1.לפנינו תביעה לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, פיצוי מכוח חוק עבודת נשים התשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") ומכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה") וכן פיצוי בגין עגמת נפש עקב אפליה על רקע הריון.
2.עובדות המקרה
א.הנתבעות 1-2 הן עמותות רשומות (להלן: "העמותות") המפעילות הוסטל לנפגעי נפש ובעלי צרכים מיוחדים בבני ברק, המיועד לאוכלוסייה במגזר הדתי-חרדי (להלן: "ההוסטל").
הנתבע 3, המכונה גם "אבי", הוא קבלן כוח אדם שבמועדים הרלבנטיים סיפק שירותי ניקיון להוסטל (להלן: "אבי", ויחד עם העמותות יכונו כולם: "הנתבעים").
ב.עיקר העבודה של התובעת הייתה בניקיון בהוסטל, זאת החל מחודש פברואר 2011 ועד פברואר 2013.
ג.בתלושי השכר שהוגשו מטעם הנתבעים (שהתובעת טוענת שלא קיבלה בזמן) מופיע תחת "שם מעסיק" עד לחודש 12.11 "מ.ס.א.מ. שירותי ניקון וכוח אדם", מינואר 2012 ועד לסיום העבודה מופיע "ס.א.ל. ניהול".
ד.בעקבות חילוקי דעות בנוגע לעבודת התובעת וחוסר שביעות רצון מעבודתה, הודיע לה אבי על סיום העבודה בהוסטל, והציע להעביר אותה למקום עבודה אחר. באותה תקופה התובעת הייתה בהריון. היא הגישה בקשה לצו מניעה זמני כנגד פיטוריה, שבמסגרתה ניתן פסק דין (סע"ש 1741-01-13, להלן: "ההליך הקודם").
ה.ההליך הקודם הוגש כנגד "עמותת מרפא לנפש" בלבד.
ו.בהליך הקודם הסכימו ב"כ הצדדים ביום 6.1.13:
לאור המלצת בית הדין הגענו להסכמה כדלקמן:
א.התובעת תחזור מחר לעבודה סדירה ורגילה בעמותת מרפא לנפש בבני ברק, בהתאם לתנאי עבודתה עד ליום ה- 11.12.2012.
ב.מר אבי סאידלייב מתחייב בזאת לשלם לתובעת את שכרה ואת כל התנאים לזכותה בגין התקופה שלא עבדה, דהיינו מ- 11.12 ועד מחר 7.1.2013.
ג.מר סאידלייב מתחייב להמציא לב"כ התובעת תוך 30 יום מהיום העתקים מכל תלושי השכר בתקופת עבודתה, לרבות כל מסמך אחר המורה על קבלת כספים מהמעסיק.
ד. מבקשים מבית הדין לתת תוקף של פסק דין להסכמה בינינו.
ה. בשלב זה כתב התביעה שהוגש על ידי המבקשת יחד עם הבקשה לסעד זמני יימחק, כאשר שמורה למבקשת הזכות להגיש תביעה חדשה לאחר בדיקת זכויותיה בהתאם לתלושים ולחומר שהתקבל ממר סאידלייב.
ו. בית הדין יחליט בפסק הדין לגבי הוצאות הבקשה.
הסכם הפשרה אושר על ידי בית הדין, אשר פסק הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ לזכות התובעת.
ז.כבר ביום חזרת התובעת לעבודה - 7.1.13 - התגלעו חילוקי דעות. התובעת טוענת כי הושארה מחוץ להוסטל כחצי שעה ולאחר מכן הוטלו עליה מטלות לא סבירות, ולעומת זאת הנתבעות טוענות שהיא איחרה. בין ב"כ הצדדים הוחלפה תכתובת ענפה, שבה מחד גיסא ב"כ התובעת מזהיר מפני התפטרות בדין פיטורים, ומאידך גיסא ב"כ הנתבעים טען להתפטרות ללא הצדקה וללא הודעה מוקדמת.
ח.התובעת סיימה לעבוד ביום 19.2.13. ביום 15.3.13 קיבלה את שכרה עבור חודש פברואר 2013 – סך של 3,675 ₪, וחתמה על אישור בשפה האנגלית שבו נאמר שאין לה טענות או דרישות כנגד המעסיק.
