ת"א 51500-01-12 ג' נ' ג'

רקע

1. התובעת ("ר'") היא בתם של המנוח י' ג' ("המנוח") ושל אלמנתו, צ' ג' תבדל"א ("צ'"). הנתבעת ("ע'") היא גיסתה לשעבר של ר' וכלתם לשעבר של המנוח ושל צ'. ע' רשומה כבעלים של דירה ברחוב העלייה 19א בת גלים, חיפה, הידועה כחלקה 34/5 בגוש 10919 ("הדירה") ותביעתה של ר' היא לאכוף על ע' התחייבות שנתנה האחרונה ביום 19.4.07 להעביר את הזכויות בדירה ללא תמורה לר'. ע' מצדה הגישה נגד ר' ונגד צ' והמנוח תביעה שכנגד שבה היא עתרה לביטול התחייבותה להעביר את הזכויות בדירה, ובנוסף, לתשלום סכום של 300,000 ₪ המורכב, כך נטען בתביעה שכנגד, מיתרת חוב הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה ומתשלומי חוב המשכנתא שבהם נשאה ע' בתקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התביעה שכנגד.

    

2. כפי שעוד יוסבר בחלק אחר של פסק הדין, הדירה נרכשה בשנת 1997 על פי חוזה שנחתם בין המנוח לבין בעליה הקודמים של הדירה, אולם מסיבות שגם הן תוסברנה נרשמה הדירה ביום 10.8.04 בשמה של ע', שבאותה עת הייתה נשואה לא' ג' ("א'"), בנם של המנוח ושל צ'. המנוח וצ' התגוררו בדירה מיום רכישתה, וצ' מתגוררת בה גם בעת כתיבת פסק דין זה. ביום 15.1.12 שלח עו"ד ע' ירון בשמה של ע' מכתב דרישה לפינוי הדירה, בנימוק שע' היא הבעלים היחיד של הדירה וכי הם משתמשים בדירה מבלי שהם משלמים עבורה, ולכן עליהם לפנותה לאלתר. על רקע זה הגישה ר', ביום 26.1.12, את התובענה הנוכחית ואתה בקשה לצו מניעה זמני שימנע מע' לנקוט נגד המנוח וצ' צעדים לפינוים מהדירה. ביום הגשת הבקשה ניתן צו ארעי עד לדיון בבקשה במעמד הצדדים, ובדיון שהתקיים ביום 2.4.12 הסכימו הצדדים שהצו הארעי יעמוד בתוקפו עד שיינתן פסק דין בתובענה. לאחר מכן נעשו במשך תקופה ממושכת ניסיונות להביא את הצדדים לכלל הסדר שייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית, אלא שכל אלה עלו בתוהו, ובסופו של דבר התברר שאין מנוס מבירור ההליך עד תומו.

    

3. הערת רקע נוספת, שכפי שיוסבר לא ניתן להפריז בחשיבותה, נוגעת להתפתחות שחלה לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים ולפני שניתן פסק הדין. כפי שהסתבר, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ("הבנק"), שלטובתו נרשמה משכנתא על הדירה להבטחת פירעון הלוואה שנטלו ע' וא', פתח בהליכי מימוש המשכנתא על רקע העובדה שע' חדלה לשלם את תשלומי החזר הלוואת המשכנתא (תיק הוצל"פ 500710-11-15 בלשכת ההוצל"פ בחדרה). בגדר הליכי המימוש עתר הבנק וקיבל צו לפינוייה של צ' מן הדירה, וביום 9.6.16 עתרה ר' לצו מניעה כנגד הפינוי. ביום הגשת הבקשה הוריתי על קיום דיון ביום 14.6.16, בהשתתפות כל הצדדים בהליך זה ובאי כוחם וכן גם באי כוח הבנק. לדיון התייצבו באי כוח הצדדים בהליך וכן ר' וצ', באת כוח הבנק וכן עורכת דין הגב' ח' שווקי, שלדבריה היא מייצגת את ר' ואת צ' בהליך מימוש המשכנתא. בא כוחה של ע' הודיע כי כפי שנמסר בהודעה שהוגשה קודם לכן לבית המשפט, באי כוחה אינם מייצגים אותה בעניין כלשהו הנוגע להליכי מימוש המשכנתא. בתום הדיון העליתי בפני הצדדים מתווה אפשרי לפתרון הבעיה שנוצרה, והוריתי על קיום דיון נוסף בהשתתפות כל הצדדים ובאי כוחם ביום 14.7.16. בדיון הסכים בא כוח הבנק שהליכי מימוש המשכנתא יעוכבו לפרק זמן מסוים, על מנת לאפשר לר' להגיע להסדר עם הבנק בנוגע לפירעון יתרת הלוואת המשכנתא. אציין, שעל אף הוראתי בתום הדיון מיום 14.6.16, ע' לא התייצבה גם לדיון זה. ביום 1.8.16 הגישו באי כוח הבנק הודעה לבית המשפט, שאליה צורף כתב התחייבות החתום בידי צ' ור', שבו הן התחייבו לפרוע את התשלומים השוטפים של הלוואת המשכנתא. על יסוד התחייבות זו, ועל יסוד הפקדת סכום של 47,000 ₪ שר' שילמה לפירעון חוב הפיגורים בהלוואת המשכנתא, הסכים הבנק לעכב את הליכי המימוש עד למתן פסק דין בתיק זה. ביום 2.8.16 הגישו באי כוחה של ע' הודעה שניתן היה להסיק ממנה את תמיהתה של ע' נוכח ההתרחשויות בכל הנוגע למעורבות הבנק בהליך זה, ולהודעה בדבר הסדר שהושג אתו בעניין פירעון הלוואת המשכנתא. בין השאר, צוין בהודעה שלע' לא ניתנה הזדמנות להשמיע את דברה בנושא זה.

