|
תאריך פרסום : 18/09/2016
| גרסת הדפסה
עמ"נ
בית המשפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
|
34687-12-15
11/09/2016
|
בפני השופט:
ד"ר יגאל מֶרזל
|
- נגד - |
מערערים:
1. אנה דולגוב 2. לובומיר צ'קוב
עו"ד דוד אנג'ל
|
משיב:
משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה עו"ד תומר פרידמן
|
פסק דין |
-
לפניי ערעור על פסק דינו בית הדין לעררים (כב' הדיינת שרה בן שאול וייס) בערר (י-ם) 2078/14 (מיום 1.9.2015), במסגרתו – דחה בית הדין את עררם של המערערים על החלטת המשיב שלא להאריך את אישור השהיה של המערער, ושלא להכניס את המערערים ל"הליך המדורג", בשל מסקנתו שלא מדובר בקשר נישואים זוגי כן.
רקע רלבנטי
-
המערערת היא אזרחית ישראלית ילידת 1947, שעלתה מרוסיה בשנת 1991. המערער הוא אזרח בולגריה יליד 1953. המערער שהה בעבר בישראל באשרה, אשר פקעה בשנת 2005. על אף שהאשרה פקעה המשיך המערער לשהות בישראל ללא אשרה. ביום 16.9.2009 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדו של המערער בישראל בטענה שהמערערים הם "ידועים בציבור" ומקיימים חיים משותפים. ביום 20.5.2010 נערך למערערים ראיון (ראשון) לבחינת כנות הקשר. לאחר הראיון החליט המשיב (ביום 9.6.2010) שלא לאשר את הבקשה והורה למערער לעזוב את ישראל תוך 45 יום.
-
המערער יצא מהארץ חזרה לבולגריה ביום 29.4.2011. זמן קצר לאחר מכן, ביום 10.5.2011, התחתנו המערערים בבולגריה. לאחר חתונתם של המערערים, הגישה המערערת (ביום 31.10.2011) בקשה חדשה למתן מעמד למערער בישראל. זאת – בהתאם לנוהל 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי". לאחר שהמערערת השלימה מסמכים אשר נתבקשה להשלימם, החליט המשיב ביום 25.7.2012 לאשר את כניסת המערער לארץ, כפוף להפקדת ערבות של 30,000 ש"ח. בעקבות החלטה זו המערער נכנס לישראל (ביום 29.11.2012) באשרה מסוג ב/1.
החלטת המשיב
-
ביום 2.5.2013 נערך למערערים ראיון (שני) בידי המשיב, לשם בחינת כנות הקשר ביניהם. לאחר ראיון זה החליט המשיב שלא לתת החלטה סופית בבקשה להסדרת המעמד, והאריך למערער את אשרת השהייה כפוף להארכת הערבות. בהמשך נערך למערערים ראיון נוסף (שלישי) במטרה לבחון את הקשר (ביום 9.1.2014). לאחר ראיון זה (שלישי במספר כאמור), החליט המשיב (ביום 18.5.2014) לדחות את בקשת המערערים למתן מעמד בישראל למערער, נוכח התרשמותו כי "לא מדובר בקשר זוגי, אלא בקשר לצורך מתן מעמד בישראל המבוסס על אינטרס". בהחלטה מתייחס המשיב לסממנים שונים ולפערים בתשובות בין המערערים אשר הובילו אותו למסקנתו: אמירת המערערת בראיון השלישי כי אינה יודעת את מקום עבודת של המערער; היעדר חשבון בנק משותף; היעדר בילויים משותפים והרגלי אכילה שונים; העובדה שבני משפחתו של המערער לא התגוררו בדירה בה מתגוררים בני הזוג בעת ביקורם בישראל; וכן מסקנתו שלפיה כאשר המערערת שברה את רגלה – היא לא התקשרה למערער – אלא לחברתה – לשם פינוי לבית החולים.
הערר (הפנימי)
-
המערערים הגישו ערר "פנימי" על החלטה זו. במסגרת ערר זה הציגו הסברים לסממנים השונים שעליהם ביסס המשיב את החלטתו. לערר זה צורפו גם מכתבים מצד מכרים של המערערים שמעידים על הקשר ביניהם ואשר לא עמדו לפני המשיב בעת מתן החלטתו הראשונה.
