תביעה כספית מטעם שוכרת דירה בטענה שמשכירת הדירה פגעה בפרטיותה.
-
התובעת שכרה דירה מהנתבעת ברח' ישורון 3א' בחיפה (להלן : "המושכר") בהתאם להסכם שכירות שנכרת בין הצדדים ביום 8/4/2010. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך תקופת השכירות נהגה הנתבעת בהזדמנויות שונות לפקוד את המושכר בלא תיאום מראש, ללא נטילת רשות מהתובעת ואף בהעדרה. כמו כן, הנתבעת פנתה לערכאות שיפוטיות בכתב בשם התובעת, ללא ידיעתה והסכמתה זאת לאחר שפתחה דברי דואר שהגיעו לתובעת ללא רשותה.
מכאן תביעתה של התובעת לתשלום 100,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").
טענות הצדדים בתמצית
-
התובעת טוענת כי הנתבעת הייתה נכנסת לדירה ללא כל תיאום מראש עם התובעת ומבלי ליידע אותה. באחד המקרים הנתבעת נכנסה לדירה בזמן שישנה בה התובעת וכאשר האחרונה התעוררה על רקע רעשים מצאה לתדהמתה את הנתבעת יושבת במטבח. למרות שהתובעת ביקשה מהנתבעת מספר פעמים להימנע מלכנס לדירה ללא תיאום מראש עמה הנתבעת לא שעתה לבקשה זו. בעיצומה של תקופה השכירות נאלצה התובעת לנסוע לארצות הברית לצורך קבלת טיפולים רפואיים. במהלך שהותה שם היא אושפזה ומצבה היה קשה. עם שובה לארץ גילתה התובעת כי הנתבעת ביקרה את הדירה מספר פעמים נטלה דברי דואר פתחה ועיינה בהם ואף התחזתה לתובעת כשנטלה דברי דואר רשום. הנתבעת לא הסתפקה בכך אלא הגישה בשם התובעת כתבי בי דין לבית משפט לענייני משפחה בהליך בו האחרונה הייתה מעורבת.
-
הנתבעת מכחישה כי נכנסה לדירה ללא רשות וטוענת שהתובעת היא שפגעה בפרטיות הנתבעת. נטען כי התובעת נכנסה לדירה בתחבולה לפני כניסת הסכם השכירות לתוקף כאשר מטלטלי אימה של הנתבעת היו עדין בדירה. על רקע זה הגיעה הנתבעת לדירה עוד בטרם נכנס הסכם השכירות לתוקף. במעמד זה מסרה לה התובעת כי חפצי אימה נארזו על ידה בקרטון. הנתבעת טענה עוד כי היו מספר פעמים בהם תיאמה את כניסתה לדירה עם התובעת אך למרות זאת התובעת לא פתחה את הדלת במועדים המוסכמים.
באשר לפניה לבית המשפט בשמה של התובעת הנתבעת מודה כי עשתה כן זאת לאחר שפנתה לבתה של התובעת בארצות הברית וקיבלה את ברכתה לפעול לטובתה של התובעת. הנתבעת ידעה מהתובעת עצמה כי הלה מנהלת הליך משפטי בבית משפט לענייני משפחה.
דיון והכרעה
-
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. לצורך הגעה למסקנה זו אדרש למספר נושאים והם: האם הנתבעת חדרה לפרטיותה של התובעת? אם התשובה חיובית האם הפגיעה הייתה פגיעה שנעשתה בהסכמת התובעת? האם לנתבעת עומדת הגנה מן ההגנות המנויות בחוק הגנת הפרטיות? במידה והתשובה לשאלה האחרונה הינה שלילית מה הפיצוי שיש לפסוק במקרה זה.
פגיעה בפרטיות
-
טענת התובעת לפגיעה בפרטיות מתפצלת לשתיים: הראשונה, כניסה למושכר על ידי הנתבעת ללא רשות התובעת. השנייה, פתיחת דברי דואר ללא רשות, משיכת דואר רשום בשם התובעת שלא כדין ופניה לבית משפט לענייני משפחה ללא רשות והסכמה תוך התחזות הנתבעת לתובעת. הנתבעת מודה כי פתחה מעטפות דואר של התובעת אך היא מספקת הסברים והצדקות למעשיה שבעיקרן היא טוענת שהנתבעת הסכימה למעשה זה. עוד היא טוענות להגנות של חוק הגנת הפרטיות.