    

   הראיות

    

4. מטעם ר' העידו היא עצמה (תצהיר עדותה – ת/9), צ' (תצהיר עדותה – ת/11) וכן מ' בטיטו ("בטיטו"), שיחד עם גב' נ' אילון ("אילון") היה בעליה הקודמים של הדירה. אילון זומנה אמנם למתן עדות, אולם בדיון שהתקיים ביום 11.1.16 הסכימו הצדדים שאין צורך בעדותה. בנוסף, העידה מטעם ר' גם עורכת הדין (כתוארה אז) גב' א' טפלר ("טפלר"), שהייתה בזמן הרלוונטי עורכת הדין של ר'. עדותה של טפלר נמסרה בעל-פה בישיבת יום 11.1.16, ובתום עדותה טען בא כוחה של ע' שהמסמכים שעליהם העידה טפלר – ואשר מקצתם הוגשו גם כראיה – לא הומצאו לעיונו קודם למועד הדיון. על רקע זה הוריתי שטפלר תעמיד לעיונו של בא כוח ע' את כל המסמכים שעליהם היא העידה והוא יוכל, אם ירצה בכך, להגיש בקשה להחזיר את טפלר לדוכן העדים. ביום 26.1.16 הגישו באי כוחה של ע' בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, שבה הם טענו שטפלר לא מילאה את ההוראה בעניין העברת המסמכים לרשותם, ועל כן התקיים דיון ביום 28.2.16 שבו הסבירה טפלר שמקורו של העניין הוא בתקלה. על פי החלטתי, בתום אותו דיון היה על טפלר לשלוח את המסמכים לבאי כוחה של ע'. לאחר מכן לא הגישו באי כוחה של ע' בקשה נוספת בנוגע למסמכים שברשות טפלר, וביום 6.4.16 הם הודיעו שהם מוותרים על חקירתה של טפלר. בדומה לכך, בתום הדיון שהתקיים ביום 11.1.16 נעתרתי לבקשת בא כוחה של ע' והוריתי לרשם המקרקעין למסור לו העתק של כל המסמכים שבלשכת רישום המקרקעין הנוגעים לרישום הדירה בשמה של ע' בשנת 2004, וכן לרישום המשכנתא לטובת הבנק. מסמכים אלה נמסרו לבאי כוחה של ע' והם צורפו להודעתם האמורה מיום 6.4.16, ובהחלטתי מאותו יום סומנה אותה אסופת מסמכים כמוצג נ/2. מטעמה של ע' העידה היא עצמה (תצהיר עדותה – נ/1).

    

   דיון

    

5. כפי שעולה מטענות שני הצדדים, המחלוקת העובדתית והמשפטית היא בסופו של דבר פשוטה למדי, אלא שכפי שקורה לעתים קרובות גם עניין פשוט עלול להיראות מסובך, ועל אחת כמה וכמה כאשר ברקע המחלוקת קיים סכסוך, ואולי יותר מאחד, על רקע שונה ומעורבים בו צדדים נוספים. כך למשל, בענייננו נראה שהתנהלותה של ע' הושפעה מסכסוך גירושין קשה עם א', בנם של המנוח ושל צ'. מן הצד האחר, לא ניתן להשתחרר מן הרושם שחלק מטענותיה של ר' המכוונות כלפי ע' הושפעו מיחסה של ע' לצ' ולמנוח, ומצעדים שנקטה בהם ע' כנגד האחרונים. בקשר לכך אזכיר כי תחילתו של ההליך הייתה במכתב ששלח מי שהיה באותה עת בא כוחה של ע', ובו הוא דרש מהם לפנות את הדירה בנימוק שהדירה שייכת לה, וכי המנוח וצ' אינם משלמים עבור השימוש בה (נספח ד' לתצהיר עדותה של ע' – נ/1). כפי שיוסבר, העובדות שהוכחו מצביעות על כך שאין בין המציאות לבין האמור באותו מכתב דבר או חצי דבר ומכל מקום, בעקבות משלוח אותו מכתב פנתה ר' בתביעה לאכיפת עסקת המתנה, וע' מצדה השיבה בתביעה נגדית שבה היא עתרה כאמור להצהרה על בטלות עסקת המתנה ובתביעה לסעד כספי.

    

   למי שייכת הדירה?

