי) 614/07 פלונית נ' פלוני (16.04.08) (פורסם במאגר "נבו").
- החוק לא הגדיר מהן "נסיבות מיוחדות", וכפי שקבע המלומד המנוח רוזן צבי בספרו "חוק יחסי ממון" פרסומי הפקולטה למשפטים, ת"א, עמוד 352 :
"המחוקק בחר לפרט בהרחבה את סמכויותיו של בית המשפט, אך התעטף בשתיקה, בכל הנוגע לקביעת קני המידה להפעלת שיקול הדעת.."
- עיון בפסיקה, ממעוף הציפור, יראה שהפסיקה נתנה כמה אבני בוחן, שהם מעין "נייר לקמוס", המלמד מה יכול להיחשב אותו מקרה נדיר, בו ייעשה שימוש בהוראת סעיף 8(ב) לחוק ולא יהיה איזון של "מחצה על מחצה".
46.1 מקרים של "שיתופיות מוחלשת" .
בע"מ 8206/14 ו-בע"מ 8427/14 פלונית נ' פלוני (14.04.15) (פורסם במאגר "נבו") קבע כי במקום בו שוררת בין הצדדים "שיתופיות מוחלשת", יש לעתים אפשרות לקבוע יחס איזון אחר ולא של "מחצה על מחצה".
במקרה זה, ניהל הבעל מערכת יחסים מקבילה עם אישה אחרת ומערכת יחסים אשר נמשכה כעשור, ובאותה עת "התגוררת חלקית עם המערערת". הקביעות העובדתית הסתמכו על הקביעות העובדתית של בית המשפט למשפחה בפתח תקווה (כבוד השופט ויצמן באותה עת שקבע כי הבעל היה מעין "נוכח נפקד" בביתו.
46.2 מקרים קיצוניים של אלימות .
בבע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.14) (פורסם במאגר "נבו"), הסכימו השופטים לתוצאה של מניעת איזון משאבים בזכויות פנסיוניות של האישה עקב ניסיון לרדת מצדו של הבעל, אך הנמקות השופטים היו שונות, והלכה למעשה ניתנו שלוש חוות דעת שונות אותן אסקור להלן :
ועם זאת יש לזכור כי על פי הפסיקה, בגידה במערכת היחסים הזוגית, אינה מהווה "נסיבה מיוחדת", המצדיקה חריגה מאיזון המשאבים השוויוני. ראה בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים מירושלים (08.10.08) (פורסם במאגר "נבו").
כבוד השופטת ברק ארז קבעה, כי מבלי לסטות מן הרציונל הבסיסי של חוק יחסי ממון, עשוי להיות מקום במקרים קיצוניים של אלימות, להביא עובדה זו בחשבון איזון המשאבים, או חלקם. כעולה מפסק דינה של כבוד השופטת ברק ארז, יש לתת את הדעת לאפשרות של הפעלת סמכות בית המשפט, לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, גם במצבים חריגים אחרים של נקיטת אלימות קשה במערכת היחסים בין בני הזוג. בהקשר זה מציעה כבוד השופטת ברק ארז את את מבחן "שלילית האנושיות", בהדגישה שאם תתקבל עמדה זו, היא תהיה שמורה למקרים קיצוניים בלבד, שבהם ראוי יהיה לומר כי בן הזוג התוקף איין למעשה את אנושיותו של זולתו. כבוד השופטת ברק ארז מדגישה כי שיקולי "אשם", נותרים מחוץ לאיזון משאבים.
במקרה זה היה מדובר על כך שהבעל ניסה לשלוח יד בחיי אשתו והוא הורשע בניסיון לרצח, ונגזר עליו מאסר ממושך בעקבות הרשעתו.
כבוד השופט הנדל אף הוא מדגיש שאין מדובר בשיקולי "אשם", וכלשונו :
".. ויודגש, על מנת שלא נתיר לשיקולי האשם לחזור דרך "הדלת האחורית", עלינו לתחום את השימוש בשיקול הדעת בסעיף 8 למקרי אלימות חריפה עד שהיא בעלת השלכות כלכליות על האוטונומיה של בן הזוג הנפגע. זהו הרף הבסיסי, בו בן הזוג המבקש מבית המשפט להשתמש בסמכויות המיוחדות המוקנות בסעיף 8 צריך לעמוד – כאשר מעשי האלימות אינם חמורים דיים כדי לפגוע באוטונומיה כלכלית של אחד מבני הזוג, איננו מגיעים כדי "נסיבות מיוחדות" שמצדיקות סטייה מכלל האיזון השוויוני..".
