ע"א 36946-04-16

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א. 2462/09 ות.א. 3218/09, שניתן על ידי כב' השופטת מיכל וולפסון ביום 26.2.16, בו נדחתה תביעתו של המערער והוא חויי לשלם לבנק מזרחי טפחות בע"מ סך של 63,875 ש"ח בצירוף ריבית צבירה מיום הגשת התביעה.

רקע

המערער, עידן לילוף (להלן – "המערער"), ביקש לבצע עסקאות באופציות מעו"ף הנסחרות בבורסה בתל אביב. לצורך כך, פנה לחברת בוקאי ברוקרים בע"מ המשיבה 5 (להלן - "החברה") באמצעות מנכ"ל החברה מר משה בוקאי, המשיב 6 (להלן – "בוקאי"). ביום 9.2.09 פתח בוקאי עבור המערער חשבון בנק בסניף בר אילן של בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן – "הבנק"). באותו ערב הגיעו לביתו של המערער בבאר שבע, בוקאי ויועץ השקעות מטעם הבנק, מר מיטשל שטיין (להלן – "מיטשל") ובמעמד זה חתם המערער על הסכמים שונים המסדירים את ביצוע השקעותיו באופציות המעו"ף באמצעות הבנק. ניהול ההשקעות על ידי המערער נעשה באמצעות תוכנה ייעודית, כאשר המערער יכול היה להעביר הוראות גם באמצעות החברה או הבנק.

ביום 12.4.09 ביקש המערער לפעול בשוק המעו"ף , אולם נחסם על ידי התוכנה. המערער סבר, כי אין הצדקה לחסימה זו, מאחר ובחשבונו הבטחונות הנדרשים לביצוע הפעולות המבוקשות על ידו; דא עקא, שגם לאחר שיחות עם גורמי הבנק סרב הבנק לאשר למערער לבצע את הפעולות המבוקשות על ידו. בדומה, גם ביום 13.4.09 סירב הבנק לבצע פעולות שהתבקשו על ידי המערער.

ביום 19.4.09 הודיע הבנק על צמצום מסגרת האשראי של המערער. ביום 20.4.09, במהלך יום המסחר, נמנעה מהמערער שוב הפעילות באמצעות התוכנה, והוא נדרש להפקיד כספים לסגירת החריגה ולבצע פעולות באמצעות הבנק בלבד. ביום 21.4.09 הודיע הבנק למערער כי מאחר ולא המציא בטחונות נוספים ולא סילק את יתרת החובה בחשבונו, הבנק יבצע פעולות יזומות בחשבון על מנת לצמצם את ההפסדים בחשבון; בעקבות זאת ביצע הבנק פעולות שונות אשר בסופן נותר החשבון ביתרת חוב של 63,875 ש"ח.

ביום 21.5.09 הגיש המערער תביעה (ת.א. 2462/09, להלן - "תביעת המערער") נגד הבנק ושלושה מעובדיו – קרן דהן, מנהלת הסניף, מיטשל, יועץ ההשקעות, ודורית עינב, פקידה בבנק ,המשיבים 2-4, ונגד החברה ובוקאי. המערער טען, כי התנהלותם בניהול חשבון השקעות המעו"ף שלו גרמה לו לנזק כספי של 185,000 ש"ח ולעוגמת נפש, אותה העמיד על 25,000 ש"ח.

ביום 14.7.09, הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א. 3218/09, להלן - "תביעת הבנק") נגד המערער בגין יתרת החשבון שלא סולקה, בסך של 63,875 ש"ח.

ביום 26.2.16 הורה בית המשפט על דחיית תביעת המערער וקבלת תביעת הבנק.

בית המשפט נמנע מלדון בעילות תביעה, אשר לא נטען, כי נגרם נזק בגינן. כן נדחו טענות המערער ביחס לעמלות אשר שולמו לחברה. עוד נקבע, כי אמנם הבנק רשם כתובת מוטעית של המערער, אולם לא הוכח, כי הדבר מנע מהמערער מידע שהיה נחוץ לו.

בית המשפט קבע, כי הטענות לפיהן הבנק סרב, שלא כדין לבצע עסקאות לא גובו בחוות דעת, שכן המערער אמנם נעזר במומחים בעניין זה, אולם לא הגיש חוות דעת לביהמ"ש. בנסיבות אלה, המערער לא סתר את טענת הבנק שלא ניתן היה לבצע את הפעולות מאחר ולא עמד בדרישות הבנק לקיומם של ביטחונות. בית המשפט דחה את עמדת המערער, כי יכול היה לפעול עם מסגרת אשראי ללא בטחונות מספיקים בעין, תוך התבססות על הפעילות בתיק עצמו באמצעות סימולציות המעריכות את תוצאות הפעילות באותו יום; נקבע, כי לא ניתן לקבוע קיום בטוחה על סמך סימולציה שלא בהכרח תתממש, שכן על הבנק לצמצם את חשיפתו לסיכון בפעילות המעו"ף. שינוי גודל מסגרת הפעילות במעו"ף, שהוגדרה למערער אינה רלוונטית לטענת הנזק שנגרם, שכן המדובר בהיקף ההוראות שניתן להעביר לצורך ביצוע פעולות ולא בהיקף הביטחונות הנדרשים, כאשר הפעולות המבוקשות על ידי המערער סורבו בשל מחסור בביטחונות.

על כן, קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהבנק התרשל או נהג שלא לפי סטנדרט זהירות סביר, זאת בהעדר חוות דעת, אשר יש בה כדי לתמוך בתביעה. על כן, נדחתה התביעה נגד הבנק ונציגיו. כן נדחתה התביעה נגד החברה ובוקאי משלא הוכחה הפרת ההסכם בגין העמלות או כי החברה פעלה בחשבון ללא רשות. בית המשפט קמא הוסיף, כי מאחר וטענת ההגנה של המערער נגד תביעת הבנק היתה תביעתו - אשר נדחתה - יש לקבל את מלוא תביעת הבנק.

מכאן הערעור.