    

6. לפי נסח הרישום (נספח א' לתצהירה של ע'-נ/1), הזכויות בדירה רשומות בשמה של ע' מאז יום 10.8.04. עם זאת, חומר הראיות תומך במסקנה שכטענת צ' ור', מי שרכש את הדירה בשנת 1997 היו המנוח וצ', וכי רישום הזכויות בדירה בשמה של ע' אינו משקף את מצב הדברים לאשורו. צ' העידה בתצהירה (ת/8) שמי שרכש את הדירה בשנת 1997 היו היא והמנוח, אולם באותה עת הם לא רשמו את הדירה בשמם "משיקולים כלכליים שלנו" (סעיף 6 לתצהירה של צ'). עניין זה הוסבר בחקירתה הנגדית, כשאמרה שבאותה עת היא והמנוח היו שקועים בחובות (עמ' 38 לפרוטוקול). עוד היא העידה בחקירתה הנגדית שהדירה נרשמה בשמה של ע' מפני ש"היא ביקשה שנעזור לה, רצתה לקנות בית" (עמ' 38 לפרוטוקול), וכשנשאלה אם ע' הייתה זו שרכשה את הדירה מלכתחילה, היא השיבה: "לא רכשה, רכשה את הבית שלה בגשר הזיו. היא הייתה הדירה שלי, הם קנו בית ומאוד שמחנו. לא הספיק להם הכסף אז בא..." (עמ' 38 לפרוטוקול). בהמשך העידה צ':

    

   "ש. יש עסקה שבה נרכשה דירה, העסקה נרשמה פעם אחת רק על שם ע', לא נרשמה על שמך ועל שם בעלך.

   ת.לבעלי היו חובות, פחדנו שיקחו לנו את זה. היא רצתה לעזור לנו, היא ילדה טובה, ביקשתי ממנה ע' בואי תעזרי לי, בדיוק הם עברו דירה ורצו כסף אז לא היה לי כסף לתת להם ומשכנתי את הדירה שלי לטובת הבית שלה" (עמ' 39 לפרוטוקול).

    

   גם טפלר העידה בעניין זה ואמרה:

    

   "אומר בצורה ארוכה – הכרתי כל המשפחה של ע' וא'וגם ג' אלון שהיה בעלה באותה עת – הדירה בזמנו נרשמה על שם ע' למרות שההורים של ריקי (ר', א"ק) וא'גרו בה. לא נכנסתי באותה תקופה לנושא הבעלות והתמורה, אבל הם גרו בה ולא הייתה מחלוקת שהדירה היא של ההורים. באותה עת לא'בעלה לשעבר של ע' הצטברו חובות רבים כולל עיקולים מטעם רשויות המס שהוטלו על הדירה הזו, החשש היה שלמעשה הדירה תילקח על ידי רשויות המס וההורים ימצאו את עצמם ללא קורת גג. אחד הסיכומים שהיו ביניהם שאלון – בעלה לשעבר של התובעת (ר', א"ק), יישא בתשלום כל החובות שהיו על הדירה כדי לנקות אותה וע' מעבירה את הזכויות שלה לריקי כדי שדירה שלא שלהם לא תילקח בגין חובות של א'" (עמ' 31 לפרוטוקול).

    

7. ר' העידה בתצהירה (ת/9) שהוריה, המנוח וצ', רכשו את הדירה ושילמו את מלוא תמורתה, אולם לא נרשמו כבעלים "משיקולים כלכליים שלהם" (סעיף 6 לתצהיר). עוד היא העידה בתצהיר שבתחילת שנות ה-2000 א'וע' רכשו בית בשכונת ההרחבה של קיבוץ גשר הזיו, ומכיוון שלא היה ברשותם סכום מספיק כדי לשלם עבור הבית

    

   "...עלתה הצעה, כי הדירה בבת גלים שנרכשה על ידי הוריי בלבד, תירשם על שם הנתבעת (ע' א"ק) באופן פורמלי. כאשר המטרה הייתה שהנתבעת וא'יוכלו לקחת הלוואת משכנתא על הדירה בבת גלים, שכספיה יממנו את רכישת הבית בגשר הזיו, אותו רצו הנתבעת וא'לרכוש" (סעיף 13 לתצהיר, ההדגשה במקור).

    

8. עדות נוספת התומכת בגרסת ר' וצ' היא של בטיטו, שיחד עם אילון מכר את הדירה לצ' ולמנוח. הוא העיד ש"כל ההתנהלות מההתחלה ועד הסוף הייתה עם איציק (המנוח, א"ק) הוא הגיע לדירה, התלהב מהדירה בגלל שהיא דירת קרקע עם חצר קטנה. הוא קיבל החלטה, עד כמה שאני זוכר במידית" (עמ' 37 לפרוטוקול). בטיטו אישר גם את האמור בזיכרון הדברים מיום 17.12.97 בעניין מכירת הדירה (מוצג ת/1), שנחתם בידי בטיטו ואילון כמוכרים והמנוח כקונה. בחקירתו הנגדית נשאל בטיטו אם יש ברשותו את הסכם המכר שנחתם, והשיב: "האמת, היה לי ההסכם, נתקלתי בו לא מזמן בבית כשעשיתי סדר והיום איני מוצא אותו" (עמ' 37 לפרוטוקול). להשלמת חלק זה יש לציין גם את אישורי התשלום עבור הדירה (מוצג ת/4) החתומים בידי אילון, ומהם עולה כי המנוח וצ' הם אלו ששילמו לבטיטו ואילון את מלוא תמורת הדירה. יצוין גם שבאין מחלוקת על העובדה שאילון חתומה על אישורי התשלום, ויתרו הצדדים על עדותה (עמ' 37 לפרוטוקול).