כבוד השופט מלצר אמר בפסק דינו, כי ב"רקמה פתוחה" של הוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון "דילמה, והדילמה היא האם מעשי האלימות של בן הזוג האחד כלפי משנהו אמורים להיחשב כנסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל האיזון השוויוני".
כבוד השופט מלצר קובע, שאם בן הזוג הועמד לדין פלילי והורשע בעבירת אלימות, יש בכך כדי להפעיל את שיקול הדעת המסור על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, וגם אז
יש לבדוק את ההשלכות הכלכליות של אלימות זו על בן הזוג האחר, אך גם אם לא
נגרם נזק כלכלי ממשי לבן הזוג נפגע האלימות, בגינה הושגה ההרשעה בדין, אך האלימות הייתה "קשה ביותר או ממושכת" – ניתן יהיה עדיין להחיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולהפעיל את החלופות המנויות בהוראות הסעיף.
כבוד השופט מלצר מוסיף, כי על פי תכלית החקיקה – "אין בהכרח להצטמצם להרשעה של מי שניסה לגרום למותו של בן זוגו וניתן לכלול בקטגוריה זו מקרים של הרשעה".
46.3 מקרים של הברחת רכוש .
בפסק דין המוביל בנושא זה (עוד לפני תיקון מספר 4 לחוק), תמ"ש (י-ם) 26473/97 פלוני נ' אלמונית (15.06.04) (פורסם במאגר "נבו") קבעה כבוד השופטת מימון, כי במקרים בולטים של הברחת רכוש, אפשר לבצע חלוקה בלתי שווה ברכוש בר האיזון.
גם במקרה זה היה קבלן עצמאי שנטען לגביו כי הבריח רכוש, אך כפי שקבעה כבוד השופטת מימון "אין ידוע מהו הרכוש המדויק שהוברח".
עקב כך, קבעה כבוד השופטת מימון, כי זכויות הפנסיה של האישה לא יכללו במסת הרכוש בר האיזון.
גם בפסק הדין עמ"ש (ת"א) 1229/07 י.ב. נ' א.ב. (27.10.10) (פורסם במאגר "נבו") אושרה התוצאה שנקבעה בערכאה הדיונית של איזון בלתי שוויוני (ביחס של 40/60, עקב העלמת כספים על ידי הבעל).
46.4 אי צדק כלכלי לעתיד ושיקולי צדק בכלל .
טיעון זה חזר ונשנה בפסקי הדין המצוטטים לעיל כחלק בלתי נפרד מאותם מקרים שמנינו לעיל וכתוב נוסף להם.
- השאלה הניצבת כעת על המדוכה אפוא, היא האם התשתית הראייתית שהוצגה בפני, מצדיקה, שימוש בהוראות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, באופן שבו אורה, כתביעת התובעת, על איזון בלתי שוויוני בין הצדדים. כזכור, השעינה התובעת תביעתה לאיזון בלתי שוויוני על שני אדנים : אלימות מתמשכת, והברחת הרכוש ע"י הנתבע.
אבחן אפוא טענות אלה כפי שעלו מן התשתית הראייתית בראי הפסיקה.
- אין לי ספק שצודקת התובעת ביחס לברוטליות שנהג בה הנתבע כלפיה, גם כלפי אחרים, וזאת במידה רבה כפי שטענה התובעת בפרק ה' לסיכומיה.
כדי להתרשם ולו בזעיר אנפין, מן הברוטליות שביחס הנתבע אל התובעת, ניתן לראות את ההתבטאות הקשה בסיכומיו (סעיף 4) : ".. התובעת אשר נהגה בנתבע כסחבת רצפה".. וכן גם צו ההגנה שניתן בשעתו ע"י כבוד השופטת סיון ז"ל.
זאת ועוד : עיון במוצג בימ"ש/3, תומך בטענות התובעת בדבר אלימות הנתבע : מסמך זה ערוך ע"י עו"ס האגף לשירותים חברתיים בעיריית ... ואומר :
"..בהתאם לבקשת .. (התובעת ש.ג.) הריני לאשר ש.. מוכרת ומטופלת במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה ב... מאז יולי 2014. ד.ב. הופנתה אלינו לטיפול ע"י עו"ס לסדרי דין שהייתה מעורבת בעניינים והתרשמה מאלימות שממשיכה להתקיים בין בני הזוג על אף שנפרדו.