טענות הצדדים

המערער טוען, כי נגרמו לו נזקים חמורים בשל סירוב הבנק לבצע את ההוראות שניתנו על ידו בימים השנויים במחלוקת והבנק פעל מתוך מטרה להיפטר ממנו בשל קשריו המשפחתיים עם דודו, המנהל הליכים משפטיים מול הבנק. לטענתו, בבוקר יום 12.4.09 לא היו לו די בטחונות, ועל כן העביר סכום של 6,000 ש"ח במזומן וסכום של 13,875 ש"ח בניירות ערך מחשבונו בבנק הבינלאומי. בנסיבות אלה היו למערער די ביטחונות, אלא שהבנק סרב, שלא כדין, להתחשב בכספים אלה בו ביום והודיע, כי ניתן יהיה לבצע פעולות על סמך הביטחונות רק למחרת. למחרת, ביום 13.4.09, הפקיד המערער 8,000 ש"ח נוספים ועל כן שוב היו לרשותו ביטחונות מספקים, אלא שהבנק שב וסרב לאפשר את ביצוע הפעולות. המערער טוען, כי לאורך ניהול החשבון היו בו חריגות קטנות בלבד, אשר נסגרו הן על דרך העברת כספים והן על סמך סימולציות; ממילא, מאחר ופעולות הבנק בחשבון גרמו לסיכונים עצומים, לא ברור כיצד הבנק מלין על חריגות קטנות מצידו. המערער סבור, כי החישובים שהוצגו על ידו ביחס לנזק שנגרם לו הינם חישובים ברורים המסתמכים על גליון השערים הרשמי של הבורסה לניירות ערך ומשכך לא נדרשה בעניינם חוות דעת, מה עוד שהבנק לא סתר תחשיבים אלה.

עוד טוען המערער, כי הבנק הקטין את המסגרת המאושרת במחצית ביום 19.4.09, ללא הודעה מוקדמת על אף החוזה בין הצדדים, המחייב הודעה של עשרה ימים מראש; הדבר פגע במערער אשר ביצע עסקאות רבות ביום זה, מתוך ידיעה כי למחרת יוכל לבצע עסקאות נוספות על סמך המסגרת המאושרת.

המערער סבור, כי הבנק ניתק אותו באופן שרירותי וללא הודעה מוקדמת מהתוכנה בה ביצע את המסחר באופציות ביום 20.4.09; בשל ניתוק זה נמנע ממנו לבצע עסקה, אשר היתה מניבה לו תמורת כספית גבוהה, באופן אשר היה עומד בדרישת הביטחונות של הבנק. המערער מדגיש, כי לא היתה חריגה בבוקר אותו היום, ו מיטשל הבטיח שיאפשר לו לקנות למחרת אופציות, באופן אשר יבטל את דרישת הבטחונות, אך לא עשה כן.

לשיטת המערער, לא היה מקום לחייב אותו ביתרת החוב שנותרה לבנק, שכן זו נוצרה לא על ידי המערער אלא על ידי הבנק, אשר ביצע בחשבון פעולות סגירה שלא כדין ביום 21.4.09 ו - 22.4.09. המערער ביקש מהבנק לבצע פעולות של קניית אופציות באופן שהיה מבטל כליל את דרישת הביטחונות ומעלים את הסיכון, אלא שהבנק סרב לעשות כן. הבנק אף לא נימק והסביר בבית המשפט קמא את הפעולות שבוצעו לצורך סגירת החשבון, שכן העד המרכזי מטעם הבנק, מיטשל, לא ידע דבר על פעולות הסגירה שבוצעו בחשבון. על כן, יש לקבוע כי הבנק הפר את חובות הזהירות והנאמנות החלות עליו. בית המשפט קמא כלל לא התייחס לפעולות אלה, אלא קבע שלא כדין, כי דחיית תביעת המערער מובילה לקבלת תביעתו של הבנק.

המערער מוסיף ומשיג נגד קביעות נוספות של בית המשפט קמא. לטענתו, עקב הטעות ברישום כתובתו בבנק, לא ידע, כי בוקאי נרשם כמנהל תיקים בחשבונו, ואילו ידע זאת היה סוגר את החשבון. אין לו טענות על כך שבוקאי קיבל עמלות מהבנק, אלא רק על כך שנרשם כמנהל תיקים בניגוד להסכמות עימו. עוד טוען המערער, כי באם הבנק לא התכוון לאשר את בקשות האשראי מטעמו, היה עליו להימנע מלהחתים את המערער על בקשות אלה. המערער עומד על כך שלא חתם על הבקשה לשינוי פרטים ושאלון צרכי הלקוח ולא יכול היה להמציא חוות דעת חדשה על מנת להוכיח זאת בשל התנהלות הבנק. עוד מלין המערער על החלטת בית המשפט קמא מיום 14.3.12 לחייבו בהוצאות בסך 11,000 ש"ח בגין יום דיונים שלא נוצל כראוי, שכן לא היתה הצדקה להפסקת הדיון ביום זה, ועל ההחלטה לחייבו בתשלום 3,500 ש"ח בגין הגשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה להפקדת ערובה, מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיש תשובה לתגובת הבנק לבקשה. עוד טוען הוא, כי לא היתה הצדקה לכך, שהבנק לא חויב בתשלום הוצאות בגין אובדן יום דיונים ביום 29.4.12.

הבנק טוען שהוכח, כי המערער לא היה רשאי לבצע סחר באופציות ללא ביטחונות ראויים, כפי שעולה מהסכמי ההתקשרות עם המערער ומהתנהלות המערער בפועל. בבוקר יום ה - 12.4.09 לא היו בידי המערער די ביטחונות; מאחר והמערער לא הפקיד כספים לחשבון אלא ביצע העברה מבנק אחר, ניתן היה לראות זאת רק למחרת היום ולכן החריגה נותרה בעינה ובדין נדחתה בקשתו לבצע פעולות ביום זה. אמנם, העד מיטשל לא היה בבנק באותו יום אך עדותו בבית המשפט נסמכה על מסמכים בכתב. הבנק מסכים כי אישר במקרים קודמים ביצוע פעולות בנסיבות אלה, אולם הוא הודיע למערער בסוף מרץ 2009, כי לא יאפשר עוד ביצוע פעולות שלא באמצעות התוכנה ועל כן, לא ניתן יהיה להעביר הוראות ביצוע ללא קיום מלוא הביטחונות הנדרשים. כמו כן, תחשיביו של המערער לא נתמכו בחוות דעת. הבנק מעיר, כי אמנם ביהמ"ש קמא טעה ברישום שווי הביטחונות שהיו בידי המערער אולם הדבר לא השפיע על הכרעתו בעניין פעולות אלה.

