ת"א 23717-10-15

לפניי מחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם חתימתן של התובעות על כתב קבלה ויתור ושחרור, מונע מהן להגיש את התובענה מושא החלטה זו.

עסקינן בתביעת התובעות, יורשות על פי צו ירושה של המנוח מ.מ ז"ל, לקבלת פיצוי בגין נזקיו בתאונת דרכים שארעה ביום 5.12.11, אשר בעקבותיה, לטענתן, קיפח את חייו ונפטר ביום 15.12.11 (להלן "התאונה").

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת כמי שנטען שביטחה את המנוח בפוליסת ביטוח כדין.

בפתח כתב ההגנה טענה הנתבעת כי הצדדים הגיעו להסכמות סופיות לסילוק התביעה בעבר ועל כן דין התביעה להידחות ולו מטעם זה ועל כן נדרשת הכרעתי.

העובדות הרלוונטיות

בעקבות התאונה פנו התובעות לנתבעת בדרישה לקבלת פיצוי.

הצדדים הגיעו לכדי הסכמה באשר לסכום הפיצוי שישולם לתובעות בגין התאונה ומשכך, שלחה הנתבעת מכתב לב"כ התובעות דאז, אליו צורף כתב קבלה וסילוק על סך של 21,872 ש"ח (להלן "כתב הקבלה"), וביקשה ממנו להחתים את התובעות על כתב הקבלה, לאמת החתימה ולהשיבו בחוזר לנתבעת, מקור בלבד, לצורך ביצוע התשלום.

עיון בכתב הקבלה שנחתם, הנושא את שם הנתבעת והלוגו שלה, מלמד כי בסופו, לאחר חתימת התובעות, נדרש ב"כ התובעות לאשר כי הוא נחתם על ידי התובעות בנוכחותו, לאחר שקרא אותו בפניהן והסביר להן את תוכנו.

אין חולק כי התובעות חתמו על כתב הקבלה ביום 14.9.12 וכי בא כוחן אישר את חתימתן ביום 30.9.12. אין חולק גם כי ב"כ התובעות העביר את כתב הקבלה החתום לנתבעת וביקש כי התשלום יבוצע.

אציין כבר עתה כי הייתה קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים האם ב"כ התובעות מחק את המילה "בנוכחותי" בכתב הקבלה, אם לאו. מחלוקת זו הוסרה מעל הפרק והצדדים לא חלקו, בסופו של יום, כי ב"כ התובעות מחק את המילה "בנוכחותי" מכתב הקבלה. היינו, כתב הקבלה לא נחתם על ידי התובעות בנוכחות בא כוחן דאז.

לטענת הנתבעת, עוד בטרם נשלחה ההמחאה לב"כ התובעות ובטרם הגיע המועד לתשלום, היא הבחינה כי תאריך החתימה ותאריך אישור ב"כ התובעות אינו זהה ולכן לא ביצעה את התשלום ופנתה לב"כ התובעות וביקשה כי ייחתם כתב קבלה חדש. וכך כתבה הנתבעת לב"כ התובעות- "...שכן השטר שצורף לא נחתם בנוכחות עו"ד. למען הסר ספק, שטר שאינו נחתם בנוכחות עו"ד אינו קביל מבחינתו".

התובעות, יש לציין, טוענות כי ההמחאה נשלחה בפועל לבא כוחן ובוטלה לאחר משלוחה.

התובעות לא חתמו על כתב קבלה חדש (לטענתן משום שלאחר התייעצות עם עו"ד אחר הבינו כי הסכום המוסכם נמוך) ובפועל הנתבעת לא ביצעה כל תשלום מכוח כתב הקבלה שנחתם. רק לאחר הגשת כתב התביעה בתיק שלפניי בחודש אוקטובר 2015, ביקשה הנתבעת להפקיד את הסכום הנקוב בכתב הקבלה בקופת בית המשפט וזה הופקד.

הנתבעת טוענת כי חתימת התובעות על כתב הקבלה מקנה להן מחד את הזכות לקבל את הסכום הנקוב בו ומאידך מונע מהן את האפשרות להגיש את התובענה שלפניי.

בהתאם להחלטתי מיום 20.4.16 הגישו הצדדים את טיעוניהם בכתב ועתה נדרשת הכרעתי.

טענות הצדדים

הנתבעת טוענת כי כתב הקבלה שנחתם הוא חוזה לכל דבר ועניין המחייב את התובעות ולא ניתן לבטלו אלא על פי עילות הביטול הקבועות בדיני החוזים.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא בנקל יבטל בית משפט כתב ויתור, סילוק והפטר ואין זה המקרה החריג המצדיק את ביטולו.