-
המשיב דחה את הערר הפנימי בהחלטתו מיום 19.8.2014. בהחלטתו זו ציין המשיב, שיש לקחת בחשבון בעת בחינת הבקשה גם את העובדה שהמערער שהה בישראל בעבר שלא כדין ושגרושתו של המערער קיבלה מעמד בישראל. עוד צוין, שמכך שהמערערים התגוררו בנפרד לאורך תקופה לא מבוטלת ממשך הקשר הנטען ביניהם, ומכך שהם אינם מנהלים חשבון בנק משותף – עולה שאין מדובר בקיום משק בית משותף כנדרש על פי הנוהל. המשיב ציין, שאין בקיום חשבון בנק נפרד משום שיקול מכריע, אך בהתחשב במכלול הנסיבות המערערים אינם עומדים בדרישות הנוהל. בהתאם להחלטה זו היה על המשיב לעזוב את ישראל תוך 14 יום.
הערר לבית הדין לעררים
-
המערערים הגישו ערר על החלטת המשיב לבית הדין לעררים. בערר טענו המערערים שאין באינדיקציות שעליהן הסתמך המשיב כדי להוביל למסקנתו, שלפיה המערערים אינם מקיימים קשר זוגי ואינם מקיימים משק בית משותף. המערערים גם הדגישו את החלקים בראיונות שנערכו להם – המצביעים לטענתם על היכרותם אחד את השני. המערערים צירפו לעררם מכתבים חדשים מצד מכרים, לרבות מצד אחיה של המערערת, שלא הוגשו למשיבים במסגרת הבקשה והערר הפנימי, במטרה להוכיח את קיום הקשר. המערערים טענו, שבמצב האמור לא היה מקום לדחות את בקשתם. לכל היותר – ככל שהמשיב לא השתכנע והיה מעוניין להמשיך ולבחון את הנושא – הדרך לעשות כן הייתה בהארכת אישור השהייה של המערער. המערערים גם טענו, שלא היה מקום לדחות את בקשתם היות שהם כבר במהלך ההליך המדורג. לבסוף טענו המערערים שההחלטה אינה מידתית.
-
יחד עם הערר הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת המשיב, שלפיה על המערער לעזוב את הארץ. בקשה זו נדחתה בידי כב' הדיינת שרה בן שאול וייס (בהחלטתה מיום 23.9.2014). בשל כך יצא המערער מהארץ (ביום 20.10.2014).
-
המשיב טען לפני בית הדין לעררים, שאין מקום להתערב בהחלטתו. לטענתו, למשיב עומד שיקול דעת רחב להחליט בעניין מתן מעמד לזרים, לרבות במקרים של נישואים לאזרח ישראלי. לא מדובר באישור אוטומטי. בין היתר, נבחנת במסגרת שיקולי המשיב כנות הקשר בין המבקשים, על מנת למנוע ניצול לרעה של הליכי איחוד משפחות על ידי נישואים פיקטיביים. במסגרת בחינת הבקשות עורך המשיב ראיונות, שהם אחד הכלים המרכזיים לצורך התרשמות מהמבקשים. לטענת המשיב, המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח שמדובר בקשר זוגי. זאת בהתחשב בכך שהמערער שהה בעבר בישראל שלא כדין, נתון המוביל לכך שיש להטיל על המערער נטל מוגבר. המשיב פירט את הסממנים שמצביעים לעמדתו על כך, שאין מדובר בקשר זוגי כנדרש לפי הנוהל. המשיב גם טען שיש לדחות את הטענות הנוגעות להסתמכות הנובעת מהיות המערערים באמצע התהליך. מדובר בשלב מקדמי ביותר, טרם הכניסה להליך המדורג, ואין בעצם מתן אשרת השהייה כדי לייצר הסתמכות.