יש לציין, שבני הזוג היו כבר קודם לכן תקופה מסוימת בטיפול במרכז על רקע של אלימות בעלה כלפיה.
ד.ב. נמצאת בטיפול פרטני, וכמו כן משתתפת בקבוצה לנשים במעגל האלימות."
ואולם, חרף הסתייגותי מהתנהגות הנתבע, אין ברמת החומרה של אלימותו, כדי להגיע לדרגת החומרה שהותוותה כאמת מידה בפסק הדין בע"מ 7272/10 (שם), ולפחות מבחינת נימוק זה כשלעצמו, אין בידי כדי לקבל את טיעונה של התובעת לאיזון לא שוויוני בין הצדדים.
- באשר לטענת התובעת, ביחס להברחת רכוש מצד הנתבע, אומר כי בחינת התשתית הראייתית אשר הונחה בפני מצביעה על כך, כי התובעת הרימה את הנטל הראייתי המושת עליה והוכיחה, כי הנתבע הבריח רכוש ממשק הבית המשותף, ולהלן אפרט :
49.1 בפסק דיני בתביעת המזונות שבין הצדדים קבעתי (תמ"ש 25149-12-13) כי על פי עדות הנתבע עצמו יש לו הכנסות גם מתיקונים ולא רק כנהג שכיר (בחקירתו הנגדית אמר הנתבע "..פה ושם יצא לי לעשות תיקונים") הערכתי את הכנסתו הכוללת בסך 12,000 ₪ לחודש (ראה סעיף 23 לפסק הדין).
49.2 גם בעדותו בתיק זה ענה הנתבע, כי עשה תיקונים "פה ושם" גם כאשר עבד כשכיר (ראה עמוד 28 לפרוטוקול, שורה 18).
יתירה מזאת, בהמשך נחקר הנתבע, ואביא מדבריו המדברים בעד עצמם :
"ש. את התיקונים האלה שאתה עושה.. איך אתה מקבל עליהם את הכסף?
ת. במזומן.
ש. אתה מצהיר על ההכנסה הזו ?
ת. לא."
49.3 הנתבע אישר גם את אשר נראה היה בתמונות שהוגשו לו, כי הטנדר עמוס ציוד שאינו קשור לעבודתו בתנובה.
(ראה עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 20-24).
ועוד אצטט מההמשך (עמוד 30 לפרוטוקול) :
"ש. טוב, אתה מאשר שאתה נראה כאן בתמונות?
ת. כן.
ש. אתה עם אסלה בבית?
ת. כן.
ש. זה במסגרת עבודות ...?
ת. תיקונים, כן.
ש. אתה מאשר שאתה גובה כסף בתמונה?
ת. כן, כמה גבו? 200?300?500 ₪? אולי קיבלתי שטר של 200, בסדר, אין בעיה.
ש. כמה כסף הרווחת בממוצע בחודש?
ת. 10-12, כולל .. ועבודות.
ש. כמה מתוך הכסף הזה היית נותן לתא המשפחתי?
ת. כמעט הכל.."
בשולי דברים אלה אציין, כי למיטב הבנתי הנתבע נקב בסכום הכנסה של 10-12 אלף ₪ לאחר שזו הייתה קביעתי על פי הערכה (מצומצמת) בתביעת המזונות.
49.4 אומר כבר כאן, שאין בידי לקבל את תשובת הנתבע, באשר לכך שנתן "כמעט הכל" לתא המשפחתי, הנתבע עזב ב-2012 את הבית ואחר כך חויב במזונות, הוא לא אמר אמת בכל הנוגע להכנסתו, ורק משהוצגו לו תמונותיו מתקן אסלה ומקבל מזומנים הודה.
49.5 אביו של הנתבע, שבא להעיד כעד הגנה, נשאל בחקירתו הנגדית (עמוד 26 לפרוטוקול) במה עובד בנו והוא השיב : "עובד ...", ובהמשך :
"ש. הוא עצמאי?
ת. כן.
ש. אתה יודע מה זה עצמאי?
ת. כן.
ש. הוא מוציא חשבוניות?
ת. סליחה? אני צריך לחקור על הנושא? מחילה, אל תשאל אותי, אתה שואל אותי.
ש. אתה הגעת להעיד בשביל הבן שלך?
ת. כן, תן לי להעיד על מה שחתמתי.
ש. הוא מוציא חשבוניות?
