לפני תביעה על יסוד שטר (שיק) שסכומו 16,000 ₪ וזמן פרעונו הוא 02.08.2007 (להלן:"השטר"). השטר הוגש לביצוע בשנת 2013 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-50551-13-3.
רקע עובדתי:
1.התובעת, עירית אשדוד (להלן:"העיריה") היא רשות מקומית.
2.הנתבע, מר אריה הלר (להלן:"הנתבע") הוא בעל מניות ומנהל בחברת אריה בר חברה לשיווק ייזום והשקעות בע"מ (להלן:"החברה"). במועדים הרלוונטיים לתובענה החזיקה החברה בנכסים בתחום השיפוט של העיריה וחוייבה לשלם מיסי עיריה בגינם.
3. ביום 02.07.2007 או בסמוך לכך הגיעו נציגי גביה מטעם חברת מילגם, שהיא חברה המספקת שירותי גביה לעירייה (להלן:"מילגם"), לכתובת הנתבע לביצוע פעולת הוצאת מיטלטלין לשם גביית חובה של החברה כלפי העיריה. על מנת להימנע מביצוע הפעולה נדרש התובע למסור שיק לפרעון החוב על סך של 16,000 ₪ ומסר את השטר מושא התובענה.
4.אין חולק כי השטר נמסר למועד דחוי על מנת לאפשר לנתבע להגיע לשלם את חובה של החברה כלפי העיריה קודם פרעונו. כמו כן אין חולק כי ביום 06.08.2007 הגיע הנתבע להסדר בשם החברה לתשלום הסך של 8,150 ₪ בהסדר תשלומים (10 תשלומים).
5.בנוסף, אין חולק כי ממועד הפרעון הנקוב בשטר ועד למועד הגשתו לביצוע התקיימו מספר הליכים משפטיים הרלוונטיים למחלוקת מושא התובענה.
במסגרת עמ"נ 37543-04-14 (ערעור מנהלי שהוגש על ידי החברה כנגד מנהל הארנונה בעיריה) הגיעו הצדדים בדיון מיום 10.09.2014 להסכמה בדבר בחינת מדידת הנכסים של החברה (נספח ב' להודעה מיום 09.06.2015)
במסגרת ת"א 27197-11-12 שהיא תביעה לתשלום חוב ארנונה שהגישה העיריה כנגד החברה וכנגד הנתבע קודם להגשת השטר מושא תובענה זו לביצוע, הוגשו בקשות מטעם העיריה להתלות את ההליכים לצורך ביצוע ההסכמות בעמ"נ 37543-04-14 עד כי בסופו של יום נמחקה התובענה מחוסר מעש (נספח ג' להודעה מיום 09.06.2015).
טענות הנתבע:
6.הנתבע טוען כי השטר נגוע בפגם קנייני שכן זה נמסר תחת כפייה במסגרת הליך גביה לא חוקי שבוצע בביתו הפרטי של הנתבע ומבלי שקדם לכך עיקול ברישום.
עוד טוען הנתבע כי השטר נמסר על תנאי ולביטחון תוך שהות להסדרת החוב והנתבע הסדיר את החוב בתשלומים על פי סכום החוב שנמסר לו ביום 06.08.2007.
במסגרת תצהיר עדות ראשית העלה התובע טענות קיזוז נוכח הליכי ההשגה וההסדר שבין החברה לעיריה בעמ"נ 37543-04-14, וכן העלה טענת שיהוי וחוסר תום לב של העיריה בהליך זה. למען הסדר הטוב יובהר כי לא באה התנגדות מטעם העירייה להעלאת טענות אלו אשר מקורן בהליכים שהתקיימו לאחר הגשת ההתנגדות לביצוע השטר דנן
דיון והכרעה:
7.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובאשר הוגש לי בתיק זה ולאחר ששמעתי העדים מטעם כל צד ועיינתי בסיכומים שהוגשו על ידם מצאתי להורות על דחיית התביעה.