פסק דינו של בית הדין לעררים
-
בית הדין לעררים דחה את עררם של המערערים. בית הדין עמד על כך שההליך המדורג בעניינם של המערערים טרם החל ושהנטל להוכיח את כנות הקשר מונח על כתפיהם של המערערים. בעת בחינת החלטת המשיב לגופה התייחס בית הדין למספר סממנים שונים המטילים ספק בכנות הקשר: נוכחות גרושתו של המערער בארץ, היעדר חשבון בנק משותף, תחביביהם השונים ואי ידיעת המערערת על אודות מקום עבודתו של המערער; העובדה שהמערערים ישנים בחדרים נפרדים, אי ידיעת המערער בדבר גובה הכנסתה של המערערת; טענת המערערת על כך שלא חשבו למסד את יחסיהם קודם לכן, שאינה עולה בקנה אחד עם חתימת הסכם הממון בשנת 2009; אירוע "שבירת הרגל" של המערערת ואי פנייתה לעזרתו של המערער; אי התאמה בתשובות לגבי המועד בו התחיל הקשר בין המערערים והמועד שבו החליטו לגור יחדיו; אי התאמת הנתונים שמסרו המערערים בדבר משך הקשר לנתונים בדבר התקופות שבהן שהה המערער בישראל. בית הדין ייחס משקל לכך שלפי קביעותיו, המערער כלל לא היה בארץ במועד שהמערערים טוענים שבו החל הקשר ביניהם (עניין שלא נזכר כלל בהחלטות המשיב).
-
בית הדין הגיע למסקנה שאמנם קיימת מערכת יחסים כלשהי, ארוכת שנים, בין המערערים, אך לא מדובר בקשר זוגי כנדרש בהתאם לנוהל. בית הדין קבע שכל אחד מהסממנים השונים לבדו אין בו די כדי להביא לדחיית הבקשה, אולם מכלול הראיות מצביע על כך שגם לאחר נישואיהם המערערים לא כרכו את גורלם זה בזה. בית הדין גם הוסיף שהמכתבים שהציגו המערערים לוקים בחסר ומנסים לצייר תמונה שאינה מתיישבת עם המציאות, בשל אי התאמה למועדי שהיית המערער בארץ. על כן קבע בית הדין שאין מקום להתערב בהחלטת המשיב ודחה את הערר. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפניי.
טענות המערערים
-
המערערים טענו, שהם מנהלים קשר זוגי ארוך שנים הכולל משק בית משותף ומגורים משותפים. לטענתם, משלושת הראיונות שנערכו להם עולה תמונה של היכרות וקשר עמוק. זאת, בשונה מהמסקנות שאליהם הגיעו המשיב ובית הדין לעררים. המערערים הציגו הסברים הנותנים, לעמדתם, מענה לסממנים השונים שעליהם התבססו המשיב ובית הדין בהחלטותיהם.
-
כמו כן תקפו המערערים את קביעת בית הדין לעררים בדבר קיומו של נטל מוגבר המוטל עליהם בשל שהייתו של המערער בישראל שלא כדין. בעניין זה טענו המערערים, שהנוהל של משרד הפנים אינו מתנה את מתן המעמד בשהות בישראל כדין. ישנה התייחסות מפורשות לנושא זה, אשר קובעת שהמשיב רשאי לאשר היתר שהייה גם במקרים מסוג זה. לעמדתם, מהראיונות שנערכו להם עולה, שבתקופה שבה שהה המערער בישראל שלא כדין, קיימו המערערים משק בית משותף.
-
המערערים טענו עוד, שבמסגרת שיקולי המשיב בערר הפנימי הסתמך המשיב גם על שיקול לא רלוונטי, בדבר שהייתה של גרושתו של המערער בישראל ומעמדה בישראל. באותה החלטה צוין שגרושתו של המשיב שוהה בישראל ואף קיבלה מעמד מכוח נשואיה לאזרח ישראלי. בהקשר זה צוין שלאחר קבלת המעמד בישראל בידי גרושתו של המערער, היא התגרשה מבן זוגה. אך נטען שעובדות אלו אינן רלוונטיות, משום שהמערער התגרש ממנה עוד בשנת 1993 כשהתגורר ברומניה ובין המערער לגרושתו אין כל קשר מלבד קשרים הנובעים מילדיהם המשותפים. עניין זה אינו משליך בשום צורה על העניין שבמחלוקת – כנות הקשר בין המערערים. לכן אין מקום לזקוף את שהייתה של גרושת המערער בישראל ואת התנהלותה לחובת המערער.
-
לטענת המערערים החלטת המשיב פוגעת בזכות המערערים לחיי משפחה. ההחלטה גם אינה סבירה, מכיוון שהיא מתעלמת מהחיים המשותפים של המערערים והקשר הארוך ביניהם. ההחלטה גם אינה מידתית, מכיוון שהיא מתעלמת מהפגיעה הקשה שנגרמת למערערים כתוצאה מהרחקת המערער מהארץ והפרדת בני הזוג.
