ביום 17.1.16 הגישה התובעת (להלן: "התובעת") תביעה למתן פסק דין הצהרתי ולמינוי כונס נכסים בדבר זכויותיה בדירה הידועה כגוש: 30414 חלקה:215 תת חלקה: 3.
בין התובעת, בעלה המנוח והנתבע נחתם ביום 3.3.69 הסכם מכר למכירת דירה הנמצאת ברח' ניסן 23 ירושלים והידועה כגוש: 30414 חלקה: 147 (כיום חלקה 215), תת חלקה: 3 (להלן: "הדירה") לפיו רוכשים התובעת ובעלה המנוח את הדירה מאת הנתבע.
תמורת הדירה נקבעה לסך של 10,000 לירות כדלקמן:
א.סך של 9,500 לירות שולמו עד למועד חתימת ההסכם.
ב.סך של 500 לירות ישולמו לא יאוחר מיום 15.3.69.
עוד נקבע בהסכם, כי הצדדים מתחייבים לחתום על כל המסמכים הדרושים לביצוע העברה של הדירה ומתחייבים להופיע בכל מקום ובכל משרד בקשר להעברה (ראה סעיף 8 להסכם).
בסעיף 9 להסכם, נקבע כי צד אשר יפר את ההסכם או תנאי מתנאיו, ישלם לצד המקיים פיצויים מוסכמים ומעורכים מראש בסך של 1,000 לירות וזאת בנוסף לזכותו של הצד המקיים לדרוש ביצוע בעין של ההסכם.
במבוא להסכם צוין, כי המוכר מוכן להעביר את זכויות החכירה בדירה לקונה ולרשום אותה על שמו בספרי האחוזה והקונה מוכן לקבל העברה על שמו.
בפועל, מתברר, כי הדירה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין אולם הצדדים חתמו על שטר העברת זכות חכירה למינהל מקרקעי ישראל כמצוין בת/4 שצורף לתביעה.
הנתבע חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר ביום 25.3.69 המייפה את כוחו של עו"ד יחזקאל כאנם להעביר הזכויות בדירה על שם הרוכשים (התובעת ובעלה).
בינתיים הלך עו"ד כאנם לבית עולמו ועם פטירתו פקע ייפוי הכוח הבלתי חוזר, על כן לא ניתן היה לפעול לרשום זכויות על פי ייפוי כוח זה.
ביום 18.6.13 הלך בעלה של התובעת לבית עולמו והתובעת הינה היורשת הבלעדית על פי צו ירושה (ראה ת/2 שצורף לכתב התביעה).
התובעת פנתה לאגף מיסוי מקרקעין כדי לקבל אישור לצורך רישום הדירה על שמה על פי העסקה ולטענתה, קיבלה תשובה כי לא ניתן לספק את השירות מאחר והעסקה המבוקשת לא אותרה (ראה ת/7 שצורף לכתב התביעה).
לטענת התובעת, פנה עוד בעלה ז"ל בחייו לנתבע כדי שיפעל לרישום הזכויות על שמם, אך נענה בסירוב בטענה כי התובעים חבים לו סך של 100 לירות. התובעת הכחישה זאת לחלוטין וזאת בהתבסס על ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם ביום 25.3.69, לאחר המועד שבו היו אמורים התובעת ובעלה לשלם לקונה – הנתבע – את יתרת הסכום. לטענת התובעת, עצם חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר במועד זה מוכיחה כי אין כל חוב לנתבע.
משסרב הנתבע לשתף פעולה, עתרה כאמור התובעת לבית המשפט למתן פסק דין הצהרתי המורה על העברת הזכויות בדירה על שמה ומינוי כונס נכסים לשם כך.
הנתבע בכתב הגנתו טען לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, סילוק ידה של התובעת מהדירה וזאת בהתבסס על רישום הדירה על שמו ואף הגיש תביעה לפינוי לסילוק יד בבית משפט השלום, התובעת ובעלה, הפרו את ההסכם, בכך שלא דיווחו על העסקה לרשויות המס במועד ובכך נשארו חייבים סך של 100 לירות.