ט.ביום 4.7.13 פנה אבי לממונה על חוק עבודת נשים במשרד הכלכלה (להלן: ("הממונה") בבקשה להיתר פיטורים בזמן הריון. זאת לאחר שהתביעה הוגשה לבית הדין ביום 30.6.13.
י.הממונה החליטה ביום 28.8.13 לסגור את התיק.
3.טענות התובעת
התובעת, מבקשת מקלט מאריתריאה, עבדה בנתבעות החל מיום 22.2.11 ועד ליום 19.2.13.
לטענתה היא עבדה באמצעות אבי, אשר שימש לא יותר מ"צינור" להעברת תשלומים. התוצאה של אותו "מיקור חוץ" הייתה קיפוח שיטתי של זכויותיה.
לגרסת התובעת אבי מעולם לא מסר לה תלושי שכר ולא שילם לה את זכויותיה, פרט לשכר מינימום שעתי בגין כל שעות העבודה. זאת ועוד, לאבי לא היה במועדים הרלבנטיים רישיון לשמש כ"קבלן שירות" או קבלן כוח אדם.
במהלך העבודה התובעת לא קיבלה תלושי שכר. אלה סופקו לבא כוחה רק לאחר שהגישה בקשה לצו מניעה זמני למניעת פיטוריה במסגרת ההליך הקודם. עם זאת, התובעת טוענת כי אותם תלושים הם פיקטיביים והוצאו לכבוד ההליכים בלבד.
ביום 27.11.12 הודיעה התובעת לאבי כי היא לא מרגישה טוב ועזבה באמצע יום העבודה. למחרת ביצעה בדיקת דם שאת תוצאותיה קיבלה ביום 29.11.12. ביום 2.12.12 חזרה התובעת לעבודה אך ביום 11.12.12 הודיע לה אבי שאין יותר עבודה בשבילה. בעקבות זאת התקשרה אחותה של התובעת לאבי והודיעה לו שהתובעת בהריון. לאחר מכן הוגש אישור רפואי.
אבי הודיע לתובעת שהיא לא תוכל לחזור לעבודה בהוסטל כי המנהלת דורית "לא אוהבת אותה". לכן הגישה התובעת בקשה לצו מניעה כנגד הפיטורים, במסגרת ההליך הקודם.
ביום 6.1.13 ניתן, כאמור, פסק דין בהסכמה במסגרת ההליך הקודם על ידי מותב של בית הדין בראשות כב' הנשיאה השופטת אפרת לקסר שלפיו הוחזרה התובעת לעבודה. בתוך כך חויב אבי לשלם לתובעת את שכר העבודה בגין התקופה 11.12.12 ועד 6.1.13.
לאחר פסק הדין, נקטו הנתבעים בשורה של פעולות שנועדו להמאיס את העבודה על התובעת ולגרום לה לעזוב את העבודה. בעקבות ההפרות פנה ב"כ התובעת לאבי בכתב.
בסופו של דבר פוטרה התובעת ביום 19.2.13 פעם נוספת, לאחר שהוחזרה לעבודה בפסק הדין בהליך הקודם.
על כן מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי על בסיס חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ועגמת נפש וכן תשלום בגין זכויות סוציאליות שלא שולמו לה.
4.טענות הנתבעים
הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התובעת התפטרה ונטשה את העבודה, ולא פוטרה.
התובעת הוצבה בעבודה בהוסטל לנפגעי נפש קשים ובעלי צרכים מיוחדים, שהופעל על ידי העמותות. התובעת הועסקה על ידי אבי בלבד, שביקש לנייד אותה למקום אחר באותם תנאים כיוון שבהוסטל סירבו לעבוד עמה לאחר שנוצרו חוסר אמון ורגשות שליליים.
בכתב ההגנה פורטו מספר תלונות כנגד התובעת. אשר לסיום העבודה נטען כי ביום 19.2.13 הגיעה התובעת לעבודה, עבדה שעה ועשרים דקות ונעלמה מבלי שביקשה אישור. אבי התקשר לתובעת כדי להחזיר אותה לעבודה וגם פניות ב"כ הנתבעים לא הועילו. בנסיבות אלה, לגישת הנתבעים, אין חולק שהתובעת התפטרה מבלי לתת הודעה מוקדמת.
