פירוק חברת בני זוג וחברת מקרקעין

ההליך ורקע עובדתי

1. לפניי תובענות לפרוק הנתבעות 2 ו- 3, אשר התובעת והנתבע (להלן: הצדדים) הינם בעלי מניות בחלקים שווים בכל אחת מהן. לכתחילה הוגשו התובענות לבית המשפט המחוזי והן הועברו לדיון לפניי לבקשת הנתבע ובהסכמת התובעת.
2. הצדדים, שהתגרשו בחודש מרץ 2015, מנהלים הליכים הדדיים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני כאחד.
3. הנתבעת 2 (להלן: חברה X) הינה בעלים של שני נכסים מקרקעין, בית פרטי ב... (להלן: הבית) ומגרש ב... (להלן: המגרש). כמו כן, מופקדים בחשבון החברה כספים. אין חולק, כי כיום אין בחברה פעילות כלשהי.
4. הנתבעת 3 (להלן: חברה Y) הינה חברת אחזקות המחזיקה בכל מניותיה של חברת Z, באמצעותה ניהל הנתבע עסק ... לחברה Y אין נכסים מוחשיים, לבד מכספים.
5. התובעת טוענת, כי לנוכח השבר ביחסי הצדדים וחוסר שיתוף פעולה ביניהם, כמו גם לנוכח העובדה שהנתבע נוהג בחברות ככל העולה על רוחו, יש מקום להורות על פירוק החברות מכוח סעיף 257 (5) לחוק החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: חוק החברות).
6. הנתבע טוען, כי אין לבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית לדון בתובענה, משעה שהסמכות מסורה לבית הדין הרבני. עוד נטען, כי פירוק הינו סעד דרסטי וניתן להסתפק בצעדים שיגרמו לצדדים פחות נזק. בנוגע לחברה Y, נטען כי החברה איננה מצויה במבוי סתום והנתבע עותר לניהול הוכחות לשם הזמת טענות התובעת בנדון. באשר לאופן ביצוע הפרוק של חברה X נטען, כי אין ליישם את הכללים הנוהגים לגבי פירוק שיתוף במקרקעין, וכי יש להמתין עד אשר יינתן לבית טופס 4 וייבדק נושא הקרינה בגין קווי מתח גבוה הסמוכים לבית שעלול להשפיע על התמורה שתתקבל.

דיון והכרעה

טענת הסמכות

7. בטענת הנתבע להעדר סמכות עניינית אין ממש, ואף תום לב אין בה. הנתבע הוא שביקש לדחות את התובענות מן הטעם שהסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, והתובענות הועברו בסופו של יום לדיון בבית משפט זה כעתירתו. ממילא מושתק הנתבע לטעון עתה להעדר סמכות עניינית (ברמ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (4.5.2015) ).
8. למעלה מן הצורך יוער, כי ביום 12.1.2016 החליט בית הדין הרבני האזורי, כי "רכוש הצדדים הרשום בחברות שפתחו הצדדים אינו בסמכות בית הדין" וכי "לבית הדין סמכות לדון ברכוש המשותף של הצדדים שאינו רשום על שם חברה". לנוכח החלטה זו, ברי כי גם בית הדין הנכבד איננו סבור שהוא אוחז בסמכות לדון בפירוק החברות או ברכושן (וספק רב האם יכול היה לרכוש סמכות בנדון, לו סבר אחרת).

פירוק חברת בני זוג

9. הלכה פסוקה היא, כי יש לטפל בבקשת פירוק של חברה פרטית לפי הכללים החלים על פירוקה של שותפות. מה שמצדיק פירוקה של שותפות ייראה גם צודק וישר לפירוקה של חברה פרטית (ע"א 97/62 חמרה נ' שפלטין, פ"ד טז 2727, 2732, ע"א 161/76 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ לב(1) 510, 514) .
    
