1.לפניי תביעה נגררת להליך פלילי, שהתנהל נגד הנתבע, בגין גרימת מותו של ש.ע., יליד שנת 1991 (להלן: "המנוח").
ביום 4.9.09, לאחר חילופי דברים ודחיפות בין המנוח לבין הנתבע ולאחר שהמנוח ביקש לעזוב את המקום, השליך הנתבע לעבר המנוח שתי אבנים גדולות, בזו אחר זו. אחת האבנים פגעה בחלק האחורי של ראש המנוח וגרמה לו שבר בגולגולת. כתוצאה מכך התמוטט המנוח במקום ומת כעבור מספר דקות.
2.נגד הנתבע הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 19758-09-09), בו הואשם בהריגת המנוח, עבירה לפיה סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהכרעת דין שניתנה ביום 24.2.11, דחה ביהמ"ש המחוזי בחיפה את טענת המנוח לפיה פעל מתוך הגנה עצמית, הרשיעו בדין ונגזר עליו עונש של 8 שנות מאסר וכן חייבו לשלם למשפחת המנוח פיצוי בסך של 40,000 ₪. ערעורו לביהמ"ש העליון (ע"פ 2772/11) נדחה.
3.לאחר תיקון התביעה, על פי צו שהוצא לירושת המנוח, על פיו אמו (התובעת 2) היא יורשתו היחידה, התובעים בתביעה הם המנוח ואמו.
ביום 10.10.13, ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אשר חייב את הנתבע לשלם למנוח וליורשיו פיצויים בסך כולל של 1,839,875 ₪. פסק דין זה בוטל חלקית, בישיבת יום 23.3.14, לאחר שהנתבע הגיש בקשה לביטולו וסכום פסק הדין החלקי הועמד על סך של 500,000 ₪ בלבד (והתובעים בו תוקנו, כאמור לעיל).
4.כל צד הגיש תחשיב נזק.
ב"כ התובעים הגיש בהסכמה את הכרעת הדין ואת גזר הדין שניתנו בהליך הפלילי; הודעה על צירוף מסמכים, על נספחיה (ת/1); המסמכים שצורפו לתחשיב הנזק שהוגש מטעם התובעים (ת/2).
התובעת 2 הגישה שני תצהירים (ת/3 ו- ת/4) ונחקרה עליהם בישיבת יום 26.5.16. ב"כ התובעים ויתר על חקירת הנתבע על תצהירו וסיכם טיעוניו בעל-פה, באותה ישיבה.
5.ב"כ התובעים ביסס סיכומיו על תחשיב הנזק, שהוגש על ידו והוסיף וטען, כי אין לייחס למנוח אשם תורם כלשהו. זאת - הן מאחר שהנתבע לא הגיש ראיות בעניין זה והן משום שעל פי ממצאי הערכאה המבררת הנתבע השליך את האבנים על המנוח, שעה שהמנוח ברח ממנו. (עמ' 42, 43, 50 וסעיף 30 בערעור).
6.הנתבע מתבסס גם הוא על תחשיב הנזק שהוגש מטעמו וטוען בסיכומיו, כי אֵם המנוח יכולה לתבוע בשם העיזבון, בתוקף מעמדה כיורשת, אך אין לה עילת תביעה עצמאית, באשר כל הנזקים הם נזקי העיזבון, מה גם שהיא לא צירפה חוו"ד מטעמה לגבי נזקיה היא. לפיכך, כך טוען הוא, יש לדחות את התביעה על הסף ובכל מקרה - האֵם אינה זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש, משלא צירפה חוו"ד בדבר נכות שנגרמה לה עקב מותו של המנוח והיא זכאית רק לפיצוי בגין כאב וסבל של המנוח עצמו.
כן נטען, כי על אף שהאֵם הייתה, לכאורה, תלויה במנוח לפרנסתה, היא איננה יכולה לתבוע כתלויה, לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין, שכן היא לא הוכיחה את שיעור הנזק - את הפסד הממון שלכאורה סבלה עקב מות המנוח ואף לא הומצאו ראיות לנזק מיוחד.
7.ב"כ הנתבע טוען, שעל בימ"ש זה "לשים מול עיניו לא רק שיקולי ענישה והרתעה, אלא גם שיקום". לעניין זה הוא מציין, כי הנתבע ביקש מחילה על מעשיו וכי 9 ימים לאחר האירוע נולד לנתבע בן, אותו לא הכיר כאדם חופשי במהלך מאסרו.
8.לטענתו, אין להוסיף פיצוי על הסכום שנפסק בפסק הדין החלקי. לא הוכח שהמנוח עבד טרם פטירתו שכן מעבר לטענה בעלמא, לא צורפו אסמכתאות לכך. ב"כ הנתבע טוען, כי מחקירת אם המנוח עלה, כי המנוח עזב את בית הספר בגיל 16 ולחובתו היה עבר פלילי נכבד, להוריו לא הייתה השכלה או מקצוע ולכן אין לחשב את הפסד ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק. עוד נטען, כי על אף שהאם טענה שהמנוח תמך בה טרם פטירתו, היא הודתה שלא נגרמה ירידה בהכנסותיה עקב פטירת המנוח.
