ש' נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ ואח'

התובע עבד בסניף רמי לוי בבני ברק כבודק חשבוניות קנייה ביציאה מהסניף. במהלך עבודתו פגעה בו אחת הקונות עם עגלת קניות עמוסה וגרמה לו נזק ברגל. השאלה המרכזית שבמחלוקת היא האם המעביד אחראי לפגיעה זו.

לאחר שמיעת הראיות מצאתי לקבל את התביעה שכן שוכנעתי כי בזמן התאונה ישב התובע על כיסא נמוך שהגדיל מאוד את הסיכון ואת הנזק לברך. טענות אחרות של התובע, כמו דרישתו לגדר את עמדת השומרים היו בלתי סבירות ונדחו.

התובע והתאונה

1. התובע יליד 1/6/38, כבן 78. כבן 73 ביום התאונה.

2. במועד התאונה עבד כבודק חשבוניות קנייה ביציאה מסניף בני ברק של הנתבע 1. רובנו מכירים את הסיטואציה – בסיום הקניה בסופר-מרקט מגלגלים את עגלת-הקניות לכיוון היציאה, שם עומד אדם שמעיין בחשבונית הקנייה, בוחן את העגלה, מחתים את החשבונית ומאפשר לנו להמשיך לדרכנו. זו הייתה עבודתו של התובע.

3. ביום שני, כ"ד חשוון תשכ"ב, 21/11/11, בערב עבד במשמרתו ולצדו עובד נוסף בשם סמי כליף, שאף הוא בדק חשבוניות.

4. בשלב כלשהו, בסביבות השעה 20:30 בערב, פגעה אחת העגלות בברך שמאל של התובע.

    

    

5. כתוצאה מהתאונה נגרם נזק נוירולוגי לרגל והתובע החל סובל מרגל שמוטה (droop foot). המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות זמנית בשיעור 100% למשך ארבעה חודשים (עד 22/3/12). בהמשך נקבעה נכות צמיתה בשיעור 20% לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 בשל פגיעה בעצב הגורמת לצניחת כף הרגל.

6. הצדדים הגישו חוות-דעת ובעקבות ממצאיהן הסכימו כי הנכות הרפואית היא בשיעור 18%.

7. התובע סובל מבעיות בריאות שאינן קשורות לתאונה והוכר בענף נכות כללית במל"ל כנכה בשיעור 69% עוד לפני התאונה. מטעמים כלכליים בחר לקבל קצבת זקנה ולכן אינו מקבל קצבת נכות.

   אחריות

8. מושכלות ראשונים בנוגע לאחריות מעביד ידועות ונוכל לקצר. מעביד נדרש לספק סביבת עבודה בטוחה וחובה עליו לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה. בכלל זה עליו לוודא כי ציוד העבודה תקין, לספק אמצעי הגנה מתאימים, להנהיג נהלי עבודה בטוחים ולתת לעובדיו הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים במקום העבודה ולדרכים להימנע מהן (ע"א 663/88 שירוזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225 [1993]; ע"א 154/88 נדל נ' פיסובי, [1992]; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית, פ"ד מח(1) 415 [1993]). מדובר בחובה רחבה שנועדה להגן על העובד גם מפני רשלנות שלו ושל אחרים (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 [1988]). עם זאת הובהר כי "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת" (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 [10/6/93]). המעביד אינו מבטח ויש להימנע מקירוב "דיני הרשלנות לאחריות מוחלט, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזי והסוציאלי" (ע"א 9073/09 אסותא נ' שרף [14/6/11]). המעביד חייב אפוא לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק סכנות שניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה, אולם "יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 [1984]). "השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה" (ע"א 559/77 למפרט נ' מ"י, פ"ד לג(3) 649 [1979]).

   נשוב לענייננו

9. מוסכם שהתאונה ארעה כאשר התובע "שמר ביציאה מהחנות. לקוחה יצאה עם עגלה עמוסת מצרכים ופגעה בברך רגל שמאל..." (דו"ח אירוע של המעביד, שצורף כנספח ב' לראיות התובע).

    

10. מוסכם גם כי פגיעה של עגלת-סופר עמוסה ברגל של עובד או לקוח היא סכנה צפויה הנובעת מן השימוש בעגלות (עדות מר לוי מטעם הנתבעים בעמ' 19, 19-18).

