ת"א 3019-09-13

תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע, יליד 1959, עת החליק ונפל, לטענתו, במהלך תערוכה שהתקיימה במרכז הקונגרסים הבינלאומי בבנייני האומה בירושלים, וכתוצאה מכך נפגע בכתפו.

נסיבות האירוע

התובע 1 (לעיל ולהלן: "התובע") עבד בעת הרלבנטית בעסק משפחתי למכירת ושיווק רהיטים. ביום 11.7.12 נכח התובע בתערוכה המכונה "פורום מנהלים" בבנייני האומה בירושלים, לצרכי עבודתו. לטענתו, בסביבות השעה 12:00 יצא מאולם התצוגה בו שהה, לכיוון חדרי השירותים, ובעת שהסתובב אל המסדרון החליק על מים שהיו במקום בגלל שטיפת הרצפה באותה עת. התובע ציין כי בעת שפנה למסדרון הבחין בעובד ניקיון בסמוך אליו. התובע טען כי החליק, ותוך כדי נפילה שלח יד לאחור באופן אינסטינקטיבי ונפל עם כל משקל גופו על היד, שנמתחה תוך כאבים עזים. לדבריו, לאחר נפילתו התאספו סביבו אנשים שביקשו לסייע לו וכעבור זמן קצר הגיעו שני חברים בארגון "הצלה" שביקשו לפנותו באמבולנס, אך התובע דחה את הצעתם בתקווה שהכאבים ייעלמו מעצמם, ושב לאולם התצוגה, שם היו בניו שכלל לא ידעו על שהתרחש. בחלוף יומיים, כך הוסיף התובע וטען, כאשר הכאבים לא חלפו, פנה לטיפול רפואי ובהמשך אובחן קרע בגיד הכתף.

הנתבעות טענו כי גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה לא הוכחה והיא אינה מתיישבת עם יתר הראיות ועם העובדה שבניו של התובע, שהיו עמו באירוע, לא ידעו דבר ולא באו לעדות. העדה מטעם הנתבעת, גב' פ' סעדו, סמנכ"לית תפעול במרכז הקונגרסים העידה כי אירוע התאונה הובא לידיעתה רק עם הגשת התביעה (למעלה משנה לאחר התאונה), ולאחר בירורים שערכה עלה כי האירוע לא דווח למקום ב"זמן אמת", אינו מופיע בדוחות שממולאים על דרך שגרה בעקבות כל אירוע חריג ולא היה מוכר לעובדים שעבדו במקום בתקופה הרלבנטית.

לאחר בחינת מכלול העדויות, מצאתי כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את נסיבות התאונה. עדותו של התובע היתה מהימנה ואליה מצטרפת עדותו של העד מטעמו, מר ישראל קליין, שנכח במקום בעת הרלבנטית והעיד כי הבחין במנקה שהסתובב עם מכונה "לניקוי אחרון לפני שנכנסים לאולם", ולפתע שמע צעקה: "ראיתי מישהו מונח על הרצפה על צד שמאל שלו, יותר על הבטן. הבנתי שהוא החליק. מיד קפצו לעזור לו". העד שב ואמר כי לא ראה את רגע הנפילה עצמו, אך ראה את התובע מוטל על הרצפה והבחין ברטיבות שהיתה במקום ולפיכך הסיק כי התובע החליק בשל הרטיבות. עד זה לא העיד בבית המשפט, אך הצדדים הגישו את עדותו הכתובה בהסכמה כראיה בתיק, לאחר שזו נגבתה במעמד באי כוח הצדדים בביתו של העד עקב מצבו הרפואי (ת/1). יצויין, כי מדובר בעד אובייקטיבי, שעל פי דבריו אין לו היכרות קודמת עם התובע. אמנם, ניתן לתהות כיצד זה התובע מצא לנכון לקחת פרטיו של עד ראיה לאירוע (עניין שלא הובאו פרטים לגביו), אך ילדיו שהיו במקום לא ידעו דבר על שהתרחש (כך לטענתו) והתובע אף לא דיווח לאחראים במקום על נפילתו, לא באותו יום ואף לא בימים ובחודשים שלאחר מכן כאשר התחוור לו שנגרם לו נזק עקב הנפילה. אף על פי כן, ולמרות התהיות הנ"ל, התרשמתי מעדותו של התובע, וכאשר לעדות זו מצטרפת עדותו של עד אובייקטיבי שתומכת בעצם קרות האירוע ובגורם לו, יש בכך כדי להביא למסקנה כי התובע עמד בנטל להוכיח כי נפגע בעת שהחליק על רטיבות שהיתה על הרצפה במסדרון במרכז הקונגרסים בבנייני האומה.

