ת"א 3025-09 V&S) Vin & Sprit Aktiebolag publ) נ' ברזילי

מבוא וטענות הצדדים

1. לפניי תביעה לצו מניעה, מתן חשבונות ופיצויים בגין זיוף "וודקה אבסולוט" (להלן: "המשקה") על ידי הנתבע. התובעת 1 היא יצרניתו של המשקה, והתובעת 2 היא יבואניתו.

2. התובעות טוענות כי הנתבע, בזייפו את המשקה, הפר סימני מסחר וזכויות יוצרים שלהן; עוול כלפיהן בגניבת עין, גזל מוניטין ורשלנות; ועשה עושר ולא במשפט על חשבונן. לפי אומדנן של התובעות, הנזק שנגרם להן והעושר שהנתבע עשה על חשבונן עולים לסכום גבוה בהרבה מסך 1,000,000 ₪, שעליו העמידו את תביעתן לצרכי אגרה.

3. הנתבע אינו כופר בחבותו, על יסוד הרשעתו החלוטה בפלילים בגין המעשים האמורים [ת"פ 15096-07-10 מדינת ישראל נ' ברזילי (30.9.14) (להלן: "הכרעת הדין"); פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, סעיף 42א]. אולם הוא כופר באומדן הנזקים של התובעות וטוען שהסכומים שהתובעות "זרקו לחלל האוויר" לא הוכחו. הנתבע אינו מציע אומדן חלופי.

4. עוד טוען הנתבע כי הנו פושט-רגל ולפיכך היה מקום לעכב הליך זה. אומר מיד כי בעניין זה כבר נתנה החלטה [ביום 27.10.15], שבה קיבלתי את טיעוני התובעות [מיום 26.7.15], הן לגופן והן בהיעדר תשובה. אין בכוונתי לחזור ולהידרש לכך. רק לסיבור האוזן אעיר כי הנתבע נתפס לסכומים הנקובים בסיכומי התובעות כאילו מדובר בתביעה לסכום קצוב, שככזו היא בת תביעה בפשיטת-רגל, כביכול. אולם ברור על פני הדברים כי אותם סכומים הם אומדנים גרידא, שהנתבע עצמו שולל את מעמדן כביטוי לחבות קצובה, במסגרת "תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה" [ראו פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, סעיפים 20(א) ו-72(1), והדיון בבקשת התובעות הנזכרת מיום 26.7.15].

5. די לה לחובת ההנמקה של פסק-דין שתקוים בהצבעה תמציתית על טעמי הפסק, לרבות על דרך ההפניה; כדי לחסוך זמן שיפוטי המצוי במחסור חריף, ולאפשר את ניצולו המיטבי לטובת כלל המתדיינים [רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף (21.12.04)]. הרזולוציה של ההנמקה נתונה לשיקול דעת שיפוטי, בהתאם למידת נחיצותם האופרטיבית של הפרטים להכרעה. בהתאם לאמור – הבאתי את עיקר טענות הצדדים בקליפת-אגוז, ואדון רק באלו מבין הטענות והראיות שהדיון בהן נדרש להכרעה ולהנמקתה. כמאמר תקנה 135(ב) בטיוטת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ה-2015 [נוסח עדכני ליום 3.8.15]: "ההחלטה תכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות והשאלות המשפטיות הטעונות הכרעה ותמצית הנימוקים".

    

   דיון והכרעה

6. למרות ששאלת החבות כבר הוכרעה בהליך הפלילי, התובעות השחיתו עליה כשני שלישים מהיקף סיכומיהם. רק פרק קצר, בהיקף פחוּת מ-2 עמודים, הוקדש ל"נזקי התובעות והפיצויים המגיעים להן", שבהם בלבד נותר לדון; כמובן בכפוף לקשר הסיבתי לחבותו של הנתבע.

7. איני רואה לנכון לנסות ולחלץ עבור התובעות ביסוס לתביעתן שהן לא טענו לו, בסיכומיהן ובכלל (בפועל, האמור בסיכומי התובעות לעניין הנזק הוא העתקה מן התצהיר הרלבנטי; ובכתב התביעה אין כל פירוט בעניין הנזק). שפיטה לפי טענות שהתובע לא טען, ולפיכך הנתבע לא התמודד עמן, פוגעת בזכות הנתבע להליך הוגן [שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (1999), פסקה 76, עמ' 65-66]. בשים לב למיהותן של התובעות, אין מדובר במי שמצווה על בית-המשפט לקיים בו "וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ" [הגדה של פסח, מדרש ארבעת הבנים].

