סע"ש 28166-09-15, ג'וזף למברט נ' עטיה אקספרס דיוור והפצה בע"מ

לפניי בקשת המבקשת (להלן: "הנתבעת" ו"הבקשה" בהתאמה) ליתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אשר נחתם ע"י הצדדים ביום 20/10/15 (להלן: "הסכם הפשרה").

המשיב (להלן: "התובע"), באמצעות בא כוחו, מתנגד בתוקף לבקשה ומבקש כי הסכום ששולם לו מכוח הסכם הפשרה יופחת מסכום התביעה אשר הוגשה על ידו כנגד הנתבעת.

לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין מצאתי להורות על ביטול הסכם הפשרה, כך שהתובע ישיב לנתבעת את הסכומים אשר קיבל מכוח הסכם הפשרה וההליכים כנגד הנתבעת יימשכו כסדרם. להלן אפרט עיקר נימוקיי.

מבוא

ביום 16/9/15 הגיש התובע, באמצעות בא כוחו, תביעה כנגד הנתבעת (להלן: "התביעה") ע"ס של כ- 155,785 ₪ במסגרתה נתבעים, בין היתר, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, חלף הפרשות לתגמולים, פיצוי בגין היעדר שימוע, פיצוי בגין עבודה רצופה במשמרות לילה וכן פיצוי בגין מסירת תלושי שכר שאינם כדין.

ביום 1/11/15 הגישה הנתבעת לתיק בית הדין "הודעה על הסכם פשרה" חתומה על ידי הנתבעת ועל ידי התובע (להלן: "ההודעה"). בהודעה צויין כי נחתם בין הצדדים הסכם פשרה במסגרתו תשלם הנתבעת לתובע סכום בסך 20,000 ₪ כפיצויי פיטורים וזאת לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות התובע ותביעותיו בקשר עם תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה, לרבות התביעה ועילותיה וכל תביעה אחרת. בית הדין התבקש ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהוגש.

להודעה צורף מסמך באנגלית, עליו חתומים הצדדים ואשר בו צויינו הדברים אשר נכתבו בגוף ההודעה. עוד צורף להודעה הסכם שכותרתו "הסכם פרישה" חתום גם הוא ע"י הצדדים. בנוסף צורפו להודעה העתקי שתי המחאות אשר נמסרו לתובע ונפדו – העתק המחאה רשומה לפקודת התובע ע"ס 20,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים והעתק המחאה רשומה לפקודת ב"כ התובע ע"ס 2,000 ₪ (על ספח ההמחאה נרשם "שכ"ט בענין ג'ו למברט. הסכם פשרה").

בהחלטה מיום 1/11/15 ניתנה לב"כ התובע האפשרות להגיש תגובתו לבקשה. ביום 5/11/15 הוגשה תגובת ב"כ התובע אשר ציין כי אין מדובר בהסכם פשרה, אלא בהסכם כפוי, אשר נחתם, לכאורה, ללא ידיעת ב"כ התובע, ללא ייצוג התובע ע"י ב"כ ותוך הפעלת לחץ ואיומים על התובע.

לתיק בית הדין הוגשה לאחר מכן ע"י הנתבעת תשובה לתגובה. כן הוגשה ע"י התובע בקשה למתן פסק דין נגד הנתבעת בהעדר הגנה ועל יסוד כתב התביעה בלבד.

ביום 4/4/16 התקיים דיון במעמד הצדדים.

טענות הצדדים

טענות הנתבעת בתמצית הינן, כדלקמן:

• הסכם הפשרה נחתם בסיומו של משא ומתן אשר נוהל בין נציג הנתבעת לבין התובע לאחר הגשת התביעה. התובע מעולם לא אויים ולא הופעל עליו כל לחץ. נוהל מו"מ ענייני במשך שלושה מפגשים והתובע התייעץ עם בא כוחו בכל מהלך המו"מ. הסכם הפשרה נחתם רק לאחר שהתובע, אדם בוגר, אחראי, שקול ופיקח, היה שבע רצון מתוצאת המו"מ והביע הסכמה מלאה להסכם.

  • התובע ביקש בנוסף לסכום הפשרה שסוכם עימו כי ישולם שכר טרחת בא כוחו בסך 2,000 ₪ והנתבעת נעתרה לבקשתו והנפיקה המחאה אף לב"כ התובע. שתי ההמחאות – הן ההמחאה לתובע והן ההמחאה לבא כוחו נפרעו. עצם פירעון ההמחאות כשלעצמו מעיד על כך שהסכם הפשרה לא נחתם תחת כפיה, אילוץ או לחץ כלשהו.

  • התובע מסר לנציג הנתבעת כי התנגדות בא כוחו לבקשה נשלחה לבית הדין ללא בדיקת התובע וללא הסכמתו של התובע.