הבנק מוסיף, כי גם הסירוב לבצע עסקאות ביום 13.4.09 נעשה כדין, עקב המחסור בביטחונות. המערער אמנם טען, כי על פי הסימולציות שערך ביצוע הפעולה תזרים לחשבונו פרמיה, שתבטיח את קיום הביטחונות הנדרשים, אולם טענה זו לא נתמכה בחוות דעת וממילא הבנק זכאי היה לסרב לבצע פעולה שאינה נסמכת על ביטחונות קיימים.

מוסיף הבנק שהטענה לפיה פעל שלא כדין בהקטנת מסגרת הפעילות ביום 19.4.09 אינה רלוונטית לתביעה, שכן סירוב הבנק לבצע הפעולות בימים, שלאחר מכן נבע ממחסור בביטחונות ולא מהיקף המסגרת. ממילא, בהסכם נקבע כי הבנק רשאי להקטין אשראי לפי שיקול דעתו.

הבנק מדגיש, כי בבוקר יום 20.4.09 ביצע המערער פעולה מוטעית, אשר מחקה את הבטחונות שהיו בחשבונות ועל כן, בדין סרב הבנק לבצע פעולות שיש בהן כדי לפתוח פוזיציות חדשות ללא הפקדת בטחונות נוספים, שכן הבנק היה זכאי לדרוש את קיום מלוא הביטחונות הנדרשים טרם ביצוע הפעולה. הבנק מוסיף כי פעולותיו בחשבון מיום 21.4.09 והלאה נעשו כדין לאחר שלא הועמדו הביטחונות הנדרשים על ידי המערער; לשיטתו, הפעולות שביקש המערער מהבנק לבצע ביום זה היו מעמידות את הבנק בפני סיכון, ועל כן הבנק צדק כאשר סרב לבצען. מסקנה זו נתמכת ממכתבו של המערער מיום 21.4.09, בו הוא אינו טוען, כי הבנק פעל שלא כדין אלא מבקש שתועמד לו הלוואה לכיסוי יתרת החובה שנוצרה בחשבונו.

הבנק מדגיש, כי על המערער היה להניח תשתית עובדתית לטענתו, כי היה על הבנק לבצע את הפעולות שנדרשו על ידו באמצעות חוות דעת, אלא שהמערער לא עשה כן. גם הנזק הנטען על ידי המערער לא נתמך בחוות דעת, כאשר סימולציות אינן מהוות את ההוכחה הנדרשת בעניין זה. כמו כן, המערער לא פעל להקטנת הנזק בהפקדת סכום החריגה בחשבונו כדי לאפשר את הפעולות אותן היה מעוניין לבצע.

החברה ובוקאי טוענים, כי לא היה מקום להפנות הערעור כלפיהם. המערער טען רק שתי טענות הנוגעות אליהם - כי בוקאי סירב לבצע הוראות שהופנו אליו ונרשם כמנהל תיקים בניגוד להסכמים שנחתמו עם המערער; דא עקא, שלא הוכח כי מעשים אלה גרמו למערער לנזק כלשהו ומשכך אין מקום להכריע במחלוקת שהינה נטולת סעד.

החברה ובוקאי מוסיפים, כי טענות אלה - ממילא - אינן נכונות. המערער לא הניח תשתית ראייתית לטענה, כי בוקאי סירב לבצע פעולות, שכן לא הציג תמלול שיחות או הוראה כתובה; הטענה בעניין זה אף הועלתה לראשונה בסיכומי התשובה, בניגוד לפסיקה האוסרת לעשות כן. גם אם היה המערער מוכיח, כי פנה לבוקאי לביצוע הוראות, לא היה בכך כדי לשנות, מאחר ופעילותו של המערער נחסמה על ידי הבנק ועל כן, בוקאי לא יכול היה לבצע את הפעולות המבוקשות. ביחס לטענה, כי בוקאי נרשם כמנהל תיקים בניגוד להסכמות, נטען כי, המערער ידע היטב, כי המדובר בהסכם לשיווק ולא לניהול תיקים, אך הסמיך את בוקאי לפעול בשמו בעת הצורך, כך שאין מקום לטענותיו בהקשר זה. החברה ובוקאי אף מעירים, כי המדובר בטענות המופנות כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ואין מקום לכך שערכאת הערעור תתערב בהם.

דיון

המערער, אשר פתח חשבון בבנק לצורך ביצוע השקעות בשוק המעו"ף, נחסם על ידי הבנק מלבצע פעולות במספר תאריכים, בשל טענת הבנק, כי אין בידו את הביטחונות הדרושים לביצוע פעולות אלה; לאחר שהביטחונות הנדרשים לא הופקדו, ביצע הבנק פעולות לסגירת החשבון, כאשר פעולות אלה הותירו את המערער בסופו של יום ביתרת חובה. אופן התנהלותו של הבנק בעניינים אלה היא העומדת במוקד ערעור זה.

יובהר, כי נטל הראיה מוטל על התובע בהליך. דהיינו, על מנת להוכיח כי על הבנק לפצותו, היה על המערער להוכיח, כי הבנק סירב לבצע פעולות שלא כדין על אף קיומם של הבטחונות הנדרשים. בדומה, על מנת להוכיח, כי על המערער לשלם לבנק את יתרת החובה בחשבונו, על הבנק להוכיח, כי יתרה זו נוצרה בעקבות פעולות סבירות והכרחיות של הבנק. כפי שאפרט להלן, שני הצדדים לא עמדו בנטל המוטל עליהם בעניין זה.

אקדים ואבהיר מושכלות יסוד. על מנת להוכיח עניין שבמומחיות, על בעל דין להיעזר בחוות דעתו של מומחה. כידוע, "... אין לקיים דיון משפטי ראוי לשמו בשאלה הדורשת הכשרה מקצועית מוקדמת – ללא קבלת עדות מומחה... בית המשפט הוא הקובע אם הוא זקוק לעדות מומחה על מנת להכריע בנושא שבמחלוקת בפניו; ונראה כי בבסיס שיקוליו תעמוד השאלה אם המדובר ב"נושא" המחייב לימוד והתמחות" (יעקב קדמי, על הראיות (חלק שני), עמ' 759 (2009)).