כפיה/ אילוץ:
8.טענת הנתבע לפיה פעולת הגביה והוצאה המיטלטלין בוצעה בפועל בכתובתו הפרטית של הנתבע ולא בכתובת החברה הועלתה כבר במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר [ס' 5(א)] והעיריה לא העלתה כל טענה אחרת בעניין זה. יתרה מכך הנתבע כלל לא נחקר לעניין זה וגרסתו נתמכה בעדותו של בנו מר מרדכי הלר אשר אף היא לא נסתרה בעניין זה.
9.בהתאם לס' 28 לפקודת השטרות "...זכות קנינו של מסחר שטר פגומה כמשמעותו בפקודה זו, אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון או בנסיבות העולות כדי רמאות"
על אף שנפסק כי נקיטה בהליכי גביה כנגד מי שאינו בעל החוב יכולה להחשב כפיה או אלימות ופחד בהתאם לס' 28 לפקודת השטרות (ע"א 216/73 סולומונוב נ' עזרא פ"ד כח(1), 184, 188), לא מצאתי לקבל טענת הנתבע לקיומו של פגם קנייני בשטר.
הזכות השטרית היא במהותה זכות חוזית ועל כן חלות עליה שתי מערכות דינים, דיני השטרות ודיני החוזים. דיני הטעות, ההטעיה, הכפייה והעושק הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, חלים גם לעניין חיוב שטרי [ע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נ"ג(4) 804, 811].
מכאן, שכפיה אסורה אינה פוסלת את השטר מאליה אלא היא ניתנת לביטול בהודעה בהתאם להוראות ס' 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) [ראה ע"פ 356/74 ש. מנוף נ' מדינת ישראל פ"ד כ"ט(2) 824, 828].
בענייננו, והגם שאין חולק כי הנתבע מסר לבנק הנמשך הודעת ביטול ביחס לשטר, אין לראות בכך ביטול החיוב השטרי בכל הנוגע לעיריה שכן הנתבע לא הודיע לעיריה על ביטול השטר. יתרה מכך, הנתבע לא ביטל את השיק בשל הכפיה הנטענת, אלא לטענתו עשה כן מאחר שלא סמך על נציגי הגביה שיקיימו את ההבטחה שהשיק יהיה לביטחון (עמ' 20 ש' 14-17 לפרוטוקול הדיון מיום 31.03.2016).
זאת ועוד, הנתבע העיד כי לאחר שמסר את השטר פנה טלפונית למנהל מילגם סיפר לו על פרטי המקרה ואמר שהוא רוצה לבוא ולהסדיר את החוב אולם הוא מבקש מספר ימים כיוון שהוא חולה ומנהל מילגם אישר לו שהשטר יישמר ולא ייפרע עד בואו להסדיר את החוב (שם ש' 17-22). מכאן, שלא רק שהנתבע לא הודיע על ביטול לפי ס' 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) אלא הוא אף אשרר את מסירת השיק בדיעבד בכך שבקש ארכה של מספר ימים לשם פרעון החוב ועל כן אין מקום לקבל טענתו בדבר קיומו של פגם קנייני בשטר.
נוכח המסקנה אליה הגעתי גם לא מצאתי לקבוע מסמרות בשאלה האם פעולות נציגי הגביה מטעם מילגם והעיריה בנסיבות המקרה דנן עולות כדי כפיה או אילוץ.
שטר לביטחון וקיומו של התנאי:
10.כאמור לעיל אין מחלוקת כי הנתבע מסר את השטר מושא התובענה כשזמן פרעונו דחוי ולביטחון באופן שבו מקום בו לא ישולם החיוב עד למועד המוסכם כי אז יופקד השטר (ס' 10-11 לתצהיר הגב' יוספשווילי מיום 19.05.2015). העובדה שלא נרשם על השטר כי הוא נועד לביטחון אינה מעלה או מורידה שכן ניתן להוכיח קיומו של תנאי גם בראיות חיצוניות ותנאי זה מוכח מראיות העיריה כאמור.