ת. אל תיפגע ממני אדוני, אני לא יודע.."
49.6 מתוך חקירתו הנגדית של הנתבע, הוכיח הנתבע אף אינו מפקיד את משכורתו בבנק, אלא לדבריו "..קבלן שעובד בתנובה מעביר לי במזומן" (עמוד 26 שורות 31-32).
מדוע אדם צריך לעשות "עסקה סיבובית" באשר להכנסתו? ההצדקה היחידה היא כדי להסתיר את הכנסתו, והאפשרות "לעקוב" אחריה.
49.7 בחקירתו הנגדית נאלץ הנתבע להודות, כי הוא גם מלווה כספים לחבריו. לנתבע הוצג נספח ח' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת. ברשימה זו מופיעים שמות ועל ידו סכומי כסף נקובים בדולרים, סכומים אלה מסתכמים בערך בכ- 50,000$.
הנתבע נחקר על רשומה זו בעמודים 32 ו-33 לפרוטוקול, ולהלן אביא מדבריו, המדברים בעד עצמם :
"ש. של מי הכתב יד?
ת. שלי.
ש. ... מי האנשים שקיבלו את הכספים ב-2010?
ת. הם החזירו את כל הכספים ב-2010.
ש. כמה כסף הלווית לאנשים?
ת. אני לא זוכר, אני לא יודע.
ש. כמה רשום ?
ת. לא רשום את הסך הכללי.
ש. אז מה זה פה?
ת. 50 אלף לאנשים האלה.
ש. מי זה ג.?
ת. א..
ש. אתה יכול לתת את הטלפון?
ת. אין.
ש. כתובת?
ת. לא.
ש. נתת לו קרוב ל-19 אלף דולר ואין לך את הפרטים.
ת. היא הסכימה לזה.
ש. אמרת שאת כל ה-12 אלף שהיית מרוויח, היית נותן לתא המשפחתי, מאיפה יש לך לתת לאנשים 50 אלף דולר .. לאנשים.
ת. היא הסכימה, היא, היא, שאל אותה..".
נראה לי שהנתבע אינו דובר אמת, ברור מאליו שעסק בהלוואת כספים, וחרף דבריו שמטעמי דת לא לקח ריבית, הדבר אינו סביר, שהרי, הנתבע לא עסק בגמילות חסדים.
49.8 בהמשך חקירתו ניסה הנתבע לטעון, כי כל חבריו להם הילווה כספים, החזירו את הכספים לתובעת, אך חרף הכחשתה של התובעת, הנתבע לא זימן "חברים" או לווים אלה לעדות, גם דבר זה משמש לחובתו, ומכאן שניתן להסיק שגם זה מקור להכנסה, ואף מעיד על כספים רבים שברשותו.
כאשר נשאל בחקירתו הנגדית על כך – השיב בזו הלשון :
"ש. למה לא ביקשת שיעידו ?
ת. לא ביקשו.
ש. אתה רוצה לזמן ?
ת. אני לא מעוניין לזמן 10 אנשים .. ".
וכידוע, קבעה הפסיקה, כי הימנעותו של בעל דין מהבאת ראייה היכולה לתמוך בגרסתו, תפעל הימנעות זו לרעתו, או לפחות תפגע במהימנות גרסתו.
ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד מ(1) 539 ; ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס פ"ד נ"ד (3) 107.
49.9 הוכח בפני, שאין לתת אמון בגרסת הנתבע, שכן בכתבי טענותיו טען הנתבע שהינו שכיר (ראה האמור בסעיף 70 לכתב ההגנה, שם טען הנתבע, כי הינו שכיר המשתכר 5,800 ₪ בחודש), הנתבע לא צירף הרצאת פרטים, ובחקירתו הנגדית נאלץ להודות שעוסק גם כאינסטלטור עצמאי, וגם שהלווה כספים לחבריו.
המסקנה עקב גרסותיו השונות של הנתבע לעניין הכנסותיו, אני מקבלת את גרסת התובעת וקובעת שהנתבע השתכר כספים רבים במזומן אותם הבריח מהתא המשפחתי.
- המסקנה העולה מן המקובץ, הנתבע העלים רכוש מפני התובעת.
- אפילו אניח שהעלמת הרכוש הייתה הסכום בו השתמש הנתבע להלוואות לחבריו (כ-200,000 ₪ ) הרי שווי זה הינו כ-10% משווי דירת הצדדים, אותה העריך ב"כ התובעת בשווי של כ-2 מיליון ₪, אזכיר כי הנתבע טען שהשווי הוא כ-1,600,000 ₪ בלבד. אם אקבל את גרסת האמצע, גם אז ההעלמה היא כבדה.
