1.התובעת, אשתו של המנוח אלכסנדר רודניאנסקי ז"ל שהועסק אצל הנתבעת 1, עותרת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום שכר עבודה והפרשי שכר, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, החזר ניכויים מהשכר, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי מחלה ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד. כמו כן, עותרת התובעת להרמת מסך נגד בעל המניות, הנתבע 2.
2.ואלו העובדות הרלוונטיות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר צורפו לעדותם:
א.הנתבעת, חברת אלקטרז שמירה ואבטחה בע"מ הינה חברה המספקת שירותי שמירה, וחלים עליה צווי ההרחבה בענף השמירה (להלן- הנתבעת).
ב.הנתבע 2, מר סווירי רועי אביחי בעל המניות ומנהל הנתבעת (להלן- הנתבע).
ג.על הצדדים חל צו ההרחבה מיום 21.6.09 המרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה מיום 2.11.08 שבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי, שמספרו 7041/2008 להלן- צו ההרחבה).
ד.מר אלכסנדר רודניאנסקי ז"ל (להלן- המנוח) התובע הועסק אצל הנתבעת כשומר מיום 8.1.2012 ועד לחודש 11/2013. נסיבות סיום ההעסקה שנויות במחלוקת בין הצדדים, ונשוב לנקודה זו בהמשך.
ה.המנוח נפטר ביום 28.11.13.
ו.התובעת רודינאנסקי נטליה, אשתו של מנוח, היא היורשת על פי דין של המנוח.
ז.מתלושי השכר עולה כי שכרו של המנוח חושב על בסיס שעות. מתחילת ההעסקה ועד לחודש 9/2012 השכר השעתי עמד על סך 22.04 ₪ והחל מחודש 10/2012 השכר השעתי עמד על סך 23.13 ₪.
ח. מדוחות הנוכחות עולה כי התובע עבד בהיקף משרה של 6-7 ימים בשבוע.
ט. אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה למנוח את שכר העבודה בסיום כל חודש (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 6-13) ונותרה חייבת למנוח שכר עבודה עבור מספר חודשים, בסכום השנוי במחלוקת בין הצדדים. נשוב לנקודה זו בהמשך.
3.עדים:
מטעם התובעת העידה התובעת עצמה ובנה אולג רודיאנסקי; מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2.
דיון והכרעה
מועד סיום העסקה
4.לטענת התובעת, המנוח שהה בחופשת מחלה מיום 5.11.2013 ועד ליום 28.11.13 מועד פטירתו. לטענתה אישורי המחלה של המנוח נמסרו לנתבעת בנוכחותה (ס' 30 לתצהיר התובעת).
5.לטענת הנתבעים, המנוח הפסיק את עבודתו ביום 5.11.13 ללא הודעה מראש ומעולם המנוח או מי מטעמו לא העביר לנתבעת את אישורי המחלה, אשר נחתמו על ידי הרופא המטפל בדיעבד.
6.אשר לדעתנו ייאמר כי שוכנענו שהנתבעת הייתה מועדת לבעיות הרפואיות של המנוח, אשר אף הביאו להיעדרותו מהעבודה במשך כשלושה שבועות עד שנפטר.
מאישור המחלה שצירפה התובעת (עמ' 67 לנספחי כתב התביעה) עולה כי המנוח שהה בחופשת מחלה מיום 5.11.13 ועד ליום 28.11.13. אישור זה הונפק למנוח ביום 12.11.13 בגין "NEOPLASM – LIVER METAASTASES" (סרטן כבד), ולא בדיעבד כפי שטענו הנתבעים.
העובדה שהנתבעת לא פעלה לנסות ליצור קשר עם המנוח ממועד תחילת חופשת המחלה ועד לפטירתו מעידה כי הנתבעת ידעה אודות מצבו הרפואי הקשה של המנוח וקיבלה את אישורי המחלה, כפי שטענה התובעת.
אשר על כן נקבע כי המנוח סיים את עבודתו אצל הנתבעת ביום 28.11.13.
הפרשי שכר מחודש 1/12 ועד לחודש 11/13, לרבות תוספת ענפית בשיעור 2.5% משכר היסוד
7.לטענת התובעת, מדוחות הנוכחות עולה כי המנוח עבד שעות נוספות רבות ובימי המנוחה השבועית מבלי ששולם כדין. התובעת צירפה דוחות נוכחות שערך המנוח וכן ערכה תחשיב על בסיס חישוב יומי ולפיו נותר הפרש בין השכר שאמור היה להשתלם לבין השכר ששולם בפועל. לטענתה נותר הפרש בסך 17,003 ₪. יצוין עוד כי השכר השעתי בתחשיב מתבסס על שכר מינימום בצירוף התוספת הענפית בענף השמירה.