ביום 4.2.16 הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת התיישנות, לאחר שנתקבלה תגובה מטעם התובעת ותשובה מטעם הנתבע, ניתנה החלטה על ידי בית משפט זה ביום 14.4.16 הדוחה את הבקשה מהנימוקים המפורטים בהחלטה. כמו כן חויב הנתבע לשלם הוצאות בסך של 3,500 ₪ לטובת התובעת.
הנתבע מבסס את טענתו על הפרת ההסכם על מכתב שהפנה בזמנו עו"ד יחזקאל כנאם ז"ל לתובעת ובעלה, כי לא הסדירו את נושא העברת הדירה וכי חבים הם כסף לו ולנתבע (ראה מסמך ה' שצורף לכתב ההגנה). המסמך שהוגש אינו ברור דיו ולכן גם לא ברור מה התאריך המדויק הרשום בו.
הנתבע בכתב הגנתו מצרף קובץ מכתבים ששלח לב"כ התובעת בסמוך לפני הגשת התביעה לפני, אשר לפיהם מבקש הוא את פינוי הדירה עקב תפיסת הדירה שלא כדין, זאת בהתבסס על רישום הדירה על שמו בלשכת רישום המקרקעין.
במסגרת המכתבים, וגם במסגרת כתב ההגנה, טען הנתבע, כי התובעת ובעלה הרחיבו את הדירה שלא כדין ועקב כך הכפילו את שוויו ועליהם לפנות את הדירה ואף לשלם דמי שימוש.
אחת הטענות של הנתבע הייתה, כי באם יוצהר לשלטונות מס שבח על מכירת הדירה, ידרש לשלם מאות אלפי שקלים (ראה מסמך ג' לכתב ההגנה).
במסגרת המשא ומתן דרש הנתבע מהתובעת סך של 250 אלף ₪, בגין עריכת הסכם מכר חדש לצורך הצהרה לשלטונות מס שבח.
בית המשפט קיים דיון קדם משפט ביום 19.6.16 ובדיון זה, אישר ב"כ הנתבע כי התובעת ובעלה נכנסו לדירה טרם חתימה על ההסכם ועוד טרם ששילמו את הכספים. כך שאין מחלוקת כי לפחות מאז חתימת ההסכם חודש מרץ 69 ואולי אף לפני כן, מתגוררת התובעת בדירה ועושה בה שימוש בעלים לכל דבר. עוד טען ב"כ הנתבע, כי מרשו פעל כפי שהתחייב על פי ההסכם ואף הגיש הצהרות למס שבח. עוד טען ב"כ הנתבע, כי הנתבע לא ידע שהנכס לא הועבר עד היום על שם התובעת והדבר נודע לו עקב פניית התובעת. הנתבע טען בפני, ובהסתמך על מכתבו של עו"ד כנאם מיום 7.4.73 נספח ה', כי התובעת ובעלה הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו את מלוא התמורה ומסיבה זו הדירה לא הועברה על שמם.
לשאלת בית המשפט השיב הנתבע, כי איננו זוכר כמה כסף חייבים לו, הוא חתם על מה שאמר לו עורך הדין וכי מהכסף שקיבל קנה דירה בתלפיות בשנת 70. עוד טען, כי הסכום שחייבים לו הוא 100 לירות וכי לא זוכר בדיוק מה הסכום וכי יודע שלא שולם לו כל הסכום (ראה פרו' עמ' 2 מיום 19.6.16).
באותו דיון נכח גם בנו של הנתבע וציין, כי אביו היה בן 20 בעת שמכר את הדירה, העביר את הדירה חודש לפני הזמן לתובעת ובעלה כפי שמצוין גם בחוזה וכי עורך הדין שטיפל בעסקה היה צריך להעביר את הדירה על שם התובעת ובעלה. עוד טען הבן, כי אביו וויתר על הכסף וקנה דירה חדשה והתחיל חיים חדשים.
הטענה העיקרית של הבן הייתה כי יש ככל הנראה מיסים על הדירה עקב אי הצהרות למס שבח וכי אביו מרגיש מרומה בכך שהדירה לא דווחה ועקב כך יגרמו לו נזקים כספיים.