העמותות מכחישות שהיו מעסיקות של התובעת או שחלה עליהן אחריות כלשהי כלפיה. כן הוכחשה זכאות התובעת לסעדים הנדרשים בתביעה.
5.עדויות שנשמעו
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון בעזרת מתורגמן לשפה הטיגרית. כן הגיש תצהיר מטעם התובעת מרWoldeabzgie Beserat אשר הזדהה בשם "סימון" ודיבר עם אבי (תוך שהציג את עצמו כבעלה). ואולם, עדותו נגעה לפיטורי התובעת שקדמו להליך הקודם.
מטעם הנתבעים העידו אבי ומר אמיל פרצב, שהיה מפקח ניקיון אצל הנתבעת 1 והעיד, מבלי שהגיש תצהיר, בעיקר על חוסר שביעות הרצון מעבודת התובעת עת פיקח על עבודתה.
6.מי המעסיק של התובעת – עילת תביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2
עילת התביעה כנגד העמותות מבוססת על שני נימוקים חלופיים: הראשון - העדר רישיון של אבי - הנתבע 3 - כקבלן שירות וכקבלן כוח אדם; השני - העדר פיקוח על קיום זכויותיה מצד מזמין השירות – העמותות, כנדרש בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011 (להלן: "חוק הגברת האכיפה").
אבי נשאל בחקירתו בעניין הרישיון והשיב:
ש.היה לך רישיון ממשרד התמ"ת לשמש קבלן כח אדם במועדים הרלבנטיים?
ת.כן. בתקופה שהתחלנו להתעסק באספקת שרותי נקיון לא היה צורך ברשיונות מטעם משרד התמ"ת. אחרי תקופה מסוימת שתיקנו את התקנות וחייבו כל מי שעוסק בשרותי נקיון להחזיק ברשיון הקמנו חברה מסודרת ופנינו לתמ"ת וקבלנו רשיונות. החל משנת 2012 למיטב זכרוני. החברה החדשה כן מחזיקה גם ברשיון של קבלן כח אדם. שם החברה החדשה א.א. 9 ניהול ואחזקות. ס.א.ל. ניהול זו שותפות וזה כינוי ביני לבין שותפי שהוא גם אחי.
ש.מי נתן להוסטל את שרותי הנקיון במועד הרלבנטי?
ת.אני באמצעות השותפות.
ש.החברה שהזכרת נתנה שרותים להוסטל?
ת.לא.
ש.במועדים הרלבנטיים לך לא היה רשיון לשמש קבלן כח אדם?
ת.זה לא רלבנטי לתביעה. מי שהעסיקה את התובעת זו שותפות שאני בעליה ואני לוקח אחריות. בתקופה שהתחלתי להתעסק בשנת 2007 לא היה צורך ברישיון. התקנה היא מינואר 2013. קיימנו את כל הזכויות.
ע' 15 ש' 14-27 לפרוטוקול הדיון.
על אף הטענות לגבי העסקת התובעת על ידי שותפות רשומה או חברה (שלכאורה הם אלה שהנפיקו תלושי השכר מאחר ששמם מופיע כ"שם המעסיק") - לא הומצאה כל הוכחה להחזקת רישיון קבלן שירות או קבלן כוח אדם לאותם גופים משפטיים (אם הם אכן כאלה) או לאבי.
בסיכומים טען ב"כ הנתבעים כי החובה להחזקת רישיון להספקת שירותי כוח אדם בתחום הניקיון חלה רק מחודש ינואר 2013, ולכן אינה רלוונטית לתביעה שלפנינו. כך גם ציין אבי בעדותו, שהובאה לעיל. ואולם, הטענה אינה נכונה.
ההוראה שבחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 הקובעת איסור התקשרות עם מי שאינו בעל רישיון הוחלה בתיקון מס' 8 תשע"א-2011, שלפיו:
10ב.(א) לא יקבל אדם שירות כוח אדם מקבלן כוח אדם או שירות מקבלן שירות, ולא יתקשר עמם לקבלת שירותים כאמור, אלא אם כן קבלן כוח האדם או קבלן השירות, לפי העניין, הוא בעל רישיון לפי פרק זה והמציא לאותו אדם העתק ממנו.