8.מנגד טענו הנתבעים, כי חלק מהתשלומים עבור השעות הנוספות שולמו כ"בונוס" או "מפרעה" וזאת לבקשת המנוח עצמו. זאת ועוד, החל מחודש 6/13 קיבל המנוח תוספת קבועה בשיעור 9% עבור שעות נוספות ואף חתם על הסכמה בהתאם לדין. הנתבעים, לא טרחו להציג בפני בית הדין תחשיב המבסס את טענתם כי שולם לתובע גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית כדין.
9.נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את דוחות הנוכחות, תלושי השכר וכן התחשיב שהוגש מטעם התובעת, מצאנו כי תחשיב התובעת מדויק ולפיכך יש לקבל את התביעה בגין רכיב זה במלואה. נפרט את הטעמים להלן.
10.ראשית, חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), התשס"ח-2008 (להלן: התיקון), אשר נכנס לתוקפו בחודש פברואר 2009, הוביל לשינוי בשאלת נטל ההוכחה בגין עבודה בשעות נוספות. לאחר התיקון, נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת. במקרה דנן, המנוח החל לעבוד בחודש 1/2012 ומכאן שהתיקון לחוק חל על העסקתו של המנוח.
סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, קובע כי על המעסיק חלה חובה לנהל פנקס בדבר רישום שעות עבודה, שעות מנוחה שבועיות, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבור עבודה במנוחה שבועית.
מעיון בדוחות הנוכחות שהנתבעת הגישה (הוגש ביום 1.2.15 במסגרת תגובה לבקשה לגילוי מסמכים) עולה כי הרישום בדוחות הנוכחות הממוחשבים זהה לרישום בדוחות הנוכחות שהמנוח כתב בכתב יד. הנתבעת לא הביאה ראשית ראיה להראות שכרטיסי הנוכחות אינם נכונים ולא הצביעה על סתירות בין דוחות הנוכחות הממוחשבים לדוחות הנוכחות שהמנוח כתב. מאחר שמתלושי השכר ודוחות הנוכחות עולה בבירור כי המנוח עבד שעות נוספות רבות ובהיקף משרה של 6-7 ימים בשבוע, מוטל על הנתבעת הנטל להראות שהמנוח עבד בהיקף שונה מההיקף שנרשם בכרטיסי הנוכחות ו/בתלושי השכר. מאחר שהנתבעת לא עמדה בנטל זה, מתקבלת טענת התובעת אשר להיקף ההעסקה של המנוח.
11.שנית, לעניין השכר השעתי מקובלת עלינו טענת התובעת כי שולם למנוח שכר מינימום שעתי, שכר הנמוך מ"שכר היסוד" שנקבע בצו הרחבה בענף השמירה.
סעיף 9 להסכם הקיבוצי משנת 2008 קובע כך:
"9.1 שכר היסוד של העובדים המועסקים אצל המעסיק יורכב משכר המינימום כפי שישונה מעת לעת ועליו תתווסף תוספת 'שכר מינימום ענפי', בשיעור 2.55 (להלן ביחד: 'שכר היסוד') כך, שככל ששכר המינימום יתעדכן מעת לעת, תתווסף לשכר המינימום המעודכן, תוספת 'שכר מינימום ענפי' בשיעור 2.5%..."
מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה למנוח שכר מינימום בלבד מבלי ששילמה תוספת "שכר ענפי בשיעור 2.5%". לאור האמור מתקבלת טענת התובעת כי המנוח זכאי להפרשי שכר בהתאם לשכר הענפי.
יצוין כבר כעת כי בית הדין ייחשב את יתר הזכויות הסוציאליות בהתאם ל"שכר היסוד הענפי".
12.שלישית, נדחית טענת הנתבעת כי המנוח לא זכאי להפרשי שכר עבור שעות נוספות מאחר שהחל מחודש 6/2013 שולמה לו תוספת קבועה בשיעור 9%. כפי שנפרט בהמשך, הנתבעת לא שילמה למנוח שכר עבור חודשים אלה ומכאן שאין היא יכולה לזקוף לזכותה רישום תוספת בתלוש. מעבר לכך נציין, כי תחשיב התובעת בגין סעד זה לא כולל תשלום עבור חודשים אלה (נכלל בתביעה לאי תשלום שכר עבודה).