העניינים הנידונים במקרה זה הינם, באופן מובהק, עניין לחוות דעת של מומחה. כבר נקבע, ביחס לרמת הסיכון הגלומה בהליכי קניית ומכירת אופציות בשוק ההון, כי "עניין זה הוא עניין מובהק של מומחיות מקצועית, שאינו מצוי בגדר הידיעה השיפוטית של בית המשפט" (ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, עמ' 22 (פורסם בנבו) (21.4.10) (להלן – "פסד לילוף")). אופן התנהלותו של שוק המעו"ף, הביטחונות הנדרשים על מנת לפעול בו, הרווחים הצפויים בו ומידת הסיכון הכרוכה בפעולה בו הינם נושאים מורכבים, אשר אינם מצויים בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. על כן, לא ניתן להוכיחם ללא חוו"ד של מומחה, אשר לו הידע והמומחיות הדרושים ואין די בהסתמכות על 'ההיגיון הפשוט', שלטעמי אינו כה פשוט.

על כן, דעתי כדעת בית המשפט קמא, כי נפל פגם של ממש בכך שהמערער לא נעזר במומחה להוכחת תביעתו. כפי שאפרט בהמשך באין חוות דעת מעין, אין מנוס מהמסקנה כי המערער לא הוכיח טענותיו.

המערער פתח חשבון בנק לביצוע פעולות של רכישת ומכירת אופציות בשוק המעו"ף. על מנת להסביר את מהות המחלוקת בין הצדדים, יש להבהיר תחילה את משמעותה של האופציה והסיכונים הכרוכים בסחר באופציות:

אופציה הינה חוזה המקנה לבעליו את הזכות לקנות או למכור נכס מסוים במחיר שנקבע מראש, או לקבל את ההפרש בין מחיר זה לבין שווי הנכס בעת מימוש האופציה, והכל בתנאים שנקבעו מראש על ידי כותב האופציה. הבנק משמש כמתווך בין המשקיע לבין הבורסה, בה מוצעים למכירה כתבי אופציה למשקיעים. במועד רכישת האופציה, הרוכש משלם לכותב האופציה עבור הזכות המוענקת לו במסגרת האופציה; בהגיע מועד המימוש, באם בעל האופציה מעוניין לממש אותה, הבנק יזכה את חשבונו ויחייב את חשבונו של כותב האופציה. יש להבדיל בין אופציה לקניית נכס (אופציית Call), אותה יבחר בעל האופציה לממש אם ערכו של הנכס בשוק גבוה ממחיר המימוש שנקבע בכתב האופציה, לבין אופציה למכירת נכס (אופציית Put), אותה יבחר בעל האופציה לממש אם ערכו של הנכס בשוק נמוך ממחיר המימוש שנקבע בכתב האופציה (פס"ד לילוף, עמ' 2-3).

כאמור, הסחר באופציות כרוך בסיכון. הסיכון של רוכש האופציה מוגבל לגובה התשלום ששילם עבור רכישת האופציה. הסיכון של כותב האופציה, לעומת זאת, עומד על ההפרש בין מחיר המימוש שנקבע בכתב האופציה לבין מחיר השוק של הנכס במועד המימוש, כאשר גובהו של הפרש זה אינו מוגבל ואינו ידוע מראש. "לפיכך, דורש הבנק מכותב האופציה להעמיד בטחונות מתאימים, המחושבים לפי הסיכון המקסימאלי הגלום באותה אופציה, אשר יבטיחו את יכולתו לקיים את התחייבותו במידה ובעל האופציה יחליט לממש את האופציה שברשותו" (שם, עמ' 3).

על מנת לבטח עצמו נגד הסיכונים הכרוכים בסחר באופציות, קבע הבנק, כי ביצוע פעולות בשוק המעו"ף באמצעות התוכנה הייעודית לכך יתבצע רק בהתקיים שלושה תנאים מקדימים, והם קיומה של מסגרת לביצוע הפעולות, קיום הבטחונות הנדרשים ויתרה בחשבון העובר ושב (מיטשל, פ' 10.11.13 עמ' 100). הבנק דרש, ככלל, כי הבטחונות הנדרשים יהיו קיימים בחשבון טרם ביצוע הפעולות הנדרשות, כאשר לא ניתן לקחת בחשבון – לצורך דרישת הבטחונות – את הפרמיה הצפויה להתקבל מביצוע פעולה מסויימת; עם זאת, היו מקרים בהם הבנק הסכים לסטות מהנחיה זו ולהתחשב בפרמיה הצפויה (מיטשל, שם, עמ' 105).

על בסיס עקרונות אלה, אפנה לבחון את השתלשלות העניינים בימים השנויים במחלוקת.

תחילת המחלוקת בין הצדדים נעוצה ביום 12.4.09. מעיון בכתבי הטענות עולה כי הצדדים, למעשה, אינם חלוקים באשר לעובדות הנוגעות לאותו היום. בבוקרו של היום, ביקש המערער לפעול בשוק המעו"ף. לצורך כך היה עליו להעמיד בטחונות בסכום הנדרש, בטחונות אשר מטרתם הינה, כאמור, להבטיח, כי המערער יוכל לקיים את התחייבותו במידה ובעלי האופציות שכתב יחליטו לממש את האופציות שברשותם. על מנת להעמיד את הביטחונות הנדרשים הפקיד סך של 6,000 ש"ח, ואף העביר מחשבונו בבנק הבינלאומי תעודות סל בשווי של 13,875 ש"ח. אם כל הסכומים היו מופיעים כבטחונות, בו ביום, היה בידי המערער די בטחונות על מנת לבצע את הפעולות המבוקשות על ידו; דא עקא, שמאחר וחלק מהכספים הועמדו באמצעות ביצוע העברה מבנק אחר, ניתן היה לראות את אותם הכספים בתוכנה רק למחרת היום. על כן, התוכנה סירבה לאפשר למערער לבצע פעולות כלשהן. המערער פנה לבנק וביקש לבצע פעולות שונות, אשר לטענתו היו מקטינות את הסיכון למענו נדרשו הביטחונות, אולם הבנק סירב לבצע את הפעולות והמערער נאלץ לוותר עליהן.

