ת"א 38580-03-16

בפני תביעה למתן צו מניעה קבוע אשר יורה לבנק לאומי לישראל בע"מ שלא להעביר את חשבון הבנק של התובע, אריה שרעבי, מהסניף באילת לסניף בתל אביב.

התובע, אריה שרעבי (להלן - "התובע"), תושב אילת, מנהל עסק של מתן שירותי מטבע (להלן - "נש"מ") והלוואות חוץ בנקאיות. חשבונו העסקי של התובע, כמו גם חשבונו הפרטי, מתנהל בסניף אילת של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק"). על מנת ליעל את הטיפול בחשבונות נש"מ לאור דרישות הפיקוח הקבועות בחוק איסור הלבנת הון, תש"ס - 2000 (להלן - "חוק איסור הלבנת הון"), החליט הבנק כי כלל חשבונות הנש"מ המנוהלים בבנק ירוכזו בשלושה סניפים מתמחים. על כן, הודיע הבנק לתובע בתחילת מרץ 2016, כי חשבונו יועבר לסניף הייעודי בתל אביב, כאשר הוא יוכל להפקיד שקים ולמשוך כספים באותו הסניף בלבד.

ביום 17.3.16 הגיש התובע את התביעה, בה עתר למתן צו מניעה קבוע אשר יותיר את החשבון באילת. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני שימנע את העברת חשבון הבנק וביום 10.4.16 הוסכם כי לא יעשה שינוי במצב הקיים.

טענות הצדדים

לטענת התובע, לאור הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 (להלן - "חוק הבנקאות"), התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כסירוב בלתי סביר לתתו, והנטל על הבנק להראות, כי סירובו ליתן את השירות הבנקאי היה סביר. במקרה שכאן, מדובר בהצבת תנאים בלתי סבירים למתן שירות, שכן המאמץ הכרוך בהגעה לסניף בתל אביב לשם ביצוע כל פעולה יום-יומית הינו בלתי סביר ואין אפשרות ריאלית לבצעו. המרחק מביתו של תובע באילת לסניף הבנק בתל אביב הינו כחמש שעות נסיעה לכל כיוון, כאשר התובע אינו יכול להסתפק בהגעה לבנק פעם או פעמיים בשבוע בלבד, ואף אינו יכול להגיע לת"א בטיסות לאור עלותן הגבוהה, מה עוד שממילא אינו יכול לסגור את עסקו לזמן ארוך כל פעם שידרש לשירותי הבנק. על כן, הותרת החלטת הבנק על כנה פירושה סגירת עסקו של התובע ואיבוד משלח ידו. לטענת התובע, הבנק מחויב ליתן שירות לכלל לקוחותיו גם כאשר שירות יש בו משום טרחה לבנק.

התובע מוסיף, כי החלטת הבנק היתה בלתי סבירה, מאחר וכלל לא שקל חלופות אשר היו מקטינות את הפגיעה בתובע, כגון קבלת סיוע מחוץ לסניף במידת הצורך. הבנק אמנם טען כי הקמת סניף יעודי לטיפול בלקוח באילת יגרום לעלויות כבדות, אולם לא נקב בסכומים הנטענים ולא הציג בדל ראיה לכך. המדובר בהחלטה עסקית גרידא של הבנק, הנובעת מרצונו להגדיל את רווחיו, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הבנקאות.

התובע סבור כי פעילותו בחשבון אינה רלוונטית לתובענה, שכן הבנק הדגיש כי החלטתו להעביר את החשבון לתל אביב הינה החלטת רוחב ולא החלטה ספציפית ביחס לחשבונו. ממילא, סבירות ההחלטה נבחנת ביחס ליום בו ניתנה ולא ביחס למידע שהגיע לידי הבנק לאחר מכן. הבנק גם לא הראה כי פעילותו של התובע בחשבון הינה בלתי חוקית. התובע מוסיף, כי מאחר ומעולם לא עשה שימוש עסקי בחשבונו הפרטי, לא היה מקום להורות על העברת החשבון הפרטי לתל אביב. לטענתו, מאז החל ההליך המשפטי נוהג כלפיו הבנק בחוסר תום לב מתוך מטרה לאלץ אותו לסגור את החשבון בבנק.