טענות המשיב בערעור
-
המשיב טען שיש לדחות את הערעור על הסף בשל השיהוי בהגשתו. הערעור הוגש למעלה משלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין. זאת בעוד סעיף 13לא(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 קובע שיש להגיש ערעור על החלטת בית הדין לעררים תוך 45 ממועד המצאת ההחלטה. נטען עוד, שיש לדחות את הערעור על הסף גם מכיוון שהמערערים פעלו בחוסר ניקיון כפיים בכך שלא ציינו שהמערער ניסה להיכנס לישראל ביום 20.11.2015, לאחר פסק דינו של בית הדין לעררים, וכניסתו סורבה על ידי המשיב.
-
לעמדת המשיב יש לדחות את הערעור גם לגופו של עניין. בחינת בקשת העותרים בידי המשיב נעשתה בהתאם לחוק ולנוהל. ההחלטה לדחות את בקשתם התבססה על התרשמותם המקצועית של עובדי המשיב, שלפיה לא מדובר בקשר כן, הכולל חיים משותפים וקשר נישואים אמיתי. מדובר בהחלטה סבירה שאין מקום להתערב בה. טענות המערערים בערעור הן אותן טענות שהועלו לפני בית הדין לעררים ונדחו על ידו. אין עילת התערבות בפסק הדין שניתן.
-
המשיב עמד על כך, שכאשר מדובר במבקש מעמד ששהה בישראל שלא כדין, יש עליו נטל מוגבר להוכיח את כנות הקשר. המשיב שב ופירט את הסממנים השונים והסתירות השונות אשר מבססות את עמדתו שלפיה המערערים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת קיום חיים משותפים. עניין זה, המבוסס בין היתר על הראיונות שערך המשיב למערערים, נבחן באופן נרחב בידי בית הדין אשר קיבל את עמדת המשיב.
הדיון ולאחריו
-
הצדדים הרחיבו בדיון את טענותיהם אשר פורטו בעיקרי הטיעון. בעקבות הטענה בדבר המשך קיומו של קשר בין המערערים אפשרתי למערערים להמציא ראיות התומכות בטענה זו, מבלי שיהיה בכך היתר להגשת ראיות נוספות בערעור.
-
בעקבות החלטה זו הגישו המערערים הודעה שלה צורף תצהיר של המערערת המפרט את הקשר שלה עם המערער לאחר צאתו מהארץ. בתצהיר נטען שהמערערים שומרים על קשר טלפוני, בין היתר באמצעות תוכנת "סקייפ" וצורף פלט שיחות מתוכנה זו. כמו כן הצהירה המערערת, שהיא נפגשה עם המערער למשך יום וחצי במהלך חופשה שבילתה בצ'כיה, אך לצערה אין לה תיעוד לכך. עוד צורפו להודעה תצהירים מטעם מכרים וקרובי משפחה של המערערים העוסקים בקשר בין המערערים לאורך השנים, הסכם הממון שנחתם בין המערערים בשנת 2009 וכן תמונות של המערערים.
-
המשיב הגיב להודעה וטען, שככל שהראיות עוסקות בעניינים שהתרחשו לאחר החלטת המשיב שלא לתת למערער מעמד בישראל מקומן אינו במסגרת ההליך הנוכחי, אלא במסגרת בקשה חדשה. המשיב גם הוסיף בהקשר זה, שלא הוצגה כל ראיה חיצונית התומכת בטענה שהמערערים נפגשו בצ'כיה. לגבי הראיות הנוספות שעוסקות בקשר שבין המערערים טרם מתן ההחלטה טען המשיב, שאין מקום לאפשר "מקצה שיפורים", באופן שיוביל לכך שהחלטת המשיב לעולם לא תהיה סופית. הוא הוסיף, שתצהירים אלה אינם עוסקים בעניין שלשמו ניתנה למערערים אפשרות להציג ראיות – הקשר בין המערערים לאחר יציאת המערער מהארץ. מעבר לכך נטען שאין בראיות הנוספות שהוצגו נתונים חדשים שלא עמדו לפני המשיב בעת החלטתו. על כן אין מקום לשוב ולבחון את עניינם של המערערים. עוד הוסף שהסכם הממון שצורף מצביע כך שישנה הפרדה רכושית בין המערערים, נתון התומך בעמדת המשיב.