לטענת הנתבעת, חתימת התובעות על כתב הקבלה מעידה על גמירות דעתן וקיבול הצעת הנתבעת לסילוק התובענה. לטענתה, ההסכמה בין הצדדים הייתה מלאה ולא נדרשה לה כל השלמה שהיא.

הנתבעת טוענת כי היא לא הייתה רשאית לטעון שכתב הקבלה שנחתם לא קביל (כפי שנטען על ידה בפועל) וכי אין כל נפקות לעמדת הנתבעת בניתוח המשפטי של שאלת תקפות כתב הקבלה.

הנתבעת טוענת כי יש לפרש את המונח "לא קביל" בו עשתה שימוש ככזה שמעיד על פגם טכני לכל היותר, ואינו מעיד על פגיעה מהותית בהתקשרות החוזית שבין הצדדים.

עוד לטענתה, כתב הקבלה החדש שהונפק היה זהה לחלוטין לזה שנחתם ואין לראות בו הצעה חדשה.

לחלופין טוענת הנתבעת כי אפילו קיים פגם הפוגע בדרישת המסוימות בבחינת "פרט חיוני לעסקה", אזי הפגם ניתן לריפוי בחתימה על כתב קבלה חדש, ועדיין כתב הקבלה שנחתם תקף ואינו ניתן לביטול.

הנתבעת טוענת כי היא לא שילמה את סכום הפשרה שהוסכם מאחר שלאחר בירור טלפוני עם בא כוח התובעות דאז, למדה כי הן משכו ידיהן מהתביעה וסיימו את ההתקשרות עם בא כוחן.

במענה לטענות הנתבעת התובעות טוענות כי הבהירו בזמן אמת, באופן חד משמעי, שהן דוחות את הצעת הפשרה של הנתבעת וכי כתב הקבלה לא השתכלל לכדי חוזה מחייב. עוד טוענות התובעת כי הבנה זו הייתה גם של בא כוחן הקודם.

התובעות טוענות כי גם אם נראה בכתב הקבלה כהצעה, הרי שלא היה קיבול בהתאם להצעה ואף הנתבעת בעצמה ציינה כי כתב הקבלה, כפי שנחתם, אינו קביל מבחינתה, שלחה כתב הקבלה חדש וסירבה לבצע את התשלום מכוחו.

טענה חלופית הנטענת על ידי התובעות היא כי גם אם יראו במשלוח כתב הקבלה החתום משום הצעה, הרי שהצעה זו לא התקבלה על ידי הנתבעת ומשכך לא נכרת חוזה מחייב.

התובעות מוסיפות וטוענות כי הנתבעת לא ראתה בכתב הקבלה משום חוזה מחייב, אחרת הייתה מבצעת את התשלום בסמוך לאחר שהתקבל בידיה. עוד טוענות התובעות כי, אילו הייתה הנתבעת רואה בכתב הקבלה משום מסמך מחייב הייתה מפקידה בקופת בית המשפט את הסכום הנקוב בו בערכים ריאליים, קרי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום הקבוע בו. משלא עשתה כן והפקידה בשנת 2016 את הסכום הנקוב בכתב הקבלה משנת 2012 ניתן להבין כי אף היא אינה סבורה שקיימת לה חבות מהתקופה הסמוכה למועד חתימת כתב הקבלה.

התובעות מוסיפות וטוענות כי בסמוך לאחר הגשת התביעה שלפניי ניהלו הצדדים משא ומתן לסיום התיק בהסכמה, שלא צלח. לטענתן, לו הייתה נכונה עמדת הנתבעת כפי שהיא מוצגת עתה, וודאי שהייתה מעלה טענה זו בפני התובעות וזאת היא לא עשתה.

לטענת התובעות, אימות חתימה על ידי עורך דין של כתב הקבלה הוא מהותי מאין כמוהו ואין המדובר בפגם טכני ואף התנהגות הנתבעת מלמדת כי זוהי גם גישתה- הדרישה לחתום על כתב קבלה חדש והימנעות מביצוע התשלום.

לטענת התובעות הן לא היו שלמות עם הפשרה שהושגה והעובדה שחתמו שלא בנוכחות עורך דין ומבלי לקבל הסברים כנדרש מלמדת כי הן לא גמרו בדעתן להתפשר עם הנתבעת.

טענה נוספת של התובעות היא כי בטענות הנתבעות יש משום טענות עובדתיות חלופיות האסורות על פי הדין.

במישור המדיניות השיפוטית הראויה, טוענות התובעות, כי סכום הפשרה מוטה באופן קיצוני לטובת הנתבעת וכי מכוח חובת תום הלב המוגברת המוטלת על הנתבעת כמבטחת, אין מקום לניסיונה לאכוף את הצעת הפשרה שהתובעות אינן מקבלות.

