בא"ש 6407-09-16 עואד נ' מדינת ישראל

המבקש הגיש בקשה לביטול החלטה בדבר איסור שימוש ברכב: על פי הנטען, ביום 24.9.16, ביצע המבקש עבירה של נהיגה בשיכרות (בכך שסירב לתת דגימת אוויר נשוף). בו ביום נערך לו טופס הזמנה לדין וכתב אישום, והוא הוזמן לדיון ליום 27.10.16.

במקביל, החליט קצין משטרה לפסול את המבקש פסילה מינהלית מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה בת 30 ימים. עוד החליט קצין משטרה לקיים שימוע בטרם החלטה על איסור שימוש ברכב, שבעקבותיו הוציא (בו ביום) הודעת איסור שימוש ברכב, לתקופה בת 30 ימים גם היא.

המבקש טוען, בבקשתו, כי ביקש מהשוטרים לערוך בדיקה מתאימה, לאור השעה המאוחרת, אך הללו סירבו (סעיף 3 לבקשה), וכי הדבר מתועד בסרטונים שברשותו (סעיף 4 לבקשה), דבר שיש בו כדי לכרסם, כרסום ממשי, בראיות המאשימה (סעיף 5 לבקשה).

עוד טוען המבקש (סעיף 6 לבקשתו), כי עברו התעבורתי אינו מכביד, בשים לב לכך שהוא נוהג מאז שנת 2001, וכי הרכב נחוץ לו לצרכי פרנסתו (סעיף 8 לבקשה).

בטיעון בפני הוסיף המבקש וטען כי לא מובן, מהחלטתו של קצין המשטרה, מדוע בחר לאסור את השימוש ברכב לתקופה בת 30 ימים, ולא לתקופה פחותה יותר (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 26-27). הוא ציין, כי אם הרכב יוחזר, הרי שעל אף תקופת הפסילה המינהלית של רשיון הנהיגה של המבקש, אחד מעובדיו יכול לנהוג ברכב (שם, שורות 25-26).

אקדים ואומר, עיון בהחלטה של קצין המשטרה בדבר איסור השימוש ברכב מגלה כי היא הוצאה על פי הוראותיו של סעיף 57א לצו בדבר תעבורה (יהודה והשומרון) מס' 1310, תשנ"ב-1992, ותקנה 1 לתקנות התעבורה (יהודה והשומרון)(איסור שימוש ברכב), תשע"א-2013.

לפעולה זו, של קצין המשטרה, על יסוד הוראות דין החלות ביהודה והשומרון, אין במקרה זה בסיס. העבירה נעברה בחיפה, על ידי המבקשת, שהינו אזרח ישראלי (תושב יפיע), המחזיק ברשיון נהיגה ישראלי והנוהג ברכב בעל לוחית זיהוי ישראלית (וכתב האישום מוגש לבית משפט זה).

אגב, את ההחלטה על פסילתו של המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 30 יום, קיבל קצין המשטרה על יסוד הסמכות הנתונה לו מכוח פקודת התעבורה.

לכאורה, די בכך כדי להצדיק את ביטול החלטתו של קצין המשטרה. עם זאת, לאור הדמיון בין הוראות הדין (בין הסמכויות מכוח פקודת התעבורה ובין הסמכויות הניתנות על פי הדינים החלים ביהודה והשומרון), ובשים לב לכך שאיש מבין הצדדים לא טען בהקשר זה בפני, לא אייחס משקל מכריע לפגם זה שבשיקול הדעת של קצין המשטרה.

הסמכות לאסור שימוש ברכב, נמסרה לקצין משטרה בסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. הוראת דין זו מאפשרת לקצין משטרה לאסור את השימוש ברכב לתקופה של 30 יום.

מקום שבו קצין משטרה עושה שימוש בסמכות זו הנתונה לו בפקודה הוא מפעיל שיקול דעת מינהלי. ככזה, הבחינה של שיקול דעתו צריכה להיעשות על יסוד אמות מידה של המשפט המינהלי.

לפיכך, על קצין המשטרה לבחון את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולערוך איזון בין שיקולים אלה. בסיומו של איזון אינטרסים זה, עליו להגיע להחלטה מידתית, אשר תגשים את התכלית החקיקתית מחד גיסא, אך תפגע בזכויותיו של המבקש במידה האפשרית הפחותה ביותר לשם הגשמת תכלית חקיקתית זו.