תחולתו של התיקון מיום 1 בינואר2011 ומכאן שהוא חל על כל תקופת העבודה של התובעת שהחלה בחודש פברואר 2011.
משעה שלא הוכח שאבי בעל רישיון הנדרש להספקת השירות, וככל שהעמותות קיבלו את התובעת כעובדת באמצעות מי שאינו רשום כקבלן שירותים או קבלן כוח אדם - יש לראות בהן "מעסיקות במשותף". זאת מאחר שהעסקת התובעת באמצעות מי שאינו בעל רישיון כדין הופכת לבלתי חוקית.
משכך, חלה אחריות משותפת על מזמין השירות – העמותות – ויש לראות בהן, יחד עם אבי "מעסיקים במשותף". על כן אין אנו נדרשות להוראות החוק להגברת האכיפה.
אי לכך, כל התייחסות בהמשך הנוגעת לאבי, כוונתה כאחריות יחד ולחוד של שלושת הנתבעים.
7.נסיבות סיום עבודת התובעת
יובהר כי במסגרת הכרעה זו אין אנו נדרשות לסיום עבודת התובעת מושא ההליך הראשון, שבו ניתן פסק דין. עבודת התובעת בהוסטל הופסקה אז מבלי לקבל היתר לפי חוק עבודת נשים. בהתאם ניתן פסק הדין שלפיו התובעת הוחזרה לעבודה, בהסכמה.
משכך, אין צורך להתייחס לעדותו של סיימון, עד התובעת, שהתייחס בתצהירו לעובדות שקדמו להליך הראשון, שכבר אינן רלוונטיות להכרעה בתיק.
אין חולק שבעקבות פסק הדין, התובעת חזרה לעבודה ביום 7.2.13. אולם, כמצוין לעיל, כבר באותו היום התגלעו חילוקי דעות. התובעת טענה שאולצה להמתין מחוץ להוסטל כחצי שעה, במזג אוויר סוער. על כן נשלח מכתב מטעם בא כוחה של התובעת, אשר הביא לתגובת ב"כ הנתבעים דאז, שלפיה התובעת היא זו שהגיעה לעבודה באיחור של כחצי שעה.
מספר ימים לאחר מכן שוגר מכתב מטעם ב"כ התובעת שלפיו משכר חודש דצמבר 2012 (ששולם אז) נוכו שני ימי עבודה ואף לא ניתן תלוש. לתשובה מטעם ב"כ נתבעים מיום 6.2.16 צורפו תלוש ואישור על קבלת השכר. ב"כ הנתבעים פירט באותו מכתב תלונות על עבודת התובעת, שלפיהן היא לא מבצעת מטלות וכן שעלה חוסר שביעות רצון כללי בנוגע להתנהגותה בעבודה.
ב"כ התובעת הנחה את התובעת להפסיק לעבוד אם לא משולם לה שכר מלא בגין חודש דצמבר 2012 וינואר 2013, תוך הזהרה שאם לא ישולם השכר - היא תתפטר בדין מפוטרת (מכתב מיום 19.2.13). לכך השיב ב"כ הנתבעים כי התובעת היא זו שמסרבת לקבל את שכרה ולשם כך נדרשה להתייצב (מכתב מיום 20.2.13).
במכתב האחרון מיום 24.2.13 מטעם ב"כ התובעת הוא הציע כי שכר חודש ינואר 2013, שאינו שנוי במחלוקת ישולם לאלתר. אשר ליתר - "לגבי ימי העבודה/הניכויים השנויים במחלוקת, ממשכורות החודשים 12/12 ו-1/13 הנושא יבורר על ידי חברי ועל ידידי, בשיתוף פעולה וגילוי מלא, וממצאי הברור יבוצעו, עד יום 25/2/13 בשעה 13:00".
ב"כ הנתבעים שלח תשובה מיום 4.3.13 שבה נאמר כי אי הופעת התובעת לעבודה מהווה התפטרות ללא הודעה מוקדמת. כן צוין כי תלוש השכר לחודש 1/13 ושכרה בגין אותו חודש יישלח למשרד ב"כ התובעת בהקדם. התשלום נעשה לבסוף ביום 15.3.13.