האחריות

בתחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעת, מרכז הקונגרסים בבנייני האומה, אשר בבעלותה או בהחזקתה מצויים המקרקעין בהם ארעה התאונה. בשלב מסויים נתבקשה בהסכמה הוספת חברת "שירותים קבלניים בע"מ" כנתבעת נוספת, בשל היותה החברה שביצעה את שירותי הניקיון במתחם הקונגרסים והעסיקה את עובדי הניקיון שם בעת הרלבנטית. לאחר שתוקן כתב התביעה בהתאם, התברר כי הנתבעת הנוספת נמצאת בהליכי פירוק ולפיכך נמחקה התביעה כנגדה, וההליך נמשך כנגד מרכז הקונגרסים בבנייני האומה וכנגד מבטחתה (להלן: "הנתבעת").

התובע טען כי לנתבעת אחריות לקרות התאונה כמחזיקת המקרקעין וכמי שלא פיקחה כראוי על עבודת חברת הניקיון, אותה שכרה. לטענת התובע, הניקיון בוצע בדרך רשלנית בזמן שהתקיימה התערוכה, וללא הצבת שילוט אזהרה מתאים.

הנתבעת טענה כי התקשרה בחוזה עם חברת ניקיון מקצועית, שהיא האחראית למחדל, ככל שהיה, וכי על פי הנהלים, הניקיון בוצע באופן שוטף, לפני אירוע במהלכו ואחריו, כאשר בעת ביצוע עבודות הניקיון מוצבים שלטי אזהרה. כן נטען, כי הנתבעת דאגה לקיים פיקוח שוטף על מהלך ביצוע עבודות הניקיון במקום, הן באמצעות אחראי משמרת מטעם חברת הניקיון והן באמצעות נציג מטעם מרכז הקונגרסים.

כפי ששב ונשנה בפסיקה, לבעל הפיקוח והשליטה במקרקעין חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. אשר לקיומה או היעדרה של "חובת זהירות קונקרטית", יש לבחון האם בנסיבותיו של מקרה זה הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה ואם ישנה הצדקה להטיל עליה אחריות. הימצאותם של מים או רטיבות על רצפת מקום האירוע במהלך האירוע, כאשר אנשים רבים מצויים במקום (כפי שניתן היה ללמוד מעדויות העדים שהעידו על האנשים הרבים שנחלצו לעזור לתובע), אינו בא בגדר "סיכון סביר" ומהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על המחזיק במקרקעין. חברת הניקיון איננה צד להליך ולפיכך אין מקום להתייחס לאחריותה בהיבט זה. בעניינה של הנתבעת יש לקבוע כי היא נושאת באחריות שכן לא דאגה לפקח כראוי על ביצוע עבודות הניקיון ועל יישום הנהלים להם טענה. העדה מטעם הנתבעת טענה כי הנתבעת דאגה לקיים פיקוח שוטף על מהלך ביצוע עבודות הניקיון במקום, בין היתר באמצעות נציג מטעמה, אלא שלא הובהר מי הוא זה שפיקח מטעם הנתבעת בעת הרלוונטית, ומפקח כאמור לא הובא לעדות. כן טענה העדה כי על דרך שגרה בעת ביצוע עבודות ניקיון ובסמוך לאחריהן מוצבים שלטי אזהרה צהובים הכוללים אזהרה כי הרצפה רטובה/חלקה, אלא שהתובע טען כי לא ראה במקום שלט אזהרה ועדותו בנקודה זו לא נסתרה. נוכח הדברים האמורים, מסקנתי היא כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ויש לקבוע את אחריותה לתאונה.