עליו לשקול, למשל, את היקפן של הראיות כנגד המבקש ואת עוצמתן. כאשר בשלב זה של ההליך הוא יכול לשקול גם ראיות מינהליות. עליו לשקול את הסיכון הגלום בנהיגתו של המבקש כמו גם מהמשך השימוש שלו ברכב, כפי שהוא נלמד הן מהעבירה המיוחסת לו ומעברו התעבורתי.

עליו לשקול, בנוסף, את הפגיעה הנוצרת במבקש מההחלטה על איסור השימוש, תוך בחינה של היקפה של הפגיעה הנדרש, בנסיבות העניין.

עוד, ועל פי עקרונות המשפט המינהלי, החלטתו של קצין המשטרה צריכה להיות מנומקת, כאשר הנימוקים לה צריכים להיות מפורטים בגוף ההחלטה עצמה. במקרה שבפנינו, הטעם היחידה שניתן להחלטת קצין המשטרה הינו כי "בעל הרכב לא משתף פעולה".

אכן, במקרה שבפנינו, כפי שטען המשיב בדיון בפני, יש ראיות לכאורה מספיקות כנגד המבקש. העובדה כי סרטון ממחיש כי המבקש ביקש שיערכו לו בדיקה, אינה שוללת את הראיות שהצטברו כנגדו. יתכן, כי במהלך הדיון בתיק עצמו, בית המשפט יקבל את גרסתו של המבקש, תוך מתן משקל לסרטון, כי לא סירב להיבדק. אך הראיות הקיימות היום ממחישות כי המבקש אכן ניסה להכשיל את הבדיקה, לרבות על ידי לקיחת שאיפה מסיגריה של חבר (מזכר של השוטר שלמה ביבס מיום 24.9.16, שעה 02:25). אינני סבורה כי במקרה הנוכחי קיים כרסום ממשי בראיות כנגד המבקש, לבטח לא כזה ההופך את ההחלטה על איסור השימוש לכזו שאינה במתחם הסבירות.

ודוק, בעת בחינה של שיקול דעת מינהלי השאלה אינה אם ההחלטה היחידה האפשרית היא זו שאליה הגיע קצין המשטרה, אלא אם החלטתו של קצין המשטרה מצויה בתוך מתחם הסבירות (כאשר בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעת קצין המשטרה בשיקול דעתו שלו עצמו). הראיות במקרה הנוכחי מקימות בסיס מספיק לשיקול דעת מינהלי להטלה של איסור שימוש.

אך בקיומן של ראיות לכאורה לא די.

על קצין המשטרה לשקול שיקולים נוספים. כך, למשל, הגם שלמבקש עבר תעבורתי, על קצין המשטרה לשקול את עוצמתו. לא הרי מי שעבירות של נהיגה בשכרות בעברו, כהרי מי שאין בעברו עבירות מסוג זה (דוגמת המבקש). לא הרי מי שהוציא רשיון נהיגה לפני זמן קצר, כמי שנוהג ברכב מזה מספר שנים (המבקש הוציא את רשיון הנהיגה שלו בשנת 2001).

עוד על קצין המשטרה לבחון, בעת החלטה על איסור שימוש ברכב, מה המשמעות של הרכב לצרכי הפרנסה של המבקש. נכון, הדין יוצר פגיעה מתחייבת. התכלית החקיקתית היא הרתעתית. ההרתעה מתקיימת באמצעות פגיעה בזכויותיו של המבקש, לרבות ביכולתו לעבוד. עם זאת, עדיין השיקולים הקיימים בעת החלטה על איסור שימוש ברכב שיש לו תחליף נגיש (למשל, כאשר במשק הבית יותר מרכב אחד), שונים מאשר כאשר מדובר ברכב המשמש לצרכי עבודה ואין לו תחליף (במקרה שבפנינו נטען כי לרכב שבו מדובר יש וו גרירה המאפשר לו לגרור עגלה בה מובלים בעלי חיים).

עוד מובן כי יש הבדל בין מצב שבו המבקש הוא היחיד היכול לעשות שימוש ברכב, שעה שרשיון הנהיגה שלו נפסל, לבין מצב שבו הרכב יכול להמשיך ולשמש לשם פרנסה, אך אחרים יכולים לנהוג בו (למשל, עובדיו של המבקש במקרה הנוכחי).