טענתו המרכזית של המערער בהקשר זה הינה, כי היה על הבנק להתחשב בכספים שהועברו מהחשבון בבנק הלאומי בו ביום, ולא למחרת. הבנק עומד על כך, כי הבהיר למערער בסוף מרץ 2009, שיוכל לבצע פעולות באמצעות התוכנה בלבד, על כן היה עליו לדעת שלא יוכל לבצע פעולות בהתבסס על כספים שעדין אינם מופיעים בחשבון ועל כן התוכנה באמצעותה אמור היה לפעול, לא איפשרה ביצוע פעולות. טענת הבנק נתמכת בתצהירו של מיטשל, ממנו עולה שהובהר למערער, כי למרות שקיבל אישור חד פעמי לביצוע פעולה ישירות על ידי הבנק לא יתאפשר לו בעתיד לפעול שלא באמצעות התוכנה (סעיף 40.7 לתצהיר מיטשל), מאז 30.3.09 לא בוצעו פעולות על ידי המוקד או הסניף (סעיף 44.4 לתצהיר). מכאן שגם אם ביום 25.3.09 אפשר הבנק למערער לבצע העברה בנקאית אשר צורפה לסכום הבטחונות הנדרש, בו ביום, אין בכך כדי להשליך על התנהלות הבנק ביום 12.4.09, לאחר הודעת הבנק מיום 30.3.09. ממילא, אין מקום לקבל את הטענה שמאחר והבנק הסכים בעבר לחשוף את עצמו לסיכון הכלול באישור פעולות ללא הביטחונות הנדרשים, חייב היה להמשיך לעשות כן בעתיד.

משהוכח, כי הבנק הבהיר למערער שלא יוכל לבצע פעולות שלא באמצעות התוכנה, בהתבסס על כספים שעדין אינם מופיעים בה, היה על המערער להוכיח שהתנהלות הבנק בעניין זה אינה סבירה. דא עקא, שהמערער לא העמיד כל תשתית ראייתית לטענתו שהבנק נהג בעניין זה באופן לא סביר. אלה נוהלי וכללי הבנק שהמערער ידע עליהם, ולמעשה רצונו של מערער להכפיף הנוהלים באופן שיתאימו להתנהלותו. המערער טען, אמנם, כי לא היה מודע לכך שהעברה מחשבון אחר לא תופיע בחשבונו בו ביום והיה על הבנק להנחות אותו לבצע העברה ישירה לחשבון; אלא שהמערער לא הוכיח, כי החובה להנחות אותו באופן זה מוטלת על הבנק, או כי התנהלות הבנק בהקשר זה לא היתה סבירה או אינה מקובלת במוסדות בנקאיים אחרים.

יש לדחות טענת המערער לפיה היה על הבנק להתיר את ביצוע הפעולות ביום 12.4.09.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת גם ליום ה - 13.4.09. בבוקר יום זה, הבטחונות הנדרשים עמדו על 46,917 ש"ח, כאשר לרשות המערער עמדו בטחונות בסך של 40,160 ש"ח (נספח 7 לתיק המוצגים של המערער). לטענת המערער, הוא הפקיד 8,000 ש"ח נוספים, אשר היו אמורים למלא אחר מסגרת הבטחונות הנדרשת (סעיף 22 לכתב התביעה), ואילו הבנק טוען כי כספים אלה לא הופקדו. באותו היום ביקש המערער לבצע פעולה של מכירת אופציות, אשר היתה מביאה לדרישת בטחונות של 69,000 ש"ח, על אף שבטחונות אלה, כאמור, לא היו בידי המערער באותה העת; בקשה זו התבססה על סימולציה שערך המערער, ממנה עלה, כי לאחר ביצוע הפעולה תוזרם לחשבונו פרמיה בסך 28,000 ש"ח, באופן אשר יביא לכך שיהיו בידיו הבטחונות הנדרשים (סעיף 22 לסיכומי המערער בבית המשפט קמא). הבנק סירב לבקשת המערער לביצוע פעולה זו, כאשר המערער סבור שסירוב זה היה שלא כדין.

דין טענות המערער בעניין זה להידחות. כאמור, העמדה העקרונית של הבנק היא, כי אין מקום לביצוע פעולות תוך הסתמכות על בטחונות אשר יהיו קיימים רק לאחר ביצוע הפעולה, כתוצאה מפרמיה שתתקבל בעקבותיה (מיטשל, פ' 10.11.13, עמ' 105). הבנק הסכים, אמנם, במשך תקופה מסוימת, לקחת בחשבון את הפרמיה שתתקבל מכתיבת האופציה בתחשיב הבטחונות (שם), אלא שבשלב כלשהו הודיע הבנק למערער, כי לא יאפשר לו עוד לפעול באופן זה, שכן המדובר בהתנהלות המנוגדת למדיניות הבנק, אשר נעשה בה שימוש רב מדי (שם, עמ' 104, 108). המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי מדיניות זו אינה מדיניות סבירה והיה על הבנק להתחשב בקביעת הבטחונות, גם בפרמיה שתתקבל בידי המערער לאחר ביצוע הפעולות. על כן, טענות המערער ביחס להתנהלות הבנק ביום 13.4.09- דינן להידחות.

בשולי הדברים אעיר, כי המערער הרבה להפנות לסעיף 9 לפסק הדין, בו מפרט בית המשפט קמא את סכומי הבטחונות שעמדו לרשות המערער בכל אחד מהימים הרלוונטיים, כשהוא טוען שמאחר ונפלה טעות בסכומים אלה, אזי החלטת בית המשפט קמא נשענת על נתונים שגויים ויש להתערב בה. אכן, אין חולק, כי נפלה טעות בסכומים אלה. דא עקא, שאין בטעות זו כדי להועיל למערער, כיוון שבסעיפים בהם ניתח בית המשפט קמא את ימי המסחר הרלוונטיים לגופם, מוזכרים הסכומים הנכונים שעמדו לרשות המערער, כך שהחלטת בית המשפט קמא בסופו של יום נסמכה על נתונים נכונים.

עוד אציין שגם אם המערער היה מוכיח, שהבנק מנע ממנו, שלא כדין לבצע פעולות בימים אלה, לא היה בכך כדי להועיל, שכן המערער לא תמך בחוות דעת, כנדרש, את טענותיו לגבי הרווחים שיכול היה להפיק, אלמלא פעולותיו של הבנק והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך ובצירוף דפי סימולציות - אין די.