    

9. ע' העידה שהיא הבעלים הרשום של הדירה, וכי "הדירה נקנתה על שמי כבר בשנת 1997 ונרשמה כדין" (סעיף 3 לתצהיר עדותה, נ/1). דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם תשובותיה של ע' לשאלון שהוגש לה בידי ר'. בשאלה מס' 1 היא נשאלה מתי היא רכשה את הדירה והשיבה "לא זוכרת. יש מסמכי רכישה אצל גרושי, הוא אינו משתף פעולה ולא מוסר לי דבר". בשאלה 3, כשנשאלה לגבי מקורות המימון של רכישת הדירה לרבות תיעוד בנקאי, השיבה: "מכסף שלי ושל גרושי מעבודה קשה. אין לי פרטים נוספים. הייתי אישה מוכה ולא הייתה לי גישה לכספים". דברים ברוח זו אמרה ע' גם בחקירתה הנגדית. כאשר התבקשה להראות אישור לכך שהדירה נקנתה בשמה היא השיבה "הכל גרושי גנב כשעזב את הבית, אין לי אישור ביד. את הגירושין וכל הדברים האלה הכין מראש. לא ב-1997, כשהתגרשנו" (עמ' 46 לפרוטוקול).

    

10. לדעתי, ע' לא דיברה אמת, וגם אם יש מקום לגלות אהדה נוכח מצבה והקשיים שחוותה, לא מצאתי בכך הצדקה להעלאת גרסה שהיא שקרית בעליל בנוגע לרכישת הדירה. אין בראיות שהביאה ע' אפילו בדל של תמיכה בגרסה שהדירה נרכשה בידי ע' או א', וגרסתן של צ' ושל ר' מקובלת עליי כמשקפת את מצב הדברים לאשורו. על פי הראיות והעדויות, המנוח וצ' מכרו את דירתם הקודמת והתקשרו עם בטיטו ואילון בהסכם רכישת הדירה. המנוח וצ' היו אלו ששילמו עבור הדירה וכאמור, לגרסתה של ע' כאילו היא וא'שילמו עבור הדירה אין כל יסוד. בדבריה של ע' אין הסבר לפער הזמנים שבין 1997, שאז התקשרו המנוח וצ' עם אילון ובטיטו בהסכם לרכישת הדירה, לשנת 2004, עת נרשמה הדירה בשמה של ע'. מן המסמכים שביקש בא כוחה של ע', וקיבל, מלשכת רישום המקרקעין (ואשר סומנו, ביחד, כמוצג נ/2), עולה כי בחודש ספטמבר 2004 חתמה ע' על שטר משכנתא ראשונה, שלפיו מושכנה הדירה להבטחת פירעון הלוואה בסכום של 200,000 ₪ שקיבלו ע' וא'מהבנק. על רקע מסקנתי האמורה שהמנוח וצ' היו אלה שרכשו את הדירה, ובהעדר תיעוד שלפיו ע' רכשה אותה מהם, אני מגיע למסקנה נוספת שגרסתן של צ' ור', כי הדירה נרשמה בשם ע' על מנת שתוכל לשמש כבטוחה להלוואה שא'וע' נטלו על מנת לבנות את הבית בקיבוץ גשר הזיו, היא גרסת אמת ואין יסוד להכחשתה של ע' עובדות אלה.

     

11. בשולי חלק זה של פסק הדין אציין את טענת ע' שהמנוח וצ' התגוררו בדירה, ועל אף פניותיה החוזרות והנשנות הם לא שילמו לה דמי שכירות (סעיף 21 לתצהיר עדותה – נ/1). בחומר הראיות אין תמיכה לטענה שע' פנתה אי פעם למנוח או לצ' בדרישה לשלם דמי שכירות, ובמענה לשאלה (מס' 6) שהוצגה לה בשאלון אם הדירה הייתה מושכרת, היא השיבה "ההורים של גרושי (א', א"ק) שכרו ממני את הבית שבו הם מתגוררים". אולם כשנתבקשה (בשאלה 7) לצרף את העתקי חוזי השכירות, היא השיבה "אין ברשותי את החוזים. הכל מצוי אצל גרושי. הוא אינו משתף פעולה ומסרב למסור לי את המסמכים". תשובה דומה היא השיבה כאשר התבקשה להציג תיעוד בנקאי המשקף את קבלת דמי השכירות עבור הדירה. גם גרסה זו אינה אמת, והתקשיתי להבין מדוע העלתה אותה ע'. לא רק שבחומר הראיות אין כל תמיכה לגרסה מופרכת זו, היא גם אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. על כל פנים, אם קיימים תיעוד או מסמכים התומכים בגרסה בלתי מתקבלת על הדעת זו והם נמצאים בידי א', הייתה בידי ע' אפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לזמן את א'לעדות ולהורות לו להביא כל מסמך הנמצא ברשותו והתומך בטענה שהדירה נרכשה בידי ע' או א'והושכרה למנוח ולצ'. מחדלה של ע' לעשות כן פועל לחובתה (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (9.5.11)), וגם משום כך אני דוחה את טענותיה בעניין זה.