13.רביעית, התובעת הפחיתה בתחשיב את כל השכר ששולם לתובע לרבות שכר יסוד, שעות נוספות ו"מפרעות" (ראה לדוגמא חודשים 8/12 ו-10/12).
14.לבסוף נציין כי בית הדין בחן את תחשיב התובעת והשווה לרישום בדוחות הנוכחות ולשכר שנרשם בתלושי השכר ומצא כי התחשיב מדויק ומשקף נאמנה את זכאות המנוח להפרשי שכר.
15.סיכומו של דבר נקבע כי התובעת זכאית להפרשי שכר בסך 17,003 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.12 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
זכאות המנוח לפיצויי פיטורים
16.סעיף 5 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג -1963 קובע כך:
"נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויי כאילו פוטר".
בהתאם לצו הירושה התובעת, אלמנתו של המנוח, היא היורשת של המנוח. מעבר לכך התובעת , הינה שאר הזכאי לקבל את פיצויי הפיטורים.
מאחר שהמנוח נפטר בעודו שוהה בחופשת מחלה, זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים.
17.השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים עמד על סך 4,408 ₪ (186 שעות X 23.7 ₪) . המנוח הועסק מיום 8.1.12 ועד ליום 28.11.13. לפיכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 8,341 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
דמי מחלה
18.אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה למנוח דמי מחלה בגין התקופה שהחל מיום 5.11.13 ועד ליום 28.11.13 (23 ימים).
לטענת התובעת, היא זכאית ל-21 ימי מחלה בסך 3,792 ₪. מנגד טוענים הנתבעים כי המנוח לא זכאי לדמי מחלה מאחר שהתפטר עוד קודם לכן וכן כי אישורי המחלה נמסרו בדיעבד. לחלופין טוענים הנתבעים, כי לכל היותר זכאית התובעת לתשלום עבור 17 ימי מחלה.
19.כפי שקבענו לעיל, לא מצאנו בסיס לטענת הנתבעים כי המנוח זנח את עבודתו וכי אישורי המחלה לא נמסרו לידי הנתבעת. לפיכך דין התביעה לדמי מחלה להתקבל.
20.אשר לחישוב הזכאות לדמי מחלה.
מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת לא ניהלה פנקס רציף של צבירת ימי מחלה. כך לדוגמא בחודש יולי 2013 עמדו לזכות המנוח 18 ימי מחלה ובחודש אוגוסט 2013 נותרה היתרה 18 ימים, מבלי שנזקף לזכותו 1.5 ימי מחלה נוספים ומבלי ששולם למנוח עבור ימי מחלה. מעבר לכך, אף אם היינו מקבלים את הרישום בתלושי השכר, מתלוש של חודש 8/2013 עולה כי המנוח צבר זכאות ל-18 ימי מחלה (עמ' 59 לנספחי כתב התביעה). מכאן כי בחודש נובמבר 2013 היה המנוח זכאי ל-3 ימים נוספים ובסה"כ 21 ימי מחלה.
בהתאם לסעיפים 2 ו-5 לחוק דמי מחלה, תשל"ו- 1976, עבור היום השני והשלישי התובעת זכאית למחצית ערך יום העבודה והחל מהיום הרביעי התובעת זכאית לערך יום עבודה מלא. לפיכך זכאית התובעת ל-21 ימי מחלה בסך 3,982 ש"ח [קיזוז של היום הראשון ויומיים ראשונים לפי 50% X 8 שעותX 23.7 ₪].
עם זאת, מאחר שהתובעת תבעה רק 3,792 ₪ נקבע כי התובעת זכאית לסך של 3,792 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
דמי הבראה
21.לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה למנוח דמי הבראה ולפי חישוביה היא זכאית ל- 10 ימי הבראה בסך 3,740 ₪. הנתבעת מודה כי נותרה חייבת למנוח 3,740 ₪ (ס' 14 לסיכומי הנתבעים).
לאור האמור זכאית התובעת דמי הבראה בסך 3,740 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
פדיון חופשה
22.התובעת טוענת כי בהתאם לתלוש השכר של חודש 8/13 צבר המנוח 16.65 ימי חופשה. בנוסף, מתלושי השכר עולה כי הנתבעת חישבה את זכאות המנוח לימי חופשה עבור כל חודש עבודה לפי 0.83 ימי חופשה, אך חישוב זה מוטעה מאחר שהמנוח עבד 6 ימים בשבוע. לפיכך, טוענת התובעת כי היא זכאית לפדיון 22 ימי חופשה בסך 4,172 ₪.