אשם תורם

כידוע, בבואנו לבחון את האשם התורם, יש להפעיל את מבחן האשמה המוסרית, המציב את מעשי הרשלנות של הניזוק ושל המזיק אלה מול אלה ובוחן את משקלם היחסי של מעשיו ומחדליו של כל צד.

בענייננו, התובע החליק על רצפה רטובה כאשר יצא מאולם התצוגה בו שהה ובעת שהסתובב לכיוון המסדרון. כפי שניתן להבין, אין המדובר במפגע בולט ונראה לעין ובאי המקום לא הוזהרו מפני קיומה של רטיבות. שלא בדומה להולך ברחובותיה של עיר, שככלל עליו לשים לבו לנעשה על המדרכה, המקום בו נפל התובע הוא מקום סגור נקי ומאורגן, שאין המהלך בו צריך לצפות קיומם של מפגעים (השווה, פסק דינו של כב' השופט וינוגרד בת"א (י-ם) 7030/03 רובינשטיין נ' רנה פרחים (פורסם במאגרים)). בנסיבות אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור כלשהו.

הנכות הרפואית

מטעם התובע הוגשה חוות דעת של פרופ' מן שקבע כי התובע סבל מקרע מסיבי בכרית המסובבת של כתף ימין ונותר עם "חולשה בולטת, הפרעה בולטת בתנועה האקטיבית, פחות בתנועה הפסיבית, איבוד שרירי חגורת הכתף וכאבים בולטים בהרמת הכתף או בניסיון הרמת משא לא רב". המומחה קבע כי נכותו של התובע היא בשיעור 25%.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ביאליק. ד"ר ביאליק ציין כי בבדיקתו את התובע, ובשונה מממצאיו של פרופ' מן, לא מצא הגבלה של התנועות הסיבוביות של הזרוע, לא מצא סימן תפס חיובי מימין ולא מצא חולשת שרירי זרוע ימין או דלדול שרירי חגורת הכתף. בדומה לפרופ' מן מצא כי תנועות זרוע ימין בהרחקה מהגוף ובכיפוף קדמי הינן מעל לגובה השכם ולא מצא דלדול שרירי זרוע ימין, כביטוי עקיף לתפקוד טוב שלה. המומחה ציין כי בבדיקתו לא מצא עדות לנזק כה קשה אולם בהתחשב בתוצאות בדיקת העלקולגרפיה של כתף ימין יש לקבוע נכות בשיעור 20%.

הצדדים הסכימו לנהל את ההליך על בסיס נכות רפואית ממוצעת בשיעור 22.5%.

הנזק

התובע, כיום בן 57, עבד במועד התאונה בעסק משפחתי למכירת ושיווק רהיטים. לפני כעשור נקלע העסק לקשיים ובשנת 2008 הוא נסגר ונפתח תחת שם חדש "ה**", לאחר שהבעלות הרשמית בעסק הועברה לשני בניו של התובע. בשלב זה הפך התובע, לטענתו, לעובד בחברה וקיבל משכורת מינימאלית בהתחשב במצב החנות ועל מנת לאפשר התאוששותה. התובע טען כי יום העבודה היה נפתח ונסגר בהוצאת ריהוט מהחנות לתצוגה בחצר, עבודה שנמשכה כחצי שעה, שאת רובה היה מבצע בעצמו. בשאר הזמן עסק בהובלות ובהרכבות של ריהוט אצל הלקוחות ובחנות עצמה. לטענת התובע, לאחר התאונה לא חזר לעבוד בעסק או בכלל. כשלושה חודשים לאחר התאונה חזר לחנות רק כדי "לשהות בין בני אדם" מבלי לעבוד. התובע טען בתצהירו כי החל בנובמבר 2014, כאשר מצב העסק השתפר, הוחלט לשוב ולהעסיקו באופן חלקי בעבודות משרדיות, הכוללות מענה לטלפון, שירות לקוחות ומתן ייעוץ מקצועי לבניו, בתמורה לשכר חודשי של 4,400 ₪. בעדותו בבית המשפט הוסיף התובע וטען כי שכרו עלה ועל פי תלושי משכורת שהציג, עומד השכר כיום על 15,000 ₪ ברוטו.