בדומה לתביעות לשון הרע יש להפריד את הדיון בשאלה האם מדובר בפגיעה בפרטיות לבין השאלה האם לנתבע יש הגנה טובה. במסגרת הדיון בשאלה האם הייתה פגיעה בפרטיות יש לדון בשאלת משנה האם התובע הסכים לאותה פגיעה שכן בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות נקבע:
"לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו"
נפסק כי ההסכמה היא חלק אינהרנטי מהזכות לפרטיות באופן שאם ניתנה הסכמה לא קמה עוד זכות תביעה (ראו: ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלים בע"מ נ' אריה ורדי [פורסם בנבו] ; להלן: "עניין גוטסמן").
כעת אעבור לבחון את השאלה הראשונה והיא האם הייתה פגיעה בפרטיות במנותק משאלת ההסכמה.
-
לאחר שבחנתי את הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, המונה רשימה של מקרים שיחשבו פגיעה בפרטיות, הגעתי למסקנה כי הפעולות המתוארות בכתב התביעה ובתצהיר התובעת מהוות פגיעה בפרטיותה של התובעת. כניסה לביתה של התובעת ללא רשות מהווה פעולה של בילוש והתחקות אחריה המהווה הטרדה ולכן עונות על הוראות סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. גם נטילת מכתבים והודעות דואר רשום מתיבת הדואר של התובעת, פתיחתם, קריאת תוכנם, משיכת דואר רשום מרשות הדואר תוך התחזות לכאורה לתובעת או קבלתו בדרך לא דרך מהווה פגיעה בפרטיות בהתאם להוראות סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות (בכל הקשור לקריאת תוכן מכתבים ושימוש בהם) וסעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות (בכל הקשור לחשיפה למסמכים של בית משפט לענייני משפחה הנהנים מחיסיון סטטוטורי). במקרה זה הנתבעת אף אינה חולקת על כך בצורה כלשהי והיא מטילה את יהבה בעיקר על נושא ההסכמה ועל הטענה כי לא נכנסה לדירה בלי רשות לאחר שהסכם השכירות נכנס לתוקפו. אציין עוד כי הזכות לפרטיות הוכרה כזכות חוקתית על-חוקית בהתאם לאמור בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקובע:
"(א)כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב)אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו."
בטרם אכנס לנושא ההסכמה אתייחס לטענת הנתבעת העובדתית כי לא נכנסה למושכר ללא הסכמת התובעת. טענה זו התבררה כלא נכונה ולמעשה היא קרסה בעת שנחקרה הנתבעת על תצהירה. בתצהיר עדות הראשית טענה הנתבעת כי בסעיף 15 כדלקמן:
"ברצוני להבהיר, כי אני מעולם לא נכנסתי לדירה בעת היותה מושכרת לתובעת (מלבד במועדים שקדמו לכניסת ההסכם לתוקף כמובהר לעיל) ולפיכך, לא הפרתי את הסכם השכירות."
בניגוד להצהרה זו הודתה הנתבעת בחקירתה כי נכנסה למושכר בעת שהתובעת לא נמצאה. עניין זה אף עולה מהכתובים כפי שאראה להלן. במייל ששלחה הנתבעת לבתה של התובעת מיום 17/12/2010 היא כתבה שנכנסה למושכר ראתה בגדים על הרצפה והעציצים היו זקוקים למים. כשעומתה הנתבעת עם אותו מייל תחילה טענה שהיא אינה זוכרת (עמ' 18 ש' 5). לאחר ששוב נשאלה הודתה לבסוף כי נזכרה שנכנסה למושכר (שם ש' 10). עוד הודתה הנתבעת כי נכנסה בעזרת מפתח שנותר בידיה עם השכרת המושכר (שם). בשים לב לכך שהנתבעת הצהירה הצהרה לא נכונה בעניין מרכזי אינני נותן אמון בעדותה ואני מעדיף על פניה את עדות התובעת לפיה בפעמים קודמות היא נכנסה ללא רשות.