   הדברים קל וחומר בנוגע לחברה שהינה במהותה מעין שותפות (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380, 383, ת"א (תא) 1520/08 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ (24.10.2012), סעיף 28 לפסק הדין), ובנו של קל וחומר משעסקינן בחברות שבעלי מניותיהן הינם בני זוג, והמשמשות פלטפורמה להחזקה בנכסים ופעילות שנועדה לצרכי משק הבית המשותף. חברות כגון דא מקיימות את כל המאפיינים של שותפות ביחסים בין בעלי המניות לבין עצמם (ד.א. פרנקל, צ. פרנקל, דיני השותפות בישראל, להלן: פרנקל, עמ' 30, צ. כהן, פירוק חברות, להלן: כהן, עמ' 130), ולכן מוצדק לדון בפירוקן באספקלריה של יחסים מיוחדים אלה ופחות באספקלריה של דיני החברות הקלאסיים. פירוק חברות כגון דא מכוח סעיף 257(5) לחוק החברות יעשה, בין השאר, כאשר אובד האמון בין בעלי המניות, וכפועל יוצא לא ניתן לנהל אותן כפי שנוהלו בעבר (כהן, עמ' 130, ב"ש 575/82 רובינשטיין נ' רוזנברג, פ"ד לו(4) 632).
10. על החברות ראוי להשקיף כשותפות מיוחדת , כזו שהוקמה על ידי בני זוג נשואים ומתאפיינת בדרגת אמון שאין למעלה הימנה. ממילא, משאבד האמון בין הצדדים, שוב אין תקומה לחברות שהוקמו כפועל יוצא הימנו, בבחינת פאנטום תאגידי של יחסים שהיו ואינם עוד. לפיכך, בנסיבות כגון דא יש מקום להחלה ליברלית עד מאוד של סעיף 257(5) לחוק החברות, בהרמוניה עם אמות המידה שנקבעו לגבי סעיף 45(6) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות, ור' ז. יהודאי, דיני שותפויות בישראל, עמ' 252). יתירה מזו, לטעמי מקום בו ישנו שבר בלתי הפיך בחברת בני זוג, יש מקום להקיש מן העילה הקבועה בסעיף 45(4) לפקודת השותפויות, שנועדה לאפשר פירוק מקום בו יחסי השותפים הגיעו לשפל מדרגה שאיננו מאפשר להמשיך ולנהל את השותפות (פרנקל עמ' 257).
11. בלשון אחרת, משעה שהחברות הינן מעטפת תאגידית שנועדה לניהול נכסי בני הזוג ועסקי משק הבית המשותף, די בכך שאחד מבני הזוג טוען בתום לב לאובדן אמון במשנהו, כדי להביא לפירוקן. החוזה הזוגי, שמהווה את חוקתה של חברה כגון דא, מצדיק לטעמי לקרוא אל חוזה התפעול של החברה, הלוא הוא התקנון (סעיף 17(א) לחוק החברות תשנ"ט – 1999), תנאי מכללא לפיו אובדן האמון בין בעלי המניות מהווה עילה לפירוקה של החברה.
12. הדבר מתבקש גם מטעמים פרקטיים של ניהול החברות, ויפים לכאן, בשינויים המחויבים, הטעמים שפורטו בנדון בבע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, נט(4) 614 (להלן: פרשת פלונית). כך, למשל, הנתבע יכול לקבל כל החלטה במסגרת חברה Y, בה הוא משמש כדירקטור יחיד, וכך לנצל לרעה את האמון שניתן בו טרם המשבר, סיטואציה שאיננה משקפת את אומד דעת הצדדים ואיננה סבירה מכל בחינה שהיא.
                לא למותר לציין, כי השאלה איננה האם הנתבע אכן ניצל את הסיטואציה שנוצרה לטובתו, שכן ניגוד האינטרסים שנוצר לנוכח המשבר בין הצדדים מבסס חשש מתמיד ולא ערטילאי לפגיעה בזכויות התובעת.  