אין חולק כי ביום 06.08.2016 הגיע הנתבע להסדר בשם החברה לתשלום הסך של 8,150 ₪ ב – 10 תשלומים. הנתבע טוען כי בכך פרע את החוב, ועל כן לא התקיים התנאי המקים זכות לעיריה להיפרע מן השטר.
לטענת העיריה הנתבע הגיע להסדיר את חוב החברה באיחור ולאחר שהשטר כבר הופקד על ידי העיריה אולם טרם עודכן ברישומי העיריה כי השיק חולל ולא כובד על ידי הבנק הנמשך. העיריה טוענת כי הסך ששולם על ידי הנתבע ביום 06.08.2007 הוא סכום החיוב מעבר לסכום השטר, דהיינו - במועד זה עמד סכום החוב הכולל של החברה על הסך של 24,150 ₪ (סכום השטר 16,000 ₪ ויתרת החוב ששולמה בסך של 8,150 ₪).
11.תובענה זו הוגשה מכח שטר, ועל כן עומדות לטובת העיריה האוחזת בשטר חזקות שונות מכח פקודת השטרות, וביניהן חזקת התמורה. משכך מוטל על הנתבע נטל ההוכחה בכל הנוגע לטענה בדבר פרעון החיוב שלהבטחתו נמסר השטר.
בנסיבות המקרה דנן מצאתי כי עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו כאמור ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי וכפי שיפורט להלן.
12.מועד הפרעון הנקוב בשטר הוא 02.08.2007. השטר הוגש לביצוע בשנת 2013 כ – 6 שנים לאחר מועד הפרעון הנקוב בשטר באופן שיש בו משום שיהוי ניכר ובלתי סביר.
בנסיבות המקרה דנן לא רק שהעיריה פעלה תוך שיהוי ניכר בהגשת השטר לביצוע אלא שהעירה אף לא פנתה לנתבע בכתב ביחס לשטר מושא תובענה זו קודם לשנת 2013. הגב' יוספשווילי העידה בעניין זה כי יש בידיה מכתב התראה אחד בלבד משנת 2013 (סמוך לפני הגשת השטר לביצוע) וכי אין בידיה פניה ספציפית נוספת בגין השטר מושא התובענה (עמ' 11 ש' 13-24 לפרוטוקול הדיון מיום 31.03.2016).
העדר כל פניה ביחס לשטר מושא התובענה תמוהה אף יותר על רקע העובדה שנשלח לנתבע מכתב בשנת 2007 בנוגע לשטר אחר (ע"ס 815 ₪) שהוא אחד השיקים שנמסרו לפרעון ההסדר מיום 06.08.2007 (שם וכן נספח א' לתצהירה של הגב' יוספשווילי), ועל אף זאת לא מצאה העירייה לנכון לפנות לנתבע בדרישה לתשלום השטר מושא תובענה זו ע"ס 16,000 ₪.
במאמר מוסגר יצויין כי לא עלתה מפי העיריה טענה לפיה השיק בגינו נשלח מכתב ההתראה נספח א' לתצהירה של הגב' יוספשווילי לא שולם בסופו של יום והגב' יוספשווילי העידה שהיא לא בדקה עניין זה (עמ' 16 ש' 2-3 לפרוטוקול הדיון מיום 31.03.2016).
במקביל, העיריה פעלה לגביית חובות החברה מהחברה ומהנתבע במקביל ובדרכים אחרות, ובין הצדדים התקיימו כאמור הליכים שונים ביחס לחיוב הארנונה אשר ביחס לחלק ממנו נמסר השטר מושא תובענה זו.
במסגרת חקירה חוזרת העידה הגב' יוספשווילי כי העיריה לא תובעת פעמיים, דהיינו אינה מגישה שטר לביצוע כאשר תלויה ועומדת תביעה אחרת ביחס לחוב הכללי (שם עמ' 16 ש' 32 ואילך, עמ' 17 ש' 1-3).