דיון והכרעה
-
לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי את טענות ב"כ הצדדים, באתי בסופו של יום למסקנה שלפיה יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שהעניין יחזור למשיב, אשר יערוך בחינה נוספת של עניינם של המערערים ויקבל החלטה חדשה בנדון כפי שיקול דעתו. אסביר:
-
אכן, נקודת המוצא לבחינת שיקול דעתה של הרשות המינהלית, כמו גם החלטתו של בית הדין לעררים, היא השאלה אם קיימת עילת התערבות בהחלטות שהתקבלו. המקרה שלפניי – בכל הקשור בתשתית הראייתית העומדת ביסודו – הוא מקרה מורכב. ניתן אף לומר שמדובר במקרה גבולי. השאלה העומדת על הכף להכרעה היא שאלת כנות הקשר בין המערערת 1 לבין המערער 2. המשיב בהחלטתו נתן את דעתו וייחס משקל לאינדיקציות שונות שמעלות ספקות באשר לכנות הקשר. ניתן להוסיף ולומר, שהנתון המרכזי העולה מאינדיקציות אלה, הוא נתון של חסר. כלומר, העובדה שלמרות היכרות ממושכת וקשר ארוך שנים בין המערערים, תשתית הראיות שעמדה לפני המשיב מטעם המערערים עצמם ולצורך בחינת כנות הקשר ביניהם, הייתה דלה יחסית. בנוסף לכך יש לציין אכן את ההפרדה הרכושית ומידה רבה של תשובות לאקוניות מצד שני המערערים במהלך שלושת השימועים שנערכו להם ובנוגע לחייו של בן הזוג הנטען – ה"אחר". עם זאת, ולמרות שיקול הדעת העומד למשיב בשאלת סבירות החלטתו כאמת מידה עיקרית, המסקנה היא בסופו של יום שיש מקום לערוך בחינה מחודשת של עניין המערערים וכנות הקשר ביניהם, ובמובן זה לקבל את הערעור בחלקו כאמור. ומדוע?
-
ראשית, אין חולק גם בהחלטות המשיב, כמו גם בית הדין לעררים, שקיים קשר ארוך שנים בין המערערים. לבד מן העובדה שמדובר במערערים שנישאו זה לזו, הרי שאין חולק שהם מצויים בקשר כאמור. הדבר עלה גם מהחלטת המשיב שמיום 18.4.2014. הדבר מצא ביטוי גם בהחלטת בית הדין לעררים מושא הערעור. זאת כאשר בית הדין ציין ש"עלה בבירור כי בין העוררים קיים קשר מסוים – ותיק בשנים" (סעיף 13 לפסק הדין). גם בטיעון לפניי מפי ב"כ המשיב, הסכים ב"כ המשיב שאכן קיים קשר מסוים ותיק בשנים בין המערערים ואף הוסף שניתן היה לקבל החלטה אחרת הגם שבסופו של יום ההחלטה היא סבירה (עמ' 6-5 לפרוטוקול מיום 31.5.2016). לכן השאלה המרכזית בסוגיית הכנות אינה השאלה אם קיים קשר בין המערערים, אלא אם מדובר בקשר כן ואמיתי. לעניין זה יש להוסיף מספר נתונים נוספים. מדובר במערערת שהיא כמעט בת 70 ובמערער שהוא בן 63. ההיכרות ביניהם לפי הגרסאות נמשכת שנים רבות. קיימת אמנם בין המערערים הפרדה רכושית מכוח הסכם ממון. עם זאת הם שבו וטענו בשימועים, שהמערער משתתף בהוצאות המשכנתא וכן בהוצאות נוספות ושהמערערים גם רכשו יחד מוצרים מסוימים "טלויזיה ומקרר" (ראיון מיום 20.5.2010). המערערים דיווחו אמנם שהם ישנים בחדרים נפרדים ואכן התשובות שנתנו לעניין בילויים משותפים וחיים משותפים, היו כאמור דלות יחסית בתוכנן. זאת ועוד: אכן התשובה שניתנה מפי המערערת בראיון מיום 9.1.2014 (השלישי), לעניין דאגתה כביכול להחזרת הערבויות שהפקידה – לידיה (להבדיל ממעמד למערער); כמו גם סירובה כביכול (למראיינת) לרישומה במרשם