8. התובעות, בפרק הסיכומים האמור, מפנות לראיה אחת בלבד, היא תצהירו של מר חנן נתיב, מנהל תחום הפרת סימני מסחר בתובעת 2, המציע דגם לכימות הנזק. התובעות מביאות בסיכומיהן את האמור בפרק הרלבנטי בתצהיר [פרק ג' – "נזקי התובעות"], בשינויים המחויבים מן הצורך לחלץ מן האמור בתצהיר לגבי כלל הנתבעים המקוריים – את הרלבנטי לנתבע דנן (נגד שאר הנתבעים כבר ניתנו פסקי-דין והם אינם עוד צדדים להליך). לפיכך, ולמען הנוחות, אסתפק בהפניות לסיכומים.

9. תצהירו של מר נתיב אינו בגדר חוות-דעת מומחה. לא פורטה בו מומחיות כלשהי של המצהיר. לפיכך אין לקבל ממר נתיב עדות סברה ועדות שמועה, וניתן להסתמך רק על עובדות שמר נתיב מצהיר עליהן מידיעה אישית, ועל הנגזרות ההגיוניות מהן.

10. מר נתיב הצהיר מידיעתו האישית על תפיסת כ-300 בקבוקי משקה אצל הנתבע, בכל אחת משתי התפיסות המשטרתיות, במושב שדה עוזיהו ובמושב גבעתי, שמר נתיב נכח בהן [תצהירו, סעיפים 19 ו-24; סיכומי התובעות, סעיף 29.1]. זוהי עדות קבילה שלא נסתרה.

11. "מר נתיב העיד על סמך ניסיונו, כי מי שמפעיל ומנהל עסק לזיוף משקאות, כפי שעשה הנתבע, ומי שנתפסו אצלו כ-300 בקבוקי אבסולוט מזויפים ביום אחד בלבד, מוכר מדי חודש לפחות 4,500 בקבוקי וודקה אבסולוט מזויפים (300 בקבוקים ביום X 15 ימי מילוי בחודש), ובשנה כ 54,000 בקבוקי וודקה אבסולוט מזויפים. מכאן שהנתבע 1 מכר בשנה כ-108,000 בקבוקי וודקה אבסולוט מזויפים" [סיכומי התובעות, סעיפים 29.2 ו-29.3, העוקבים אחר תצהיר מר נתיב, סעיף 39.2; תוך הכפלת האומדן השנתי הנגזר מן הכמות שנתפסה במקום אחד ב-2 מקומות תפיסה, ובהתייחס לנתבע דנן בלבד]. זו כבר אינה עדות קבילה של מצהיר. גם ממומחה לא הייתי מקבל קביעה סתמית כזו, בלא כל הנמקה, ביסוס והפניה למקורות. לא ברור אם אומדנו של מר נתיב נסמך על שמועה, סברה, השערה או דעה-קדומה. לא כל הזייפנים שווים. כמות הבקבוקים הנתפסת בנקודת זמן אינה מעידה על זרם הבקבוקים המיוצר בתקופת זמן, ולפיכך אין בה משום הוריה לכמות הזיופים. לא כל מה שמייצרים מצליחים למכור. לא כל מה שמוכרים מצליחים למכור במחיר מלא. מחיר סחורה מזויפת אינו בהכרח שווה למחיר השוק של סחורה אמתית. גם לזייפן יש הוצאות שבגינן פדיונו אינו שווה לרווחיו. על כל אלה לא הוגשו ראיות בכלל, ולא ראיות קבילות בפרט.

12. מר נתיב הצהיר כי "הרווח המקובל בשוק המשקאות החריפים לכל בקבוק הוא לכל הפחות 12 ₪ לבקבוק" [סיכומי התובעות, סעיף 29.6; מועתק מתצהיר מר נתיב, סעיף 39.6]. אני מוכן לקבל עדות זו של "חנווני על פנקסו" כעדות קבילה שלא נסתרה לגבי הרווח בשוק הלגיטימי, ולהניח הנחה הגיונית, הנשענת על ניסיון החיים הכללי, כי הרווח בשוק הזיופים אינו פחוּת מכך.