מעבר לכך שטענה זו, שהועלתה רק בדיעבד, אינה מהווה הסבר סביר להעדר כל פניה של העיריה לנתבע בגין השטר, אלא שבניגוד לעדותה של הגב' יוספשווילי, במקרה דנן העירייה הגישה שטר זה לביצוע שעה שהיו הליכים תלויים ועומדים כנגד החברה וכנגד הנתבע באופן אישי בת"א 27197-11-12, שתחילתם בנובמבר 2012, קודם הגשת שטר זה לביצוע, וסיומם בשנת 2015 (ראה החלטת כבוד השופטת סנדלר – איתן מיום 31.05.2015 שצורפה כנספח ג' להודעת הנתבע מיום 09.06.2015).
הסדר התשלום מיום 06.08.2016, העדר כל פניה מטעם העיריה ביחס לשטר מושא התובענה במשך כ – 6 שנים כשבמקביל נשלח מכתב התראה ביחס לשטר אחר, ומוגשת תובענה ביחס לחוב הכללי תומכים בטענת הנתבע לפיה ביום 06.08.2007 הוסדר מלוא התשלום של החיוב אשר להבטחתו נמסר השטר.
למצער יש בנסיבות האמורות כדי להעביר לכתפי העירייה את הנטל להוכיח נסיבות ההסדר וסכום החוב במועדים הרלוונטיים.
13.למעלה מן הדרוש, יצויין כי השיהוי הניכר בהגשת השטר לביצוע מהווה כשלעצמו נימוק להעברת נטל ההוכחה לכתפיה של העיריה.
בהקשר לשיהוי ראויים לציון דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה ברע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20.06.2010):
"הפן האחר של דיני השיהוי במשפט הציבורי משקיף על מעבר הזמן מנקודת ראות האזרח כלפי השלטון. הוא מתקשר לטענת האזרח כי הרשות הציבורית השתהתה בביצוע פעולה שלטונית שהיתה חייבת לבצעה במהירות הראויה. פתיחת הליך על ידי הרשות כנגד אזרח לצורך אכיפת חובה החלטה עליו מכח הדין – בין כספית ובין אחרת – עשויה להיתקל בטענת האזרח כי חלף זמן בלתי סביר מאז נתגבשה עילת התביעה בידי הרשות ועד לפתיחת ההליך, באופן ההופך את קיום ההליך מטעם הרשות לבלתי הוגן ובלתי ראוי כלפיו על פי מושגי המשפט הציבורי. טענת השיהוי בהיבט זה בנויה על חובתה של הרשות לפעול במהירות הראויה בדרישתה מן האזרח לקיים את חובותיו...אשר לשאלה מהי מהירות ראויה - הדבר תלוי במהות הסמכות המנהלית ובנסיבות המקרה" (פסקה 13)
בעניין שיהוי של רשות מנהלית בביצוע הליכי גביה ראו גם עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא ואח' נ' קורן ואח' (פורסם בנבו 31.05.2016).
מבלי להידרש לשאלה האם בהליך דנן מפעילה העירייה את סמכויותיה המנהליות או שיש לראותו כהליך אזרחי לכל דבר ועניין הרי שבוודאי יש לדברים האמורים משקל בכל הנוגע להתנהלות ראויה של העיריה בפעולותיה כלפי האזרח. משכך, גם מקום בו השיהוי אינו עולה כדי עילה לדחיית התביעה מכוחו, בוודאי ראוי ליתן לשיהוי משקל בבוא בית המשפט לבחון את הראיות ולקבוע על מי הנטל להביא ראיה כזו או אחרת ולחובת מי יש לזקוף את אי הבאתה.
לשיהוי בהגשת תביעה יש משמעות מהותית בכל הנוגע ליכולתו של כל צד להביא ראיות להוכחת טענותיו. ככלל, נטל ההוכחה מוטל על תובע אולם בתובענות בעילה שטרית ומכח החזקות הקבועות בפקודת השטרות כאמור, נטל ההוכחה בכל הנוגע לתמורה ולהעדרה חל על כתפי הנתבע. על כן הגשת תביעה שטרית תוך שיהוי ניכר פוגעת באופן משמעותי ומהותי ביכולת הנתבע להתגונן מפני התביעה השטרית.