באשר לפתיחת המכתבים ומשיכת דואר רשום עובדתית הדבר אינו שנוי במחלוקת כאשר לצד זאת הנתבעת טוענת להסכמה מטעם התובעת ולכן אעבור כעת לדיון בנושא ההסכמה.
-
מאחר והנתבעת טענה בתצהירה כי לאחר כניסת ההסכם לתוקף לא נכנסה מעולם למושכר ללא הסכמת התובעת וכעת התברר כי הצהרה זו אינה אמת וכי הנתבעת נכנסה למושכר הרי אין טענה ולא יכולה להיטען כי הכניסה למושכר הייתה בהסכמה. הנתבעת אינה יכולה לטעון שתי טענות עובדתיות מנוגדות: גם שלא נכנסה למושכר אך אם נכנסה הדבר היה בהסכמה. יתרה מכך, בחלופת מיילים בין הצדדים מיום 30 יוני 2010 האשימה התובעת את הנתבעת כי נכנסה לדירה ללא רשות. על האשמה זו השיבה הנתבעת במייל מיום 30.6.2010 כדלקמן:
"אף פעם לא נכנסתי בלי תיאום איתך, למרות שאישרת לי להיכנס לדירתי מתי שאני רוצה...האם שכפלת את המפתח ונתת למשהו להכנס לדירתי, ואת חושבת שזאת אני? ולא האדם שנתת לו מפתח..."
על כך השיבה התובעת במייל מאותו יום:
"לא דיברתי עם דויד ולא אמרתי שנכנסת "לדירתך" ללא תאום איתי...נכון בזמנו אמרתי לך תבואי מתי שאת רוצה חופשי....אך השתלשלות העניינים ....אתנו...את ואני...הביאה אותי יותר לשמור על הפרטיות שלי..."
אם עד לאותו מועד הייתה התובעת מוכנה שהנתבעת תבוא כרצונה לדירה הרי החל מאותו מועד הבהירה התובעת את עמדתה שאינה מעוניינת שהנתבע תפר את פרטיותה. מיילים אלו היו לפני נסיעת התובעת לארצות הברית ולכן במועד שנכנסה הנתבעת לביתה של התובעת היא ידעה שהתובעת מתנגדת לכך ומבקשת לשמור על פרטיותה. למרות זאת הנתבעת נהגה כבשלה ונכנסה למושכר בלי הסכמת התובעת. להזכיר כי סעיף 11 להסכם בין הצדדים מתיר לנתבעת לכנס למושכר לצורך מוגדר (בחינת מצב המושכר) ובתיאום מראש עם התובעת.
גם בנושא פתיחת המכתבים, משיכת דואר רשום וטיפול בענייניה של התובעת הדבר לא נעשה בהסכמת התובעת כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות. ראשית, הנתבעת בעצמה טוענת בתצהירה כי פתחה את אותם מכתבים ללא שהיה בידיה מראש את רשות או הסכמת התובעת. וכך הצהירה הנתבעת בסעיף 16 ו- 17 לתצהירה:
"16.בשלב מסוים נודע לי, משכנתה של התובעת, כי היא נסעה לארצות הברית, (היא כלל לא ידעה אותי על כך). עוד הוסיפה השכנה, כי יותר מחדשיים לא היה כל קשר עם התובעת.
אני די נדהמתי לשמוע זאת לאחר שבועיים נוספים בהם ניסיתי להשיג את התובעת במכשיר "הסקייפ" ובדואר אלקטרוני ולא קיבלתי כל תגובה, החלטתי לפתוח את תיבת הדואר, שנמצאת על דלת האינטרקום מתחת לבנין, כדי לבדוק אם הגיעו מכתבים נוספים לאמי המנוחה. כך קרה שראיתי בתיבת הדואר הרבה מאוד מכתבים, והודעות על מכתבים שנשלחו בדואר רשום בין השאר מבית המשפט בנצרת ומהלשכה לסיוע משפטי בחיפה שמוענו לתובעת, נוסף למכתבים שהיו ממוענים לאמי המנוחה.
17.אני ידעתי, כי לצורך תשובות לבית המשפט קיים זמן קצוב. לכן, פתחתי את שני המכתבים האלה ופניתי בדואר אלקטרוני ובמכשיר "הסקייפ" לתובעת ובלתה של התובעת בארה"ב, יעל, כדי לברר מה לעשות..."