כ"נשואה" – מעוררים קושי. ואולם לעניין זה באו הסברים מספקים בדיון שהיה לפניי. יש לזכור שהתשובה לשאלת זוגיות ככזו היא מורכבת. אין בהכרח דמיון בין סוגים שונים של זוגיות והתוכן שיוצק כל זוג לחייו המשותפים יכול להיות שונה בלא שקיימת בהכרח תבנית אחידה שיש בה כדי למצות את התשובה לשאלה המורכבת – זוגיות כנה מהי? (ראו , בג"צ 1173/07 יון נ' משרד הפנים (2.12.2009); עת"מ (י-ם) 372/10 קמנקוביץ נ' משרד הפנים (13.5.2010)). מעבר לכך, המערער הסביר מדוע נוכח גילם (לעמדתו), חוג חבריהם מצומצם יחסית ועיקר שהותם היא בבית. למערערים נערכו שלושה שימועים. למעט התשובות בעניין משך ההיכרות שנעו על פני ציר הזמן בפערים של שנים, מרבית התשובות שניתנו לא כללו סתירות משמעותיות. המערערת לא ידעה היכן המערער עובד, אך באותו ראיון עלה מפי המערער שהוא לא עובד. התשובות שניתנו לגבי מקום מגורים, היכרות עם בני משפחה, בילויים משותפים וכן קניית מזון וסוג המזון הנרכש – היו דומות דיין. היו אמנם עליות ומורדות בין המערערים כדי תקופות של פירוד (ראיון מיום 20.5.2010). אך לכל הפחות ניתן לומר שהתמונה הכוללת מעוררת ספק ובשים לב כאמור שאין חולק על כך שמדובר בשני מערערים שנישאו זה לזו כבר לפני חמש שנים, גרים באותה דירה במשך תקופה ממושכת ולאחר היכרות ממושכת גם כן. יש לזכור, שהחלטת המשיב בעניינם של המערערים היא החלטה רבת השלכות היות שיש בה ככל שהמדובר בהחלטה שגויה, כדי להפריד בין בני זוג נשואים. ממילא יש מקום לבחון היטב שאלה זו (ראו עע"מ 119/12 סרמיאנטו נ' משרד הפנים (5.2.2012)).
-
שנית, המערערים הציגו מכתבים שונים בתמיכה לטענתם בדבר כנות הקשר וכן תמונות. בית הדין לעררים נתן את דעתו גם על מסמכים אלה. מסקנתו הייתה שמדובר בראיות המנסות לשוות לקשר הזוגי ותק שאינו מתיישב עם המציאות. אך בעניין זה יש לציין תחילה שבמסגרת ההחלטה בערר הפנימי שהגישו המערערים לא באה התייחסות למכתבים אלה. מדובר במכתבים מצד מכרים של המערערים לרבות בני משפחה. לאחר הדיון שהתקיים לפניי הוגשו כאמור ראיות נוספות והפעם בדמות תצהירים של שורה ארוכה של אנשים (מכרים, שכנים וקרובי משפחה) שהצהירו חזור והצהר שמדובר בבני זוג שקיים ביניהם קשר זוגי ארוך שנים. מבלי טענה כלפי הרשות המינהלית על שלא בדקה תצהירים אלה (שלא עמדו לפניה), הרי שהמכתבים שבאו לפני הרשות המינהלית עוד בשלב הערר הפנימי יכלו להוות גורם מסייע וכדי בדיקה עובדתית נוספת בנסיבות המקרה, נוכח מורכבות המקרה והספקות העולים ממנו מזה, אל מול משך הקשר הממושך מזה. יש להוסיף, שאמנם נטען אל מול מכתבים אלה שמשקלם מועט נוכח אי הימצאות המערער 2 בישראל בחלק מהתקופות שצוינו במכתבים. עניין זה מצא ביטוי גם בהחלטת בית הדין לעררים. עם זאת, מדובר בכל מקרה במשך תקופה ממושך, ולכן משקלם של אי דיוקים על רצף הזמן, אינו כה משמעותי. מעבר לכך, קיים חסר בתשתית העובדתית שעמדה לפני בית הדין לעררים וכדי המסקנה לכאורה שהמערער לא שהה בארץ בחלק מן התקופה. יש להניח שאם אכן היה מדובר באי התאמה כה בוטה, העניין היה נבחן כבר בהחלטת המשיב ומוצא ביטוי בהחלטות שהתקבלו (ואין הדבר כך).