בנסיבות האמורות והמפורטות לעיל, ציפייתו והבנתו של הנתבע כי פרע את החיוב על פי השטר בתשלום הסך של 8,150 ₪ היא ציפיה לגיטימית, על אף שהסכום האמור נופל מסכום השטר, ואין זה סביר כי בנסיבות אלו יטרח לאסוף או לשמור ראיות ביחס לגובה חוב הארנונה במועד הרלוונטי לפרק זמן כה ארוך. השיהוי הניכר הביא בהכרח לנזק ראייתי לנתבע מכוחו יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי העיריה.
14.לגופו של עניין, טענת העירייה לפיה התשלום בסך של 8,150 ₪ הוא תשלום יתרת החוב שמעבר לסכום השטר לא הוכחה.
בכל הנוגע לסכום החיוב הציגה העיריה, במצורף לתצהירה של הגב' יוספשווילי, קבלה למשלם בגין השטר מושא התובענה (נספח ג' לתצהיר מיום 19.05.2015) וקבלה למשלם המתייחסת להסדר מיום 06.08.2007 (נספח ה', שם), אולם לא הוצגו תדפיסי החוב למועדים הרלוונטיים.
הסבריה של הגב' יוספשווילי בעדותה לגבי החלוקה של החיוב בין שתי הקבלות האמורות אינם מהווים תחליף להצגת תדפיס החוב של החברה במועדים הרלוונטיים המצוי בידי העירייה ואף אינם עולים בהכרח מן הנתונים המופיעים בקבלות אשר בין היתר כוללות חיום חופפים לכאורה לשנת 2007 (עמ' 15 ש' 24-28 לפרוטוקול הדיון מיום 31.03.2016).
הגב' יוספשווילי הצהירה, אמנם, כי סכום החיוב נכון ליום 30.05.2015 עומד על הסך של 113,235.9 ₪ (ס' 5 לתצהיר מיום 19.05.2016) ואף הצהירה כי אשר שולם על ידי הנתבע ביום 06.08.2007 הוא מעבר לחיוב על פי השטר דנן (שם ס' 14-15), אולם כאמור טענות אלו לא גובו במסמכים לתמיכה ולא הוצג ולו תדפיס החוב כפי שהוא מופיע בספרי העיריה אשר ניתן להצגה בנקל.
ויודגש, בהתאם לאמור בס' 9 לתצהירה של הגב' יוספשווילי נעשה שחזור של החיוב נכון למועד ביצוע פעולת האכיפה, ובעדותה אף הצהירה הגב' יוספשווילי כי כאשר ערכה את התצהיר היה לפניה תדפיס המוכיח סכום החוב במועד ההסדר (עמ' 15 ש' 21-23 לפרוטוקול הדיון מיום 31.03.2016), אלא שכאמור, התדפיס או השחזור או הנתונים לא הוצגו לעיונו של בית המשפט בהליך דנן.
כאן המקום לציין כי גם הטענה לפיה חילול השטר לא עודכן במחשבים נכון ליום 06.08.2007 או הטענה לפיה הפקידה לא ידעה שהשיק חולל במועד זה לא גובו בראיות ובחלקן מהוות לכל היותר עדות שמועה או עדות סברה.
שעה שהעיריה לא הציגה ראיה בדבר סכום החוב הכולל נכון ליום 06.08.2007 ולא הוכיחה כי הסכום ששולם על ידי הנתבע נופל מסכום החיוב בספרי העיריה במועד הרלוונטי ואינו מהווה הסדר תשלום לסילוק מלוא החיוב השטרי, מצאתי לקבל טענתו של הנתבע לפיה התשלום האמור מהווה פרעון מלא של החיוב אשר להבטחתו נמסר השטר, משכך הנתבע אינו חב מכח השטר, ועל כן דין התביעה להידחות.
