מבוא וטענות הצדדים
1.בין הצדדים נעשה הסכם שכירות מיום 01.05.13, במסגרתו תובעת 1 (להלן:"התובעת"), שכרה מהנתבע דירה הנמצאת ברחוב יבנה 16/9, כפר סבא, לשנה, מיום 01.05.13 ועד ל- 30.04.13.
2.אין מחלוקת בין הצדדים כי בינואר 2014, ארבעה חודשים טרם תום תקופת השכירות, התובעת הודיעה על עזיבתה את המושכר טרם תום תקופת השכירות החוזית. היא עזבה בפועל את המושכר והנתבע תפס בחזרה באותו מועד את החזקה במושכר. עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת שילמה לנתבע את מלוא דמי השכירות, בסך 3,000₪ לחודש, בגין מלוא תקופת השכירות החוזית, כלומר גם בגין אותם ארבעה חודשים שבהם בפועל לא החזיקה במושכר.
3.במסגרת הסכם השכירות התובעת מסרה לנתבע שני שיקים לביטחון שנמשכו על ידי תובע 2 (להלן: "התובע"), האחד על סך 15,000₪ והשני על סך 2,000₪.
4.הנתבע הגיש את שני השיקים לפירעון. הבנק של התובע כיבד את השיקים, הם נפרעו בתאריכים 06.02.14 (2,000₪) ו- 14.04.14 (15,000₪) והנתבע קיבל את מלוא סכומיהם.
5.לטענת התובעים, לנתבע לא הייתה עילה להגיש את השיקים לפירעון. התובעת שילמה לנתבע את מלוא דמי השכירות ולא נותרה חייבת לנתבע דבר. לטענתה, הנתבע הוא זה אשר נותר חייב לה כספים בגין תשלומי יתר ששילמה, לטענתה, בגין חשמל ומים. התובעים תבעו בתביעתם לחייב את הנתבע לשלם את סכומי שני השיקים בסך של 17,000₪, 2,000₪ בגין תשלומי יתר ששילמה התובעת בגין חשמל ומים ו-10,000₪ בגין הוצאות ונזק לא ממוני.
6.הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך של 17,499₪. לטענת הנתבע, התובעת נותרה חייבת לו 2,285₪ בגין תשלומים לתאגיד המים, 1,242₪ בגין חשמל, 178₪ בגין ארנונה, 4,800₪ בגין הפסד דמי שכירות, 2,900₪ בגין תיקון נזקים במושכר והוצאות פינוי ו- 4,500₪ בגין הוצאות ונזק לא ממוני.
דיון
7.התובעת טענה כי דירת הנתבע פוצלה על ידו לשתי יחידות מגורים, את האחת השכיר לה ואת השנייה לאחר. לטענתה, חיובי חשמל, מים וארנונה היו משותפים לשתי יחידות המגורים. לטענתה, בכל הנוגע לחיובי חשמל וארנונה, היא שילמה את החיובים במלואם כלומר גם עבור יחידת המגורים השכנה שהייתה בשימושו של אחר, ובתביעתה היא תבעה לחייב את הנתבע לשלם לה 2,000₪ שהם, לטענתה, מחצית תשלומי החשמל והארנונה ששולמו על ידה.
8.הנתבע ניסה לטעון כי אין מדובר בחלוקה של דירה אחת לשתי יחידות אך בחקירתו הנגדית הוא אישר כי הוא בנה יחידה מאחורי המושכר של התובעת. בהמשך נאלץ להודות כי מדובר בדירה אחת שהוא חילק אותה לשניים וכי בחשבון הארנונה שתי היחידות הן דירה אחת ולשתיהן חשבון ארנונה אחד. הנתבע גם הודה בחקירתו הנגדית כי הוא העביר לתובע בפברואר 2014 סך של 540₪ בגין ארנונה ואישר כי הוא שילם לתובע כספים בגין תשלומי ארנונה שהתובעת שילמה עבור יחידת המגורים השנייה. גם בכך אישר הנתבע את נכונות טענתה של התובעת, לפיה בפועל היא שילמה בגין יחידת המגורים הצמודה למושכר שלה על פי החשבונות שנשלחו לה. (ר' פרוט' עמ' 7 ש' 9-14, 30-31. עמ' 10 ש' 17-30. עמ' 11 ש' 12-18).