מהאמור לעיל עולה כי הנתבעת פתחה את תיבת הדואר ואת המכתבים המיועדים עוד בטרם פנתה לתובעת או לבתה ובקשה הסכמה כלשהי. יתרה מכך, הנתבעת משכה דואר רשום של התובעת ללא שהיה בידיה יפוי כוח מתאים. הנתבעת לקתה בזיכרונה כאשר נשאלה כיצד עשתה זאת כשהשיבה "לא זוכרת". כמובן שתשובה זו נועדה להסתיר מעיני בית המשפט את האמת. הנתבעת שמה את התובעת בפני עובדה מוגמרת עת הודיעה לבתה כי פתחה את המכתבים וביקשה הנחיות בעניין.
-
על פי חוק הגנת הפרטיות הסכמה יכולה להיות במפורש או מכללא (סעיף 3 לחוק). יחד עם זאת ההסכמה צריכה להיות הסכמה מדעת קרי האדם המסכים אמור לדעת למה הוא מסכים לאחר שהוסבר לו. כך לדוגמא נפסק בע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] בו עסק בית משפט העליון בהתנגדות לפרסום ספר ביוגרפי הכולל פרטים אינטימיים על מושא הספר כי מקום בו לא הועברה טיוטת הספר לעיון האדם המתייחס אליו לא ניתן לטעון כי הייתה הסכמה מדעת לתוכנו. בדומה במיילים ששלחה הנתבעת לבתה של התובעת היא לא ידעה אותה במסגרתם שיש בכוונתה להשיב להחלטת בית משפט לענייני משפחה על ידי כתיבת תגובות בשם התובעת וחתימת הנתבעת במקומה. התגובה שהוגשה לבית משפט לענייני משפחה לא הועברה לעיון התובעת או בתה בטרם הוגשה לבית המשפט וזכתה להסכמתה ואישורה. הנתבעת אף כתבה לבתה של התובעת כי היא פועלת למענה של התובעת כאשר אף אחד לא היה פועל כמותה מבלי לפרט כיצד היא פועלת. על כך הודתה לה בתה של התובעת אך אין לראות בכך הסכמה של התובעת לא כל שכן הסכמה מדעת, שכן היא לא ידעה בדיוק בעבור מה היא מודה לה.
יתרה מכך נפסק כבר כי מסירת פרטים אינטימיים לאדם אחר או למספר בני אדם אינו שולל את זכותו של המוסר להתנגד לפרסומם בעילה של הגנה על פרטיותו (ראו: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' וינטורה, פ"ד מח(3) 808). בדומה העובדה כי התובעת שיתפה את הנתבעת בעבר בפרטים אינטימיים הנוגעים לסכסוך בינה לבין אחיה ועל מאבק האופוטרופסות או הרכוש ששייך להוריה אינו יכול בשום אופן להוות היתר לפגוע בפרטיותה בהמשך או היתר לפעול בשמה או יותר נכון להתחזות במה ולפנות לבית משפט לענייני משפחה. אכן מהתכתבות המיילים עולה כי התובעת שיתפה את הנתבעת בפרטי הסכסוך בינה לבין אחיה תוך שהיא מכנה את אחיה במילות גנאי לרבות השופטת שטיפלה בתיק. אך לא מצאתי בתכתובות המייל הרבות שהוחלפו בין התובעת לנתבעת הסכמה המתירה לה לפעול בשמה או בקשה שהנתבעת תעזור לה במאבק המשפטי אלא המיילים היו יותר בנימה של שיתוף בבעיות אישיות.