הבנק טוען, כי יש לדחות את התביעה מאחר והתובע בא לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים. לטענתו, התובע הסתיר מבית המשפט, כי הוא מעסיק עובד שיוכל להפקיד שקים למענו ואינו נדרש לשירותי הבנק מדי יום ויכול להגיע לת"א וגם לא מיצה את הניסיונות לקבל שירותים בנקאיים מבנק אחר וזאת, על מנת להציג מצג מטעה לפיו החלטת הבנק תגרום לסגירת עסקו.

הבנק סבור, כי בהתאם להלכה הפסוקה, לא ניתן לחייב את הבנק להעניק שירותים בנקאיים במקום ספציפי, בפרט כאשר מדובר בחשבונות בסיכון גבוה; העברה לסניף יעודי, גם כשהדבר גורם לחוסר נוחות, טרחה והוצאות, אינה הפרה של חוק הבנקאות. התובע יכול לרכז את הפקדות השקים ומשיכת הכספים לפעם או פעמיים בשבוע, ולשלוח את אחד מעובדיו לתל אביב בטיסה ועל כן, אין מדובר ביותר מחוסר נוחות, טרחה או הוצאות, שאינם עילה להימנע מהעברת החשבון לסניף בתל אביב. לחילופין, יכול התובע להעביר את חשבונו לאחד מסניפי הבנק האחרים באילת, אך הוא כמעט ולא בחן אפשרות זו. לבנק שלושה סניפים יעודיים בלבד, ועל כן ברי כי אין הגיון בהקמת סניף מיוחד עבור התובע ומכאן שהותרת חשבונו באילת תוביל לכך שחשבונו יטופל על ידי עובדים שאינם מתמחים.

הבנק טוען, כי ההחלטה לרכז את חשבונות הנש"מ הינה סבירה ונובעת מהחובות המשמעותיים שהוטלו על הבנקים במסגרת חוק איסור הלבנת הון, והסנקציות הגבוהות להן הוא חשוף ככל ויפר חובות אלה. חשבונות נש"מ הינם בעלי סיכון גבוה לאור הסיכון המשמעותי להלבנת הון הכרוך בפעילותם ועל כן נדרשים לפיקוח רב מטעם הבנק, בפרט כאשר מדובר בשירותי ניכיון שקים ומתן הלוואות חוץ, אשר הינם דרך נוחה להלבנת כספים שהושגו בעבירה. הבנק חייב ליתן שירות ללקוחותיו אך לא להעמיד עצמו בסיכון. גם אם ניתן היה להחליט אחרת, החלטות הבנק מצויות במתחם הסבירות.

הבנק מוסיף, כי פעילות התובע בחשבון מדגימה היטב את הסכנה הכרוכה בניהול חשבונות נש"מ ויש מקום לבחינת חשבונו בנסיבות בהן התובע מעוניין, כי יחריגו אותו מהמדיניות הכללית ביחס לחשבונות נש"מ. התובע אינו מודע לחובות המוטלות עליו על פי חוק; מנכה שקים 'למוטב בלבד' על אף שאינו צד לעסקה, בניגוד לחוק ובאופן המעורר תהיה באשר לטיב פעולותיו. כמו כן מבצע פעולות נכיון שקים עבור מנהל חברה המגיע עם שיק פתוח של החברה. מאחר ועד כה טופל חשבונו של התובע על ידי צוות שאינו מתמחה, קשיים אלה התגלו רק לאחר הגשת התביעה והעברת החשבון נדרשת על מנת למנוע מקרים נוספים בהם הפקדות מעוררות חשד יתגלו רק בדיעבד. הותרת חשבון הבנק הפרטי של התובע באילת עלולה לגרום לכך שיבצע מתוך נוחות, פעולות עסקיות בחשבון הפרטי, מה עוד שמחשבונו עולה כי מופקדים שקים דומים בשני החשבונות; יהיה גם קושי לעקוב כנדרש אחרי שני חשבונות בשני סניפים שונים.