שיעור האיזון בין הצדדים .
- בנסיבות בהן קבעתי שעפ"י התשתית הראייתית העלים הנתבע רכוש וההכנסות מפני התובעת, נראה לי נכון וצודק לקבוע שיעור איזון אחר מאשר מחצה למחצה.
- הצדדים עצמם טענו בפני שעה ארוכה שחייהם המשותפים לא היו טובים, לא היה להם חשבון משותף, והתובעת הוכיחה באזני שהיא פרעה את תשלומי המשכנתא מחשבונה הפרטי בלבד, מתחזקת מסקנתי שלעיל.
- אוסיף ואומר, שערה אני לכך שהזכויות בדירה רשומות בחלקים שווים בין הצדדים, אמנם הפסיקה קובעת כי הרישום בדירה משקף את זכויות הצדדים (ראה ע"א 66/88 דקר נ' דקר פ"ד מ"ג (1) 122 (1989)..), ואולם, בכל מקרה, הרי הנתבע היה צריך להשיב לתובעת את שווי תשלומי המשכנתא ששילמה גם עבורו, בשעה, שהוא השתמש בהכנסות רק להנאתו והגדלת רכושו.
אפרט בהקשר זה, כי התובעת צירפה את דפי חשבונה הפרטי בו הוכחו תשלומי המשכנתא על ידה ולא כהוצאה "משותפת" של הצדדים.
- באיזון שבין זכות הקניין מחד גיסא לזכות לאיזון יחסי הממון בין הצדדים, בהתחשב גם בנתון שלנתבע מקצוע מכניס ויכולת השתכרות, בעוד התובעת פוטרה ואינה עובדת, נראה לי לצודק ונכון לקבוע יחס איזון של זכויות הצדדים, הן בדירה והן בזכויות הפנסיוניות בשיעור של 60% לתובעת ו-40% לנתבע.
- ערה אני לכך, שאיזון ביחס אחר מאשר מחצה על מחצה ייעשה במקרים נדירים, ולכאורה ניתן להתלבט ולשאול האם זה המקרה הנדיר עליו מדברת הפסיקה, ואולם צירוף האלימות והברחת הרכוש והעובדה שהתובעת אינה עובדת כעת ויהיה לה קושי להיקלט בחזרה בעבודה ולהבטיח את עתידה ובהתחשב בכך שהיא שילמה לבדה ובמשך שנים את המשכנתא על הדירה – גורם לכך שהמקרה הזה מתאים ביחס לא שוויוני.
- כאמור לעיל, לא קיבלתי את טענת התובעת, כי כל הזכויות בדירה, חרף הרישום צריכות להיות לה לבדה, בעניין זה טענותיה נסתרו, כפי שהראיתי לעיל, אך מאידך, אם תימכר הדירה, האיזון בזכויות בה יהיה "ביחס אחר", היינו 60% לתובעת ו-40% לנתבע.
- אין בידי לקבל את טענת הנתבע בסעיף 57 ב' בסיכומיו כי יש לחייב התובעת בדמי שימוש בדירה. טענה כזו, אין מקומה בסיכומים, (היא אף לא מופיעה בכתב ההגנה), וכמובן שאין זו טענה "מגן" (טענת הגנה) בכלל, אלא טענת "רומח" (טענת תקיפה או תביעה) ואין בידי לקבלה.
- לא הוכח, כי התובעת הסתירה רכוש או כספים מהנתבע, ויתר טענות הנתבע בעניין זה אף הן נדחות.
- איני מקבלת את טענות התובעת, כי היא זכאית למחצית הזכויות מעסקו של הנתבע, "עסקו" של הנתבע אינו ברור והוא עבודת כפיים, שאינה ניתנת להערכה.
- אדגיש, כי לא התבקש סעד של פירוק שיתוף ולפיכך נמנעתי מלתן סעד זה.
סיכומו של דבר .
- נקבע כאמור לעיל בסעיפים 41 ; 55 ; 57.
- כיוון שהתביעה לא התקבלה במלואה, אני מחייבת הנתבע בהוצאות ובשכ"ט מופחת בסך 7,500 ₪.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות.
ניתן היום, ה' תמוז תשע"ו, 11 יולי 2016, בהעדר הצדדים.