הנתבעת טוענת כי התובעת זכאית לסך של 3,386 ₪ עבור 18.29 ימי חופשה.
23.הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה היא על המעביד.
"מחובתו של מעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן הלכה למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים"
(דב"ע לא/22-3 צ'ק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג 215).
הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, ממנו ניתן ללמוד כי ניתנה למנוח חופשה שנתית בפועל. יתרה מכך, מתלושי השכר שלפנינו עולה כי המנוח הועסק כעובד שעתי והנתבעת שילמה רק עבור שעות עבודה בפועל.
בהתאם לתקופת העסקתו של המנוח והיקף העסקתו (6 ימים בשבוע) זכאי המנוח ל-22 ימי חופשה. לאור כל האמור, זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך 4,172 ₪ [22 ימיםX 23.7 ₪ X 8 שעות]. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
דמי חגים
24.לטענת התובעת, בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה עובד זכאי ל-9 ימי חג עבור כל שנת עבודה. מאחר שהנתבעת לא שילמה למנוח דמי חג היא זכאית ל-18 ימי חג. עוד טוענת התובעת, כי המנוח עבד בכל החגים, גם אם הם נפלו בשבת וגם עבד יום לפני ויום אחרי החג, כפי שעולה בבירור מדוחות הנוכחות שצורפו. לשיטתה גם אם הנתבעת הייתה מוכיחה כי שילמה למנוח תוספת מיוחדת עבור עבודה בימי חג בשיעור 150%, המנוח היה זכאי לתשלום נוסף של דמי החג בשיעור 100%.
25.לטענת הנתבעים, המנוח עבד בחגים וקיבל תשלום ולפיכך אינו זכאי לדמי חג. מעבר לכך, המנוח קיבל תשלום עבור ימי חג כאשר היה זכאי לכך, כך לדוגמא בחודש 9/2012.
26.אשר לדעתנו ייאמר כי דין התביעה להידחות.
כאמור, על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה משנת 2009, אשר הוראותיו בקשר לדמי חגים הן אלה:
"20.1. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (כלומר יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעסיק, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג כדלקמן: 2 ימי ראש השנה, 1 יום כיפור כיפור, 2 ימי חג סוכות, 2 ימי חג הפסח, 1 יום העצמאות, 1 חג השבועות, ובכל חגי המדינה או שבתון שיוכרז עליו כחוק ויחול עליו תשלום שכר עבודה. עובד יומי לא יהיה זכאי לתשלום בגין יום חג החל בשבת, והכל בכפוף להוראות ההסכם הקיבוצי עם לשכת התיאום בעניין זה.
20.2. עובדים בני דת אחרת יהיו זכאים לתשלום גם בגין ימי חגם ולא יותר מ - 9 ימים.
20.3.עובד שיועסק בחג כאמור בסעיף 20.1 או 20.2 יהיה זכאי לגמול בגין עבודתו בשיעור של 50% תוספת לשכרו הרגיל (להלן: 'תוספת חג') וליום מנוחה חלופי ללא תשלום, וכן לתשלום מלוא הגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בנוסף לתוספת החג כאמור, אם וככל שהעובד הועסק מעבר ליום עבודה רגיל, והכל בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.
20.4.עובד בשכר יהיה זכאי לתשלום עבור חג כאמור לפי ממוצע ההשתכרות היומי הרגיל שלו בשלושת החודשים הקודמים לחודש בו חל יום החג".
27.צו ההרחבה מבחין בין "תוספת חג" ל"דמי חגים". לפי סעיף 20.3 לצו ההרחבה עובד המועסק ביום חג זכאי ל"תוספת חג" ואילו מכוח סעיף 20.4 לצו, עובד שאינו מועסק ביום חג (ועומד ביתר התנאים) זכאי לתשלום מלא- אלה דמי החגים.
מאחר שהתובעת טוענת כי המנוח עבד בכל ימי החג, הוא זכאי מכוח צו ההרחבה לתוספת חג בשיעור 50%, כפי שקיבל בפועל והוא אינו זכאי לתשלום מלא, קרי- לדמי חגים.
לאור האמור, התביעה בגין רכיב זה נדחית.