ב"כ התובעת ציין באותו דיון, כי לפי מיטב ידיעתו לא הוגשו הצהרות למס שבח, מרשיו – התובעת ובעלה שילמו את מלוא התמורה ולא חייבים דבר. עוד טען, כי מרשיו הסתמכו על עורך הדין שידאג לרישום הדירה על שמם, לאחר שהדירה נרשמה במינהל מקרקעי ישראל ורק עקב פטירתו של עורך הדין לא הועברה הדירה על שמה בלשכת רישום המקרקעין.
בעקבות הדיון הציע בית משפט לצדדים לפנות במשותף לשלטונות מס שבח כדי לנסות ולקבל אישורים רטרואקטיביים ממועד ההסכם, כדי לאפשר את רישום הדירה על שם התובעת.
בית המשפט לא התרשם כי יש חובות כלשהם שחבים התובעת ובעלה ז"ל לנתבע וכי הבעיה העיקרית המונעת את הרישום, הינה קבלת אישור שלטונות מס שבח לצורך רישום הדירה.
בית המשפט ציין, כי לא נראה כי יש מקום לנהל הליך, מאחר וכאמור אם יתקבלו אישורים משלטונות מס שבח, לא תהיה מניעה להעביר את הדירה על שם התובעת. היה וידרשו תשלומים עקב אי דיווח במועד לשלטונות מס שבח, כי אז יהיה מקום לשוב ולשקול על מי חלה חובת התשלום אם הצדדים לא יגיעו להסכמות.
בהתאם לכך בית המשפט ביקש עדכון מטעם הצדדים עד ליום 15.9.16.
זכור לביהמ"ש שכבר בדיון זה הביע את דעתו, אם כי הדבר לא צוין במפורש בפרוטוקול, כי ספק אם יש עילה של הפרת הסכם המצדיק סילוק ידה של התובעת מן הדירה, לאחר שזו מתגוררת בדירה גם על פי גרסת הנתבע משנת 69 ועד היום.
עוד יש לציין, כי לא הוצג בפני בית המשפט כל מסמך כי עד לשנת 2015 נעשתה פנייה כלשהי מצד הנתבע כלפי התובעת ובעלה על הפרת ההסכם וסילוק ידה מן הדירה. הטענה הופיעה לראשונה כאמור, רק לאחר שהתובעת ביקשה את רישום הדירה על שמה בסוף שנת 2015. עוד יש לציין, כי התביעה שהוגשה על ידי הנתבע לסילוק על ידה של התובעת מן הדירה בבית משפט השלום הוגשה ביום 26.1.16, לאחר שהוגשה התביעה לבית משפט זה על ידי התובעת.
בעקבות החלטת בית המשפט נתקבלה הודעה מטעם הנתבע ביום 22.6.16, לפיה העסקה אכן דווחה במועד לשלטונות המס וכי ניתן פטור ואין קנסות. במסגרת ההודעה דרש הנתבע פיצוי כספי עקב הפרת ההסכם הכולל פיצוי מוסכם של 1,000 לירות הנובע מהפרת ההסכם ותשלום של 100 לירות על חשבון רכישת הדירה.
בהחלטה מיום 22.6.16 קבע בית המשפט כי אין בפניו כל תביעת פיצוי וספק גדול אם יש סיכוי לתביעה כזו. בית המשפט הפנה את ב"כ הצדדים לנסות ולסיים את ההליך בהסכמה.
ביום 27.6.16 התקבלה הודעה מטעם ב"כ התובעת כי התקבלו בידו אישורי מס שבח ומס רכישה משלטונות המס וחזר וטען כי הנתבע מנסה להתעשר שלא כדין ועליו לדאוג לרישום הדירה על שם התובעת. דרישת הנתבע לתשלום פיצוי אינה במקומה ויש בה משום ניסיון להתעשר שלא כדין.
התובעת חזרה וטענה כי התמורה שולמה במלואה, ולפי גרסת בנו של הנתבע בדיון לפני, הנתבע ויתר על החוב.
בית המשפט ביקש את עמדת הנתבע לטענת התובעת.