    אשר לחברה X, בה משמשים שני הצדדים דירקטורים, הרי לנוכח השפל ביחסי הצדדים שתוצאתם הצהרתה החד משמעית של התובעת, כי אין בדעתה לשתף פעולה עם הנתבע בנושא כלשהו, תיתכן אחת משתי רעות: או שהחברה תימצא במבוי סתום או שהנתבע ינסה לנהל אותה בפועל כפי ראות עיניו. במצב דברים זה, ברי כי אין אפשרות והצדקה להמשך פעילותה של החברה ויש לפרקה.
13. המבוי הסתום בפעילות החברות, וניגוד האינטרסים המובנה שנוצר, הוכחו כאשר ניסיון להגיע להסכמה לגבי חלוקת הכספים המוחזקים בחשבונותיה של חברה Y נחל כישלון, לנוכח סירובו של הנתבע למשוך דיווידנד. הנתבע הציע לתובעת לבחור בין רע לגרוע: או שהכספים לא יימשכו כלל או שיימשכו אך היא תשלם את מלוא המס המתחייב ממשיכתם (גם זה המושת בגין חלקו בכספים). עמדה זו מעידה בעליל על מבוי סתום, ועל כך שהנתבע עלול לעשות שימוש בחברה על מנת להכתיב תוצאות שייטיבו אתו.
14. אמנם, יתכנו מקרים יוצאי דופן בעליל, בהם אובדן האמון בין בני זוג בעלי מניות, לא מחייב את פירוקה של החברה. המדובר במקרים בהם ישנה פעילות עסקית שאיננה תלויה בפעילות בני הזוג או מי מהם, וכאשר קיים מנגנון ניהולי-מקצועי שמאפשר את המשך הפעילות העסקית כבעבר ללא קשר ליחסי בני הזוג. דא עקא, בנדוננו הנתבע הוא מנהל יחיד של חברה Y, ופעילות החברה (אפילו אניח כי היא ממשיכה להתנהל כפי שהתנהלה לפני המשבר בין הצדדים) קשורה בחבל טבורה לנתבע עצמו.
15. לנוכח האמור, גם אם הנתבע יצליח להזים את טענות התובעת בדבר ניהול לא ראוי של החברות, לא יהא בכך כדי להציל אותן מפירוק. נשמת אפן של החברות היה האמון בין בני הזוג, ומשאמון זה אבד נִטלה הנשמה, וכל שנותר הוא קליפה תאגידית המחייבת פירוק על מנת שלא תעמוד חוצץ בין הצדדים לבין נכסיהם, משעה שהחברה הלכה למעשה לבית עולמה. המסקנה דלעיל עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה לא להפוך בני זוג ניצים שותפים בעל כורחם בחברה, כפי שנפסק והוטעם בפרשת פלונית (שם בעמ' 618).
16. הנתבע תומך יתדותיו בהלכה שנפסק ברע"א 5596/00 (סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נז(1) 149, להלן: פרשת סתוי), לפיה גם מקום בו קמה עילה לפירוק חברה ראוי להימנע מפירוקה אם ניתן לתת מענה אחר לצרכיו של מבקש הפירוק (שם בעמ' 155). לטעמי אין הנדון דומה לראיה, משעה שהעובדות בפרשת סתוי היו אחרות לחלוטין, לרבות העובדה שבעלי המניות לא היו בני משפחה והרקע להקמת החברה היה עסקי לחלוטין. יתירה מזו, אפילו בנסיבות שונות אלה קבע הנשיא ברק כי יש צורך להפריד בין הצדדים מאחר שהמערערת אינה נותנת עוד אמון במשיב ולכן בית המשפט היה רשאי לפרק את החברה מטעמי צדק ויושר. לא למותר לציין, כי הנתבע לא הציע דרך חלופית לניהול החברות באופן שייתן מענה לאינטרסים של התובעת, וגם מטעם זה אין מנוס מפירוק גם פסק הדין בפרשת סתוי.
17. אשר על כן, דין התובענה להורות על פירוק החברות להתקבל.