9.להוכחת תשלומי יתר עבור ארנונה התובעת צירפה שאילתה מאת עיריית כפר סבא מתאריך 25.05.14, קבלה מיום 15.07.13 וחשבון מיום 11.07.13. ממסמכים אלה לא ניתן להבין ולדעת מה הסכומים הכוללים ששילמה התובעת בגין ארנונה במהלך תקופת השכירות. ביחס לחשמל, התובעת הגישה חשבונות חשמל לתקופה יולי עד אוקטובר 2013 אך היא לא צירפה קבלות על הסכומים ששילמה. התובעת לא הוכיחה, אפוא, כנדרש את הסכומים שלטענתה שילמה ביתר ולכן תביעתה ברכיב זה נדחית.
10.כאמור לעיל, הנתבע טען כי התובעת חייבת לו בגין תשלומים לתאגיד המים סך של 2,285₪. התובעת לא התכחשה לכך שהיא לא שילמה בגין מים. לטענתה, לא ניתן היה לשלם תשלומים אלה בשל חוב ישן של הנתבע לתאגיד המים. הנתבע צירף קבלות בסך כולל של 1,982₪. הקבלות הן מתאריכים 09.09.13 עד 01.06.14 כך שחלק מתשלומים אלה מתייחסים לתקופה הקודמת למועד עזיבת התובעת את המושכר בינואר 2014. יחד עם זאת, מדובר בחשבון של שתי יחידות המגורים. בנתונים אלה ובהיעדר נתונים מדויקים מאת הנתבע, יועמד החיוב בגין מים, על דרך אמדן, על הסך של 700₪. ביחס לרכיב זה יש לציין כי הנתבע לא הציג כל בקשה או דרישה בכתב מהתובעת לשלם לו ויש להניח שאם הנתבע היה מבקש מהתובעת תשלום היא הייתה נענית.
11.בגין ארנונה הנתבע תבע 178₪. בגין רכיב זה הוא צירף קבלה מיום 15.07.13 על סך 178.60₪. יתכן שתשלום זה מתייחס ליחידת המגורים שלא הייתה מוחזקת על ידי התובעת. אי לכך, דינו של רכיב זה של התביעה שכנגד להידחות משום שלא הוכח.
12.סיכומה של נקודה זו, התובעת נותרה חייבת לנתבע, לכל היותר, סך של 700₪ בגין מים. סכום אותו הנתבע כלל לא דרש מהתובעת לשלם לו קודם להצגת השיקים לפירעון. בהתאם, לנתבע לא הייתה עילה להגיש את השיקים של התובע לפירעון בגין חוב עבור ארנונה, מים וחשמל.
13.לטענת הנתבע, תאגיד המים וחברת החשמל ניתקו את אספקת החשמל והמים לדירה משום שהתובעת לא שילמה את התשלומים כנדרש. עוד לטענתו, התובעת וילדיה גרמו מטרד רעש. לטענת הנתבע, מסיבות אלה השוכר ששכר ממנו את יחידת המגורים הצמודה ליחידה של התובעת עזב את המושכר לפני תום תקופת השכירות וכתוצאה מכך נגרם לו נזק של אובדן דמי שכירות בסך של 4,800₪. התובעים הכחישו את טענות הנתבע. כל טענותיו אלה של הנתבע לא הוכחו. מעבר לקושי לסמוך על אמרי פיו של הנתבע שנותרו בעלמא, הנתבע לא הוכיח את הנזק הנטען. הוא לא הוכיח את עצם ההתקשרות עם השוכר האחר, תקופת ההתקשרות, מועד תום תקופת ההתקשרות החוזית, מועד העזיבה הנטענת של אותו שוכר ודמי השכירות החודשיים ששולמו על ידו. אי לכך, גם דין רכיב זה של התביעה שכנגד להידחות.