     

    עסקת המתנה

     

12. בסעיף 24 לתצהירה של ר' היא העידה כי "ביום 19.4.07 העבירה הנתבעת (ע', א"ק) את הדירה אליי, ללא תמורה ועל פי תצהיר מתנה שנחתם באותו יום". המסמך שאליו הפנתה ר' הוא תצהיר מיום 19.4.07 שבו אישרה ע' שהיא מעבירה לר' ללא תמורה את כל זכויותיה בדירה (התצהיר, שיכונה "תצהיר המתנה", צורף כנספח ר"ג/11 לתצהירה של ר'). על יסוד התחייבותה של ע' נרשמה ביום 23.4.07 הערת אזהרה לטובתה של ר' (נספח ר"ג/13 לתצהירה של ר'). ר' הוסיפה והעידה, שעסקת המתנה לא הושלמה מפני שע' ביקשה להתנקם בא', שלטענתה אינו משלם לה מזונות והותיר אותה במצב כלכלי קשה. בחקירתה הנגדית של ר' היא נשאלה על נסיבות חתימת עסקת המתנה (שקיבלה ביטוי בתצהיר המתנה מיום 19.4.07), ואישרה שהיא נכחה בעת שע' חתמה על התצהיר (עמ' 42 לפרוטוקול). היא אישרה גם שבעת החתימה על התצהיר היא ידעה שעל הדירה רובצת משכנתא בשל חוב לבנק בסדר גודל של 200,000 ₪ (עמ' 42 לפרוטוקול). היא נשאלה גם מדוע היא רוצה להשתלט על הדירה והשיבה:

     

    "... אני לא משתלטת על שום דבר. אני בת בכורה ויש לו עוד שלושה אחים. אבא שלי ואימא שלי מאז ומעולם סמכו עליי בכל מה שקשור בכסף באחריות לאחים שלי, ולכן כשהם יהיו במצוקה אחרי שעזרו לא'וע' לקנות את הבית והעבירו על שמם כדי שיקחו משכנתא בגשר הזיו ההורים שלי הבינו שיישארו ברחוב ואמרו שאני האדם הכי שפוי, מבקשים ממני לעשות את זה" (עמ' 40 לפרוטוקול).

     

    טפלר, שבאותה עת טיפלה בעסקת המתנה, נשאלה בעת שהעידה אם ע' הביעה התנגדות מכל סוג שהוא לחתימה על תצהיר המתנה, והיא השיבה: "ממש לא, חתמה מרצונה החופשי והטוב" (עמ' 31 לפרוטוקול). בהמשך נשאלה טפלר מדוע הדירה לא נרשמה בשמה של ר', והיא השיבה:

     

    "לאחר שנחתם התצהיר ונרשמה הערת אזהרה לקח פרק זמן של כחודש – הייתה תקופת חגים, עד שהוסרו העיקולים. אז ע' וא'חיי הנישואים שלהם עלו על שרטון וע' חזרה בה מהנכונות לבצע את העסקה. כאילו להעביר את הרישום ללא תמורה על שמה של ריקי (ר', א"ק). התמורה שאלון (בן זוגה לשעבר של ר', א"ק) וריקי שילמו בפועל הייתה לא מבוטלת, סכום של מאות אלפי שקלים. למיטב זכרוני, היו חובות גדולים לרשויות המס, של א'" (עמ' 38 לפרוטוקול).

     

13. גרסתה של ע' היא שחתימתה על תצהיר המתנה היא תוצאה של כפייה מצד א', וכדבריה (בסעיף 9 לתצהיר עדותה – נ/1):

     

    "הנני להצהיר כי ביום 19.4.07 כפה עליי גרושי – א', באמצעות מכות ולחץ נפשי כבד מנשוא להגיע יחד עמו ועם אחותו (התובעת בתביעה זו) למשרדי עו"ד אילנית טפלר על מנת לחתום על תצהיר העברת הדירה לאחותו ללא תמורה".

     

    בצד זאת, בסעיף 24 של אותו תצהיר העידה ע' כי "תצהיר המכירה ללא תמורה הוצא ממני במרמה, בכחש ובכזב על ידי בעלי דאז הכל בכדי להעביר לזכותו את הדירה וכשפניו מלכתחילה פונות לגירושין".

     

    בחקירתה הנגדית אישרה ע' את חתימתה על תצהיר המתנה (עמ' 54 לפרוטוקול), וכשנשאלה מדוע הזכויות הועברו לר' היא השיבה: "כי היא הייתה צריכה לשלם את המשכנתא" (עמ' 54 לפרוטוקול).

     

14. גם בעניין זה מצאתי את עדותה של ע' בלתי מהימנה. ראשית, מפני שבתצהיר עדותה של ע' יש שתי גרסאות שלדעתי אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. במילים אחרות, טענתה שחתימתה על התצהיר הושגה תוך שימוש באלימות פיזית אינה מתיישבת עם הטענה שהחתימה הושגה במרמה. מטבע הדברים, מי שמתקשר להסכם על סמך מעשה מרמה דומה למי שהוטעה, ובשני המקרים אין בידי המתקשר ידיעה על העובדות כהוויתן, ומשום כך, בנסיבות מסוימות, הוא יכול לבטל את ההסכם (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל נ' צוניאשוילי (24.6.07); ע"א 5267/03 עו"ד סיגל פרג'-גשורי נ' יעל מיטל, פ"ד נט(5) 337 (2005)). המצב שונה כאשר ההתקשרות היא פועל יוצא של כפייה, שאז הפגם בהתקשרות החוזית איננו אי ידיעת המצב העובדתי אלא היותו של המתקשר – הגם שידועות לו העובדות – במצב של חוסר אונים והעדר ברירה (רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721 (1999); ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ , פ"ד מג (4) 095 ׁ(1989)). בעדותה של ע' אין פירוט עובדתי המאפשר להגיע למסקנה שחתימתה על תצהיר המתנה היא תוצאה של מעשה מרמה או של כפייה, והתרשמותי היא שהדברים הובאו בתצהיר עדותה בלי שיהיה להם בסיס עובדתי מספיק והם משקפים, כמו חלקים אחרים של עדותה, את תחושותיה וטרונייתה כלפי א', שלדבריה הותיר אותה במצב קשה. כך או כך, משתי הגרסאות – הן של התרמית והן של הכפייה – נעדר הסבר למחדלה של ע' לפעול כפי שמחייב סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג–1973 ("חוק החוזים") ולבטל את התקשרותה עקב הפגם שנפל בה. מחדל זה חורץ לשבט את טענותיה בדבר פגם בהתקשרות החוזית המשתקפת בתצהיר המתנה.