-
שלישית, ההחלטה שהתקבלה עניינה כניסה להליך המדורג. כלומר, לא מדובר במתן מעמד סופי בישראל אלא בכניסה לתהליך הכולל ממילא נקודות מבחן נוספות לאורך הקשר הנמשך והנטען בין בני הזוג. גם לנתון זה יש לתת משקל בכל הקשור בנטל המוטל על המערערים בשלב זה; בתוצאה של ספקות שמתעוררים בסוף הבחינה של התשתית העובדתית; כמו גם בתוצאה האפשרית של הערכה שגויה של מכלול הנסיבות העובדתית כבר בשלב מקדמי זה. ויוזכר, שמכוח ההחלטה המוקדמת יותר שהתקבלה, יצא המערער מן הארץ לפני כמעט שנתיים ומאז לא התאפשר לו לשוב. המערערת שבה וטוענת שהיא מצויה עימו בקשר רצוף ואף נסעה לבקר אותו פעם אחת (אם כי לנסיעה זו לא הוצג תיעוד חד משמעי, להבדיל מפירוט שיחות טלפון ושיחות סקייפ). כך או אחרת, בשים לב לשלב המוקדם על רצף קבלת המעמד שבו מדובר, הרי שהשיקולים האחרים שפורטו לעיל מקבלים הם משקל נוסף וכדי החזרת העניין לרשות המינהלית לצורך בדיקה נוספת.
-
לא נעלמו מעיניי טענות המשיב לעניין שיהוי (איחור בהגשת הערעור לבית משפט זה) כמו גם טענות של חוסר ניקיון כפיים. ואולם לא מצאתי מקום לקבל טענות סף אלה. אין חולק על כך שהערעור הוגש אמנם באיחור, אך למרות האיחור אין מקום לדחותו מטעם זה. בעת החלטה על הארכת מועד להגשת ערעור מינהלי יש לבחון, בין היתר, את השיקולים הבאים: הנסיבות שהובילו לאיחור בהגשתו; סיכויי ההליך; הסתמכות הצד השני ושינוי מצבו לרעה; חשיבות הזכויות הנדונות ומידת הפגיעה בהן; ומיהות המבקש (פרט או רשות) (בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)). בנסיבות המקרה מכלול מצביעים על כך שאין מקום לדחות את הערעור מטעם זה. וזאת נוכח ההסבר שהציג בא כוח המערערים לאיחור בהגשתו; מהות הזכות העומדת על הפרק - הזכות לקיים חיי משפחה בישראל – ומידת הפגיעה בזכות זו; וכן היעדר שינוי מצב לרעה מצד המשיב. לא מצאתי גם מקום לקבל כאמור את הטענה בדבר חוסר ניקיון כפיים. טענה זו התבססה על ניסיון לכאורה של המערער להיכנס לישראל למרות צו ההרחקה שניתן בעניינו. אכן יש טעם של פגם בכך שהמערער ניסה להיכנס ארצה לאחר הרחקתו ושהדבר לא צוין בערעור. עם זאת, יש לשים לב לכך המערער לא ניסה להטעות את המשיב בעת הגעתו לישראל ושהוא עזב את הארץ לאחר הסירוב להכניסו. בנסיבות אלה אין הפגם הטמון במעשיו של המערער חמור במידה כזו המצדיקה את דחיית הערעור על הסף, זאת בשל משמעות העניין שעומד על הפרק – אפשרות המערערים, הנשואים זה לזה, לקיים חיי משפחה יחדיו בישראל. הנה כי כן, אין מקום לסילוק הערעור בשל טענות סף אלה ונוכח יתר הקביעות שלעיל.
התוצאה
-
הערעור מתקבל בזאת, במובן זה שהעניין ישוב לבחינה נוספת על ידי המשיב, על יסוד מלוא החומר הקיים והראיות שהגישו המערערים. ככל שבירור זה מצריך כניסת המערער 2 לישראל, יש לאפשר זאת כפוף לתנאים שיקבע המשיב לפי שיקול דעתו והנהלים החלים בנדון.
-
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. העירבון שהופקד יושב למערערים באמצעות בא כוחם.
המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ח' אלול תשע"ו, 11 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה |
Disclaimer |
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.
|
שאל את המשפטן
יעוץ אישי
שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
|
|