עוד נפסק לדוגמא כי קשר בין בני זוג אינו מהווה הסכמה מכללא לפגיעה בפרטיות. למרות קשר הנישואין כל צד עדין שומר על תחומי פרטיות (ראו: בג"צ 6650/04 פלונית נ' ביה"ד הרבני אזורי נתניה [פורסם בנבו]; להלן: "עניין פלונית"). לכן מקל וחומר בו התובעת והנתבעת שאינן בנות זוג , לא ניתן לומר ששיתפו אחת את השנייה בפרטים אישיים שהדבר היווה הסכמה מכללא לפגיעה בפרטיות. אמנם מההתכתבות עולה כי היחסים בין הצדדים הניצים היו יחסים קרובים, מעבר ליחסים קרובים בין שוכר למשכיר. יחסים אלו אופיינו בעליות ומרדות והיו ויכוחים על עניינים מסוימים. כך לדוגמא התובעת הזמינה את הנתבעת ובעלה לארוחת ערב ואלו הודיעו ברגע האחרון שלא יגיעו. התובעת הלינה על כך שכבר הכינה ארוחת ערב ובישלה. הנתבעת הגיבה כי התכוונה להגיע וכבר רכשה זר פרחים, יין ושוקולד והיא תביא אותם לאחר סוף השבוע. לאחר שהנתבעת קיבלה את הפרחים שוב הלינה על כך שהפרחים היו נבולים ואף רקובים וכל אלו מצאו השתיים לתעד במיילים שקריאתם מפרכת ומייגעת. אך לאחר שאני בורר את התבן מהבר אינני מוצא כול הסכמה מצד התובעת או היתר לפגוע בפרטיותה.
עוד עולה מקריאת המיילים השונים כי במהלך חודש ינואר 2011, הודיעה בתה של התובעת לנתבעת כי שהותה של התובעת בחו"ל מתארכת, משכך ביקשה שוב כי הנתבעת תודיע לעורכת הדין אודות דחיית מועד חזרתה לארץ. (ראו נספחים ד/24-26). מעבר לכך לא דרשה הבת מהנתבעת לעשות שום מאמץ ושום טיפול משפטי. הבת לא מסרה ולא יפתה את כוחה של הנתבעת לעשות מאומה אלא ביקשה כי תמסור הודעות עורכת הדין מטעם הסיוע המשפטי. לכן לא הוכח כי בתה של התובעת הסכימה למהלכי הנתבעת בהיקף כה נרחב.
אדגיש עוד כי התובעת והנתבעת התכתבו על כל ענין בין אם מדובר בענייו פעוט ובין אם מדובר בעניין חשוב. לכן הייתי מצפה כי בקשה של התובעת שהנתבעת תייצגה ותפעל משפטית בשמה תבוא לידי ביטוי בהתכתבויות אלו. משאין בנמצא זכר לעניין זה אני מסיק כי התובעת לא נתנה הסכמה.
-
בשים לב לאמור לעיל ולסיכום פרק זה הגעתי למסקנה כי הנתבעת פגעה בפרטיות התובעת. עוד הגעתי למסקנה כי התובעת לא הסכימה לפגיעה זו הסכמה מדעת בין באופן ישיר ובין מכללא. לכן במידה ואין לנתבעת הגנה טובה היא עוולה כלפי התובעת ואמורה לפצותה בשל פגיעה זו.
האם לנתבעת הגנה בפני התביעה
-
הנתבעת טוענת לקיומן של שתי הגנות: ההגנה הראשונה קבועה בסעיף 18 (2) (א) לפיה הפגיעה הייתה בתום לב כאשר הנתבעת לא ידעה ולא היה באפשרותה לדעת על הפגיעה. ההגנה השנייה נמצאת בסעיף 18(2)(ב) לפיה הפגיעה הייתה בנסיבות בהן על הנתבעת הייתה חובה מוסרית לפעול. כפי שנראה להלן הנתבעת לא זכאית להנות מאף אחת מהגנות אלו.
בטרם אכנס לעובי הקורה בהתייחס לכל אחת ואחת מההגנות הנטענות תנאי סף לכניסה בשערי ההגנות הוא שהפוגע פעל בתום לב. תום הלב הוא "בבחינת שער שרק אם עוברים דרכו תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה הספציפית בפרטיות" (ראו: ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]; להלן: "עניין גלעם"). ההלכה הפסוקה קבעה כי תום הלב הקבוע בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות הוא תום לב סובייקטיבי. קרי: על הפוגע להראות כי פעל מתוך אמונה שהוא פועל בהתאם להגנות הקבועות בחוק (ראו: עניין פלונית פיסקה 24). עוד נפסק כי על מנת שהפוגע ייהנה מההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות עליו להראות שהפגיעה לא חרגה מעבר לסביר (ראו: עניין גוטיסמן).