ערעורו של המערער מכוון כנגד הקטנת המסגרת המאושרת במחצית ביום 19.4.09. איני רואה להתייחס לטענה זו, שכן לא ברור מהו הנזק הנטען שנבע מהקטנת המסגרת, לאור העובדה שהבנק מנע מהמערער ביצוע פעולות בשל מחסור בבטחונות, ולא בשל גובה המסגרת שהוקצתה לו.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת גם להתנהלות הצדדים ביום 20.4.09 ו- 21.4.09, כאשר ההתנהלות בימים אלה רלוונטית הן לעניינה של תביעת המערער והן לעניינה של תביעת הבנק. השתלשלות העניינים בימים אלה הייתה כדלהלן:

ביום 20.4.09, ביצע המערער טעות כאשר רכש אופציות 'קול' במקום למכור אותן; עקב טעות זו, נגרם למערער הפסד של כ - 80,000 ש"ח, אשר חיסל למעשה את הביטחונות שהיו בחשבונו באותה העת (סעיפים 16-17 לתצהיר מיטשל מיום 27.10.11). בעקבות החוסר בבטחונות, נחסמה האפשרות של המערער לפעול באמצעות התוכנה. בשיחה בין המערער למיטשל, נאמר למערער, כי כל עוד הוא אינו מפקיד סכום כסף משמעותי לכיסוי החריגה שנוצרה, הוא יוכל לבצע פעולות רק באמצעות נציגי הבנק ועליו לפעול לסגירת הפוזיציות הקיימות על מנת לצמצם את הסיכון בתיק (סעיף 21 לתצהיר מיטשל מיום 27.10.11; תמלול שיחה 1 בין המערער ומיטשל מיום 20.4.09, נספח 9 לתיק המוצגים של המערער).

במהלך יום 20.4.09, הנחו המערער ואביו את מיטשל לבצע מספר פעולות על מנת לצמצם את התיק, כאשר אבי המערער הבטיח, כי הוא ידאג עוד באותו היום להפקדת כספים בחשבון; כן סוכם שלמחרת היום ימכרו אופציות נוספות לשיפור מצבו של החשבון (תמלולי שיחות מיום 20.4.09, נספח 9 לתיק המוצגים של המערער). דא עקא, שהמערער ואביו לא הפקידו סכום כלשהו בחשבון (מיטשל, פ' 16.10.13 עמ' 81-82). במקום זאת, שלח המערער בליל אותו היום מכתב לבנק, בו הוא מבקש לבצע קניה ומכירה של אופציות מסוימות, על מנת לצמצם בהדרגה את החשיפה לסיכון בחשבון ולהביאו ליתרת זכות, במטרה לסגור את החשבון עד לסוף מאי 2009 (נספח 5 לתיק המוצגים של הבנק).

בעקבות התפתחויות אלה, הודיע הבנק למערער בהודעת אימייל בבוקר יום ה - 21.4.09, שמאחר ולא נענה לדרישות להמציא בטחונות נוספים ולסלק את יתרת החובה בחשבונו, אזי "על מנת למזער ככל האפשר את הנזקים ו/או ההפסדים שעשויים להגרם בחשבונך, בוצעו ו/או יבוצעו על ידינו פעולות יזומות בחשבונך, שתוצאתן, לפי שיקול דעתנו, עשויה למנוע הגדלת הנזקים ו/או הפסדים בחשבונך, כתוצאה מביצוע העסקאות שבוצעו על ידך עד ליום 20.4.09" (נספח 14 לתיק המוצגים של המערער). מיטשל הסביר, כי מלכתחילה לא היה בכוונתו לסגור את התיק באותו היום; אולם "בבוקר ראיתי שני דברים שהוא לא העביר כספים לכיסוי החריגה ובנוסף הלקוח שלח מכתב במייל בערב של ה – 20.4 שבו הוא מציין שהוא מבקש לבצע כל מיני פעולות לסדר את החשבון אך שלא עומדים בקריטריונים של בטחונות מול הדרישה לאחר הפעולות ועוד ביקש הלוואה של 50,000 ש"ח" (פ' 13.11.13 עמ' 197).

בעקבות ההודעה שנשלחה על ידו, ביצע הבנק פעולות שונות בחשבונו של המערער, אשר בסופן נותר חשבונו של המערער ביתרת חובה של 63,875 ש"ח (סעיף 23 לתצהיר מיטשל מיום 27.10.11). המערער פנה במהלך יום 21.4.09 במספר פקסים לבנק בדרישה להפסיק את הפעולות מטעמם (נספח 16 לערעור), אולם דרישותיו לא נענו.

המערער עומד על כך, שניתוקו מהתוכנה ביום 20.4.09 היה שרירותי וללא הצדקה, והוא מלין על כך שהבנק מנע ממנו למכור אופציות באופן, אשר היה מניב תמורה כספית משמעותית ומבטל לחלוטין את דרישת הבטחונות. לא ניתן לקבל טענות אלה. הבנק הבהיר, כי ניתק את המערער מהתוכנה והגביל את הפעולות אותן יוכל לבצע באמצעותה, מאחר ולא עמדו לרשותו עוד הבטחונות הדרושים לביצוע פעולות אלה, ומאחר ולא הפקיד כמובטח כספים אשר יכסו את החריגה שנוצרה. כבר עמדתי לעיל, על ההצדקה לדרישת הבטחונות מטעם הבנק, ועל כך שהמערער לא הניח התשתית שיהא בה כדי לסתור את הצורך בבטחונות אלה. באם סבר המערער, כי בנסיבות שנוצרו היה על הבנק לבצע את בקשותיו והסירוב לבצעם היה בלתי סביר ולא תאם את סטנדרט ההתנהגות הנדרש מהבנק, היה עליו לתמוך להוכיח טענה זו. בהעדר חוות דעת או ראיה אחרת שבבנקים האחרים מתנהלים באופן שונה. בהעדר חוו"ד גם לא הוכח, כי ביצוע הפעולות בחשבון אכן היה משפר את המצב ולא מעמיד הבנק בסיכון ולא ניתן לקבל טענת המערער, כי ביצוע הפעולות המבוקשות היה מועיל למצב החשבון ולא מעמיד בסיכון את הבנק.