המחלוקת ביחס לחיובי החברה וחובת ההגינות של הרשות המקומית:
15.אף כי נקבע כאמור כי יש להורות על דחיית התובענה מן הנימוקים כמפורט לעיל, מצאתי להתייחס בקצרה גם לטענות הנתבע ביחס להליכים הנוספים בין הצדדים, מצב הדברים בכל הנוגע לחיוב החברה וחובת ההגינות של העירייה בנסיבות המקרה דנן.
מאחר שאין חולק שהשטר נמסר לשם פרעון חוב של החברה כלפי העיריה (ולא חוב אישי של הנתבע) הרי שככל שהחברה פרעה את מלוא חיוביה כלפי העיריה או שהוברר כי לא קיים חיוב של החברה כלפי העיריה במועד המאוחר למועד פרעונו של השטר, פוקע גם החיוב השטרי מושא תובענה זו. על כן מצב הדברים בכל הנוגע לחובה הכללי של החברה כלפי העירייה הוא רלוונטי אף לחיוב השטרי מושא התובענה דנן.
כאמור, העיריה לא הגישה כל ראיה בדבר החוב של החברה כלפי העיריה נכון למועד כזה או אחר, ואין להסתפק לעניין זה בהצהרות הגב' יוספשווילי, שכן אין ולא היתה כל מניעה להציג את תדפיסי החוב כפי שהם מופיעים בפנקסי העיריה.
16.יתרה מכך, מן המסמכים שהציג הנתבע מתוך תיק עמ"נ 37543-04-14 עולה כי קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים ביחס ליתרת החוב של החברה כלפי העיריה, אם ישנה, וזאת ככל הנראה בשל טענת החברה ביחס להיקף שטחי הנכסים המחוייבים בארנונה וביחס למדידתם (נספח ג' להודעת הנתבע מיום 09.06.2015).
בשל מחלוקת זו הגיעו הצדדים ביום 10.09.2014 להסכמה הכוללת מתווה לבחינת המדידות והעיריה אף פעלה לעיכוב בירורה של התובענה הכספית שהגישה העיריה (בת"א 27197-11-12) כנגד החברה וכנגד הנתבע ביחס לחיובי הארנונה עד להשלמת הבירור על פי ההסכמה כאמור (בסופו של יום נמחקה התובענה מחוסר מעש).
העיריה לא טענה כי הבירור הושלם ולא הוצגו כל מסמכים בעניין זה מעבר לחלק מן הפרוטוקול בו מובאת ההסכמה באופן חלקי. מכאן שחיובה של החברה, אשר משליך כאמור על חיובו של הנתבע גם מכח השטר, הוא חיוב השנוי במחלוקת ומצוי בבירור משפטי.
הגב' יוספשווילי הצהירה כאמור כי העיריה אינה פועלת לגביית אותו חוב בשני הליכים מקבילים ואינה פועלת לגביית שטר כאשר תלויה ועומדת תביעה ביחס לחוב הכללי (שם עמ' 16 ש' 32 ואילך, עמ' 17 ש' 1-3).
העירייה לא הציגה כל הסבר לכך שדווקא במקרה דנן היא בחרה לפעול באופן שונה והגישה גם תביעה כספית כנגד החברה וכנגד הנתבע בת"א 27197-11-12, ומספר חודשים לאחר מכן הגישה גם את השטר דנן לביצוע.
שני הליכים אלו נוהלו באמצעות מייצגים שונים ובמקביל וזאת עד למחיקת התביעה הכספית בשנת 2015. כמו כן לא הובא כל הסבר מטעם העיריה מדוע בת"א 27197-11-12 עתרה העירייה לעיכוב הליכים בשל ההסכמה בין הצדדים לבירור מדידות השטחים, בעודה ממשיכה בניהול ההליך דנן לגופו.