11. ברי כי לא ניתן לשלוט על הדרך שבה הקונים "נוהגים" בעגלות ואין אפשרות למנוע לחלוטין פגיעת עגלה בעובדים או קונים. מכאן שבהתאם לדיני הנזיקין אין להטיל על בעליו של סופר אחריות לכל פגיעת עגלה שכן הדבר שקול לאחריות מוחלטת. הבעלים יהיה אחראי רק אם לא נקט אמצעים סבירים להפחתת הסיכון במידת האפשר (למשל – הקפיד על עגלות תקינות, לא יצר עומס קונים שהגדיל את הסיכוי לפגיעה וכו').

12. הדברים דומים בנוגע לפגיעת עגלה בבודקי חשבוניות כמו התובע. זו סכנה הנובעת מאופי העבודה שמחייב עמידה באזור שאליו מתנקזות עגלות עמוסות רבות ולא ניתן למנוע אותה לחלוטין. דרישת התובע ל"לגדר" או "למגן" את מקום עמידתו כדי להגן עליו מפני כל פגיעה אינה מבוססת בדין או בחוות-דעת בטיחותית; ואני מקבל את טענת הנתבעות כי התקנת מחסום שכזה מחייבת אישור של רשויות התכנון והבטיחות שכן עשויות להיות לה השפעות משמעותיות על בטיחות הקונים ורווחתם (עמ' 19, 32-28). התקנת גדר שכזו עשויה, למשל, דווקא להגדיל את הסיכון לקונים משום שהם עלולים להיכשל בה ומשום שהתורים ביציאה יגדלו; היא עשויה להגדיל את הצפיפות בסופר-מרקטים גדולים דבר שיפגע ברווחת הציבור כולו ואף יגדיל את הסיכון לפגיעה מעגלה בתוך הסופר – אותו סיכון שרצינו למנוע לגבי היציאה בלבד; ויש לה עלויות כלכליות לא מבוטלות. עם זאת, ניתן לנקוט צעדים אחרים לצמצום הסיכון, והקל שבהם הוא שהבודקים ישבו על כסאות גבוהים שמקטינים את אפשרות הפגיעה ואת הנזק שעלול להיגרם ממנה משום ששטח החשיפה לעגלות קטן יותר. ואכן, בתמונות שהוגשו יחד עם תצהיר התובע ניתן לראות כי כיום נעשה בסניף שימוש בכיסא גבוה שכזה.

13. השאלה היחידה היא אפוא אם בנסיבות המקרה המעביד נקט באמצעים סבירים לצמצומה של הסכנה הצפויה, וכדי להשיב עליה יש לקבוע ממצאים בנוגע לנסיבותיה המדויקות של התאונה.

14. המעביד לא מסר גרסה מפורטת בנוגע לתאונה. העד מטעמו, מר יהודה לוי, מנהל הסניף, העיד על נהלי העבודה בסניף אולם כלל לא הכיר את התובע לפני התאונה (עמ' 17, 26) ולא ידע למסור פרטים קונקרטיים על התאונה עליה שמע לאחר מספר ימים מצד שלישי ("יש מנהלת כוח-אדם שמטפלת בדברים האלה. ידעתי שקרה משהו אבל לא לעומק" (עמ' 19, 9; עמ' 20, 20)). גב' אביבה בלנסי, מנהלת כוח האדם (עמ' 18, 24) ומר מורג אמין, מנהל המשמרת (עמ' 21, 14), שעשויים היו להכיר את פרטי התאונה, לא זומנו לעדות.

     

     

15. אנו לומדים על התאונה מפי התובע והעד מטעמו, מר סמי כליף, שעבד עמו והיה עד ראיה לתאונה, וטענתה המרכזית של הנתבעת היא כי בגרסאותיהם נפלו סתירות ולא ניתן לתת בהן אמון. הפער המרכזי שעליו מצביעה הנתבעת הוא בכך שבתצהירים (ובכתב התביעה) נכתב שהתובע "עמד" ואילו בבית-המשפט העידו התובע ומר כליף כי התובע "ישב" בזמן התאונה. סתירה נוספת נגעה לנסיבות התאונה עצמן. בתצהיר התובע נכתב כי התובע ראה את העגלה ברגע האחרון מגיעה במהירות ולכן לא יכול היה להתחמק מפגיעה (סעיפים 30 ו-31) ואילו בעדותו אמר כי כלל לא ראה את העגלה אלא רק חש פגיעה ברגל (עמ' 11, 13 ואילך). גרסה נוספת שמענו ממר כליף שבתצהירו תאר את הפגיעה באופן לאקוני אך בבית-המשפט סיפר שהתובע נפגע מלקוחה שהמתינה ונדחפה על ידי לקוח אחר. "היתה אישה שבאה עם העצבים וזה אחריה גם עצבים. גב' תעברי כבר והיא אמרה לו מה אתה צועק יש פה מישהו צועק והוא דחף אותה והיא דחפה אותו. היא לא עשתה את זה בכוונה אלא מישהו דחף אותה על ר' הוא לא התכוון אבל זה עצבים שמחכים הרבה זמן" (עמ' 7 משורה 28). הנתבעת מצביעה על סתירות נוספות כמו עדותם של התובע ומר כליף בנוגע למיקומם המדויק בזמן התאונה (לפני או אחרי דלת הסניף) המנוגדים לנוהג בסניף כפי שתיארו מר לוי.