הנתבע מפרט בתצהירו את ההפרות הנטענות של התובעת:
א."מריחת זמן. אי הקשבה על זמנים ונהלי עבודה כגון: חומרים, סדר עבודה וכו'" תלונה מחודש 07/12.
ב."עבודה לא ע"פ סידור עבודה, דיבור בטלפון במהלך העבודה.. המועדון והכניסה לא נוקו" תלונה מיום 04.01.13.
ג."העובדת חיממה אוכל לא כשר במיקרוגל של הדיירים וזאת לאחר שהמיקרו במועדון נקנה במיוחד בשבילה! קומה 1 לא נוקתה" תלונה מיום 05.01.13.
ד. תרגום התלונה מאנגלית "איחור של 25 דקות לעבודה" תלונה מיום 07.01.13.
ה.תרגום התלונה מאנגלית "לא עובדת על פי נהלי העבודה. ומדברת בטלפון בזמן העבודה" תלונה מחודש 01.2013.
ו."הזנחה, חוסר רצון לעבוד... זלזול בבקשות המדריכים ומנהל העבודה" תלונה מיום 23.01.13.
ז."העובדת עזבה את מקום העבודה באמצע היום כשלא ניתן לה אישור לכך. הגעתי למקום העבודה ולא מצאתי אותה. כשהתקשרתי אליה היא אמרה שהלכה". תלונה מיום 19.03.13.
ח."עבודה לא ע"פ סידור עבודה. העובדת לא ניקתה את קומה 2 והתעלמה מפניית המדריכה והמנהלת" תלונה מיום 18.03.13".
לגבי שני התאריכים האחרונים, מדובר בחודש פברואר ולא במרץ כפי שנרשם בטעות (ראו עדות הנתבע, ע' 17 ש' 16-17).
למעט התלונה הראשונה, כולן היו לאחר הפיטורים הראשוניים, שבגינם הוגש ההליך הקודם.
עד הנתבעים הצהיר על חוסר שביעות הרצון מעבודת התובעת (ע' 19 לפרוטוקול).
בחודש יולי 2013 הוגשה בקשה להיתר פיטורים לממונה בגין התלונות נגד התובעת.
התובעת אישרה בעדותה (וגם בעדותה לפני הממונה) שהיא זו שהפסיקה לעבוד, בעקבות ייעוץ של עורך דינה (ראו ע' 12 לפרוטוקול הדיון).
על יסוד האמור אנו קובעות שעבודת התובעת הסתיימה עקב התפטרות.
8.החלטת הממונה
כשלושה חודשים לאחר שהתובעת הפסיקה לעבוד פנה אבי (במפתיע, יש לומר, שכן התובעת כבר לא עבדה שם תקופה) לממונה וביקש היתר לפיטורים. לאחר שהממונה בחנה את החומר החליטה על סגירת התיק. מפאת חשיבותם של נימוקי ההחלטה יובאו הם להלן:
"נימוקי ההחלטה
1.עסקינן בבקשת היתר לפיטורי עובדת בהריון בגין טענה לחוסר שביעות רצון מתפקודה, וסירובה להשתבץ במקום חלופי.
2.העובדת מועסקת באמצעות המעביד מיום 22/2/11 בתפקיד מנקה בהוסטל.
3.נמצא כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למועד הודעת העובדת בדבר הריונה.
ככל שגרסת המעביד, נודע לו לראשונה על הריונה של העובדת ביום 6/1/13, בדיון בבית הדין, הרי שלגרסת העובדת עדכנה את המעביד בדבר הריונה ביום 16/12/12.
4.טענת העובדת כי הציגה ביום 16/12/12 אישור על הריון, מוכחשת ע"י המעביד.
5.ככל שלגרסת העובדת, פוטרה בחודש דצמבר, והוחזרה לעבודה בחודש ינואר בהתאם להחלטת בית הדין, הרי שלגרסת המעביד – "לא פיטרתי אותה. מנהלת ההוסטל... התלוננה פעמים רבות על העובדת – לא מנקה כמו שצריך, נעלמת בעבודה... בחודש דצמבר קראתי לעובדת לשיחה... הצעתי להעביר אותה מההוסטל שהיה בבני ברק לקריית עתידים בת"א – קל יותר, באותן שעות ובאותו שכר. היא לא הסכימה... ונעלמה" (ראה פרוטוקול מעביד).