המערער שב וטען, כי הבנק ביקש 'להיפטר ממנו בכל מחיר', כלשונו, אולם לא העמיד את הבסיס העובדתי לטענה זו ולא הוכיח שהצעדים שננקטו על ידי הבנק לא נבעו משיקולים כלכליים סבירים במסגרת מדיניות הבנק בעניינים אלה.

יוער, כי המערער מפנה רבות ל'הודאת בעל דין', כטענתו, של מיטשל, לפיה מעולם לא היתה חריגה בחשבונו של המערער, כאשר על סמך הודאה נטענת זו הוא מבקש להראות כי לא היתה הצדקה להגבלת החשבון. המדובר בציטוט סלקטיבי שלא ניתן ליתן לו כל משמעות, בנסיבות בהן מיטשל העיד במפורש על הנסיבות בעקבותיהם הוגבל החשבון בסופו של יום.

לאור האמור עד כה, אני סבורה כי דין טענות המערער נגד הבנק בגין התנהלות הבנק ביום 20.4.09 - להידחות, ויש לקבוע כי הבנק לא היה חייב לבצע את ההוראות שניתנו לו על ידי המערער.

פעולות הבנק בימים 21.4.09 ו - 22.4.09 עומדות, כזכור, במוקד תביעת הבנק, אשר תבע מהמערער לשלם את יתרת החובה שנותרה בחשבון בתום ביצוע פעולות אלה. בית המשפט קמא לא ראה לבחון את הפעולות שבוצעו בימים אלה על ידי הבנק מאחר וסבר, שמאחר וטענות ההגנה של המערער נגד תביעת הבנק הינן הטענות שהעלה בתביעתו, אזי משנדחתה תביעת המערער יש להורות על קבלת תביעת הבנק במלואה.

דעתי - שונה . הטעם העיקרי לדחיית תביעתו של המערער טמון בעובדה שהמערער לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו, להוכיח, כי התנהלות הבנק בעניינו היתה בלתי סבירה. עם זאת, ככל שמדובר בתביעת הבנק נגד המערער, נטל הראיה אינו מוטל על המערער, אלא על הבנק והיה עליו להוכיח שפעולות הסגירה של החשבון נעשו כדין ובאופן סביר ולא ניתן היה לבצען מבלי להותיר את החשבון, בסופו של יום, ביתרת חובה. הבנק לא רק שלא עמד בנטל זה, אלא אף לא ניסה לעשות כן.

אין חולק, כי בידי הבנק הייתה נתונה הסמכות לבצע פעולות בחשבונו של המערער בנסיבות בהן בחשבון חסרו הביטחונות הנדרשים. פעולות אלה בוצעו בהתאם להוראות סעיף 5.2 לכתב ההתקשרות לביצוע עסקות באופציות ובחוזים עתידיים, עליו חתם המערער עם פתיחת חשבון ההשקעות שלו בבנק, אשר קובע, כי אם המערער לא יעמוד בדרישת הבנק לתוספת בטחונות הבנק יהא רשאי לבצע בחשבון המערער כל פעולה שימצא לנכון, כולל רכישת, מכירת וכתיבת אופציות, גם אם פעולות אלה יהיו כרוכות בהפסד כספי של המערער (מוצג 2 לתיק המוצגים של המערער).

עם זאת, סמכות זו אינה גורעת מחובתו של הבנק לבצע את הפעולות האמורות באופן סביר, תוך עמידה בחובות האמון והזהירות המיוחדות והמוגברות אשר הבנק חב ללקוחותיו (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, עמ' 13 (פורסם בנבו) (18.2.10)). המערער שב וטען, כי הפעולות שנעשו בחשבון הזיקו לחשבון, וכי היה על הבנק לבצע במקומן את הפעולות שהוצעו על ידו. על אף העלאת טענות אלה, הבנק לא הצביע על טיבן של פעולות הסגירה שבוצעו והסיבה לכך שבתום אותן פעולות נותר חשבונו של המערער ביתרת חובה. כן לא הובהר מדוע הפעולות שנעשו היו עדיפות על אלה שהוצעו על ידי המערער. מיטשל, העד המרכזי מטעם הבנק, הסתפק בלציין בתצהירו, כי בוצעו פעולות להקטנת נזקו של הבנק (סעיף 23 לתצהיר מיטשל מיום 27.10.11), בעדותו הבהיר, כי פעולות הסגירה לא בוצעו על ידו (פ' 13.11.13, עמ' 197). עובד הבנק אשר ביצע את פעולות הסגירה לא הובא לעדות, ואף לא הובאה כל חוות דעת מטעם הבנק על מנת להסביר את טיב הפעולות שבוצעו ומדוע בוצעו דווקא פעולות אלה. בהעדר כל ראיות בעניין זה, אינה קיימת תשתית עובדתית על בסיסה ניתן לקבל את תביעת הבנק ולדחות את עמדת המערער בעניין זה.

בנסיבות אלה, יש לקבל הערעור, ולהורות על דחיית תביעתו של הבנק נגד המערער, מאחר והבנק לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שפעולות הסגירה שביצע שגרמו ליצירת החוב היו פעולות סבירות והכרחיות, ולא ניתן היה להימנע מיצירת חוב זה.

בשולי הערעור, נוגע המערער במספר טענות נוספות נגד הבנק שהועלו בתביעתו ונדחו על ידי בית המשפט קמא. דא עקא, שהמערער לא הצביע על נזק שנגרם לו כתוצאה מכשלים נטענים אלה של הבנק, ואף לא הצביע על סעד כלשהו המבוקש בגינם, ועל כן איני רואה טעם לדון במרבית טענות אלה.