16. בחנתי את הדברים, ומתוך שאני ער לסתירות שבין התצהירים לבין העדויות בבית-המשפט ולמשקל העובדה שהגרסאות בבית-המשפט הן גרסאות כבושות, מצאתי בכל זאת להאמין לדברים האותנטיים שנשמעו באולם ולקבוע כי התאונה ארעה כאשר התובע ישב על כיסא נמוך במרכז המעבר, באופן שהגביר את הסיכון וגרם לנזק ברגל. עיון בתצהירים מעלה כי נטענו בהם טענות עובדתיות שמטרתן לנסות ולייצר אחריות ולא שוכנעתי כי הם משקפים את התיאור העובדתי שאליו כיוון התובע. התרשמתי כי דווקא העדויות באולם שניתנו באופן ספונטאני ובמענה לחקירה הנגדית שיקפו גרסה נכונה ואמינה יותר, ומצאתי כי הפער בין גרסתם של מר כליף לגרסת התובע ניתן ליישוב והדברים אף עולים בקנה אחד. כך, בין השאר, שניהם העידו כי התובע ישב בזמן התאונה ושניהם הצביעו על אותו כיסא רגיל שהיה באולם כדי להמחיש את גובה הכיסא עליו ישב בזמן התאונה (מר כליף בעמ' 8, 16 והתובע בעמ' 11, 10, אם כי בהתחלה העיד שאינו זוכר על איזה כיסא ישב – עמ' 10, 2). הדברים לא נאמרו מיוזמתם אלא במענה לחקירה נגדית, ובפועל זכו לתמיכה בעדותו של מר לוי, מנהל הסניף, שנשאל אילו לקחים הופקו מן התאונה והשיב "אין פה מה להפיק חוץ מזה להזהיר אותם כל הזמן שהכסא יהיה בצד ולא באמצע. לא כמו שש' היה יושב על הכיסא ככה (מדגים שכיבה על הכיסא)". מדברים אלו עולה בבירור כי התובע נהג לבצע עבודתו בישיבה על כיסא וכי אין מדובר בכיסא גבוה שכן על כיסא גבוה לא ניתן להשתרע כפי שהדגים מר לוי. מדברי המנהל עולה גם כי התובע היה ממוקם במרכז המעבר ולא בצד, דבר שכמובן הגדיל את הסיכון לפגיעה ביציאה הצפופה.

     

17. גם תיאור התאונה שמתאר מר כליף בעדותו – דחיפה בין קונים שהובילה לפגיעה מפתיעה שהתובע לא ראה (עמ' 7, 28 ועד עמ' 8, 14), תואם את עדות התובע כי לא ראה את העגלה המתקרבת אלא רק חש פגיעה ברגל (בעמ' 11). הדברים אמנם סותרים לחלוטין את גרסת התובע בתצהירו, ברם, התרשמתי כי שני העדים שנעדרים הבנה משפטית או הבנה של הדקויות הנדרשות להטלת אחריות העידו בעל-פה עדות אוטנטית ואמינה ובפועל הם גם שללו טענות שעלו בתצהיר כדי לסייע בהטלת האחריות על הנתבע (כמו, למשל, הגעת העגלות במהירות או העובדה שלא ניתן להבחין בעגלות) ובכך העידו נגד אינטרס התובע. יתר הסתירות, כמו הבדלים במקום ישיבתו של התובע ועמידתו של מר כליף ביום התאונה (לפני או אחרי הדלת) היו שוליים, וסביר כי נבעו מחלוף הזמן ומהעובדה שמדובר בפרטים שלא בהכרח שמים אליהם לב.