6.בעקבות כתב תביעה שהגישה העובדת באמצעות ב"כ, ובהמשך להחלטת השופטת בדיון שנערך ביום 6/1/13, הוחזרה העובדת לעבודה בהוסטל ביום 7/1/13.
7.טענת העובדת כי המעביד נהג לקלל אותה וכי מיום שחזרה לעבודה לא עמדה בעומס העבודה שהוטל עליה וכי המעביד ניסה לעשות הכל על מנת שתתפטר, מוכחשת בתוקף ע"י המעביד – "העובדת הוחזרה לאותו תפקיד, לאותן שעות, לאותן משימות ובאותו מקום עבודה כפי שהועסקה עד דצמבר. לא היה שום שינוי בעבודה אותה נדרשה לעשות (ראה פרוטוקול מעביד). עוד הוסיף המעביד באמצעות ב"כ – "מרשי מכחיש מכל וכל טענות העובדת כי נהג לקלל אותה או כי התנהג את העובדת לא יפה" (ראה תגובה מיום 6/8/13).
8.אין חולק כי ביום 19/2/13 עזבה העובדת את מקום העבודה מבלי שקיבלה אישור. לגרסת העובדת – "עזבתי כי לא קבלתי משכורת מלאה עבור חודש ינואר (חוסר של 7 ימים) ובנוסף דצמבר – פער של 3 ימים" (ראה פרוטוקול עובדת).
9.לגרסת המעביד, ממועד זה לא הצליח ליצור קשר טלפוני עם העובדת, למעט פעם אחת – "כשבוע מאוחר יותר הצלחנו להשיג אותה אבל היא ניתקה מיד את השיחה" (ראה פרוטוקול מעביד).
10.מנגד טענה העובדת כי המעביד לא יצר איתה כל קשר מיום 19/2/13.
11.בהתייחס לחומר הראיות, נמצאו מס' פניות מב"כ המעביד לב"כ העובדת, בהן דורש המעביד מהעובדת לשוב לעבודתה, אולם העובדת לא שבה – "אי התייצבות מרשתך לעבודה, חרף פניות חוזרות ונשנות.... מהווה לא רק אקט אלים וחד משמעי... אלא גם התפטרות מרשתך מעבודתה, ללא הודעה מוקדמת" (ראה פניית המעביד מיום 4/3/13), "מרשתך נדרשת בזאת להתייצב בעבודתה לאלתר..." (ראה פניית המעביד מיום 20/2/13).
12.בעת מסירת גרסתה חזרה העובדת על סירובה לשוב לעבודה – "לא רוצה לחזור לעבודה אצל אבי אחרי כל הבלגאן והבעיות שעשה..." (ראה פרוטוקול עובדת).
13.לגרסת המעביד, פנה למשרדינו רק בחודש יולי כיון שמיום 19/2/13 לא שבה העובדת לעבודתה –" ביום 11/6/13 פנה העו"ד של העובדת לעו"ד שלי וביקש שנמלא עבורה טפסים כמעסיק עבור דמי לידה. לא ראיתי בה עובדת שלי מפברואר כי היא נעלמה הפניה למשרדכם נעשתה למען הזהירות בלבד" (ראה פרוטוקול מעביד).
14.בבחינת חומר הראיות וגרסת העובדת, כאמור, עת בחרה שלא לשוב לעבודה, אני מוצאת כי יש בהתנהלותה זו כהתפטרות.
15.אי לכך ובנסיבות כפי שהובאו לעיל, בהן נמצא כי העובדת התפטרה, אני קובעת כי אין תחולה לחוק עבודת נשים".
תחום הסמכות של הממונה, על פי סעיף 9 לחוק עבודת נשים, הוא:
"9.(א)לא יפטר מעסיק עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לתקופת לידה והורות אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות".