הנתבעת מוסיפה ומשיבה לטענות התובעות וטוענת כי חזקה על בא כוח התובעות שהסביר להן את משמעות חתימתן גם אם לא חתמו בנוכחותו וכי חזקה על התובעות שלו סברו שסכום הפשרה מקפח אותן לא היו חותמות. לטענתן הנתבעת, בטרם סוכם על הסכום הסופי לסילוק התביעה העבירה הנתבעת לתובעות כתב קבלה על סך של 10,000 ₪, אשר לא נחתם ולטענתה הדבר מדבר בעד עצמו.

על בסיס טענות אלו ביקשה הנתבעת כי יקבע שבין הצדדים נחתם חוזה לכל דבר ועניין וכי זכאות התובעות מוגבלת לסכום המוסכם ביניהם ואילו התובעות ביקשו לדחות טענה זו ולאפשר להן לדון בטענותיהן במסגרת ההליך שלפניי.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכלל טענות הצדדים, לרבות בנספחים לטיעוניהם, באתי לכדי מסקנה כי דין עמדת הנתבעת להידחות.

אכן, צודקת הנתבעת כי כתב קבלה בעיקרו הוא חוזה לכל דבר ועניין. על מנת שחוזה ישתכלל בין צדדים נדרשים הצעה וקיבול. כן נדרשת מסוימות בהצעה וגמירות דעת הצדדים להתקשר באותו החוזה. השאלה היא האם כתב הקבלה שלפניי עומד בדרישות האמורות ולדידי התשובה לכך שלילית.

באשר להצעה וקבלתה- לדידי ההצעה מורכבת מכלל התנאים המפורטים בכתב הקבלה, לרבות התנאי הנדרשים לאישור עורך הדין כמפורט בה. עובדה היא כי כאשר התובעות לא מילאו אחר מלוא הוראות ההצעה, כמפורט בכתב הקבלה, הודיעה להן הנתבעת כי היא אינה רואה בכך משום חוזה מחייב ודרשה שההצעה תתקבל במלואה, תוך מילוי כל התנאי המפורטים בה, לרבות אישור עורך הדין באופן מדוקדק. משכך, נשלח כתב קבלה חדש.

משמע, מקום שלא מולאו כל התנאים המפורטים בה על ידי התובעות, כמקשה אחת, לא ניתן לראות בכך משום קיבול ומשכך לא השתכלל הסכם מחייב.

ויודגש, אישור עורך הדין בהתאם לתנאים המפורטים בכתב הקבלה הם בבחינת תניה ככל התניות בהסכם שבין הצדדים . איני רואה בכך משום אישור פורמלי וטכני, קל וחומר כאשר הנתבעת עומדת על כך שבמסגרת האישור עורך הדין יאשר שהוא הסביר לתובעות את תוכן ההסכם.

אוסיף ואציין כי אפילו נראה בכתב הקבלה שנחתם, כפי שנחתם, משום הצעה (חדשה) של התובעות הרי שאין מחלוקת כי הצעה זו לא התקבלה על ידי הנתבעת, אשר עמדה על חתימה על כתב קבלה חדשה.

באשר לגמירות הדעת- טוענות התובעת כי הן לא גמרו בדעתן לסיים את תביעתן בסכום המוצע, אולם אין ביכולתי לקבל טענתן זו. אפילו התובעות התלבטו בסופו של יום הן הסכימו לסיום התיק בפשרה בסכום שהוצע ואף חתמו על כתב הקבלה. חתימת התובעות על כתב הקבלה הייתה לאחר שבא כוחן הסביר להן את המשמעות, שהרי עורך הדין אמנם מחק את המילה "בנכחותי" אולם הוא לא מחק את המלים "...וזאת לאחר שקראתי בפניו/ה את כתב הקבלה והסברתי לו/ה את תוכנה".

מנגד, גמירות הדעת של הנתבעת הייתה כי מקום שכתב הקבלה ייחתם כנדרש ותוך מילוי התנאים הקבועים בו- כתב הקבלה נחתם בנוכחות עורך הדין, בוצעו ההסברים הנדרשים ומועדי החתימה של התובעות ועורך הדין זהים- או אז יתקשרו הצדדים בהסכם מחייב לפיו על הנתבעת לשאת בתשלום המוסכם.

התנהגות הנתבעת כפי שהיא מפורטת לעיל- הדרישה לחתום על כתב קבלה חדש ואי ביצוע התשלום- מלמד באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים, כי גמירות הדעת של הנתבעת הייתה כי לא ראתה בכתב הקבלה, כפי שנחתם, משום הסכם מחייב.