18. סיכום הראיות מוביל למסקנה כי התובע ישב סמוך ליציאה מהסניף על כיסא רגיל ומעט לתוך במעבר. אופן ישיבה זה הגדיל מאוד את הסיכון. ואכן, מהראיות עלה כי היום יושבים בודקי החשבוניות על כיסא גבוה (שנראה בתמונות שהוגשו) "בצד ולא באמצע" כפי שהעיד המנהל. אם התובע היה יושב בצורה זו ביום התאונה סביר שזו הייתה נמנעת, ולכל הפחות שהנזק היה נמוך בהרבה שכן העובדה שהתובע ישב על כיסא נמוך גרמה לעגלה לפגוע בברך בעוצמה וכך לגרום לפגיעה הנוירולוגית. על כיסא גבוה סביר שהברך לא הייתה נפגעת והנזק היה אחר לחלוטין (אם בכלל).

19. הואיל ואמצעי הישיבה, שיטת העבודה ומיקום הבודקים הוכתבו כולם על ידי המעביד, נוכח חובת המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה כולל סיכונים הנובעים מרשלנות אחרים, והואיל ושימוש באמצעים פשוטים כמו כיסא גבוה והקפדה על ישיבה בצד המעבר היו עשויים למנוע את התאונה או לפחות להקטין את הנזק, מוטלת על המעביד אחריות לתאונה. כאמור לעיל, אין ספק שלא ניתן למנוע כל תאונה ותאונה וכל פגיעה של עגלה אולם במקרה הנוכחי שוכנעתי כי נקיטת אמצעים קלים ופשוטים הייתה יכולה להפחית את הסיכון באופן משמעותי ולכן מוטלת אחריות על המעביד.

20. לא מצאתי מקום לייחס אשם תורם כלשהו לתובע. ההלכות בעניין אשם תורם ידועות גם הן – "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה..." (ע"א 665/80 מפעלי קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 [1982]. וכי אשם תורם יוטל רק "במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופיריור כבלים נ' אלבז [2010]), למשל כאשר המעביד סיפק לו את כל האמצעים להימנע מהתאונה אך הוא לא השתמש בהם. במקרה הנוכחי אין כל סיבה לייחס לתובע אשם תורם. התובע פעל בהתאם לשיטת העבודה המקובלת, השתמש בכיסא שסיפק לו המעביד, ולא הועלתה כל טענה כי פעל בניגוד להנחיות המעביד ולהוראותיו. נהפוך הוא. הוכח כי המעביד לא העיר לתובע על שיטת העבודה ולא העביר תדריכי בטיחות כלשהם.

    נוכח כל האמור לעיל נקבע כי המעביד אחראי לתאונה.

    נזק

21. לתובע נכות בשיעור 18% ברגל בשל רגל שמוטה. מדובר בנכות תפקודית שמקשה על השימוש ברגל, ובכלל זה עמידה יציבה, הליכה ממושכת ואפילו קצרה, סחיבת משאות קלים כמו קניות ועוד.

22. התובע, כיום בן 78 ובמועד התאונה בן 73. עוד לפני התאונה סבל מבעיות בריאות רבות אך התפרנס במומו וחרף גילו והרוויח שכר של כ-4,361 ₪ לחודש (כאמור בסיכומיו).

23. בחינת ההיסטוריה התעסוקתית מלמדת כי היה מובטל למשך שנים רבות עד שהחל בעבודתו אצל הנתבעת 1 ביוני 2010, כשנה לפני התאונה. לאחר התאונה פוטר. אחרי כן החל לעבוד כאיש אחזקה בבריכת שחיה טיפולית (ספיבק). לטענתו הרוויח 3,200 ₪ ועבד כארבעה חודשים עד אשר נאלץ לעזוב את עבודתו בשל הקושי שנגרם מהפגיעה ברגל. לא הוצגו ראיות ברורות לגבי עבודה זו. מ-22/4/13 עובד בחלוקת עיתונים בשכר של כ-1,500 ₪ לחודש.