14.נותרה טענת הנתבע, לפיה התובעת הותירה נזקים במושכר, דבר שגרם לנתבע הוצאות בגין תיקונים. הנתבע גם טען כי התובעת לא פינתה את תכולת המושכר כנדרש ולנתבע נגרמה הוצאה בגין פינוי שביצע בעצמו. בגין רכיבים אלה תבע הנתבע סך של 2,900₪. מעבר לכך שאין בסכום זה הנטען על יד הנתבע כדי להצדיק מימוש בטחונות בסך של 17,000₪, אני דוחה טענותיו אלה של הנתבע כלא מהימנות. הנתבע טען לנזק רחב היקף. לטענתו, התובעת הותירה "הרס וחורבן" וכן "הפכו את הדירה לחירבה", אך הוא לא הציג כל ראיה לכך אף לא באמצעות צילומים. כן טען כי נגרמו לו הוצאות ניכרות לצורך תיקון, אך הוא לא הציג כל ראיה שהיא לכל הוצאה שהיא. הוא גם טען טענות סותרות ביחס להיקף הנזקים. בתביעתו שכנגד תבע כאמור 2,900₪ אך הוא טען, בסעיף 26, כי תיקון הנזקים למושכר עלה לו 30,000₪.
15.מן העבר השני, התובע אמר בחקירתו כי הדירה הוחזרה לנתבע כשהיא נקייה ומסודרת ואני מקבלת את דבריו כנכונים ומהימנים.
16.הנתבע טען כי התובעת גרמה לו נזק בכך שלא אפשרה תיקון נזילה במושכר. בסעיף 8 לכתב ההגנה אף טען כי התובעת מנעה בכוח כניסת שרברב. טענת הנתבע נסתרה ממכתב מינואר 2014 שהוא שלח לתאגיד המים, שם כתב כי הנזילה תוקנה באופן מיידי וכי השוכרים משתפים פעולה. טענת הנזק נסתרה גם ממכתב תאגיד המים מיום 27.02.14, שם נכתב כי הנזילה, אם הייתה, לא הייתה משמעותית. זאת למול טענת הנתבע בסעיף 8 לכתב ההגנה בדבר "דליפה חמורה של מים".
17.אשר על האמור ותוך שאני מעדיפה את עדות התובע, אני דוחה את טענות הנתבע הן לעניין נזק למושכר והן לעניין אי פינוי תכולת המושכר כנדרש.
18.יצוין כי הגם שבכתב הגנתו, בסעיף 14, הנתבע אישר כי הוא הגיש את השיקים נשוא התביעה לפירעון וקיבל מלוא סכומיהם, בחקירתו הנגדית הרהיב לטעון כי הוא לא זוכר אם הוא פרע את השיקים. ר' פרוט' עמ' 12 ש' 12. בהמשך נאלץ להודות שגבה את השיקים. ר' פרוט' עמ' 12 ש' 11-29.
19.חוב הנתבע לתובעים בגין שני השיקים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פירעונם ועד למועד הגשת התביעה הוא 17,185₪. לאחר הפחתת סך של 700₪ בגין מים, הנתבע חייב לתובעים את הסך של 16,485₪.
20.הנתבע הגיש, אפוא, את השיקים של התובע לפירעון וגבה אותם ללא שמץ הצדקה לכך תוך שהוא מנצל לרעה את מעמדו כמשכיר נכס המחזיק בידו את הביטחונות. מדובר בהתנהלות חמורה הנגועה בחוסר תום לב ואשר מגיעה לכדי שליחת יד בכספים לא לו. גם התברר כי הנתבע נהג בתובעים באופן מחפיר, עלב וזלזל בהם. גם בכתבי טענותיו ניכר היחס הפוגע והבלתי מכבד כלפי התובעים. בגין מכלול התנהלות והתנהגות הנתבע כלפי התובעים זכאים התובעים לפיצוי בגין נזק לא ממוני אותו אני מעמידה על 7,500₪.
סוף דבר
21.התביעה מתקבלת. התביעה שכנגד נדחית.
22.הנתבע ישלם לתובעים את הסך של 23,985₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה. בנוסף, הנתבע ישלם לתובעים את אגרת בית המשפט, הוצאות בסך של 2,500₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000₪.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ג' תשרי תשע"ז, 05 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