-
בבואי ליישם את הכללים הנ"ל על המקרה הניצב לפני הגעתי למסקנה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ולכן היא אינה זכאית לכל הגנה. ראשית, מהמייל שנשלח לנתבעת ביום 30/6/2010 התובעת דרשה ממנה לכבד את פרטיותה ולא לכנס לדירה ללא רשותה. שנית, התברר שהמניע לפעולה של הנתבעת היה מניע כספי ולא מוסרי כפי שניסתה לשכנעני. וכך נרשמו הדברים בסוף עמ' 16 תחילת עמ' 17:
"ש. מפנה לסעיף 12 לתצהירך. את טוענת שהתובעת ביקשה ממך סיוע בתביעה נגד אחיה. תאשרי שאין לך על כך אישור בכתב או ייפוי כוח?
ת.אני לא זוכרת אם יש או אין, אבל בכל אופן היא הציעה לי גם תמורה כספית אם אני עוזרת לה היות שיש לה ירושה של מיליונים.
ש.כלומר הייתה לך ציפייה לקבל תגמול כספי במידה והסיוע שלך בעניינים המשפטיים שלה יצלח?
ת.הייתה לי תקווה."
לכן הנתבעת אינה יכולה לטעון כי פעלה מתוך אמונה שהיא פועלת מכוח אחת ההגנות. טענתה כי פעלה מכוח חובה מוסרית אינה יכול לדור עם טענתה כי ציפתה לקבל תמורה כספית. יתרה מכך, הנתבעת פעלה בצורה לא חוקית כאשר משכה את הדואר הרשום שיועד לתובעת. לכן פעולתה הלא חוקית אינה יכול לדור בכפיפה אחת עם תום הלב הקבוע בחוק הגנת הפרטיות. כך נקבע בעניין גלעם כי מי שפועל מתוך מחשבה פלילית או תוך ביצוע עבירה פלילית. נפסקה כי: "מקום שלפגיעה בפרטיות מתלווה ביצוע עבירה על מחשבה פלילית, שהיא אינהרנטית לפגיעה בפרטיות, שוב אין הפוגע יכול להישמע בטענה שהפגיעה בפרטיות בוצעה על ידו בתום לב" (דברי כבוד השופט מצא אליהם הצטרף כבוד הנשיא ברק).
-
גם לגופן של ההגנות הן לא חלות. באשר להגנה הראשונה הנתבעת ידעה שהתובעת מבקשת ממנה שלא לכנס למושכר ללא הסכמתה בהתאם למייל שנשלח אליה ביום 30/6/2010. בעניין גוטסמן נפסק כי הגנת חוסר הידיעה הקבועה בסעיף 18(2)(א) לא תחול מקום בו הנפגע מסר לפוגע שהוא קנאי לפרטיותו. כך גם בענייננו משידעה הנתבעת כי הנתבעת מבקשת ממנה שלא לכנס לדירה ללא הסכמה היא אינה יכולה להנות מהגנת חוסר הידיעה.
בנוגע לפתיחת המכתבים גם כאן הנתבעת ידעה כי אקט זה פוגע בפרטיותה של התובעת. הראיה ביום 5/11/2010 שלחה הנתבעת לתובעת מייל בו הודיעה לה שיש לה מכתבים חשובים מבית המשפט בנצרת ושאלה האם התובעת מעוניינת שהנתבעת תטפל לה בעניין הזה בהיעדרה. עצם שאלת הנתבעת מלמד על כך שדרושה הסכמה של התובעת. לאחר שהתובעת לא ענתה למייל זה המשיכה הנתבעת לשגר לתובעת הודעות כאשר כתבה לה ביום 7/11/201: "שלום כחל, שלחתי אליך אי מייל בעניין מכתבים מבית המשפט בנצרת, תקראי את מה שכתבתי בבקשה, ותעני לי בבקשה.". משלא ניתנה תשובה גם להודעה זו כתבה הנתבעת שוב ביום 11/11/201: "האם לא ראוי שתעני לי לפחות. אני כל כך דואגת לך ולדאגותיך.". התנהלות זו מלמדת כי הנתבעת ידעה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מדובר בנושא רגיש ודרושה הסכמת התובעת. אופי הפרטים בה עסקה תביעת האופוטרופסות הם מטבעם פרטים רגישים ואינטימיים ששכל אדם סביר יודע שחשיפתם יש בה משום פגיעה בפרטיות. ולכן היא אינה יכולה להנות מהגנת חוסר הידיעה. בהמשך שבתה של התובעת פנתה לנתבעת באמצעות המייל של בעלה של הבת הנתבעת כתבה בחזרה וביקשה לדעת אם הייתה תכתוב מייל מכתובת שאינה מכירה. וכך נרשם במייל מיום 11/1/2011:
"שלום כחל
מה שלומך ומה שלום משפחתך
האם שלחת אלי אי מייל מכתובת שאינני מכירה? משום שהגיע אי מייל, כאשר בנושא שלו כתוב כחל גרעין, אבל את כתובת האי מייל אינני מכירה."