החזר ניכוי תגמולי המנוח שלא הועברו לקרן פנסיה
28.התובעת טוענת כי החל מחודש 8/2012 הנתבעת ניכתה משכרו של המנוח תגמולים חלק עובד ולא העבירה את הכספים לקרן הפנסיה. בהתאם לתחשיב שערכה התובעת נוכה משכרו של המנוח סך של 2,853 ₪.
הנתבעת מודה כי לא העבירה את הכספים שנוכו למנוח לקרן פנסיה ושנותרה חייבת בגין רכיב זה 2,853 ₪ (ס' 26 לסיכומי הנתבעים).
לאור כל האמור זכאית התובעת להחזר ניכוי תגמולי המנוח בסך 2,853 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.13 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה
29.לטענת התובעת, בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה הנתבעת הייתה צריכה להפריש עבור המנוח 6% משכרו (חלק מעסיק). בהתאם לתחשיב שערכה התובעת היה על הנתבעת להפריש לקרן הפנסיה סך של 5,816 ₪ , בגין תגמולי מעסיק.
הנתבעת מאשרת כי היא חבה לתובע סך של 5,816 ₪ בגין רכיב זה (ס' 26 לסיכומי הנתבעים).
לאור כל האמור זכאית התובעת לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 5,816 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.12 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
החזר ניכוי עבור ביגוד
30.לטענת התובעת בחודש 8/2012 נוכה שלא כדין משכרו של המנוח 150 ₪ עבור ביגוד.
דין התביעה בגין רכיב זה להידחות מהטעם שבתלוש חודש 8/2012 לא מופיע ניכוי עבור ביגוד.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד
31.התובעת טוענת כי הנתבעת לא מסרה למנוח הודעה לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב- 2002 (להלן- חוק הודעה לעובד) ולכן היא זכאית לפיצוי בהתאם לחוק.
לטענת הנתבעים, ניתנה למנוח "הודעה לעובד" ולפיכך דין התביעה להידחות.
32.חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיום וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 (להלן- חוק הודעה לעובד) קובע חובה על מעסיק למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי העבודה תוך 30 יום מיום שעובד החל לעבוד אצלו או תוך 30 יום מיום שהשתנו תנאי העבודה.
בהתאם לס' 5(ב) לחוק הודעה לעובד, אי מסירת הודעה לעובד כשלעצמה, מקימה לעובד זכות לסעד כספי, ובית הדין רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק.
33.הנתבעים הגישו לבית הדין "הסכם עבודה" (במסגרת התגובה לבקשה לגילוי מסמכים.) עם זאת , מעיון בהסכם העבודה עולה כי הוא אינו עומד בתנאים המפורטים בחוק הודעה לעובד.
מלבד התאריך שבו נרשם הסכם העבודה כל יתר הסעיפים בהסכם העבודה הקשורים לתנאי העבודה של המנוח ריקים. כך לדוגמא לא נרשמו "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר", "יום מנוחה השבועי של העובד", "אורכו של יום עבודה רגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד", "סוגי תשלומים של המעסיק ושל העובד בעבור תנאים סוציאליים של העובד".
מכאן שאף אם היינו מקבלים את טענת הנתבעים כי הסכם העבודה נמסר למנוח בתחילת העסקתו, הסכם זה אינו עומד בתנאים הקבועים בס' 2 לחוק הודעה לעובד.
לפיכך, נקבע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 1,500 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
שכר עבודה
34.לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה למנוח שכר עבור חודשים 9/2012, 11/2012, 2/2013, 4/2013, 5/2013, 6/2013, 7/2013, 8/2013, 8/2013, 10/2013, 11/2013 (להלן – החודשים שבמחלוקת). בסה"כ המנוח היה זכאי לשכר עבודה בסך 70,284 ₪ והנתבעת שילמה רק 8,000 ₪. לפיכך, נותרה הנתבעת חייבת לתובעת שכר עבודה בסך 62,284 ₪.
35.הנתבעת לא חולקת כי נותרה חייבת למנוח שכר עבודה. עם זאת, טוענת הנתבעת כי תביעת התובעת מנופחת והיא נותרה חייבת למנוח 28,268 ₪ (כולל חודשים 10-11/2013) (סעיף 33 לכתב ההגנה המתוקן). לטענתה, המנוח קיבל כספים במזומן לבקשתו וביקש שאשתו לא תדע על כך ולצערה של הנתבעת הסכומים לא נרשמו במלואם ואין ביכולתה להוכיח את טענותיה, שעה שהמנוח נפטר.