     

15. סתירה נוספת בגרסת ע' מצאתי בכך שמצד אחד היא טוענת שהיא חתמה על תצהיר המתנה בכפייה או במרמה, ומן הצד האחר היא טוענת שעסקת המתנה לא הושלמה מפני שר' הפרה את התחייבותה לפרוע את הלוואת המשכנתא. לפי סעיף 17(א) לחוק החוזים כפייה (או מרמה) היא פגם בהתקשרות החוזית, אולם טענה כי התחייבות מסוימת הופרה מניחה כי קיימת התקשרות תקפה. כך או כך, גם לו היה ממש באיזה מגרסאותיה של ע', היה עליה לבטל את ההסכם בין מחמת פגם בכריתתו (הכפייה או המרמה הנטענות) ובין מחמת ההפרה (של ההתחייבות לפרוע את תשלומי הלוואת המשכנתא). באין טענה או ראיה שע' עשתה כן איני יכול לקבל את גרסתה, ובנוסף, מקובלות עליי עדויותיהן של ר', צ' וטפלר שע' חתמה על תצהיר המתנה מרצונה, וכי אין כל עילה לקבוע שנפל פגם בהתחייבותה להעביר לר' את הזכויות בדירה.

     

    אכיפת התחייבותה של ע' לתת מתנה 

     

16. הצדדים חלוקים ביניהם אם עסקת המתנה הושלמה או שמא תצהיר המתנה הוא רק בבחינת התחייבות לתת מתנה, שאז לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה תשכ"ח–1968 ("חוק המתנה") רשאית ע' לחזור בה. לטענת ר' עסקת המתנה הושלמה אף שהיא לא הסתיימה ברישום, ולטענת ע' כל עוד לא נרשמה העברת הזכויות בדירה לר' – תצהיר המתנה הוא רק התחייבות לעשות עסקה, וכאמור ע' יכולה לחזור בה מן ההתחייבות. לדעתי הדין בעניין זה הוא עם ע', אולם אומר כבר כאן שהדבר אינו יכול להועיל לה.

     

17. בספרו של מ' א' רא'לו "חוק המתנה, תשכ"ח-1968" מציין המחבר כי:

     

    "סעיף 7(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, קובע כי "עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום [....]". חוק המקרקעין עצמו קובע, כי עסקה במקרקעין היא "הקנייה של בעלות". נמצא כי כל מתנה במקרקעין טעונה רישום בפנקסי המקרקעין (טאבו). המתנה אף נגמרת ברישום זה, כלומר: רק מאותו רגע שבו אישר הרושם את רישום העסקה, תהיה המתנה מקוימת, והנותן לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה. מן האמור לעיל נובע גם, כי לא מספיקה מסירת החזקה למקבל, שכן מסירת החזקה – אפילו על בסיס התחייבות בכתב להעביר את המקרקעין – אינה מעבירה את הבעלות; והרי קביעת סעיף 7 לחוק המקרקעין היא קביעה קוגנטית שאין להתנות עליה, וסעיף 6 לחוק המתנה מפנה בפירוש להוראות חוק אחרות, הקובעות בענייני הקניית נכסים" (בעמ' 401-402 ההדגשה במקור, א"ק).

     

18. מדברים אלה מתבקשת המסקנה שכל עוד לא נרשמה הדירה בשמה של ר' לא הושלמה עסקת המתנה, ותצהיר המתנה הוא בבחינת התחייבות לתת מתנה, כאמור בסעיף 5(א) לחוק המתנה. סעיף 5(ב) לחוק המתנה קובע כי:

     

    "(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה זולת אם ויתר על רשות זו".

     

19. הצדדים נחלקו בשאלה אם ר' שינתה את מצבה בהסתמך על התחייבותה של ע' בתצהיר המתנה, אולם לדעתי אין צורך להכריע במחלוקת זו, מפני שבנסיבות העניין מתקיים הסיפא של סעיף 5(ב), וכפי שהוכח, ע' אכן ויתרה על הרשות לחזור בה מן המתנה.