ב"כ הנתבעת מפנה לפרשת פינץ וטוען, כי מאחר שנפסק שם פיצוי בסך של 561,000 ₪, בסופו של יום אין לפסוק מעבר למה שנפסק כבר בפסק הדין החלקי.
כן טוען הוא שאין לפסוק פיצויים עונשיים.
דיון ומסקנות:
9.המנוח, יליד 1991, היה בן 18 בעת פטירתו. הלכה היא, כי בהעדר נתונים מוכחים, יוצאי דופן, יש לחשב את הפסדי כושר ההשתכרות של קטין (כמו גם של בני 18), על פי השכר הממוצע במשק. במקרה זה לא הובאו נתונים המצדיקים חריגה מהכלל.
לא הוכח שלחובתו של המנוח היה עבר פלילי, בוודאי לא עבר פלילי "נכבד". לא ניתן להסיק זאת מדבריה של האם, אשר העידה שהוא נעצר, לפעמים, בחשדות "במקום אחיו". לא הוכח שהוגשו נגדו כתבי אישום, או שהוא הורשע בעבירה כלשהי. גם העובדה שהוא עזב את הלימודים בגיל 16, כפי שהעידה האם, איננה מספיקה כדי לגרוע מהשכר הממוצע במשק, מה גם שהאם העידה שהוא עבד ועזר לה.
10.שאלת האשם התורם - ביהמ"ש המחוזי קבע, בהכרעת הדין, כי הנתבע רדף אחרי המנוח, אשר ניסה להתחמק מהפגיעה והתקרב אליו ורק אז זרק את שתי האבנים לעברו ופגע בחלק האחורי של ראש המנוח (עמ' 46 ו- 50 להכרעת הדין). בנסיבות אלה, אין כל מקום לטענת אשם תורם ולמעשה - גם הנתבע בתצהירו לא טען טענה זו ולא הניח לה כל תשתית עובדתית.
11.אשר לתביעה עצמאית של האם. מבלי להמעיט בצער הרב של אם על מות בנה ובמכה הקשה שניחתה על המשפחה עם מותו, בהעדר טענה לפגיעה נפשית ממשית, המבוססת בחוות דעת פסיכיאטרית, אין לאם עילת תביעה עצמאית בגין נזקיה הנפשיים.
צודק ב"כ הנתבע גם בטענתו, לפיה האם לא הוכיחה תלותה במנוח. אמנם, האם הצהירה בתצהירה, שהמנוח היה מבצע עבודות תחזוקה בבית ואף עוזר לה כספית ובחקירתה אמרה שהוא עבד בהתקנת קירות מסך אצל ארז אבו קסיס, אך אין די בכך כדי להוכיח תלות. בהעדר פירוט ובהיעדר הוכחה בדבר גובה השתכרות כלשהי של המנוח (שהיה בן 18 בלבד במותו), לא ניתן לקבוע מה היקף העזרה שהושיט לאמו וממילא, על פי עדות האם, המנוח עמד בפני גיוסו לצבא. בנסיבות אלה, לא הונחה תשתית לפסיקת פיצויים בגין עזרה לאם או תמיכה בה.
12.לפיכך, ייערך חישוב הנזק של העיזבון, על פי השכר הממוצע במשק. מאחר שהתובעת 2 היא יורשתו היחידה של המנוח, היא הזכאית הבלעדית לפיצוי שייפסק.
13.מנגד - במסגרת הערכת הפיצויים המגיעים לעיזבון אין כל מקום להביא בחשבון שיקולי שיקום של הנתבע - המזיק. דיני הנזיקין מחייבים את המזיק בפיצוי הניזוק על כל נזקיו. המזיק הוא שחייב לשפות את הניזוק על כל נזקיו ולהביא את מצבו (ככל הניתן), למצב בו היה לולא פגע בו המזיק ואין הניזוק חייב "לתרום" לשיקומו של המזיק.
14.חישוב הפסד השתכרות בשנים האבודות -
נתוני הבסיס לחישוב:
תאריך לידת המנוח: 1991.
מועד הפטירה: 4.9.09.
בעת פטירתו היה התובע כבן 18 שנים.
שכר ממוצע במשק, כיום: 10,078 ₪.
הפסד חודשי בשיעור 30% (הלכת פינץ) הוא: 30% משכר של 10,078 ₪ =3,023 ₪.
מאז הפטירה ועד מועד פסק הדין עברו 4 שנים.
ממועד פסק הדין עד לגיל הפרישה (67) נותרו עוד 46 שנים.
15."הנחת העבודה" היא, כי קיימת חזקה "...כי שכיר המצוי אך בהתחלת דרכו בעבודה, או שטרם הגיע לגיל העבודה, עשוי להתמיד בעבודתו, עד הגיעו לגיל 67 שנים" - ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (מיום 11.1.2005). הנחה זו לא נסתרה במקרה דנן.