36.עוד בטרם נפנה לבחון את המחלוקת בדבר יתרת שכר העבודה, מצאנו לנכון לציין כי ממכלול הראיות והעדויות בפנינו עולה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב והעסיקה את המנוח בצורה פוגענית ומנצלת כשהיא נוהגת לא לשלם למנוח שכר עבודה כדין ובמועד. לטעמנו, הנתבעת לא סיפקה הסבר ראוי ומניח את הדעת מדוע נהגה לשלם למנוח את שכרו באיחור ניכר ומדוע נותרה חייבת למנוח שכר עבור חודשים רבים, ואף לאחר הגשת התביעה לא טרחה לשלם לתובעת את הסכומים שלא שנויים במחלוקת.
חישוב התביעה לשכר עבודה
37.התובעת צירפה לתצהירה רישום בכתב יד שערך המנוח בזמן אמת, המפרט את החודשים שבהם לא שולם שכר עבודה, הסכומים שהנתבעת שילמה וכמה נותרה חייבת הנתבעת. נציין כי המנוח רשם את סכומי הנטו שהנתבעת חייבת (להלן- רישום המנוח).
ב"כ התובעת מפרט בתחשיב שצורף לכתב התביעה, את הסכומים שחייבת הנתבעת עבור שכר עבודה בהתאם לערכם ברוטו, בתוספת הפרשי שכר עבור שעות נוספות והפרשי שכר ענפי.
38.בכתב ההגנה מפרטים הנתבעים את השכר שהיה צריך לשלם לתובע עבור החודשים שבמחלוקת. לשיטתם, המנוח היה זכאי עבור החודשים שבמחלוקת לשכר בסך 54,545 ₪ (ס' 31 לכתב ההגנה המתוקן). יודגש כי הנתבעים מפרטים את השכר בערכי נטו ולא ברוטו.
בנוסף, הנתבעים צירפו לכתב ההגנה (נספח 2) רישום שנעשה בכתב יד (חלקו על ידי המנוח וחלקו על ידי הנתבע 2) , לפיו יתרת החוב 29,927 ₪ (להלן – רישום הנתבעת).
39.נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את הרישומים שצירפו הצדדים וכן את תלושי השכר ודוחות הנוכחות הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת נותרה חייבת למנוח שכר עבודה בסך 49,446 ₪ . נפרט את טעמנו לכך להלן.
40.ראשית, הנתבע 2 בעדותו לא ידע להשיב בצורה ברורה כמה נותרה הנתבעת חייבת לתובע עבור שכר עבודה (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 25-29). עוד מתברר מעדותו כי מי שלשיטתו שילמה למנוח שכר במזומן הייתה רחל, שניהלה את הנתבעת (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 31-32).
כנשאל הנתבע 2 מדוע לא שילם למנוח שכר בסוף כל חודש השיב כך:
"העובד ביקש להסתיר מאשתו ומבני משפחתו את הכנסותיו, הוא קיבל את השכר במזומן וחלקית בשיקים, אולי גם היו העברות, אני לא זוכר" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 11-13).
מעבר לכך, מצאנו את עדותו של הנתבע 2 כמתחמקת ולא מהימנה. אף אם היינו מקבלים את גרסתו כי שכר העבודה שולם "בתשלומים" לבקשת המנוח, מצופה ממעסיק, קבלן שירות בענף השמירה, שינהל מעקב אחר השכר שהוא משלם לעובד, בין אם שולם במזומן, המחאות או העברות בנקאיות. אין זה סביר בעיננו שהנתבעים לא ידעו לפרט מתי שילמו למנוח שכר עבודה וכמה.
זאת ועוד, הימנעות הנתבעים מלזמן לעדות את רחל שהייתה אחראית לטענתם על תשלום השכר למנוח, יוצרת חזקה כי עדותה הייתה פועלת כנגד הנתבעת וסותרת את גרסתם.
הפועל היוצא מכל האמור הוא שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח ששילמה למנוח שכר עבודה עבור החודשים שבמחלוקת וכמה שילמה.
41.שנית, מהשוואה שערך בית הדין בין הרישומים עולה כי אין כל סתירה מהותית ביניהם.
ברישום הנתבעת נרשם כי המנוח זכאי לשכר בסך 43,563 ₪ , אולם סכום זה לא כולל 4,612 ₪ וכן 5,276 ₪ עבור חודש 9/2013. מסכום זה קוזז סך של 13,636 ₪ ויצא כי הנתבעת נותרה חייבת 29,927 ₪.