מייל זה מראה על הזהירות בה נקטה הנתבעת מתוך חשש לפרטיות הנתבעת ולכן הנתבעת הייתה מודעת לפרטיות התובעת ולחשש שזו תפגע במידה ותכתוב למייל שאינה מזהה.
-
באשר להגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות היא אינה חלה מכמה סיבות. הראשונה, היא שפעולה בלתי חוקית בה נקטה הנתבעת עת משכה את הדואר הרשום בדרך לא דרך, עת ניסחה תגובה וחתמה תוך התחזות לתובעת , אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם פעולה מתוך חובה מוסרית. שנית, הפעולה בה נקטה הנתבעת הייתה בלתי סבירה. אילו הנתבעת הייתה פונה לבית המשפט ומסבירה כי התובעת נמצאת בארצות הברית ואינה מסוגלת לקיים את ההחלטה בשל מצב רפואי ניתן היה לומר כי מדובר בפעולה סבירה. אולם הנתבעת הרחיקה לכת והרהיבה עוז עת ניסחה תגובה המעלה טיעונים לגופו של עניין מבלי לקבל את אישור התובעת ובכך חרגה מתחום הסביר. בנוסף ספק בעיני אם מניע הנתבעת היה מניע מוסרי או שמא היא פעלה מתוך אמונה כי תקבל שכר וגמול עבור פועלה. בשים לב לאמור לעיל הנתבעת אינה יכולה להסתתר מאחורי ההגנה הקובעת כי פעלה מתוך חובה מוסרית.
לסיכום הנתבעת לא זכאית להנות מכל הגנה מההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות ועליה לפצות את התובעת על נזקיה.
הנזק
-
בית משפט העליון התייחס, לא אחת, לשיעור הפיצויים שנפסקים למי שנפגע מפרסום לשון הרע, ולשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת פסיקת הפיצויים. בדומה ובשים לב שגם בחוק הגנת הפרטיות הפיצוי שניתן לפסוק הוא ללא הוכחת נזק וקיימת חפיפה בין ההגנות שחוק זה נותן מוצדק להחיל שיקולים אלו בשינויים המחויבים גם בתביעות העוסקות בפגיעה בפרטיות.
לעניין השיקולים יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פ"ד נח (5), 510, 524, שם נקבע:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. .... בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. ... חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר ( (agrravatedבשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי. "
-
בבואי ליישם את השיקולים הנ"ל אני לוקח בחשבון את התנהלות הנתבעת שעשתה כבשלה ולא כיבדה את פרטיותה של הנתבעת. אני לוקח בחשבון כי הנתבעת חשפה את עצמה לפרטים אינטימיים הנוגעים לסכסוך המשפחתי. לעובדה כי נכנסה לביתה ללא הסכמתה. כי ניסחה תגובה לבית משפט לענייני משפחה דבר שיכל להזיק לעניינה. הראיה בעקבות הגשת תגובה על ידי הנתבעת לבית משפט לענייני משפחה בעודה התובעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי שקלה עורכת הדין מטעם הסיוע המשפטי לשלול את ייצוגה של התובעת. רק בעקבות התנצלות של הנתבעת שטענה כי לא ידעה על ייצוג זה המשיכה עורכת הדין מטעם הלשכה לייצג. עובדה זו אף מלמדת כי לא הייתה הסכמה של התובעת לייצוג הנתבעת ומראה כי הנתבעת כלל לא הייתה בקיאה בעובדה שהתובעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי.