חברה X

18. בנוגע לחברה X, מצטרף לכל הטעמים דלעיל טעם הקשור בהיות החברה "חברת נכס" (כלשונו של הנתבע). הנתבע מודה כי חברה X קיימת על מנת להחזיק בבית ובמגרש משיקולי מס (סעיפים 2, 20-21 להתנגדות הנתבע לבקשת הפירוק), ולכן יש להחיל על פירוקה את הוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), העוסקות בפירוק שיתוף (ע"א 47/78 חלקה 3 בגוש 6541 בע"מ נ' בן אפרים, פ"ד לב(3) 723, 726-727, ע"א 291/78 "פאר עד" חברה לבנין נ' אושרובסקי (8.2.1979), ע"א 339/76 סקיטל נ' חברת כרך 16 בע"מ, פ"ד לב(1) 22, 27).
19. הצדק עם הנתבע, כי החלת דיני פרוק השיתוף במקרקעין על חברה הינה החריג ולא הכלל, כפי שנפסק בע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פד" מו(1) 172, 175, להלן: פרשת אולשטיין). דא עקא, המקרה דנא נופל לד' אמות החריג, באשר במקרה דנא ההתאגדות כחברה לא היוותה אלא כלי להשגת מטרה שאינה קשורה ישירות בעצם ההתאגדות, ולא היה בה כדי לשנות את אופיים האמתי - הקנייני בעיקרו - של היחסים בין הצדדים לשיתוף (שהפכו בעלי מניות) (שם). אמור מעתה, כל עוד הקמת החברה הייתה מעין כיסוי תפל או כל עוד הנכס נוהל ומתנהל כנכס מקרקעין ללא קשר להיותו בבעלות חברה, אין לנו אלא לפרק את החברה לפי דיני המקרקעין (מ. בניאן, דיני מקרקעין, להלן: בניאן, עמ' 691).
20. הצדדים בנו את הבית ורכשו את המגרש כנכסים פרטיים ולא כמלאי עסקי, והקמת החברה, שנבעה משיקולים מיסויים, איננה משנה זאת. ממילא מוצדק להשקיף על יחסי הצדדים באופן המשקף כראוי את כוונתם – יחסי שיתוף במקרקעין ולא יחסי שותפים בחברה, ולהחיל על יחסים אלה את הדינים שהצדדים התכוונו כי יחולו עליהם – דיני השיתוף במקרקעין ולא דיני החברות. ברישום הבית והמגרש בבעלות חברה X מובלעת הנחה כי הצדדים יישארו בני זוג וכך יוכלו לכלכל את צעדיהם במסגרת החברה באופן מיטבי. ממילא כולל החוזה הזוגי מכוחו התנהלה החברה תניה מכללא, לפיה ככל שהצדדים לא יישארו בני זוג לא תוכל החברה להמשיך להתקיים, ונכסיה ימומשו על כל המשתמע מכך. הלכה למעשה פירוק חברה X על דרך מכירת הבית והמגרש משקפת לחלוטין את אומד דעת הצדדים כי הנכסים היו ויהיו בבעלותם וממילא יש לשלם את תשלומי החובה הנובעים מכך.
21. למסקנה לפיה על פירוקה של חברה X יש להחיל את דיני המקרקעין נפקות הן לעניין קיומה של עילת פירוק והן לעניין אופן ביצוע הפירוק. אשר לעילת הפירוק, להווה ידוע, כי הזכות לפירוק שיתוף בהתאם לסעיף 37(א) לחוק המקרקעין היא "מעין זכות אבסולוטית" (בניאן עמ' 583), קרי - זכות שאין כנגדה חובה קורלטיבית (לבד מן החובה לעמוד עליה בתום לב, ר' ת"א (תא) 32453/84 בהט נ' בהט, פס"מ תשמ"ו(2) 236, 240). לפיכך, אין לנתבע עילת הגנה מפני העתירה לפירוק. אשר לאופן ביצוע הפירוק, הרי הוא קבוע בסעיף 40 לחוק המקרקעין, הקובע, כי פירוק השיתוף במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה יהא על דרך מכירתם וחלוקת הפדיון.
22. הנתבע אינו טוען, כי הבית או המגרש ניתנים לחלוקה בעין, אלא כי בגין מכירתם יתרחש "אירוע מס חריף" כלשונו, ולכן הוא מציע לפעול באופן המתואר בסעיף 104א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. גם אם יש ממש בטענת הנתבע, כי פירוק חברה X יגרור תשלומי מס או הפסד, וגם אם המנגנון המוצע אפשרי, אין בכך כדי לייצר יש מאין דרך פירוק שיתוף חדשה שלא בא זכרה בחוק המקרקעין. בה במידה, אין אחיזה בדין לדרישה לכפות על התובעת להקים חברה אליה יועברו הזכויות בבית ובמגרש, או לכפותה להמתין את תקופות המינימום הנדרשות בהתאם לסעיף 104א האמור.