המערער מבקש להשיג על החלטת בית המשפט מיום 14.3.12, לפיה הדיון הופסק תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות בסכום של 11,000 ש"ח, בשל כך שיום הדיונים לא נוצל בצורה ראויה. אין בסיס להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה זו. בעניין זה נקבע, כי "ככלל פסיקת ההוצאות נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שהתרשמה מדרך ניהול הדיון ע"י הצדדים. רק לעיתים נדירות תתערב ערכאת הערעור בפן זה של הכרעת בית משפט קמא" (ע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל, עמ' 21 (פורסם בנבו) (10.9.06)). מעיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטות בית המשפט קמא עולה, כי בית המשפט קמא עצר את הדיון באותו היום תוך חיוב המערער בהוצאות לאחר שהזהיר את ב"כ המערער דאז מספר פעמים ללא הועיל, ולאחר שקבע כי לא ניתן להמשיך ולקיים את החקירה הנגדית בשל אופן ההתנהלות באולם, שהביא למצב בו "כדי להבין את השאלות והתשובות על בית המשפט לריב על זכותו לעשות כן" (עמ' 31). המדובר, אם כן, בחיוב בהוצאות על סמך התרשמות ישירה של בית המשפט מאופן ניהול הדיון באולם, כאשר אין בפרוטוקול הדיון אין כדי לשקף את הדין והדברים בין הצדדים, אשר מנעו ניהול הליך תקין (עמ' 21). בנסיבות אלה, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור במסקנת בית המשפט קמא בעניין זה.

עוד מלין המערער על חיובו בתשלום הוצאות של 3,500 ש"ח בהחלטת בית המשפט מיום 11.6.12 (בקשות 23 ו - 27), בה נדחתה בקשתו לעיון מחדש בהחלטה לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות התביעה, עת נקבע, כי הדרך לתקוף את ההחלטה היא בקשת רשות ערעור. המערער טוען, כי ההחלטה בעניין זה ניתנה מבלי שבית המשפט קמא המתין למתן תגובתו, על אף שזכות תגובה כזו מוקנית לו בהתאם להוראות תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. אכן, מן הראוי היה כי בית המשפט קמא ימתין, טרם מתן החלטתו, לקבלת תגובתו של המערער. דא עקא, שהמערער לא פרט בערעור מדוע סבור הוא, כי באם היתה ניתנת לו אפשרות תגובה היה בכך כדי לשנות מקביעת בית המשפט קמא, כי עליו להשיג על ההחלטה בדרך של בקשת רשות ערעור והמתנה לקבלת תגובתו היתה מונעת את הטלת ההוצאות. על כן, אין המדובר במקרה החריג, בו יש להתערב בהוצאות שנפסקו.

גם ביחס לטענה שלא נפסקו הוצאות לחובת הבנק בעקבות הדיון מיום 29.4.12, לא מצאתי כי המדובר במקרה החריג אשר יש בו כדי להצדיק התערבות בשיקול דעת בית המשפט בפסיקת הוצאו משפט.

הערעור מכוון גם כלפי בוקאי והחברה בבעלותו. לא ירדתי לסוף דעתו של המערער בעניין זה, שכן הערעור אינו מגלה כל טענה של ממש כלפי בוקאי. המערער טוען, כי הוא ביקש ביום 12.4.09 מבוקאי לבצע פעולות, אך זה לא עשה כן; דא עקא, שלא ברורה הפניית הטענות בעניין זה כלפי בוקאי, בנסיבות בהן אין חולק, כי הבנק סרב לביצוע הפעולות ולא נטען כי בוקאי יכול היה לבצע פעולות אלה בניגוד לעמדת הבנק. עוד טוען המערער, כי בוקאי נרשם כמנהל התיק ולא כמשווק בלבד, אלא שהמערער לא הצביע על נזק שנגרם לו כתוצאה מכך, על כן איני רואה טעם לדון בה. מכאן, דין הערעור ככל שהוא מופנה כלפי בוקאי להידחות, ויש להצר על כך שהערעור הופנה כלפיו מלכתחילה.

ביום 25.7.16, לאחר הדיון בערעור וטרם מתן פסק הדין, הגיש המערער בקשה דחופה ביותר להגשת ראיה בטרם מתן פסק הדין. בבקשה זו מפנה המערער לשני מסמכים אשר קיימים בחומר הראיות של בית המשפט קמא אך לא צורפו לתיק המוצגים בערעור, ומפרט מדוע, לטעמו, על בית המשפט לעיין במסמכים אלה טרם מתן הכרעתו ומדוע יש במסמכים אלה כדי להוכיח את טענותיו. דין הבקשה להידחות. לטעמי, יש ממש בטענת הבנק, כי המדובר למעשה בנסיון נוסף להגשת סיכומי תשובה, וזאת על אף שבקשת המערער להגיש סיכומים אלה נדחתה ביום 12.7.16, ובר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחה אף הוא ביום 20.7.16. אף לא ברור לי מדוע המערער לא צירף מסמכים אלה מלכתחילה לתיק המוצגים שהגיש, או לכל הפחות ביקש להציגם במהלך הדיון, שכן לא שוכנעתי כי הצגתם נדרשת בשל טענות מפתיעות כלשהן שהועלו לראשונה במעמד הדיון בערעור; למעשה, המערער מציין במפורש כי המדובר בטענות שהועלו בפני בית המשפט קמא, אלא שהוא לא ציפה שהן יועלו גם בפני ערכאת הערעור.

סוף דבר, יש לדחות הערעור ככל שהוא נוגע לדחיית תביעת המערער (ת.א. 2462/09). המערער ישלם לחברה ולבוקאי, יחד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח להיום.

יש לקבל הערעור ככל שהוא נוגע לתביעת הבנק (ת.א. 3218/09). חיוב המערער לשלם לבנק סך של 63,875 ש"ח בצירוף ריבית, אגרת משפט והוצאות משפט בגין תביעה זו - בטל.

לעניין ההוצאות - בעקרון משחלק מערעור המערער התקבל וחלק נדחה, לא הייתי מחייבת בהוצאות. מצאתי לחייב בהוצאות, בשל העובדה שהמערער לא חדל להגיש בקשות שונות שוב ושוב, דבר שהצריך קבלת תגובתו של הבנק והטריח אותו שלא לצורך.

בנוסף, אף כי המערער התנצל על כך, איני סבורה שניתן לעבור לסדר היום על התנסחותו הבלתי ראויה כלפי בית המשפט קמא, ובהתנצלות אין די.

יחד עם זאת בהביאי בחשבון, את מכלול הנתונים, אני מחייבת המערער בתשלום הוצאות לבנק בסכום של 10,000 ש"ח להיום.

הערבון שהופקד ע"י המערער יועבר לבנק ולבוקאי בחלקים שווים ביניהם, באמצעות ב"כ.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ו, 14 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.