מצד שני אני לוקח בחשבון את העובדה שהתובעת כבר שיתפה את הנתבעת בפרטי הסכסוך כאשר הראשונה לא חסכה במילים בפני הנתבעת שתיארו עד כמה אחיה הוא אדם חמדן ורשע ועל דעתה מהתנהלות השופטת. עוד אני וקח בחשבון כי הוריה של התובעת נפטרו בעודה בארצות הברית ועל כן עם מותם בוטלה תביעת האופוטרופסות ולכן אם נגרם נזק הוא מזערי.
-
לאחר שאני לוקח בחשבון את כל הנ"ל ואת קביעת הנשיא ברק בעניין אמר שהפיצוי לא אמור להיות סמלי אני מעמיד את נזקי התובעת על סך של 25,000 ₪.
שאר טענות הנתבעת
-
הנתבעת טוענת כי התובעת היא שהפרה את הסכם השכירות בעניינים שונים. עוד טוענת כי התובעת היא שפגעה בפרטיותה של הנתבעת. לבסוף טוענת הנתבעת כי התביעה נקמנית מאחר והיא תבעה אותה על הפרת הסכם השכירות כאשר תביעתה של התובעת לפגיעה בפרטיות נולדה לאחר הגשת התביעה על ידי הנתבעת.
-
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה הגעתי למסקנה כי דין טענות הנתבעת להידחות. הטענה כי התובעת היא שהפרה את הסכם השכירות אינה רלוונטית לתביעה ענייננו. מן הסתם היא נדונה בהליך אחר. כך גם הטענה כי התובע היא שפגעה בפרטיות הנתבעת עת נכנסה למושכר בטרם כניסת ההסכם לתוקפו וטיפלה במטלטלי אימה המנוחה של הנתבעת. ראשית, אין הגנה בחוק הגנת הפרטיות המאפשרת לפוגע לפגוע בפרטיות כתגובה לפגיעה בפרטיותו שלו או של זולתו. אמנם חוק הגנת הפרטיות מחיל א ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 הקובע כי לפוגע הגנה טובה במידה והפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. בשינויים המחויבים תחול הגנה זו גם על הגנת הפרטיות. אולם הנתבעת מכחישה כי פעלה מתוך מניע של גינוי או פגיעה בפרטיות שנעשה קודם לכן וטוענת כי הייתה הסכמה לפגיעה בפרטיות וכי פעלה מתוך מניע של חובה מוסרית. לכן אין תחולה להגנה זו.
יתרה מכך, לא אוכל לדחות את התביעה על רקע הטענה כי הגשת התביעה הנוכחית הינה פעולה נקמנית על כך שהנתבעת תבעה את התובעת. אמנם התביעה הנוכחית הוגשה לאחר שהנתבעת תבעה את התובעת יחד עם זאת וכאמור לעיל הפגיעה בפרטיות התובעת הייתה אמיתית ממשית ולא סיפור בדים. לכן לא ניתן לומר כי "עבודות המקרה" נולדו לאחר שהנתבעת תביעה את התובעת. ייתכן מאוד שהרעיון לתבוע את הנתבעת עלה לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון כאשר קודם לכן התובעת לא רצתה לתבוע. משהחליטה הנתבעת לנהל את היחסים באפיקים משפטיים לגיטימי שהתובעת תגיש תביעות על עניינים ממשים שאירעו והדבר לא יחשב כחוסר תום לב.
התוצאה
-
לאור האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. באשר להוצאות המשפט אינני פוסק לטובתה הוצאות משפט ואף מורה על חיובה בהוצאות לאוצר המדינה מאחר והתובעת הפרה את ההחלטה הנוגעת להיקף הסיכומים פעמיים. בפעם הראשונה התובעת הגישה סיכומים בהיקף של 10 עמודים מקום שההחלטה הורתה על סיכומים בהיקף של 5 עמודים. כשהורתי לה לתקן מחדל זה הגיש
סיכומים עם פונט קטן. ורווח צפוף ממה שהורתה ההחלטה. לכן התובעת תשלם הוצאות לאוצר המדינה בסך של 1,000 ₪.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ו, 27 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.