    ראשי הנזק

24. הפסדי השתכרות: בחישוב הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד יש לתת ביטוי לגילו ולמצבו הבריאותי של התובע שיש להם השפעה כפולה. מחד גיסא, לא ברור עד מתי היה ממשיך לעבוד אצל הנתבעת ואם לא היה מפוטר בשלב כלשהו נוכח גילו. מאידך גיסא, הנה אדם שמוכיח רצון עקבי להשתלב במעגל העבודה חרף גילו המתקדם ומגבלותיו הגופניות, ובמובן זה יש לראות בנתוניו מעין "גולגולת דקה" שכן מרגע שפוטר יש לו קושי גדול במיוחד להשתלב בעבודה אחרת. חישוב הפסדי ההשתכרות המלאים על-יסוד נתוני ההשתכרות מעלה כי ההפסד הוא כ-178,638 ₪ (13 חודשים הפסד השתכרות מלא, ארבעה חודשים בהם עבד בבריכה הפסד של 1,161 ₪ לחודש וליתרת התקופה בה עבד בחלוקת עיתונים הפסד של 2,861 ₪ לחודש). עם-זאת, נוכח גילו המתקדם שגורר חוסר ביטחון תעסוקתי, בשל העובדה כי בכל זאת השתלב בעבודה פיסית כאיש תחזוקה בבריכה ובעבודה בעמידה כמחלק עיתונים, הואיל ואין ראיות לניסיונות להשתלב בשוק העבודה או לסיבה שבעטיה פוטר מעבודתו בבריכה, ובהתחשב בנכות שעומדת על 18% ובכך שמדובר בראש נזק ספציפי נפסק פיצוי של 100,000 ₪ המשקף 55% מהחישוב האקטוארי הנ"ל ולמעלה מכפל החישוב לפי הנכות. לתקופת העתיד נפסק פיצוי של 34,539 ₪ המשקף נכות תפקודית של 36% (כפול מהנכות הרפואית) עד גיל 80. לסכומים אלו נוספים הפסדי פנסיה בסך 16,123 ₪.

     

25. הוצאות רפואיות: התאונה היא תאונת עבודה והתובע זכאי לטיפולים במסגרת קופת חולים ולהחזרי הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. בנסיבות העניין, נוכח הפגיעה והנכות, בהעדר ראיות להוצאות ומשהודה התובע כי אינו עובר היום טיפולים כלשהם (עמ' 18, 15) נפסק פיצוי בסך 5,000 ₪.

26. הוצאות נסיעה: הפגיעה ברגל גורמת קושי בהתניידות, מקשה על הליכות ולעתים גם על שימוש בתחבורה ציבורית. לפיכך, ובהתחשב גם בגילו, נפסק פיצוי של 16,000 ₪ המשקף הוצאה של 200 ₪ לחודש לעבר ולעתיד.

27. עזרת הזולת: התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה סבל מכאבים קשים וכי עד היום מתקשה לבצע פעולות פשוטות אותן נהג לבצע עובר לתאונה כולל דאגה וטיפול במשק הבית ולכן נדרש לעזרה מוגברת מרעייתו וילדיו. לא הוצגו ראיות להוצאות בעין והתובע הודה בשאלון כי לא העסיק עד כה עזרה בשכר. בהתחשב בנתונים אלו, בטיב הפגיעה שאכן מקשה על תפקוד בחיי היום יום ובוודאי מחייבת עזרה מוגברת, אך גם ביתר בעיות הבריאות שהקנו 69% נכות עוד לפני התאונה, ובגילו המתקדם, נפסק פיצוי בסך 10,000 ₪ לעבר ופיצוי בסך 61,000 ₪ לעתיד, המשקף עזרה של שלוש שעות שבועיות (מדובר בעזרה מעבר למה שהיה צפוי להזדקק ממילא נוכח מחלותיו וגילו).

28. כאב וסבל: נפסק פיצוי בסך 90,000 ₪.

    סך נזקי התובע: 332,662 ₪

29. ניכויים: בגין התאונה קיבל התובע קצבאות נכות מעבודה מהוונות בסך 42,758 ₪ (משוערך).

    סך נזקי התובע לאחר ניכויים: 289,904 ₪. 

    סוף דבר

30. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 289,904 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 68,000 ₪ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪. בקביעת שכר הטרחה נתתי דעתי להסכם שכר הטרחה שבין התובע לבין בא-כוחו אך מאחר ומצאתי כי ההסכם חורג מהמקובל בתביעות מסוג זה ומהיקף ההליכים שבתיק נפסק שכ"ט ששיקף את ההליך ואת הנורמה המקובלת (וזאת אף מבלי שנדרשתי להוראת ההסכם שבה חויב התובע לשלם שכר-טרחה גם על שכר הטרחה שנפסק).

31. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ו, 25 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.‏