מן הראוי היה שהעיריה תפעל בהליך אחד כנגד הנתבע והחברה ולמצער תמנע מהמשך ההליכים גם בתובענה שבתיק זה כפי שעשתה ביחס להליכים שבת"א 79197-04-14 שכן אין חולק כי מקורם באותו חיוב הגם שהוגשו מכח עילות שונות.
17.בהקשר לכך יש לציין את חובתה של הרשות המקומית לפעול בהגינות בפעולותיה כלפי התושב/ האזרח, חובה אשר חלה על כל פונקציה שלטונית.
אין חולק כי אף הפרט מחוייב לנהוג בהגינות אולם הכל מסכימים כי חובת ההגינות המוטלת על הפרט נופלת ופחותה בהשוואה לחובה היתרה המוטלת על הרשות בעניין זה. (ראה לעניין זה פסק הדין בעניין קריית אתא לעיל, פסקאות 25-26).
בהמשך פסק הדין קובע כבוד השופט פוגלמן כדלקמן: "...לדעתי, בנסיבות ענייננו יש לבחון אם עשתה הרשות מאמצי גביה במהלך השנים, או שמא הזניחה את החוב ונמנעה כליל מניסיונות אכיפה. כן יש ליתן משקל לשאלת חלוף הזמן – קרי, מהו 'ותק' החוב שתשלומו מתבקש. ככל שתבקש הרשות לגבות חוב ישן יותר, שנעשו פחות מאמצים לגבותו – כן תיטה הכף לדעה שלפיה גבייתו תעמוד בניגוד לחובתה לפעול בהגינות; ולהיפך. למול זאת תיבחן התנהלות הפרט. גם בהינתן ההנחה בדבר החובה הפחותה המוטלת עליו, אני סבור כי התנהגות חסרת תום לב מצדו, המבטאת בבירור ניסיונות לחמוק מתשלום תשלומי החובה – תשקול כנגדו" (שם, פסקה 27).
אמנם נסיבות המקרה שנדונו שם שונות מן המקרה שלפני אולם הרציונל שבקביעות אלו ראוי שינחה את העיריה בכלל פעולותיה למול האזרח.
18.בנסיבות המקרה דנן מדובר בחוב שהעירייה לא פעלה בשום דרך ואופן לגבייתו פרק זמן של כ – 6 שנים ובחלוף תקופה זו בחרה לפעול כנגד הנתבע בשני הליכים במקביל - תביעה כספית בגין חוב הארנונה הכולל של החברה (כנגד החברה וכנגד הנתבע כבעל השליטה בחברה), והתביעה השטרית דנן.
הגם שהעיריה טוענת כי הנתבע מתחמק מתשלום חובותיו וכי חובה של החברה עומד על הסך של למעלה מ – 100,000 ₪ הרי שהוברר כי המדובר בחוב שנוי במחלוקת, אשר מצוי בהליכי בירור וכי הנתבע פעל בהליכים מתאימים לבירור חוב החברה. בנסיבות אלו והגם שיכול שלחברה או לנתבע חוב בהיקף נכבד כלפי העירייה, לא ניתן לקבוע כי התנהגות הנתבע מבטאת בבירור נסיונות לחמוק מן החיוב.
בנסיבות אלו לא מצאתי כי עלה בידי הערייה להוכיח זכאותה לגביית השטר מושא התובענה.
18.מכל המקובץ לעיל – התביעה נדחית.
נוכח מכלול נסיבות העניין ובשים לב לכך שהתנהלות הנתבע בתיק זה כפי שעולה מן הפרוטוקולים וההחלטות, ובכלל זה הגשת תצהירים נוספים לאחר המועד, העלאת הטענות באופן ארוך ומסורבל, והתפרצויותיו של בנו של הנתבע במהלך הדיונים שקיבלו ביטוי בפרוטוקול מיום 30.09.2014 ובפרוטוקול מיום 30.09.2015, לא מצאתי מקום לחייב העיריה בהוצאות בגין הליך זה.
זכות ערעור כחוק
ניתנה היום, כ"ה אב תשע"ו, 29 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