הודעה מטעם הנתבע הוגשה לבית המשפט ביום 11.7.16 ובו הודיע כי התובעת דחתה כל בקשה שלו לפיצוי המגיע לו לטענתו וחזר על דרישתו לתשלום פיצוי עקב הפרת ההסכם על ידי התובעת ובעלה ודחיית התביעה להעברת הדירה על שם התובעת.
בעקבות הודעת ב"כ הצדדים הציע בית המשפט לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב וכי על סמך הסיכומים יינתן פסק דין.
הצדדים נתנו הסכמתם להצעת בית המשפט.
הנתבע הגיש כתב סיכומיו ביום 25.6.16 והתובעת הגישה את כתב סיכומיה ביום 2.8.16.
בית המשפט קיווה כי הצדדים יגיעו להסכמה ולא יהיה צורך במתן פסק דין אך הסכמה כזו לא ניתנה ואין מנוס ממתן פסק דין.
לאחר שעיינתי בטענות כל הצדדים, כולל הסיכומים דוחה בית המשפט את טענות הנתבע.
על פי הסכם המכר, היה על התובעת ובעלה לשלם את מלוא הסכום בגין הדירה עד ליום 15.3.69. הנתבע מעולם לא פנה לתובעת ובעלה כי יש יתרת חוב לתשלום מאז הפניה של עו"ד כנאם לפני עשרות שנים, ודוק, לפני למעלה מ- 40 שנה. הטענה שקיים חוב כלשהו עלתה לראשונה מפי הנתבע רק בעקבות ההליך המשפטי אשר אליו צורף מכתב שהפנה עורך דין כנאם לתובעת ובעלה בגין אי תשלום תשלומים ששילם עבורם עורך הדין בחודש מרץ ואפריל 69. במסגרת אותו מכתב ציין עו"ד כנאם באשר לחוב לנתבע כדלקמן:
"מר אלברט כהן מודיעני שטרם שילמתם לו סך של 100 לירות שנשארתם חייבים לו בקשר לרכישת הדירה הנ"ל. הוא התכונן להגיש נגדכם תביעה משפטית אולם עיכבתי אותו להמתין עד סוף חודש זה ורצוי לכן שתסלקו את החוב הזה ללא השהיות".
הדברים נכתבו על ידי עו"ד כנאם מפי הנתבע.
כאמור מכתב זה נכתב כנראה בחודש אפריל בשנת 69 (השנה אינה ברורה) ומאז לא נעשתה כל פנייה נוספת לתובעת או בעלה שלא לדבר על כך שלא הוגשה כל תביעה משפטית כנגדם. מאחר וכך, ומאחר שבמכתב נאמר שבכוונת הנתבע להגיש תביעה, הדבר מחזק את הטענה של התובעת כי החוק סולק.
ספק בעיני בית המשפט שאם אכן היה חוב כזה, שהנתבע היה מוותר עליו ומאפשר לתובעת ובעלה להמשיך ולהתגורר בדירה, בעיקר כאשר גם קיים ייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם ביום 25.3.69 המאפשר לתובעת ובעלה להירשם כבעלי זכויות בדירה.
כל תביעה לא הוגשה מטעם עורך כנאם כנגד התובעת ובעלה על חוב שלטענתו היו חייבים לו, כאמור במכתבו הנ"ל וממילא מסתבר כי התשלום שולם במלואו.
עוד יש לציין, כי אם אכן הייתה מוגשת כיום תביעה כספית על ידי הנתבע כנגד התובעת בגין החוב הנ"ל, תביעה זו הייתה נדחית ולו מחמת התיישנות.
אין לאפשר לנתבע לטעון כיום טענת הגנה בגין חוב שלטענתו חייבת לו התובעת שלו היה תובע אותו היום, תביעתו זו הייתה נדחית ולו מחמת התיישנות.
הנתבע לא הוכיח כי אכן קיים חוב שלא שולם על ידי התובעת ובעלה ואדרבא התנהגותו שלו מוכיחה כי לא קיים כל חוב כזה או שלפחות הוא ויתר על החוב.