עיון בדו"ח רציפות ביטוח מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") מלמד כי לאורך כל השנים עבד התובע כשכיר. בתחילה עבד בעסק שנקרא "אחים **" ובהמשך ב"**". החל משנת 2003 החלו הכנסות התובע לרדת בהדרגה. בשנת 2008 עבר התובע לעבוד כשכיר ב"***בע"מ", עסק שלטענתו נמצא בבעלות שני בניו. בשנת 2009 עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע ע"ס 2,094 ש"ח; בשנת 2010 עמד השכר על 2,636 ₪; בשנת 2011 עמד השכר על 4,078 ₪; ובשנת 2012 עד לתאונה, שארעה בחודש יולי, עמד השכר על כ-4,200 ₪ בממוצע. כאמור, התובע טען כי עד לחודש נובמבר 2014 לא עבד כלל ונהג לשהות בעסק מבלי לעבוד ומבלי לקבל שכר, ובנובמבר 2014 שב לעבוד בעסק בתמורה לשכר חודשי של כ-4,400 ₪. לטענתו, בהמשך כאשר העסק התאושש כלכלית שכרו עלה וכאמור, עומד כיום על 15,000 ₪ ברוטו.

נוכח אופי פגיעתו של התובע ניתן להניח כי נפגע תפקודו באופן שיכול היה להשליך על אופי עבודתו. יחד עם זאת, אין לקבל כי התובע היה מנוע מלעבוד באופן מוחלט מתום תקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה ועד לחודש נובמבר 2014, בין במקום עבודתו הקודם ובין בכל עבודה אחרת. בתצהירו טען התובע כי לא עבד כלל בתקופה זו והתקיים מקצבת הנכות מהמל"ל בתוספת למשכורתה של אשתו ולירושה גדולה שקיבל מאביו. התובע לא טען כי עשה מאמץ כלשהו בתקופה זו לחפש עבודה ולהקטין את נזקיו. אמנם התובע טען כי לאחר התאונה פנה למל"ל וביקש תכנית שיקום מקצועית ונדחה על סף, אלא שלא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו, מה גם שאין די בפניה כזו על מנת לקבוע כי התובע מילא את חובתו להקטין את הנזק. גם טענת התובע כי קודם לתאונה עסק בעיקר בעבודות פיסיות לא נתמכה בראיה כלשהי. בניו של התובע לא הובאו לעדות, להעיד על אופי עבודתו של התובע לפני התאונה ומדוע לא יכול היה להשתלב חזרה באותו מקום עבודה בעבודות שאינן דורשות מאמץ פיסי גדול, כגון ייעוץ ועבודות משרדיות, כפי שאמנם נעשה על ידו כיום ובתמורה לשכר גבוה בהרבה. כלל הוא, כי הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד עשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו. אי העדתם של בניו של התובע בנוגע לאופי עבודתו של התובע ולחזרתו לעבודה לאחר התאונה פועלת לחובתו של התובע ומעלה שאלות לגבי הסיבות בגינן לא שב לעבודה והאם הן אמנם קשורות אך ורק למצבו הפיסי. עוד יש לציין, כי שכרו של התובע כיום (15,000 ₪) הינו גבוה משמעותית מהכנסותיו לאורך השנים ונראה כי אינו משקף את פוטנציאל ההשתכרות שלו בשוק החופשי, שלא במסגרת העסק המשפחתי. על רקע כל הדברים האמורים יש לפנות לבחינת הפסדי ההשתכרות של התובע.