מכאן שלממונה אין סמכות לקבוע את נסיבות ההתפטרות של התובעת, ואף לא את עצם העובדה שהיא התפטרה. החלטת הממונה כי "התובעת התפטרה" ניתנה במסגרת ההחלטה על אי תחולת חוק עבודת נשים וסגירת התיק, ואינה משליכה על שאלת זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ויתר רכיבי התביעה שלפנינו.
9.נסיבות התפטרות התובעת וזכאותה לפיצויי פיטורים
אין אפשרות לנתק את התפטרות התובעת ממעשה הפיטורים שבגינם נפתח ההליך הקודם, עת ביקשו הנתבעים לסיים את עבודת התובעת בהוסטל. זאת בשל חוסר שביעות רצון של המנהלת וסירובה לאפשר לתובעת להמשיך לעבוד שם. ואולם – משלא פנו אז כדין לממונה, ברור שלא היה מנוס אלא להחזיר את התובעת לעבודה.
הדרך היחידה שבה הנתבעים יכולים היו להעביר את התובעת למקום עבודה אחר הייתה על ידי פנייה לממונה, שלא נעשתה עד שלב מאוחר הרבה יותר.
על אף ה"הסכמה" שלפיה ניתן פסק הדין בהליך הקודם, אווירת העבודה כבר הייתה עכורה. הנתבעים התלוננו על עבודת התובעת והיא מצדה דרשה לקבל את שכרה, שלגרסתה קוזז שלא כדין.
בעקבות התלונות ההדדיות הוחלפה תכתובת בין ב"כ הצדדים, שלא הביאה למרבה הצער לפתרון הסכסוך. הצעתו האחרונה של ב"כ התובעת מיום 24.2.13 הייתה סבירה ביותר אך למרות זאת שכר חודש ינואר שולם לתובעת לאחר שכבר הפסיקה עבודתה, ביום 15.3.2013.
לאחר שמיעת העדויות ובחינת החומר שבתיק שוכנענו כי הנתבעים ביקשו לעקוף את פסק הדין שניתן בהליך הקודם ולגרום בהתנהגותם לתובעת לעזוב. אנו בדעה כי אי תשלום שכרה של התובעת במועד, בנוסף על התנהלות פוגענית אחרת (האשמות, הערות, הכבדה על העבודה) מהווים יחדיו "נסיבות שבגינן לא ניתן לדרוש מהעובדת להמשיך בעבודה" המזכות בפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. בנסיבות אלה התובעת הייתה פטורה מלתת הודעה מוקדמת על התפטרותה.
10.סעדים הנובעים מסיום העבודה של התובעת
מאחר שהתובעת עובדת שעתית, יש לחשב את ממוצע 12 החודשים האחרונים (להוציא את חודש פברואר 2013, שאינו חודש מלא) לצורך חישוב השכר הקובע לזכאות לפיצויי פיטורים.
חישוב הנתבע 3 כפי שעולה מתצהירו (סעיף 44) נראה לנו סביר ואנו מקבלות אותו. בהתאם לחישוב הנתבע: 142 שעות ממוצע לפי שכר אחרון 23.12 ₪: שכר קובע 3,283 ₪.
לפי תקופת העבודה של התובעת היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 6,566 ₪.
נוכח חילוקי הדעות בעניין זכאות התובעת לפיצויי פיטורים, לא מצאנו לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, אלא בהפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום.
כאמור משהתובעת התפטרה ולא פוטרה, אין היא זכאית לסעד הנובע מחוק עבודת נשים. שונים הם הדברים בכל הנוגע לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
כפי שציינו קודם לכן, התרשמנו הן מעדויות הצדדים בדיון והן מהתכתובות שהוחלפו כי הנתבעים הכבידו על תנאי העבודה של התובעת לאחר חזרתה, בהתאם לפסק הדין בהליך הקודם. הנתבעות "חיפשו" את התובעת, ייתכן מתוך כוונה שהיא תעזוב את העבודה בהוסטל, וכדרך לעקוף את ההוראה להחזירה לאותו מקום עבודה במהלך התקופה המוגנת לפי חוק עבודת נשים.
חיזוק להתרשמותנו אנו מוצאות בעובדה שכלל התלונות בעניין תפקוד התובעת (למעט אחת) הועלו בתקופה שלאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם. תמוה בעינינו מדוע לא התקבלה הצעת ב"כ התובעת מיום 24.2.13 טרם הגשת התביעה.