הבנק מדגיש, כי העברת החשבון נובעת מהחלטת רוחב אשר התקבלה לאחר חשיבה רבה, ולא ניתן היה לבחון אותה בנפרד ביחס לכל אחד מלקוחות הבנק. פעולות הבדיקה שמבצע הבנק בחשבונות נש"מ לא יכולות להתבצע בשלט רחוק, כאשר התמיכה שניתנת לבנק כעת אינה יכולה להוות פתרון קבע, מה עוד שאין זה סביר לחייב את הבנק להקצות צוות ייעודי או להטמיע נהלי עבודה חדשים עבור לקוח אחד. הבנק דוחה את טענות התובע של התנהלות בחוסר תום לב מולו וטוען, כי דווקא העובדה שעד להגשת התביעה התנהל חשבונו ללא הפרעות היא שמלמדת על כך שהסניף באילת אינו מסוגל לפקח כראוי אחרי חשבון הנש"מ של התובע; הבנק אף הבהיר לתובע היטב מהן ההנחיות בהתאם להן הוא נדרש להתנהל.

התובע, בתשובתו, מציין כי אינו חולק על חובת הבנק לבחון את חשבונות הנש"מ באמצעות פקיד ייעודי, אלא שהוא סבור כי ניתן לעשות כן בסניף באילת. הבנק לא הוכיח טענתו לפיה ישא בעלויות אדירות על מנת להכשיר לצורך כך פקיד באילת ואף לא הוכיח כי בחן היטב חלופות אחרות, אשר פגיעתן בתובע תהיה פחותה. טענתו, כי פקיד בבנק אחד אינו יכול לראות פעילות בסניף אחר של הבנק לא הוכחה ואינה סבירה.

התובע מוסיף, כי הפקדת שקים או משיכת מזומנים הינם שירות בסיסי של הבנק ואין זה סביר, כי הבנק יצפה ממנו להגביל את ביצוען לפעמיים בשבוע ולטוס לתל אביב על מנת לבצעם, באופן שהתובע יאלץ לשלם 4,000 ש"ח בחודש לצורך קבלת שירותים בסיסיים מהבנק. התובע אמנם נעזר במר גבריאל לצורך הפקדת השקים אך זאת לשעה - שעה וחצי ביום, ואין המדובר במי שיוכל לנסוע עד לתל אביב. התובע מוסיף, כי אין חולק שבנקים אינם מעוניינים לנהל חשבונות נש"מ וברי, כי ככל ויתקבלו טענות הבנק, יתר הבנקים באילת יאמצו הכרעה זו ויעבירו את החשבונות של לקוחותיהם למרכז הארץ, באופן הגודע עת ענף נותני שירותי המטבע באילת תוך פגיעה בתושבי הפריפריה.

דיון

התובע, המנהל עסק למתן שירותי ניכיון שקים והלוואות חוץ בנקאיות, מנהל את חשבון הבנק העסקי שלו בסניף הבנק באילת. הבנק מעוניין להעביר את חשבון הבנק של התובע לסניף בתל אביב, המתמחה בטיפול בחשבונות נש"מ, כדוגמת חשבונו של התובע, על מנת לצמצם את הסיכונים אליהם הוא חשוף בהתאם לחוק איסור הלבנת הון. האם יש ליתן צו מניעה האוסר על הבנק להעביר את חשבונו של התובע? זו השאלה העומדת במרכזה של תביעה זו. לטעמי, הדין עם התובע, ויש ליתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על העברת החשבון. אפרט.