בנו של הנתבע ציין מפורשות בדיון בבית המשפט כי הנתבע קנה דירה חדשה וכי אביו וויתר על הכסף. הבן חשש ואולי בצדק כי עקב אי דיווח למס שבח ידרש אביו לשלם מיסים גבוהים על הדירה ועל כן רצה להגיע לפשרה. ניסיונו של הנתבע כיום לקבלת כספים מהתובעת הינו ניסיון שלא כדין ובצדק טוען ב"כ התובעת כי בהתנהלותו יש משום ניסיון לעשות עושר ולא במשפט.
במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי התובעת שלחה לו הסכם לפיו היא מסכימה לשלם לו פיצוי של 10,000 ₪ כנגד חתימה על הסכם מחודש. בכך רואה הנתבע הודאה מצד התובעת כי לא פעלה כראוי ועליה לשלם פיצוי.
בתגובה לכך טענה התובעת בסיכומיה כי ההצעה לחתום על הסכם חדש הכולל סכום פיצוי נולד בטרם התברר כי התקבל האישור משלטונות מס שבח וזאת כדי לאפשר דיווח חדש לשלטונות מס שבח ולרשום הדירה על שם התובעת.
עתה משהתברר כי קיים אישור משלטונות מס שבח, אין מקום וצורך להסכם חדש וממילא כל דרישת הפיצוי יורדת מעל הפרק. התובעת רואה בניסיונו של הנתבע משום ניסיון לסחיטת כספים.
כאמור, אני דוחה את טענות הנתבע. אינני רואה כל מקום לפיצוי בגין הפרת ההסכם מאחר ולא הוכח כי ההסכם הופר. התובעת יושבת בדירה ועושה בה מנהג בעלים מאז תחילת שנת 69 ומעולם לא נדרשה לתשלום כלשהו ובוודאי שלא לפנות את הדירה, למעט הדרישה הנוכחית שעלתה בעקבות תביעתה שלה.
כהוכחה לאי קיום חוב ותשלום מלוא התמורה כאמור בהסכם, הינה עובדת חתימת הנתבע על ייפוי כוח בלתי חוזר להבטחת זכויות התובעת ובעלה מיום 25.3.69 כ-10 ימים לאחר המועד שבו היו אמורים התובעת ובעלה לשלם את מלוא התמורה עבור הדירה.
אין ספק כי אם לא הייתה משולמת התמורה כאמור בהסכם, לא היה הנתבע חותם על ייפוי כוח בלתי חוזר כפי שחתם בפועל.
המכתב עליו מבסס הנתבע את טענותיו אין בו כדי להוכיח על אי התשלום, מאחר ובעקבות מכתב זה לא נתקבלה כל הודעה נוספת, הגם משחלפו למעלה מ-40 שנה, וגם אם יש בו כדי לבסס את הטענות, הרי שיש לראות את הנתבע כמי שויתר על החוב, בפרט לאור דברי בנו.
בעל דין הטוען כי קיים חוב כלפיו אינו יכול לשבט בשקט עשרות שנים ויום בהיר אחד לדרוש את פרעון החוב. התנהלות זו אינה בתום לב.
אשר על כן, אני נעתר לתביעת התובעת וקובע כי התובעת זכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה הנמצאת ברח' ניסן 29 ירושלים והידועה כגוש: 30414 חלקה: 215 תת חלקה: 3, בכפוף להמצאת כל האישורים הנדרשים.
בהתאם לכך אני מורה לנתבע לחתום בתוך 30 יום ולא יאוחר מיום 10.9.16 על כל מסמך שידרש כולל שטרי מכר לצורך העברת זכויותיו בדירה על שם התובעת.
היה והנתבע לא יחתום על המסמכים שידרשו לצורך העברת הזכויות בתוך המועד הנ"ל, כי אז אני מסמיך את בא כוחה של התובעת לחתום בשם הנתבע על המסמכים שידרשו לצורך העברת הדירה על שם התובעת.
לאור התוצאה אליה הגעתי והתנהלותו של הנתבע, אני מחייב את הנתבע לשלם את הוצאות התובעת כולל שכ"ט עורך דין בסך 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ומתום מועד זה יתווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
בכך הגיע תיק זה לסיומו.
הדיון שנקבע ליום 13.9.16 – מבוטל.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ו' אב תשע"ו, 10 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