על יסוד האמור ולנוכח העדויות ששמענו שוכנענו כי הנתבעים פגעו בתנאי העבודה של התובעת והקשו עליה, כשהרקע לכך היה ההבנה שאין אפשרות להפסיק את עבודתה בהוסטל, כפי שהתכוונו, בשל היותה בהיריון.
משעה שההיריון היווה שיקול לפגיעה בתנאי עבודתה של התובעת הרי שיש בכך הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. לפיכך יש מקום לקבל את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק ממוני על פי סעיף 10(א) (1) לחוק.
בהתחשב בנסיבות העניין אנו מחייבות את הנתבעים בפיצוי ללא הוכחת נזק ועגמת נפש בסך של 20,000 ₪.
11.האם שולמו לתובעת זכויות סוציאליות על פי דין
מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה שקיבלה שכר יסוד ודמי נסיעות כל חודש. בתלוש חודש יוני 2012 מופיע תשלום "חופשה" 5 ימים -882 ₪, בחודש אוקטובר 2012 עוד 5 ימי חופשה - 920 ₪ ובחודש אוגוסט 2012 מופיע תשלום של 5 ימי הבראה. הנתבעים הכחישו בהכחשה גורפת את זכאות התובעת בטענה כי אלה שולמו לה (למעט הפרשות לפנסיה שלגביהן מודים הנתבעים).
התובעת הצהירה שלא קיבלה תלושי שכר וששולם לה שכר בסיס בלבד. אולם, התלושים היו ברשות ב"כ התובעת, ייתכן בעקבות ההליך הקודם, והוא לא ראה לנכון להתייחס לתשלומים המופיעים בהם. לפיכך אנו מעדיפות את גרסת הנתבעים שלפיה אכן שולמו לתובעת הסכומים הנקובים בתלושי השכר.
בהתאם לכך נחשב את זכאות התובעת, כמפורט להלן.
12.דמי הבראה
לפי ממוצע שעות העבודה שקבענו, אחוז המשרה של התובעת עומד על 76.34%.
משמצאנו כי שולמו לתובעת 5 ימי הבראה, הרי שהיא זכאית ל-6 ימים נוספים עבור תקופת העבודה לפי החישוב הבא: 6 ימי הבראה, לפי ערך של 371 ₪ ליום = 1,561.91 ₪.
13.פדיון חופשה
התובעת עבדה למעלה מ-200 ימים בשנה, ולכן זכאית לימי חופשה בהתאם לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951: 10 ימים (להוציא מנוחה שבועית).
משעה שקבענו כי שולמו לתובעת 10 ימי חופשה במהלך תקופת העבודה, אין היא זכאית לתשלום נוסף בגין פדיון חופשה.
14. דמי חגים
התובעת פירטה 13 ימי חג בתקופה שלאחר שלושה חודשי העבודה, שלא חלו בשבת. הצהרה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים.
לפיכך אנו מקבלות את חישוב התובעת בנקודה זו וקובעות כי היא זכאית לתשלום סך של 2,164 ₪ בגין דמי חגים.
15.העדר הפרשות לפנסיה
מאחר שלא הוכחה זכאות מעבר לצו ההרחבה הכללי לתשלום פנסיה במשק הפרטי, אנו מקבלות את חישוב הנתבעים, כפי שעולה מסעיף 47 לתצהירו של אבי.
התובעת זכאית לפיצוי בגובה ההפרשות שלא נעשו בסך 2,126 ₪.
16.לסיכום
נוכח האמור אנו מחייבות את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:
-
סך של 6,566 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 1,561.91 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 2,164 ₪ בגין דמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 2,126 ₪ בגין פיצוי על העדר הפרשה לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 20,000 ₪ כפיצוי בגין נזק לא ממוני, סכום זה יישא ריבית והצמדה אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.
כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
17.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום, 05 ספטמבר 2016, ב' אלול תשע"ו, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
נציגת ציבור (עובדים)
גב' דבורה פינקלשטיין
|
|
עידית איצקוביץ
שופטת
|
|
נציגת ציבור(מעסיקים)
גב' צביה דגני
|