     

20. כפי שהעידה טפלר, ביחד עם תצהיר המתנה ע' חתמה בפניה גם על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את טפלר לעשות את כל הפעולות הנדרשות על מנת להעביר לר' את הזכויות בדירה (ייפוי הכוח סומן כמוצג ת/8 בהודעה שהגיש בא כוחה של ר' ביום 6.6.16) ("ייפוי הכוח"). בסעיף 8 של ייפוי הכוח נאמר:

     

    "היות וייפוי כוח זה ניתן לטובת צד ג' הנ"ל (ר', א"ק) שממנו קיבלתי/נו את התמורה המלאה עבור הרכוש הנ"ל ושזכויותיו עומדות ותלויות בייפוי כוח זה, הוא יהיה בלתי חוזר לא תהיה לי/לנו רשות לבטלו או לשנותו וכוחו יהיה יפה גם אחרי פטירתי/נו והוא יחייב גם את יורשי/נו... ייפוי כוח זה יישאר בתוקף גם לאחר מותי/נו ויחייב את יורשי/נו ואת יורשי יורשי/נו הואיל ותלויות בו זכויות צד ג'".

     

    נוסחו של ייפוי הכוח בכלל, ושל סעיף 8 בפרט, מעידים שמדובר במסמך המשמש בדרך כלל לעשיית עסקאות במקרקעין, אולם בהינתן העובדה שבעת הרלוונטית טפלר הייתה עורכת הדין שטיפלה בעניין, השימוש שהיא עשתה במסמך סטנדרטי מעין זה אינו מעלה ואינו מוריד. בהעדר ראיה לסתור, ייפוי הכוח משקף את הנאמר בו ובכלל זה את הנאמר בסעיף 8 שלו, היינו ויתורה של ע' על הזכות לחזור בה מהתחייבותה להעביר לר' את הזכויות בדירה.

     

21. זאת ועוד, גם אלמלא האמור בסעיף 8 של ייפוי הכוח הייתי מגיע למסקנה, שבנסיבות העניין יש לאכוף על ע' את התחייבותה להעביר לר' את הזכויות בדירה, ואין לאפשר לה להסתמך על הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה ולחזור בה מן ההתחייבות. ראשית, מפני שכאשר ע' נשאלה מדוע לא הושלמה העברת הזכויות בדירה לר', היא השיבה שזו הייתה צריכה לשלם את המשכנתא. מכאן שלכאורה התחייבותה של ע' הייתה מותנית בתנאי שר' תפרע את תשלומי המשכנתא, אלא שלתנאי כזה אין זכר במסמכי עסקת המתנה או בחומר הראיות בכללותו. לנושא פירעון חוב הלוואת המשכנתא אייחד דברים בחלק אחר של פסק הדין, ובהקשר הנוכחי די אם אציין שע' לא הצביעה על עובדה או מסמך כלשהם שניתן להסיק מהם התחייבות של ר' או של צ' לפרוע את תשלומי הלוואת המשכנתא שנטלו ע' וא'. בשאלון שהוצג לע' היא נשאלה (שאלה 4) "מתי נטלת את המשכנתא הרשומה על הדירה בבת גלים?" והיא השיבה "לא זוכרת תאריך מדויק, בסביבות שנת 2003 נטלתי יחד עם גרושי ויחד עם אחיו כלווה נוסף".

     

22. בשאלה אחרת (שאלה 5) היא נשאלה, בין השאר, "פרטי לאן הועברו כספי המשכנתא הנ"ל?", והשיבה: "למיטב זיכרוני הכספים נותרו (צ"ל ניתנו, א"ק) למימון חלק מרכישת הבית בגשר הזיו". ועוד בנושא זה – בסעיף 8.1.3 של הסכם הגירושין של ע' וא', שקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.11.07 (נספח ג' לתצהיר עדותה של ע' – נ/1), התחייבה ע' לפרוע את יתרת חובות המשכנתאות, בסך כולל של 550,000 ₪ הן לבנק (בגין הדירה) והן לבנק טפחות (ככל הנראה בגין הבית בגשר הזיו). כזכור, תצהיר המתנה נחתם ביום 19.4.07 ואילו התחייבותה של ע' בהסכם הגירושין קיבלה תוקף של פסק דין ביום 7.11.07, ומכאן שטענתה של ע' שר' התחייבה לפרוע את הלוואת המשכנתא על הדירה היא לכל הפחות תמוהה, ועל כל פנים אין לה על מה שתסמוך.

     

23. בנוסף למסקנתי שבסעיף 8 של ייפוי הכוח ע' ויתרה על זכותה לחזור בה מהתחייבותה בתצהיר המתנה, אני סבור שניתן להגיע לתוצאה דומה גם על יסוד נימוק אחר. סעיף 5(ב) לחוק המתנה מאפשר לנותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו, אלא אם מקבל המתנה שינה את מצבו על יסוד ההתחייבות או שהנותן ויתר על זכותו לחזור בו. לדעתי, בנוסף לשתי הגבלות אלה יש מקום לקבוע את קיומה של הגבלה נוספת מכוחו של עקרון תום הלב, כך שבנסיבות מתאימות לא יוכל נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו. עקרון תום הלב הוא עקרון-על במשפט (ע"א 9056/12 יעל קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.14)) והוא חולש על כל תחומי המשפט (בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד סג (2) 247 (2009)). שימוש בעקרון תום הלב והחלתו במקרים המתאימים מאפשר מתן סעד גם כאשר הוראת החוק הרלוונטית אינה מאפשרת זאת (ראו למשל ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ (1) 185 (1996); ו- ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ, פ"ד סד (3) 60 (2011)), והמקרה שבפנינו יוכיח. המנוח וצ' ביקשו לעזור לבנם א' וכלתם ע' והסכימו לרשום את הזכויות בדירה, שהם רכשו, בשמה של ע', על מנת שא' וע' יוכלו לקבל מן הבנק הלוואת משכנתא חלף שעבוד הדירה לטובתו. עובדות אלה הן העומדות ברקע התחייבותה של ע' להעביר את הזכויות בדירה לר', התחייבות שבאה לידי ביטוי בחתימתה של ע' על תצהיר המתנה. בהעדר נסיבות שיצדיקו זאת – ואדגיש שלא נטען ולא הוכח קיומן של נסיבות כאלה – לא ניתן לאפשר לע' להסתמך על סעיף 5(ב) לחוק המתנה ולחזור בה מהתחייבותה להעביר את הזכויות בדירה, העברה שניתן לראותה כהחזרת הזכויות לבעליהן המקוריים.