יפים לכאן, מדין קל וחומר, הדברים שנפסקו מקדמת דנא לאמור: אמרתי שהמשיבים, כמו כל בעל משותף, זכאים למחיר הוגן עבור חלקיהם לפי ערכם בעת המכירה. אין הם זכאים לדחיית המכירה מן הטעם, שבעתיד עשוי ערך הרכוש לעלות וחבל שלא להמתין עד לעליית ערך כזאת. זה נובע ברורות מהוראת היסוד שבסעיף 37(א) של חוק המקרקעין, כי "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". "בכל עת" נאמר, ולא בעת ששותפיו יסכימו לפירוק, יהיו הטעמים לאי-הסכמתם בהווה אשר יהיו (ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פיין, פ"ד לו(1) 454, להלן: פרשת רובינשטיין, עמ' 457).

23. להשלמת התמונה יובהר, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי יש לעכב את פירוק השיתוף עד לביצוע בדיקות קרינה שנטען, כי מבוצעות על ידי דרי הרחוב, או עד אשר "יוכשרו" חריגות בניה נטענות שיאפשרו קבלת טופס 4. טענות אלה דומות במהותן לטענה בדבר תשלום מיסים, קרי - טענה להפסד פוטנציאלי בגין מכירה בהווה. כאמור, טענה כגון דא נדחתה בפרשת רובינשטיין, בה נקבע, כי פירוק שיתוף בנכס מקרקעין מבוצע עם דרישה וממילא במצבו באותה עת – AS IS. יתירה מזו, וכפי שכבר נאמר, אין בסיס חוקי לדרוש מהתובעת לבצע פעולת פיסיות או משפטיות במטרה לקבל היתר או לשנותו או במטרה לקבל טופס 4. זאת ועוד, לא ניתן לדעת כמה זמן יארכו הפעולות הנטענות (או כמה יעלו), ועיכוב פירוק השיתוף מן הטעמים האמורים מנוגד לתכליתו של סעיף 37(א) לחוק המקרקעין. כאמור, מכירת נכס מקרקעין על אתר, במצבו AS IS, עולה בקנה אחד עם אומד דעתם של השותפים כאשר נכרת הסכם השותפות (שהינו, בהעדר הסכם אחר, ההסכם הסטטוטורי שבחוק המקרקעין), משום שתנאי יסודי בהסכם זה הינה הזכות הבלתי מותנית של כל שותף לבקש לממש את חלקו במקרקעין "בכל עת".

סופו של דבר

24. בכפוף לאמור להלן, אני מורה על פירוק הנתבעות 2 ו- 3.
25. אני ממנה את עו"ד ז.ש כמפרק זמני (כפוף להסכמתו ולהפקדת התחייבות עצמית לפיצוי בגין כל נזק, ערוכה לפי טופס 4 לתוספת לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז-1987, להלן: תקנות הפירוק), וזאת תוך 10 ימים מיום המצאת פסק הדין.
26. משעה שלא נהיר לי האם בוצע פרסום כנדרש בתקנה 6 לתקנות הפירוק, אני מורה למפרק הזמני לפרסם ברשומות ובעיתון יומי בעברית, כי הוגשה בקשה לפירוק החברות, כי הוא מונה למפרק זמני וכי מאן דהוא המתנגד לפירוק יגיש את התנגדותו תוך 30 ימים ממועד הפרסום. ככל שתוגש התנגדות על ידי צד ג' אדון בה ולא יהא בפסק דין זה משום מכשול בנדון. ככל שלא תוגש התנגדות (או ככל שתוגש ותדחה), יהפוך מינוי המפרק הזמני לקבוע, והמפרק יגיש צו פירוק לחתימתי.
27. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכום האגרות ששולם בגין התובענות דנא וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 23,400 ₪.

ת"פ 10.7.2016

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים כלשהם.

תואיל המזכירות לסגור את התובענות שבכותרת.

ניתן היום,  ט"ו סיוון תשע"ו, 21 יוני 2016, בהעדר הצדדים.