המומחים הרפואיים לא ציינו בחוות דעתם תקופת אי כושר זמני לאחר התאונה. בנסיבות העניין ונוכח עדותו של התובע כי שב לשהות בחנות כשלושה חודשים לאחר התאונה, סביר לקבוע תקופת אי כושר מלא והפסד שכר מלא למשך 3 חודשים (בגינם קיבל התובע דמי פגיעה מהמל"ל). בחישוב על פי שכרו של התובע ערב התאונה (4,200 ₪) כשהוא מוצמד ובצירוף ריבית מאמצע תקופה, עומד סכום הפיצוי ע"ס 13,300 ₪.

לאחר מועד זה ועד לחודש נובמבר 2014, משך כשנתיים, ונוכח השיקולים שפורטו לעיל לרבות בעניין החובה להקטין את הנזק, יש לקבוע כי כושר השתכרותו של התובע נגרע לכל היותר בשיעור נכותו עקב התאונה, ובהתאם יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר ביחס לתקופה זו בסך של 26,000 ₪, סכום הלוקח בחשבון גם פיצוי בגין אבדן זכויות סוציאליות.

בקביעת פיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות יש לקחת בחשבון את שיעור הפגיעה וטיבה ולתת את הדעת לנסיבותיו הפרטניות של הנפגע. כאמור, התובע שב לעבוד בחודש נובמבר 2014 באותו מקום עבודה בו עבד קודם לתאונה ושכרו עלה משמעותית בחלוף השנים. התובע עובד בעסק משפחתי ונראה כי מקום עבודתו מובטח כל עוד העסק קיים. יחד עם זאת, אין לדעת מה יילד יום וקיים חשש שאם חלילה ייפלט התובע לשוק העבודה, בשל סגירת העסק בעתיד או מכל טעם אחר, ייתקל התובע בקושי במציאת עבודה חלופית בשל מגבלותיו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בגילו של התובע כיום (57) ובשנים שנותרו לו עד לפרישתו בגיל 67, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך של 85,000 ₪ (למען סבר את האוזן, סכום זה משקף חישוב 3/4 אקטוארי לפי שכר של 4,400 ש"ח, בתוספת אבדן זכויות סוציאליות; ולחלופין חישוב רבע אקטוארי לפי שכרו הגבוה כיום).

כאב וסבל

בהתחשב בשיעור נכותו הצמיתה של התובע, במהות הפגיעה ובטיפולים שקיבל, אני פוסקת לתובע בגין הנזק הלא ממוני סך של 100,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע טען בתצהירו כי עד לתאונה היה מבצע את מרבית הקניות המשפחתיות בסופרמרקט ונושא אותם הביתה, ומאז התאונה הפסיק לעשות זאת, למעט קניות פעוטות, והוא נאלץ להיעזר באחד מבניו מידי שבוע לצורך ביצוע הקניות. כן טען התובע כי קודם לתאונה לא הרבה לעסוק בעבודות משק הבית, אך לאחר התאונה פסק מכך לחלוטין. כאמור, בניו של התובע לא הובאו לעדות ואף לא אשתו. אף על פי כן, בנסיבות העניין, בהתחשב בשיעור נכותו של התובע וטיבה ובהתחשב בעזרה המועטה לה סביר שנזקק התובע בעבר וכיום, ותוך שהבאתי בחשבון את האפשרות כי בשנות חייו המאוחרות של התובע יתקשה יותר במומו, אך גם את ההנחה שבשנים אלה אדם זקוק ממילא לעזרה מרובה, אני פוסקת לתובע בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד בסכום כולל של 40,000 ₪.

תשלומי המל"ל

המוסד לביטוח לאומי הצטרף כתובע נוסף בתיק ועתר לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 220,162 ₪ נכון ליום 25.6.14, הוא סכום הגמלאות ששילם המל"ל לתובע בגין פגיעתו בתאונה שבנדון. לא היתה מחלוקת לגבי סכום הגמלאות.

נוכח הקבוע בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, המל"ל אינו זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהנתבעת, והנפגע יהיה זכאי ליתרה.

סוף דבר

נוכח כל האמור, סכום הפיצוי עומד על 264,300 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע 1 סך של 66,075 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות המומחים ואגרת המשפט.

לתובע 2 תשלם הנתבעת סך של 198,225 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ז, 06 אוקטובר 2016, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.