  • לחילופין, ככל שבית הדין לא ייעתר לבקשה הרי שיש להתנות את המשך ההליכים בתביעה בהחזר הסכומים אשר שולמו לתובע מכוח הסכם הפשרה. אם המשך ההליך דנן לא יותנה בהחזר הכספים שהתקבלו מכוח הסכם הפשרה יהווה הדבר עשיית עושר ולא במשפט.

  • טענות הנתבעת נתמכו בתצהיר נציג הנתבעת, מר אליצור עטיה.

טענות התובע בתמצית הינן, כדלקמן:

• הסכם הפשרה נחתם בכפיה וברמייה, בניגוד לרצונו ולאחר שנציגי הנתבעת הגיעו למקום עבודתו של התובע מספר פעמים, הפעילו עליו לחץ והורו לו להגיע למשרד הנתבעת, שם נמסר לו כי התייעצו עם בא כוחו. הסכם הפשרה נחתם הלכה למעשה בנסיבות בהן התובע חש מאויים.

• בפועל לא היה בא כוח התובע מעורב בגיבוש הסכם הפשרה ואף לא עודכן בחתימתו.

• התובע הודה בקבלת הסכום בסך 20,000 ₪ וכן בכך שב"כ התובע קיבל מאת הנתבע סכום בסך 2,000 ₪ אלא שלטענתו סכומים אלה – אשר נתקבלו ונפרעו- מהווים הודיה במקצת התביעה ואין מקום כי התובע יוותר על מלוא תביעתו, אשר הינה בסכומים גבוהים בהרבה מסכום הפשרה.

• הסכם הפשרה אינו עומד באמות המידה המחמירות אשר רק בהתקיימן ניתן תוקף לכתבי ויתור.

• אין מקום להורות על השבת הסכומים ששולמו מכוח הסכם הפשרה, שכן אין מדובר בביטול פסק דין ומדובר כאמור בהודיה במקצת החוב הנטען על ידו.

• אין בידי התובע להשיב את הסכומים שקיבל מכוח הסכם הפשרה וחיוב להשיב את הסכומים כאמור עשוי לחסום בפניו את שערי בית הדין.

• תרופתה של הנתבעת מתמצית בהעלאת טענת קיזוז במסגרת כתב ההגנה או לחילופין בהגשת תביעה שכנגד בגין הכספים ששולמו מכוח הסכם הפשרה.

• התובע לא הגיש תצהיר. במהלך הדיון שהתקיים בפני בית הדין טען התובע כי הבין שנציגי הנתבעת שוחחו עם בא כוחו טרם שחתם על הסכם הפשרה.

  דיון והכרעה

בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל ובמרבית הנסיבות לא ניתן תוקף לכתבי ויתור שנחתמים ע"י עובדים, אלא בנסיבות חריגות (כגון הסכמים המהווים "עסקת חבילה" ר' דב"ע נב/19-3 בן יפלח נגד פולגת תעשיות, פד"ע כה' 489) ולאחר בדיקה דקדקנית של טיבם ותוקפם.

נפסק כי לא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה: כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי; כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו. העובד לא ידע בעת חתימה על כתב הויתור מהן הזכויות עליהן הוא מוותר. העובד לא קיבל חשבון ברור ומובן בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור; יש פגם במסמך הויתור; לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך.

(ר' דב"ע (ארצי) 2-10/98 אלדד קנטי נגד דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ (1/6/99) והאסמכתאות הנזכרות בו וכן דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה – הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פד"ע כז(1); עתירה לבג"צ נדחתה בג"צ 3679/94).

הלכה זו הנוגעת לתוקף שיש לייחס לכתבי ויתור אינה ממעיטה מחשיבותו של חופש החוזים וממשקלו הרב של הכלל הבסיסי לפיו הסכמים יש לכבד (ר' בהקשר זה דב"ע (ארצי) נה/164-3 אלקטרה תעשיות נגד משה גורין (5/2/96)).

נסיבות בהן עובד חותם על הסכם פשרה לאחר פניה לערכאות, כבענייננו, עשויות להיות שונות מנסיבות בהן חותם עובד על כתב ויתור ולאחר החתימה האמורה מגיש תובענה לבית הדין. השוני עשוי לנבוע, בין היתר, מהיקף המידע שבידי העובד בנקודות הזמן השונות. בנסיבות של חתימת הסכם הפשרה לאחר הגשת כתב תביעה לבית הדין, הסכם הפשרה נחתם בשלב שבו העובד כבר יודע, לכאורה, את מלוא עילות התביעה שלו, את היקף התביעה ולהבדיל איזה סכומים משולמים מכוח הסכם הפשרה. מהטעמים האמורים סבורני כי אין בהכרח לגזור גזירה שווה מההלכות הנוגעות לכתב ויתור ומשכך עשויות תוצאות החתימה על כתב ויתור להיות שונות מתוצאות חתימה על הסכם פשרה לאחר הגשת כתב תביעה.