סעיף 2 לחוק הבנקאות קובע את חובתו של הבנק שלא לסרב ליתן שירותים בנקאיים ללקוחותיו:

"(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:

(1) קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;

(2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:

(א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;

(ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;

(3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ;

(4) (נמחקה);

אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח.

(ב) התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כדין סירוב בלתי סביר לתיתו. (...)"

סעיף זה נחקק מתוך התפיסה, כי "מאחר שהתאגידים הבנקאיים נהנים מהיתרון שהשירותים שהם נותנים נתייחדו להם ואסור לאחר לתיתם, יש לחייב אותם לתת שירותים אלה לציבור" (הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ה"ח 1497, עמ' 106 (1.12.80)). דהיינו, מאחר והבנקים מציעים לציבור שירותים המיוחדים להם על פי חוק ואשר אדם מן השורה אינו רשאי על פי חוק ליתן, הדבר מטיל עליהם את החובה ליתן שירותים בנקאיים מסוימים לכל דורש, אלא אם כן קיים טעם סביר לסירובם ליתן את השירות. נטל ההוכחה לכך שהסירוב ליתן שירות הוא סביר מוטל על הבנק, כאשר בהקשר זה אין די בחשש ערטילאי לצורך הסירוב (רע"א 6582/15 עמותת איעמאר נ' בנק הדואר, עמ' 8 (פורסם בנבו) (1.11.15)).

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחלותו של סעיף 2(ב), דהיינו, לשאלה האם במקרה זה הבנק העמיד בפני התובע "תנאים בלתי סבירים למתן שירות", באופן העולה כדי סירוב ליתן את השירות. הבנק, טוען, כי העברת חשבון מאילת לתל אביב אינו מהווה תנאי בלתי סביר למתן השירות, מפנה בעניין זה למקרים שונים בהם נדחו תביעות נגד הבנקים בשל העברת חשבונות נש"מ לסניף יעודי המרוחק ממקום מגורי אותם תובעים. כך, בעניין העברת חשבון נש"מ מהסניף בכרמיאל לסניף היעודי בעפולה, קבע בית המשפט העליון כי-

"חובת הבנק להענקת שירותים בנקאיים לפי חוק הבנקאות, אינה החובה להעניקם במקום ספציפי, אלא לא למנוע אותם מן הציבור. הדברים עולים גם מדברי ההסבר להצעת החוק, לפיהם "מאחר שהתאגידים הבנקאיים נהנים מהיתרון שהשירותים שהם נותנים נתייחדו להם ואסור לאחר לתיתם, יש לחייב אותם לתת שירותים אלה לציבור" (הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), הצעות חוק תשמ"א, עמוד 106). על כן, החלטת הבנק לחדול ממתן שירותי בנקאות לנותני שירותי מטבע ובהם המבקשת ספציפית בסניף כרמיאל, תוך האפשרות החלופית לנתינתם בסניף אחר של הבנק, על פניה אינה נוגדת חוק זה... נתתי אל לבי שהסניף המוצע בעפולה הוא היחיד שמצפון לתל אביב בבנק המשיב שיתן שירותים בנקאיים לנותני שירותי מטבע. איני מקל ראש באי הנוחות הנגרמת למבקשת לעת הזאת, ויתכן שיהא עליה, כדי לשרת את לקוחותיה, לקיים נסיעות לעפולה למצער בתקופה הקרובה, אך איני רואה עילה משפטית לקבל את הבקשה" (רע"א 9775/11 אמני נ' בנק מזרחי טפחות, עמ' 2 (פורסם בנבו) (30.12.11)).