גם ברישום המנוח (עמ' 4) נרשם כי יתרת השכר לאחר ניכוי בסך 13,636 ₪ עומדת על סך 29,927 ₪. אולם לפי רישום זה יש להוסיף 4,612 ₪ עבור חודש 11/12 ₪ ו- 5,276 ₪ עבור חודש 9/13 ולפיכך הנתבעת נותרה חייבת 39,815 ₪.
כמו כן שני הרישומים לא כוללים את השכר עבור חודשים 10/2013-11/2013.
יוצא אפוא כי רישום המנוח וכן הרישום שהציגה הנתבעת לביסוס טענותיה בדבר יתרת החוב זהים, למעט תוספת השכר עבור חודשים 11/12 ו- 9/13.
בהסתמך על הרישומים שהוצגו בפנינו, נדחית טענת התובעת כי שולם למנוח על חשבון שכר העבודה 8,000 ₪ בלבד ונקבע כי יש להפחית מיתרת החוב ברישום המנוח [39,815 ₪] את הסכומים הבאים: סך של 13,636 ₪ שמופיע בשני הרישומים ושכר עבור חודש 9/2013 בסך 5,276 ₪ שאין מחלוקת ששולם לתובע (לא נכלל בכתב התביעה אבל נרשם בעמ' 4 לרישום המנוח). ליתרת הסכם יש להוסיף שכר עבור חודשים 10/2013 ו 11/2013, שלא הובאה ראשית ראיה כי שולם.
יצוין כי לא נעלמה מעינינו העובדה שבדפים הנוספים של רישום המנוח מופיע תשלום על חשבון שכר בסך 8,000 ₪ בלבד. עם זאת, לאחר שבחנו את כל הרישומים אנו סבורים כי יש להתבסס על עמ' 4 לרישום המנוח שאף עולה בקנה אחד עם רישום הנתבעת.
42.לבסוף, מאחר שבית הדין פוסק בערכי ברוטו, אין בידינו לקבל את תחשיבי הצדדים המתבססים על ערכי נטו. זאת ועוד, כפי שקבענו לעיל, המנוח זכאי להפרשי שכר עבור גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית וכן עבור תוספת ענפית.
לאור האמור, נקבע כי התובעת זכאית לשכר עבודה כמפורט בתחשיב התובעת, שלא נסתר ואף עולה בקנה אחד עם דוחות הנוכחות ותלושי השכר.
א.שכר עבודה עבור חודש 9/2012 – סך של 8,420 ₪ ברוטו.
ב.שכר עבודה עבור חודש 11/2012 בסך של 8,252 ₪ ברוטו.
ג.שכר עבודה עבור חודש 2/2013 בסך של 7,267 ₪ ברוטו.
ד.שכר עבודה עבור חודש 4/2013 בסך 6,611 ₪ ברוטו.
ה.שכר עבודה עבור חודש 5/2013 בסך של 8,187 ₪ ברוטו.
ו.שכר עבודה עבור חודש 6/2013 בסך של 8,068 ₪ ברוטו.
ז.שכר עבודה עבור חודש 7/2013 בסך של 8,750 ₪ ברוטו.
ח.שכר עבודה עבור חודש 8/2013 בסך 6,185 ₪ ברוטו.
ט.שכר עבודה עבור חודש 10/2013 בסך של 7,350 ₪ ברוטו.
י.שכר עבודה עבור חודש 11/2013 בסך 1,191 ₪ ברוטו.
סה"כ 70,281 ₪.
43.סיכומו של דבר, התובעת זכאית לשכר עבודה בסך 49,446 ₪ [70,281 ₪ ברוטו - 20,835₪ ברוטו (בהתאם לתחשיב שערך בית הדין 20,835 ₪ ברוטו=18,912 ₪ נטו)].
סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.13 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים
44.לטענת התובעת, הנתבעים הודו בחוב שכר העבודה אך התנו את התשלום בחתימה על הסכם פשרה. לפיכך, יש לפסוק סכומים משמעותיים בגין פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
לטענת הנתבעים נוכח התנהלות התובעת ולאור הסכום המפורז שנתבע על ידה וסירובה לכל פשרה הוגנת מתבקש בית הדין שלא לפסוק פיצויי הלנה.
45.בע"ע (ארצי) 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רובין – אמיר אוזן (2016) נקבע בכל הנוגע לחיוב בפיצויי הלנה:
"פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים". (עניין מוטור אפ, סעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין).
אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת: סעיפים 18 ו-29(ד) לחוק הגנת השכר מקנים לבית הדין שיקול דעת להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. כפי שנפסק בעניין מוטור אפ, על פי הפסיקה כיום מוקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת נפסק כי –
"יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם ....
במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות".
46.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים וביישום ההלכה הפסוקה בנסיבות העניין, אנו סבורים כי יש למקום לפסוק פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור המגלם בתוכו פיצוי הולם ומשמעותי בגין הלנות השכר והלנת פיצויי הפיטורים.
כפי שקבענו לעיל הנתבעת העסיקה את המנוח בתנאים פוגעניים ולא שילמה למנוח שכר עבודה במשך חודשים רבים. בנוסף, חרף העובדה שהמנוח נפטר הנתבעת לא שילמה לתובעת פיצויי פיטורים ואף לא שילמה לתובעת את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת. לפיכך נקבע כי התובעת זכאית לפיצויי הלנה בסכום קצוב בסך 30,000 ₪. לא ישולם סכום זה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13.
האם יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ולחייב אישית את הנתבע 2.
המסגרת הנורמטיבית
47.נקודת המוצא הינה הכלל לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת (דב"ע נג/ 205-3 וגיה נ' גלידות הבירה בע"מ פד"ע כז 345 (1994); (מיום 08.05.12)). החריג לעיקרון זה הינו הרמת המסך, אשר נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נעשה ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על ידי בעל מניות בה, תוך הסתתרותו מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות אשר המעביד לקח על עצמו (ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח' פסקה 7, מיום 31.10.11) (להלן: עניין זוננשיין)).
48.סעיף 6 לחוק החברות מונה את המקרים בהם יש להרים את מסך ההתאגדות:
"(א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.
(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג)בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).
(ד)בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה".
49.לעובד ניתן מעמד מיוחד כנושה ובכך הורחבו המקרים בהם ניתן יהיה להרים מסך כנגד בעל מניות מכוח חובת האמון ותום הלב הקיימת במסגרת יחסי העבודה (ע"ע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ ואח', 17.12.2002)). זאת, כאשר המעביד פועל בחוסר תום לב או אם פעל בידיעה כי לא יעמוד בהתחייבויותיו (בע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח' פד"ע לח 817 821 (2002)). עוד נקבע, כי אין די בטענה להפרת חוזה עבודה או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמו, כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות (ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק נ' ש.אלברט עבודות ציבוריות פסקה 118, מיום 28.03.12)).
מן הכלל אל הפרט
50.בענייננו, נוכח הודאת הנתבעת לפיה ניכתה משכר העובד לטובת הפרשות לפנסיה, כאשר בפועל לא פתחה עבור המנוח קרן פנסיה ולא העבירה את התשלום לקרן, ומקום שבו הנתבעת באופן שיטתי לא שילמה למנוח שכר עבור עבודתו במועד ונותרה חייבת למנוח שכר עבודה , מקום שבו הנתבעת לא שילמה למנוח זכויות סוציאליות נוספות ואף העובדה שגם לאחר הגשת התביעה ולמרות שהנתבעת הודתה כי נותרה חייבת למנוח כספים רבים לא טרחה לשלם את הסכומים שלא שנויים במחלוקת, אזי שמתקיים החריג לפיו יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 2 באופן אישי בחובות הנתבעת 1.
אשר על כן, אנו קובעים כי יש להרים את המסך באופן שבו הנתבעים יהיו חייבים ביחד ולחוד בסכומים שנקבעו לעיל.
סוף דבר
51.הנתבעים 1 ו-2 , ישלמו לתובעת ביחד ולחוד, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים:
א.הפרשי שכר בסך 17,003 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.12 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
ב.פיצויי פיטורים בסך 8,341 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
ג.דמי מחלה בסך 3,792 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
ד.דמי הבראה בסך 3,740 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
ה.פדיון חופשה בסך 4,172 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
ו.החזר ניכוי תגמולי המנוח בסך 2,853 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.13 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
ז.פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 5,816 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.12 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
ח.פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13 ועד לתשלום בפועל.
ט.שכר עבודה בסך 49,446 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.13 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
י.פיצוי הלנה בסכום קצוב בסך 30,000 ₪. לא ישולם סכום זה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.13.
יא.לאור תוצאת פסק דין יישאו הנתבעים בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 8,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין
ניתן היום, י"ג אב תשע"ו, (17 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר יוסף לוין
נציג ציבור (עובדים)
|
|
שרון אלקיים, שופטת
|
|
מר זאב בירנבוים
נציג ציבור (מעסיקים)
|