13. לעניין עשיית העושר ולא במשפט על ידי הנתבע טוענות התובעות כי "הנתבע הפיק הכנסות עתק ממכירת בקבוקי וודקה אבסולוט מזויפים. הנתבע הרוויח לפחות 20 ₪ לכל בקבוק וודקה אבסולוט מזויף שמכר. מכאן שסך הרווחים שהפיק הנתבע ממכירת בקבוקי וודקה אבסולוט מזויפים הוא לכל הפחות 2,160,000 בשנה (108,000 בקבוקים מזויפים בשנה X 20 ₪ רווח לכל בקבוק)" [סיכומי התובעות, סעיף 31; בעקבות האמור בתצהיר מר נתיב, סעיף 41]. אין כל אסמכתא ראייתית לטענת הרווח שהפיק הנתבע לכל בקבוק, מעבר לסך 12 ₪ האמורים לעיל; וכפי שכבר צוין – גם המכפלה ב-108,000 בקבוקים לשנה מבוססת על חישוב סרק.

14. לבסוף טוענות התובעות כי "הנזק הכספי שנגרם לתובעות כתוצאה מאבדן לקוחות, אשר רכשו בקבוקי אבסולוט מזויפים במקום המשקה המקורי, הוא כ-1.5 מיליון ₪ נוספים". גם זוהי אמירה בעלמא, שאין לה שום תשתית ראייתית או הגיונית. אולי היו לקוחות בלתי אנינים, שרכשו משקאות מזויפים במחיר נמוך יותר, בשל מחירם הנמוך, ואז התאהבו במותג, ורכשו בהמשך גם בקבוקים מקוריים שלא היו רוכשים אילולא כן? מכל-מקום, שום מחקר בקרב הלקוחות, לרבות מבחני טעימה עיוורת המשווים בין המשקה האמתי והמזויף, לא הובא כראיה; ולא הובאה גם כל תמיכה אחרת לאומדן הנזק בפריט זה.

15. בשולי הדברים אומר כי ייתכן שהתובעות היו יכולות להביא לבית המשפט, כראיה לסכומים הכספיים הרלבנטיים, "מחברת בה רשימות בכתב יד עם שמות לקוחות, כמויות, סוגי אלכוהול וסכומים", אשר נמצאה ברכבו של הנתבע [הכרעת הדין, פסקה 12]. אולם, ראיה זו לא הובאה.

16. לאור המקובץ, אינני נכון לקבל את האומדנים הכספיים של התובעות לגבי הנזק שהנתבע גרם להן, ולגבי העושר שעשה ולא במשפט על חשבונן. מאידך-גיסא, איני נכון לקבוע, לאור המקובץ, כי התובעת לא הוכיחה כל נזק וכל עשיית עושר שהם. לאור ניסיון החיים, חזקה על זייפן שלא היה מסכן עצמו בפעילות בלתי חוקית אילולא הייתה רווחית. מטבעו של עיסוק בלתי חוקי שתכופות אינו מגובה ברישומים מפורטים המאפשרים להתחקות אחר היקפו הכמותי והכספי. שיקול מדיניות משפטית הוא שלא יצא חוטא נשכר; הן מן החטא המקורי והן מן החטא הפיסקאלי של העלמת ההכנסות מן החטא המקורי. לפיכך, הגם שאין בדין נטל שונה של ראיה בתביעה כספית נגד עבריין – מורים דיני הראיות כי מי שנמנע מלהביא ראיות שבידיו, חזקה שהיו פועלות לחובתו. לפיכך, יש מקום בענייננו לזקוף לחובת הנתבע, במידה מסוימת, את העמימות בשאלת היקפה הכספי של הגזלה ושל עשיית העושר; אולם אין מקום לקבל כל אומדן ספקולטיבי בהתעלמות מדיני הראיות. נדרשת, אפוא, על דרך ההיקש, מעין "שומה לפי מיטב השפיטה" של הנזק שנגרם ושל העושר שנעשה; תוך ניסיון להתבסס על עוגנים ממשיים כלשהם, אך בהתחשב בהיעדרה של ראיה ממשית בדבר הרווחים המקובלים ב"ענף" הזיוף של משקאות אלכוהוליים, כדוגמת ה"תדריך הכלכלי" המשמש את עורכי השומות לפי מיטב השפיטה [ע"א 4779/09 שעבאן נ' פקיד שומה רמלה (5.12.2011), פסקאות 5 ו-16]. במסגרת מלאכה זו, אין מנוס מלהידרש לאומדנים כלליים, כדרך ששמים נזקים כלליים שאינם ניתנים להערכה מדויקת, משום שאי-פסיקת פיצוי תהווה עוולה גדולה יותר מאשר פסיקתו של פיצוי כלשהו.

17. העוגן הראשון ל"שומה" כאמור הוא תפיסתם של כ-600 בקבוקים בחצרים הרלבנטיים. אני מוכן להניח, באומדן שמרני, כי 600 בקבוקים בנקודת זמן מעידים על זרם שאינו פחוּת מ-1,800 בקבוקים בחודש, קרי: 21,600 בקבוקים בשנה.