אין מחלוקת, כי ככלל, הבנק אכן אינו מחויב להעניק שירותים בנקאיים במקום ספציפי דווקא, אלא הוא רשאי להתנות את מתן השרות בסניף אחר, גם אם סניף זה מרוחק ממקום שבתו של בעל החשבון. דפוס פעולה מעין זה הוא לגיטימי, בפרט בהתחשב בחובות המוטלות על הבנקים מכוח הוראות החוק להלבנת הון והצווים שנקבעו מכוחו, אשר בשלהן בחר הבנק לנהל את חשבונות הנש"מ, הדורשים פיקוח מתמיד, בסניפי בנק מתמחים בלבד. עם זאת, גם עקרון זה כפוף למבחן הסבירות, וברור כי לא ניתן לטעון, כי הבנק רשאי להתנות את קבלת השירות בסניף ספציפי, יהא מרחקו של סניף זה אשר יהא:

"טול לדוגמה מקרה בו הבנק מאפשר המשך הפעילות בחשבון שהתנהל בסניף בצפון בכפוף להעברתו לסניף אחר מרוחק, באילת למשל, כאשר לבנק סניפים ייעודיים נוספים קרובים יותר. כלום יכולנו להשלים עם זה ולומר כי אין מתערבים בהחלטתו, הגם שנראית היא כבלתי סבירה? על כך יש להשיב בשלילה" (ת.א. (חי') 27289-11-13‏ ‏ואיל כנען נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פסקה 17 לפסק הדין (פורסם בנבו) (19.1.14).

לטעמי, התניית מתן השירות לתובע בהעברת חשבון הבנק שלו לסניף בתל אביב, כאשר התובע מתגורר באילת, אינה עומדת במבחן הסבירות ועל כן דינה להתבטל.

התובע, כאמור, מתגורר באילת. אין חולק, כי בין אילת לבין סניף הבנק בתל אביב מפרידות כחמש שעות נסיעה לכיוון אחד. אמנם, ניתן להגיע מאילת לתל אביב גם בטיסה, אלא שהמדובר בפתרון יקר אשר גם הוא אורך זמן לא מבוטל. כמו כן, כיום התובע מבצע את הפעולות בסניף באמצעות עובד וברור, כי באם לצורך ביצוע פעולות בסניף הבנק תידרש טיסה מתל אביב לאילת וחזרה, אזי עלות העסקת אותו עובד תהיה גבוהה באופן ניכר מאשר היא כיום. בנסיבות אלה, גם אם אניח לטובת הבנק כי אכן התובע יכול לרכז את ביצוע הפעולות בבנק ליומיים בשבוע, והוא אינו נדרש לבצע אותן באופן יומי, עדיין הדרישה שהתובע או מי מטעמו יטוס מאילת לתל אביב עבור כל פעולה שירצה לבצע בבנק הינה בלתי סבירה.

אכן, במקרה אחר נפסק כי אין להתערב בהחלטת הבנק להעביר את החשבון לסניף אחר, שכן "העובדה שהדבר עלול לגרום למבקשת לחוסר נוחות, טרחה או הוצאות, אינה מצדיקה התערבות בשיקול דעתו העסקי של הבנק" (הפ (חי') 54386-12-11 אמני נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם בנבו) (29.12.11); אלא שיש לבחון מהי מידת חוסר הנוחות, הטרחה או ההוצאות, כאשר מעבר לרף מסוים המדובר במידה בלתי סבירה. ברור לכל, כי ישנו מרחק שהינו בלתי סביר; אלא שהבנק סבור כי במקרה זה, לאור החשיבות בריכוז חשבונות הבנק בסניפים מתמחים, המדובר במרחק סביר (מר ששון, פ' 7.6.16 עמ' 14). אין בידי לקבל עמדה זאת. אכן, במקרים אליהם הפנה הבנק, בהם נידונה החלטת הבנקים להעביר חשבונות לסניפים במרחק של עד כשעה נסיעה, המדובר היה בחוסר נוחות, טרחה או הוצאות בגדר הסביר, ואינם מהווים עילה לאלץ את הבנק ליתן את השירות הבנקאי במקום מגורי אותם תובעים דווקא. לא כן הדבר בענייננו, שעה שמדובר במרחק הגדול פי כמה מהמרחק שנידון באותם מקרים מדובר, כאמור, במרחק בין תל אביב לאילת - ועל כן, גם חוסר הנוחות, הטרחה וההוצאות שיגרמו כתוצאה מכך הינם גבוהים פי כמה, באופן שאינו מאפשר לראות את דרישת הבנק לקבלת שירות בנקאי בתל אביב בלבד כסבירה. על כן, התניית מתן שירות בנסיעה מאילת לתל אביב לצורך כל פעולה שתבוצע, עולה כדי העמדת תנאי בלתי סביר למתן שירות.