כאן אציין כי אין ביכולתי לקבל את טענת הנתבעת שהיא לא שילמה את סכום הפשרה מאחר שלמדה שהתובעות משכו את ידיהן מהתביעה וסיימו את ההתקשרות עם בא כוחן. דומה כי טיעון זה נולד לצורך הדיון שלפניי ודומה גם שאין צורך להרחיב את היריעה בדבר הקושי בטיעון זה.

ככל שהנתבעת סברה שכתב הקבלה מהווה הסכם מחייב בין הצדדים לא היה לה כל בסיס לסבור כי "התובעות משכו ידיהן מהתביעה" וגם לא הייתה לכך כל רלוונטיות, שכן קיים הסכם ועל הנתבעת למלא אחר הוראותיו.

בנוסף, אין כל קשר בין התקשרות התובעות עם בא כוחן לבין חובתה של הנתבעת לשאת בתשלום, מקום שהיא סבורה שהיא חבה בו.

טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעת היא כי אי מילוי התנאים הנדרשים באישור עורך הדין הוא לכל היותר פגם טכני. גם לטענה זו אין מקום שהרי הנתבעת בעצמה עמדה על חתימת כתב קבלה חדש. ככל שסברה כי המדובר בפגם טכני מדוע נדרשו התובעות לחתום על כתב קבלה חדש?! וכן מדוע לא בוצע התשלום על ידי הנתבעת, אלא לאחר הגשת התובענה שלפניי?! הרי אם השתכלל חוזה בין הצדדים חבה על הנתבעת החובה לבצע את התשלום בהתאם לחוזה. משלא ביצעה את התשלום הרי שהיא בעצמה מביעה דעתה לכך שלא השתכלל כל חוזה.

בנוסף ולגופו של עניין, מקביעתי בסעיף 38 להחלטה זו עולה כי סבורני שאין עסקינן בפגם טכני, אלא מהותי.

אשר על כן אני קובעת כי בנסיבותיו של התיק שלפניי, הצדדים לא התקשרו ביניהם בהסכם סופי ומוחלט לסיום התיק בפשרה ועל כן אין כל מניעה מניהול ההליך.

בטרם סיום אציין כי נתתי דעתי לטענות הנתבעת כי, אילו היה המצב הפוך והנתבעת הייתה מסרבת לשלם על בסיס כתב קבלה שכזה, היה בית המשפט מחייבה לבצע את התשלום. סבורני כי לא ניתן לקבוע שכך הוא באופן גורף. כל מקרה לנסיבותיו ועל בית המשפט לבחון היטב את העובדות הרלוונטיות ואת מארג היחסים הייחודי שבין המבוטח, או מי שבא בנעליו, לבין המבטחת. לכן, אין לגזור בהכרח גזירה שווה מהמקרה שלפניי לסוג המקרים הנכללים בדוגמת הנתבעת.

כן נתתי דעתי לטענות הצדדים באשר לכך שהאופן שבו ראו הצדדים וב"כ התובעות את המצב המשפטי של הסיטואציה המתוארת והשפעת הניתוח המשפטי שבוצע על ידם על המסקנה המשפטית הראויה ובכל הכבוד הראוי אין ביכולתי להסכים לטענות אלו. הקביעה מסורה לבית המשפט ולו בלבד.

עוד נתתי דעתי לטענות התובעות באשר לעובדה שלו סברה הנתבעת שכתב הקבלה מחייב, הייתה מפקידה בקופת בית המשפט את הסכום הנקוב בכתב הקבלה בערכים ריאליים וגם לא הייתה מנהלת משא ומתן. אמנם יש טעם בטענות אלו, אם כי מסקנתי מבוססת על התנהגות הנתבעת עד להגשת התביעה, שכן די בה כדי ללמדנו שגם לגישת הנתבעת לא השתכלל חוזה מחייב ואילו הטענות האמורות נוגעות לשלב שלאחר הגשת כתב התביעה.

נוכח המפורט לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעת וההליך ימשך כסדרו. הנתבעת תישא בהוצאות התובעות בסכום של 4,000 ₪ בגין הגשת הטיעונים שלפניי שישולמו בתוך 30 יום.

התובעות יגישו תחשיב נזק מטעמן עד ליום 1.12.16.

הנתבעת תגיש תחשיב נזק מטעמה עד ליום 1.1.17.

לתחשיבי הנזק יצרפו הצדדים את כלל המסמכים הרלוונטיים.

נקבע לקדם משפט נוסף ליום 25.4.17 בשעה 09:30.

תזכורת פנימית ליום 2.12.16.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ו, 15 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.