18. העוגן השני הוא הרווח לבקבוק, שאותו העמדתי על הרווח שבאה עליו ראיה קבילה – סך 12 ₪ לבקבוק, כמבואר לעיל. הכפלת 21,600 בקבוקים בשנה ברווח לבקבוק של 12 ₪ מניבה רווח שנתי בסך 259,200 ₪. בעקבות התובעות, לא אחרוג מאומדן הרווח של שנה אחת.

19. התוצאה שאליה הגעתי נהנית מיתרון משפטי נוסף: היא שקולה בקירוב לסך 258,000 ₪, סכום הפיצוי שבית המשפט הפלילי היה מוסמך להשית על הנתבע לטובת התובעות [חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 77]; אך החליט להותירו לתובענה האזרחית דנן [גזר-הדין בעניין ת"פ 15096-07-10 מדינת ישראל נ' ברזילי (31.12.2014), פסקה 20].

20. לאור המקובץ אני קובע, אפוא, כי על הנתבע לפצות את התובעות, ביחד ולחוד, בגין הגזלה מהן ועשיית העושר ולא במשפט על חשבונן, בסך 258,000 ₪.

21. בשולי הדברים אעיר כי התובעות טענו בכתב התביעה, באופן כללי מאוד, לפיצוי סטטוטורי [כתב התביעה, סעיף 33.5], אך לא חזרו על טענה זו בסיכומיהם, דבר העולה כדי זניחתה. מכל-מקום, הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין מכלול הפרשה הנדונה של גניבת-עין [חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), סעיף 13]; או בגין מכלול הפרשה הנדונה של הפרת זכות יוצרים [חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, סעיף 56] – אינו עשוי לעלות על סך 100,000 ₪, שממילא נופל מן הסכום שאליו הגעתי לעיל.

22. התובעות גם זכאיות כלפי הנתבע לסעדים המתבקשים מן הקביעות בהכרעת הדין ובפסק דין זה; לרבות צו מניעה קבוע שלא ל .0,000 ש עילה זו היו זכאיות רק לסכום קטן יותר מן האמור, סך גין גניבת-עין [חוק עוולות מסחריות, סעיף 13].הוסיף ולעוול כלפי התובעות וכלפי הציבור; ולרבות סעד של מתן חשבונות לתובעות על העסקאות המפרות והרווחים שהופקו מהם; הכל כמפורט בסעיף 33 בכתב התביעה; ובהתאם לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972, סעיף 59; חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, סעיפים 53 ו-57; וחוק עוולות מסחריות, סעיף 15.

23. לא ברור איזו תועלת יפיקו עתה התובעות מסעד של מתן חשבונות. סעד זה אמור לסלול את הדרך לתביעה כספית; ולא לבוא אחרי שתביעה כאמור הסתיימה, בלא שהתבקש והותר פיצול סעדים. אולם שאלה זו – כמו גם שאלת כושר הפירעון של הנתבע שהוא פושט-רגל – היא עניין לתובעות לענות בו.

     

    סיכום

24. הנתבע הורשע בזיוף המשקה "וודקה אבסולוט", באופן המפר את זכויותיהן של התובעות לסימני המסחר, זכויות היוצרים והמוניטין הקשורים בו; מעוול כלפיהן בגניבת-עין ורשלנות; ועושה עושר ולא במשפט על חשבונן של התובעות.

25. התובעות לא הצליחו להוכיח את סכומי הנזקים ועשיית העושר שלהם טענו, ואף לא את הסכום שעליו העמידו את תביעתן. אולם עלה בידיהן להוכיח, על דרך האומדן שנקבע על יסוד כמות הבקבוקים שנתפסו בחצרי הנתבע והרווח המקובל לבקבוק בענף המשקאות האלכוהוליים, ובהשראת סמכות הפיצוי בגין העבירות הפליליות שהנתבע ביצע כלפיהן, זכאות לפיצוי בסך 258,000 ₪, וכן להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

26. התובעות זכאיות גם לצווי מניעה ומתן חשבונות כמפורט בסעיף 33 בכתב התביעה, והן רשאיות להגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי עד יום 20.9.16.

27. הנתבע ישלם לתובעות את הפיצוי בסך 258,000 ₪ כאמור עד יום 6.10.16, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מיום 6.10.16 עד התשלום בפועל.

28. התובעות רשאיות להגיש בקשה לשומת הוצאות ושכ"ט עו"ד עד יום 20.9.16.

     

     

     

    ניתן היום, כ"א אב תשע"ו, 25 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.