יוער, כי הבנק טוען שבידי התובע להעביר את חשבונו לבנק אחר שלו סניפים באילת. לא ניתן לקבל טענה זו, שכן יש בה כדי לרוקן מתוכן את חוק הבנקאות. לאור הוראות חוק הבנקאות, בנק אינו רשאי לסרב ליתן שירות ללא טעם סביר, על אף קיומם של בנקים אחרים; לא ניתן לקבל פרשנות לפיה הבנק רשאי למנוע שירות מלקוח, ככל שירצה, כל עוד לקוח זה לא הוכיח לבנק, כי פנה לכל הבנקים האחרים ונדחה. המדובר בנטל בלתי סביר שאין לו בסיס בהוראות החוק, ואין מקום להטילו על התובע.

הבנק עומד ארוכות על הנימוקים שעמדו בבסיס המדיניות שהתווה, לפיה חשבונות הנש"מ יתנהלו רק בסניפי בנק יעודיים. אין חולק, כי המדובר בנימוקים ראויים ועל הבנק לעמוד בהוראות החוק החלות עליו במסגרת המאבק בהלבנת ההון, על ידי הכשרת פקידי בנק אשר יטפלו בלקוחות הנש"מ בהתאם לנדרש בחוק איסור הלבנת הון והצווים שהותקנו מכוחו. דא עקא, שלא די בכך כי הבנק יוכיח את הסבירות בהחלטה להקים סניפי בנק ייעודיים; על הבנק להוסיף ולהוכיח את סבירות החלטתו לפיה הסניף היעודי הקרוב ביותר לתובע ימוקם בתל אביב וכי לא יוכשרו פקידים שיוכלו לטפל בחשבונות נש"מ באילת.

המצהיר מטעם הבנק, מר עוזי ששון, הסביר מדוע לטעמו לא ניתן לאפשר לנש"מ להפקיד שקים בסניף אחד בעוד חשבונו מתנהל בסניף אחר (סעיפים 62-64 לתצהיר), וציין, כבדרך אגב, כי לא ניתן להכשיר פקיד בכל בנק לטיפול בחשבון הנש"מ שכן המדובר ב"הכשרה ספציפית וייחודית הכרוכה במשאבים אדירים, שהבנק אינו יכול לספקה לכל פקיד בנק בכל סניף שהוא" (סעיף 63 לתצהיר). דא עקא, שהטענה לפיה ידרשו משאבים אדירים על מנת להכשיר פקידי בנק נוספים לצורך טיפול בלקוחות נש"מ - לא הוכחה. נהפוך הוא, מעדותו של מר ששון התברר, כי ההכשרה של פקיד חדש הינה באמצעות הדרכה ראשונית מאיש צוות הבקיא בתחום ובאמצעות צבירת ניסיון, ולאחר מספר שבועות הפקיד מגיע 'לרמה טובה של התמחות' (פ' 7.6.16 עמ' 12); כן ציין כי אינו יודע מהי העלות של הכשרת פקיד כזה (שם, עמ' 13). מהאמור עולה, כי הבנק הוכיח את הצורך בטיפול בחשבונות נש"מ באמצעות פקידים מתמחים אולם לא הוכיח, כי הרחבת הרשת של הפקידים המתמחים בטיפול זה באופן שיאפשר מתן שירות ללקוחות נש"מ באילת - או במרחק סביר ממנה - היתה גוררת עימה עלויות משמעותיות כלשהן.