בהלכת פינץ - ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל, חברה לביטוח בע"מ (מיום 11.04.2006) נקבע, כי חישוב ההפסד בשנים האבודות ייעשה לפי הפסד של 30% מהשכר הממוצע במשק לאורך תקופת השתכרות בת 46 שנים וכי שיעור זה משקלל בחובו את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, לרבות הפסדי פנסיה ולכן אין להוסיף על כך הפסדי פנסיה.
ראו דברי כבוד המשנה לנשיא השופט א. ריבלין, שם:
"שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים. חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה" (שם, פסקה 11).
16.חישוב הפסד העיזבון לשנים האבודות הוא, אפוא, כדלקמן:
תקופת שכר של 46 שנים לגבי המנוח, בשים לב לגילו ולמועד מתן פסק הדין, מתחילה, למעשה, כעת, שכן מהיום ועד גיל 67 נותרו 46 שנים (השנים שעברו עד כה, הן שנים בהן היה המנוח משרת בצבא ובהן היה "בונה" כושר השתכרות שההנחה היא שהוא, לאורך של שנות חייו, בגובה השכר הממוצע במשק. מקדם ההיוון מהיום עד גיל 67 הוא: 299.1951.
לפיכך, הפסד ההשתכרות (בשיעור 30% מהשכר הממוצע במשק) בשנים האבודות הוא: 3,023 ₪ X 299.1951 = (במעוגל) 904,467 ₪.
17.קצבת זיקנה - בע"א ע"א 9209/03 עיזבון המנוח ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (מיום 16.11.2008), נקבע, כי יש להכיר, עקרונית, בזכותו של הניזוק לפיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה הן לגבי תביעת עזבון והן לגבי תביעת תלויים. (שם, סעיפים 12 ו0 13).
לפיכך, יש לפסוק לעיזבון חסכון בשיעור 6% לחודש, מהשכר הממוצע במשק, בגין הפסד קצבת זקנה, בהיוון כפול (ממועד היציאה לפנסיה עד גיל תוחלת החיים - 81), כלומר למשך 14 שנים נוספות לאחר היציאה לפנסיה, דבר המחייב היוון כפול , כדלקמן:
10,078 ₪ X 6% X מקדם ל- 14 שנים 137.0435 X מקדם היוון כפול לעוד 46 שנים 0.2567 = 21,272 ₪.
18.כאב וסבל של המנוח שיש לפסוק לעיזבון - בהתחשב בגילו הצעיר של המנוח אפסוק לעיזבון פיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, סך של 600,000 ₪. ראו, לעניין גובה הפיצוי הראוי: ע"א 8027/14 ג'ין אלין שורוש נ' סוהיל בן כמאל שליאן (מיום 29.11.2015) (שם, בסעיף 7 לחוות דעתו של כבוד השופט עמית).
19.הוצאות קבורה ומצבה – בראש נזק זה אפסוק פיצוי, לפי הערכה, בסך של 35,000 ₪.
20.פיצויים עונשיים:
בפסק הדין החלקי, שניתן על ידי, בהעדר הגנה, ביום 10.10.13, ציינתי, כי "לא מצאתי, כי יש לפסוק פיצויים עונשיים, בין היתר לאור כך שהנתבע הורשע בהריגה, לאחר שאבן שיידה פגעה בראשו של המנוח וגרמה למותו. עם כל ההבנה לצער וליגון, שהם מנת חלקם של בני משפחת המנוח, הרי, על פי הפסיקה, אין מקרה זה מתאים לפסיקת פיצויים עונשיים, הנפסקים רק במקרים חריגים ובעבירות כוונה.
ב"כ התובעים לא הפנה אותי לפסיקה אחרת ודעתי זו לא השתנתה. לפיכך, לא אפסוק לתובעים פיצויים עונשיים.
21.התוצאה היא, שסך הפיצוי שנפסק לעיזבון הוא 1,560,000 ₪, נכון להיום.
לסכום הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ כחוק וכן את אגרת התביעה, בשערוך כדין מהיום בו שולמה.
22.מובהר, כי הסכום שנפסק בפסק דין זה כולל את סכום פסק הדין החלקי וכן את הפיצוי בסך 40,000 ₪, אשר נפסק בהליך הפלילי ולמעשה - בא במקומם. ככל ששולמו סכומים כלשהם על חשבון הפיצויים המגיעים לתובעים, בין לפי פסק הדין החלקי ובין לפי גזר הדין בתיק הפלילי, יש לנכותם מהסכום שנפסק על ידי בפסק דין זה.
על הנתבע לשלם את הסכומים שנפסקו, כאמור לעיל, לידי התובעת מס' 2 וזאת - בתוך 30 ימים מהיום. כל סכום שלא ישולם בפרק זמן זה, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ד' תשרי תשע"ז, 06 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