יחד עם זאת, בין הצדדים בענייננו נטושה מחלוקת ממשית בדבר עצם הסכמת התובע להסכם הפשרה ועצם הבנתו את הוראות הסכם הפשרה ונפקויותיו. בשלב זה, לא הוכח כי התובע הבין לאשרו את משמעות הסכם הפשרה, את משמעות חתימתו על הסכם הפשרה ועל מה הוא מוותר בעצם החתימה על הסכם זה.

בנוסף, נוכח השלב ההתחלתי של ההליך המשפטי טרם הובהרו עילות התביעה ומכאן שעדיין לא ניתן להעריך האם בעצם החתימה על הסכם הפשרה ויתר התובע על זכויות קוגנטיות שככלל אינן ניתנות לויתור, אלא במקרים חריגים. עוד לא ניתן לבחון בשלב הנוכחי האם אכן עסקינן ב"עסקת חבילה" לגיטימית, שיש ליתן לה תוקף.

זאת ואף זאת. התובע העלה טענות ביחס לעצם כריתת ההסכם - טענות בנוגע לכפיה, הטעיה וכן טענות הנוגעות לניצול, לכאורה, של חוסר ניסיונו בעת החתמתו על הסכם הפשרה. הטענות האמורות לא נבחנו לאשורן עובדתית ומשפטית, שכן לא קויים הליך הוכחות בסוגיה זו ומשכך לא ניתן להכריע בהן, בשלב הנוכחי.

על כן, מצאתי כי נוכח טענות התובע בקשר עם אי הבנת הסכם הפשרה ונפקויותיו וכן טענותיו בקשר עם נסיבות חתימת הסכם הפשרה, אין מקום ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

עם זאת, סבורני כי התובע אינו יכול לאחוז את המקל בשתי קצוותיו – מחד גיסא לטעון כי הסכם הפשרה נחתם בכפיה ותחת לחץ ואיומים ואף לטעון כי ההסכם נטול נפקות משפטית ומאידך גיסא, לבקש להותיר את הסכם הפשרה על כנו, במובן זה שיופחתו הסכומים ששולמו מכוחו מסכומה הכולל של התביעה.

לא מצאתי לקבל את טענת התובע לפיה ביצוע התשלום מכוח הסכם הפשרה מהווה "הודאה במקצת החוב" באופן שאינו מחייב השבת הסכומים ששולמו מכוחו גם אם יבוטל ההסכם. מדובר לטעמי בטענה הנגועה בחוסר תום לב.

בהתאם לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") התרופה הבסיסית העומדות למתקשר בחוזה עקב הטעיה, כפיה או עושק הינה ביטול החוזה, ככל שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיפי חוק החוזים.

נוכח טענות התובע לפגמים בכריתת הסכם הפשרה, משלא הוכח – בשלב המקדמי הנוכחי - כי התובע חתם על הסכם הפשרה מתוך הבנה מלאה של משמעות הסכם הפשרה ונפקותו, מצאתי מקום להורות על ביטול הסכם הפשרה. על כן – הסכם הפשרה מבוטל.

אבהיר כי אין בקביעה זו כדי להכריע בטענות התובע בדבר הטעיה, כפיה, ועושק. מקור הקביעה בטענות המהותיות שמעלה התובע מחד גיסא ובעובדה שאלה אינן ניתנות להפרכה בשלב הנוכחי, שכן לא התקיים הליך הוכחות ולא נפרשה תמונה מלאה בפני בית הדין.

בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים "משבוטל חוזה חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו לפי מה שקיבל". חובת ההשבה לאחר ביטול חוזה קבועה גם בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשלב הפרת חוזה), תשל"א 1970.

בשים לב להוראות החוק האמורות על התובע להשיב לנתבעת את מלוא הכספים ששולמו מכוח הסכם הפשרה. הסכומים - בסך 20,000 ₪ לתובע ובסך 2,000 ₪ לב"כ התובע - יושבו לידי הנתבעת בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה, ללא קשר לתוצאות ההליך. ככל שלא ישולמו הכספים בתוך 30 ימים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

באשר לטענת התובע כי אין באפשרותו להשיב לנתבעת את הסכומים אשר קיבל מכוח הסכם הפשרה, הרי שנוכח חשיבותה הרבה של זכות העמידה וזכות הגישה לערכאות ועל מנת שלא לנעול את דלתות בית הדין בפני התובע לא מצאתי מקום להתנות את המשך ניהול ההליכים בהשבת הסכומים ששולמו מכוח הסכם הפשרה (ר', בשינויים המחוייבים, ע"ע (ארצי) 1044/00 יהודה קגן נגד מלונות החוף השקט בע"מ (20/3/02)).

משהוריתי כאמור על השבת הסכומים ששולמו מכוח הסכם הפשרה, לא מצאתי מקום לפסוק בשלב זה הוצאות. הוצאות הבקשה יישקלו בסיום ההליך.

הנתבעת תגיש כתב הגנה עד יום 30/11/16.

קדם משפט יתקיים לפני ביום 2/1/17 בשעה 10:00.

ניתנה היום, ו' תשרי תשע"ז, (08 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.