עוד, למשל, יש שוני בין מצב שבו הנהג הוא גם בעל הרכב לבין מצב שבו הנהג אינו בעל הרכב. מקום שבו הנהג הוא בעל הרכב הפגיעה בו עלולה להיות (כמו במקרה שבפנינו) כפולה. שכן גם רשיון הנהיגה שלו נפסל, וגם אחרים לא יכולים לעשות שימוש ברכב. מקום שבו הנהג אינו בעל הרכב, הרי שהתכלית ההרתעתית כלפי בעל הרכב אינה יכולה להיות מוגשמת רק בעצם הפסילה של רשיון הנהיגה של הנהג. לא ניתן, במקרה שכזה, להשיג את התכלית החקיקתית, המעודדת בעלי רכב לעשות את כל אשר אפשר כדי לפקח על הנהג ולמנוע ממנו מלעבור את העבירה, בדרך אחרת מלבד איסור השימוש.

יודגש, אינני מחווה דעה מהו האיזון הראוי בין השיקולים השונים.

בהחלט יתכן כי האיזון הראוי במקרה שבפנינו, יצדיק את איסור השימוש ברכב לתקופה של 30 ימים, כפי שהחליט קצין המשטרה. אך כדי להגיע להחלטה זו היה על קצין המשטרה לשקול את מלוא השיקולים הרלוונטיים, ולפרט בהחלטתו את הטעמים שהביאו אותו להחליט את אשר החליט על יסוד שיקולים אלה.

זאת ועוד, אכן הדין מסמיך את קצין המשטרה לאסור את השימוש ברכב לתקופה בת 30 יום.

נדמה, כי תפיסת העולם של קצין המשטרה הינה כי מקום שבו הפקודה קובעת תקופה בת 30 יום, מתחייב איסור שימוש בן 30 יום, ואין בלתו. ולא היא. התקופה הקבועה בדין היא תקופה מקסימלית.

על קצין המשטרה לשקול, בין יתר השיקולים, מהו משך איסור השימוש הראוי, בנסיבות העניין.

כך, למשל, יתכן מצב שבו קצין המשטרה יגיע לכלל מסקנה כי בעל הרכב לא עשה את כל אשר הוא יכול כדי למנוע את קיומה של העבירה (סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה). עם זאת, הוא יתרשם כי בעל הרכב נקט באמצעים משמעותיים כדי למנוע את קיומה של העבירה. יתכן, כי במקרה שכזה יהיה נכון לאסור את השימוש ברכב, אך לתקופה הפחותה מ-30 הימים הקבועים.

ודוק, לטעמי, קביעה של תקופת פסילה מינהלית בדין אינה הופכת תקופה זו לתקופה מחייבת, שאין קצרה ממנה. לטעמי, נכון לקבוע כי מקום שבו הדין נתן סמכות מקסימלי, היא כוללת בחובה גם את כל הסמכויות הנבלעות בתוכה (השוו, בשינויים המחוייבים, ע"ש (חיפה) 102/00 פזרקר נ' מדינת ישראל (12.1.02)).

הוראותיה של הפקודה אינן דיכוטומיות. הן אינן מחייבות את קצין המשטרה להחליט בין שתי ברירות בלבד - מצד אחד, שלא להורות כלל על איסור השימוש. מצד שני, להורות על איסור השימוש לתקופה בת 30 ימים. שיקול הדעת של קצין המשטרה צריך להיות כזה הכולל בחובו גם קשת של גוונים שבין שתי נקודות הקצה.

נניח, לשם הדיון, כי פלוני היה מעורב בתאונת דרכים, שגרמה לחבלה. קצין שמטרה יכול לפסול את רשיון הנהיגה שלו לתקופה בת 60 ימים. אך אותו פלוני נוהג מזה עשרות שנים. אין לו עבר תעבורתי מכביד, ולבטח אין לו עבירה קודמת של מעורבות בתאונה שגרמה לחבלה. תוצאותיה של התאונה היו קלות ערך (קרי, הפגיעה אינה חמורה), ורשיון הנהיגה נחוץ לאותו פלוני לצרכי פרנסתו. האם באמת מתחייבת מסקנה כי אפשר לפסול את רשיונו של אותו אדם רק לתקופה של 60 ימים? אני סבורה כי מובן שהתשובה לשאלה זו צריך להיות בשלילה. על קצין המשטרה לאזן בין האינטרסים השונים, והוא אינו חייב להגיע להחלטה של "הכל או לא כלום". הוא יכול, בנסיבות העניין, לפסול את פלוני מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת 30 ימים. הוא ישיג בכך את תכלית החקיקה, מצד אחד, אך איזון אינטרסים מידתי, פרופורציונאלי, מצד שני.