     

    הליכי מימוש המשכנתא

     

24. חלק זה של פסק הדין עוסק בנושא שמלכתחילה לא נכלל במחלוקת שבין הצדדים, וכאמור בחלק קודם של פסק הדין הוא התעורר לקראת סיום ההליך, בעקבות כך שהבנק פתח בהליכי מימוש המשכנתא על הדירה שהיו כרוכים גם בפינויה של צ' ממנה.

     

25. בפתח הדברים אציין שעל אף שהבנק לא היה צד להליך שבפני, ועל אף שהבקשה שהגישה ר' למנוע את הליך מימוש ופינוי הדירה לא הייתה הליך שניתן לנקוט בו בגדר תובענה זו, הוריתי לבאי כוח הצדדים ולבאי כוח הבנק להתייצב לדיונים על מנת לנסות ולהסדיר את העניין אף מבלי להזדקק למתן צווים שיפוטיים. באי כוחם של ר' ושל הבנק שיתפו פעולה עם ניסיונות אלה, התייצבו לדיונים ואפשרו לי להבין, בין השאר, כיצד נוצר המצב שבו הבנק מממש את המשכנתא על הדירה וצ' עומדת בפני פינוי מדירתה. לעומתם, באי כוחה של ע' התייצבו אמנם לדיונים שנקבעו, אולם מן הפרוטוקול ניתן ללמוד שעמדתם הייתה שאין להם ייפוי כוח מע' לייצגה בנושא זה. בצד זאת, ועל אף הוראותיי המפורשות, ע' לא התייצבה לאיזה מן הדיונים שעסקו בסוגיית מימוש המשכנתא והפינוי, וכפי שהסתבר, לא ניתן להפריז בתרומתה של ע' ליצירת הבעיה. על רקע זה נראית לי תמוהה הודעתה של ע', שהוגשה בידי באי כוחה ביום 1.8.16, שבה היא מביעה את תמיהתה על העיסוק בנושא זה, ומציינת בתוך כך שלא ניתנה לה הזדמנות לומר את דברה.

     

26. בדיון שהתקיים ביום 14.6.16 למדתי מבאת כוח הבנק שמזה כשנתיים ע' אינה משלמת את תשלומי הלוואת המשכנתא, וכי בסך הכול קיים פיגור של 35 תשלומים שלא שולמו. על רקע זה החל הבנק בהליכי מימוש המשכנתא, שבגדרם הוא גם קיבל צו לפינוייה של צ' מן הדירה. כפי שכבר ציינתי, השאלה אם בנסיבות העניין הייתה הצדקה לנקיטת הליכי המימוש ולבקשה לפנות את צ' מהדירה אינה עומדת לדיון בפניי, וגם אין בסמכותי להכריע בה. עם זאת, לע' ניתנה אפשרות להביא את דברה בנושא זה, ומטעמים השמורים עמה היא בחרה שלא לעשות כן, ולכן אניח שטענותיה של ר' (בבקשה 56) והדברים ששמעתי מבאי כוח הבנק משקפים את פני הדברים כהווייתם. סיכומם של דברים אלה הוא, בתמצית, שע' הפרה את התחייבותה לפרוע את תשלומי הלוואת המשכנתא, וכפועל יוצא מכך חשפה את צ' – שכפי שקבעתי, היא בעלת הדירה – לסיכון שהיא תפונה מן הדירה, וזו תימכר בגדר הליכי מימוש המשכנתא. כמסתבר, סיכון זה התממש, ומצב דברים זה מהווה תמיכה נוספת לכך שיש לדחות את כל טענותיה של ע', לרבות אלה שבתביעה שכנגד, ולאכוף עליה את התחייבותה להעביר את הזכויות בדירה לר', בהתאם לאמור בתצהיר המתנה. בהתאם לכך אני מורה כי הדירה תירשם בשמה של ר', בכפוף לתשלום כל המסים ותשלומי החובה הכרוכים בכך.

     

27. התוצאה שהגעתי אליה מביאה לכך שיש לדחות את התביעה שכנגד שהגישה ע', שבה היא עתרה לפסק דין הצהרתי שיורה על בטלות תצהיר המתנה. בנוסף עתרה ע' לחייב את המנוח ואת צ' בדמי שכירות ראויים עבור השימוש בדירה. מסקנתי, שבכל זמן רלוונטי הייתה הדירה שייכת למנוח ולצ', משמיטה את הבסיס לחלק זה של התביעה שכנגד, ואני דוחה אותה.

     

    ע' תשלם לר' ולצ' שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪.

     

     

    ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ו, 27 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.