יובהר, כי איני קובעת שעל הבנק להכשיר פקידים לטיפול בלקוחות נש"מ בכל סניף וסניף, ומוכנה אף להניח לטובת הבנק, כי אם אכן היה מכשיר כל פקיד העובד אצלו לטפל בלקוחות נש"מ, הדבר היה גורר עלויות משמעותיות. אולם ישנו טווח ביניים בין הכשרת כל הפקידים בבנק לטיפול בלקוחות נש"מ לבין ריכוז הטיפול בלקוחות נש"מ בשלושה סניפים יעודיים בלבד, באופן המאלץ את התובע - הגר באילת - לקבל שירות בסניף בתל אביב בלבד. יכול הבנק בשל המרחק של אילת מתל-אביב, להכשיר פקיד יעודי של נש"מ באילת אשר יוכל גם לבצע פעולות בנקאיות נוספות מעבר לאלה הכרוכות בפעילות נש"מ. הבנק לא הוכיח, כי מתן שירות לתובע במרחק סביר מאילת היה גורר עימו עלויות בלתי סבירות, הוא אף לא הוכיח, כי התניית מתן השירות לתובע בנסיעות לסניף הבנק בתל אביב הינה סבירה.

בהקשר זה יוער, כי השאלה האם נשקף סיכון של ממש מחשבונו של התובע, אם לאו, אינה רלוונטית. אני מוכנה לקבל את טענת הבנק, כי מאחר ומדובר בחשבון נש"מ, הנותן שירותי ניכיון שקים והלוואות חוץ בנקאיות, החשבון מגלם סיכון בשל החובות החלות על הבנק מכוח חוק איסור הלבנת הון ונדרש בו פיקוח של פקיד מתמחה. אלא שלטעמי, החלטת הבנק לפיה הסניף המתמחה הקרוב ביותר לתובע יהיה בתל אביב, מבלי לאפשר קבלת שירות נדרש במרחק סביר ממקום עסקו של התובע באילת, אינה סבירה. לא יתכן כי הבנק יצור מצב שבו תושבי הפריפריה הרחוקה אינם זכאים לנגישות מינימלית לשירותים בנקאיים עבור חשבונות נש"מ, גם אם מדובר בחשבונות שאכן מקימים סיכון עבור הבנק.

מוסיף הבנק, כי התובע הינו לקוח הנש"מ היחיד של הבנק באילת, ואין זה סביר להקים שירות עבורו בלבד. אכן, המדובר בטענה בעלת משקל, שכן בבואנו לבחון האם החלטת הבנק שלא ליתן שירות ללקוחות נש"מ באזור אילת הינה סבירה, יש לבחון גם את עלותו של מתן שירות זה ביחס למספר הלקוחות שיהנו מקיומו. דא עקא, שמאחר והבנק, כאמור לא הוכיח כי המדובר בעלות משמעותית, אזי אין משקל לכמות הלקוחות שיהנו ממנה. הבנק אף ציין במפורש, כי ההחלטה המדוברת התקבלה כהחלטת רוחב, אמנם נעשה נסיון למקם את הסניפים המתמחים בהתאם לריכוזי הלקוחות, אולם לא נעשה כל נסיון לשקול חלופות אחרות ללקוחות ספציפיים (סעיף 117 לסיכומים); מכאן, אין המדובר בנסיבות בהן הבנק שקל את האפשרות של מתן שירות ללקוחות נש"מ בסניף הבנק באילת והחליט כי עלותה הכלכלית הינה בלתי סבירה ואין כל דרך ליתן את השירותים המבוקשים, אלא המדובר במקרה בו הבנק כלל לא בחן לגופה את האפשרות ליתן לתובע שירות בנקאי במרחק סביר מביתו.

על כן, אני מקבלת התביעה. ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הבנק להעביר את חשבונו של התובע מאילת לתל אביב.

הבנק ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח והוצאות משפט.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ז, 06 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.