שיקול דעת מינהלי הוא לעולם שיקול דעת מידתי. ההחלטה המינהלית צריכה להיות פרופורציונאלית לתכלית החקיקתית. לעיתים, אפשר להשיג את התכלית החקיקתית ללא צורך בהפעלת מלוא הסמכות המינהלית הקבועה בדין.

ושוב, אינני מחווה דעה לגבי הראוי במקרה שבפני. יתכן כי מכלול השיקולים במקרה שבפני מחייב מסקנה לפיה ראוי להוציא איסור שימוש לתקופה בת 30 יום, או כי החלטה על איסור שימוש לתקופה בת 30 יום מצויה בדלת אמותיו של מתחם הסבירות.

עם זאת, השאלה אם ראוי לשקול במקרה זה תקופת איסור שימוש בת פחות מ-30 ימים לא נבחנה כלל על ידי קצין המשטרה (ואוכל להגיד, במאמר מוסגר, כי העובדה שבכל הבקשות המונחות לפתחו של בית המשפט נבחנים מצבים שבהם הוחלט על תקופת פסילה או איסור שימוש מקסימלית, מעידה על כך שקצין המשטרה כלל אינו שוקל אפשרות של תקופות פסילה או איסור שימוש פחותות יותר).

במקרה שבפנינו, קצין המשטרה לא שקל, כאמור, האם יש מקום, לאסור את השימוש ברכב, בנסיבות העניין, לתקופה קצרה מ-30 ימים. הוא לא בחן את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולא נימק את הטעמים שהביאו אותו להחליט את אשר החליט. האמירה כי בעל הרכב אינו משתף פעולה, גם אם היא נכונה, אינה יכולה לשמש נימוק יחיד להחלטה על איסור שימוש.

לא רק שהנמקה זו אינה ברורה כשלעצמה (כיצד בעל הרכב לא שיתף פעולה? האם הכוונה היא לעצם הסירוב לערוך את בדיקת השיכרות, או שמא הכוונה לחוסר שיתוף פעולה בשימוע בכל הנוגע לאיסור השימוש עצמו?), אלא שהיא אינה יכולה להוות טעם מספיק להחלטה. עדיין, על קצין המשטרה לבדוק את העבר התעבורתי של המבקש, ומידת ההשפעה של עבר זה על ההחלטה. עדיין, על קצין המשטרה לבדוק את הטענות לפגיעה בפרנסה או לכך שאדם אחר יכול לנהוג ברכב בתקופת פסילת הרשיון של המבקש, וכך הלאה.

לפיכך, אני בדעה כי נפל פגם בשיקול הדעת של קצין המשטרה, כמו גם בהנמקתו, המצדיק התערבות בהחלטה.

נשאלה השאלה, מה הסעד הראוי במקרה שכזה?

אני סבורה כי בנסיבות העניין, שעה שהטיעון המלא והסדור מצידו של המבקש הונח רק בפני בית המשפט בעת הדיון ולא במהלך הטיעון בפני קצין המשטרה, אני סבורה כי ראוי להחזיר את הדיון לקיום שימוע מחודש, ולמתן החלטה מחודשת בעניינו של איסור השימוש, ככל שקצין המשטרה ימצא לנכון לעשות כן.

אני מורה, אם כן, כי ההחלטה על איסור השימוש ברכב, נשוא בקשה זו, תבוטל ביום 10.10.16 שעה 16:00.

עד למועד זה, ככל שהמשיב ימצא לנכון לעשות כן, יוכל קצין משטרה לזמן את המבקש לשימוע מחודש, במהלכו יפרוס המבקש את טיעוניו בפני קצין המשטרה במלואם, וקצין המשטרה ייבחן את מכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות התקופה שבה כבר מצוי צו איסור השימוש בתוקפו, ויוכל לתת החלטה מחודשת, מנומקת כמובן, בכל הנוגע לאיסור השימוש ברכב.

למותר לציין, כי תקופת איסור השימוש הכוללת, לרבות זו שעד היום, לא תוכל לעלות על התקופה המקסימלית הקבועה בדין.

ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ז, 05 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.