האם יש לקיים צוואת המנוח מיום 9/6/2005 (להלן : "הצוואה") המנחילה כל זכויותיו במשק החקלאי (מס' 34) במושב *** לבנו ג.א. תוך נישול אשתו ו-3 בנותיו, או שמא יש לקבל התנגדות הנתבעות ולפיה המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה ו/או פעל תחת השפעה בלתי הוגנת מצדו של הזוכה בצוואה אשר גם היה מעורב בעריכתה? האם אי כשירות היא רק קוגניטיבית או שמא גם מנטלית?
ככל שתתקבל ההתנגדות, כיצד ולמי תועברנה הזכויות במשק החקלאי של המנוח בשים לב לפסק הדין החלקי שניתן בתיק זה?
הצדדים:
- המנוח י.א. ז"ל (להלן : "המנוח") נלקח לבית עולמו ביום 5/12/10 והותיר אחריו 4 ילדים בגירים ואלמנה, הם בעלי הדין האחרים בהליכים השונים: הבן ג.א. (להלן : "ג.א." או "הבן") הבנות ע.מ., צ.כ. ונ.א. (להלן "הבנות" או "האחיות" לפי שמותיהן : "ע.מ. ", "צ.כ. ", "נ.א.") והאלמנה (להלן "האלמנה" או "ר.א. ").
התובענות:
- מספר הליכים מתנהלים בבית המשפט מזה כחמש שנים בקירוב והם נוגעים לאופן העברת הזכויות במשק 34 במושב *** שהזכויות בו רשומות על שם המנוח ולמיהות הצאצא או בן הזוג שיקבל הזכויות. אתאר להלן בתמצית את ההליכים מטעמי נוחות:
2.1. במסגרת ת"ע 24355-07-11 עתר הבן לקיים צוואת אביו המנוח מיום 9/6/05 הקובעת, כי הוא יקבל לבדו את הזכויות במשק 34 במושב *** ללא כל פיצוי או תשלום לאחיותיו או לאלמנה. הבן הגיש גם תביעה לפסק דין הצהרתי בתמ"ש 17541-10-11 ועתר, כי הזכויות במשק יועברו על שמו כיורש לפי סעיף 114 לחוק הירושה ובשים לב לצוואת אביו המנוח וכמי שיש לו הזיקה הגבוהה ביותר לנחלה שעה שהוא גר בה.
2.2. האחיות התנגדו לקיום הצוואה בת"ע 24438-07-11 וטענו, כי אביהן לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה, הואיל והיה אלכוהוליסט שסבל ממחלות שונות ואף מונה לו אפוטרופוס בשל כך, כי ג.א. השפיע ולחץ עליו לערוך הצוואה וכי ממילא הזכויות במשק החקלאי מועברות באמצעות הוראות החוזה התלת-צדדי החל עליו ולא באמצעות צוואה.
2.3. האלמנה התנגדה אף היא לקיום הצוואה במסגרת ת"ע 10939-08-11 שם טענה, כי המנוח היה חולה ותלותי מאוד קודם עריכת הצוואה, לא היה כשיר לערוך אותה וכי היא פרי השפעה בלתי הוגנת של הבן ג.א. ואינה משקפת רצונו האמיתי של המנוח. לדבריה, יש ליתן צו ירושה על פי דין לאחר המנוח אך לקבוע כי הזכויות במשק יועברו אך ורק על שמה מכוח הוראות החוזה החל על המשק בין רמ"י לבין הסוכנות והמושב.
האלמנה אף הגישה תביעה בתמ"ש 13563-11-12 לאיזון משאבים כנגד המנוח וטענה בין השאר כי היא זכאית לקבל מחצית מזכויות המנוח לרבות מכסת החלב.
2.4. הבנות הגישו בתמ"ש 44431-06-11 תביעה לפסק דין הצהרתי, בה עתרות להורות על העברת הזכויות במשק החקלאי של המנוח על שמן, הואיל ולגבי דידן החוזה התלת צדדי קובע מנגנון לפי סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 של העברת זכויות לאחד היורשים תוך חיוב בפיצוי של היתר (טענו לפיצוי פנימי בין האח והאחיות וללא האלמנה).
פסק הדין החלקי והערעור עליו
- ביום 24/7/13 ניתן פסק דין חלקי בחלק מהתובענות על יסוד הסדר דיוני שקדם לו מיום 31/1/12. במסגרת ההסדר הדיוני שאושר על ידי בית המשפט נקבע כדלהלן:
א. לאור הוראות סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש, יש להידרש לשאלה מקדמית והיא האם הגב' ר.א. זכאית לקבל מלוא הזכויות בנחלה מכוח היותה "בת זוגו" של המנוח.
ב. לצורך הכרעה זו נקבע כי ייערך דיון גם במעמדו של הסכם הממון שנכרת ביום 18.07.97 בין המנוח לר.א. ונפקותו.
ד. אם ורק אם יקבע, כי ר.א. אינה "בת זוג" לצרכי ההסכם המשולש, הרי יינתן פסק דין חלקי בהתאם והדיון יימשך בתובענות ובמחלוקות שבין ילדי המנוח.
- פסק הדין החלקי דחה טענות האלמנה ונקבעו בו הקביעות דלהלן:
א. את טענות האלמנה לזכויות במשק יש לנתח גם במשקפי דיני השיתוף הספציפי, לאור העובדה שמדובר בנישואין שניים של המנוח ובנכס שהיה בבעלותו עוד טרם הנישואין.
ב. הגב' ר.א. היא אלמנתו של המנוח. יש לה זכות לרשת אותו בירושה על פי דין או כזוכה בצוואה (ככל שתקויים). זכויות המנוח במשק הינן חוץ עזבוניות כידוע, וזאת לאור החוזה המשולש וקביעת הפסיקה במקרים דומים רבים אחרים. ככזה יש לפנות ראש וראשון להוראותיו לעניין העברת זכויות במקרה של פטירה.
ג. יש טעם לאבחנה בין פטירה של מי מבני זוג שקיבל יחד עם רעהו את הזכויות במשק במקור לבין פטירה של בן זוג בקשר נישואין שני, מאוחר יותר. לצורך הקביעה המהותית האם הגב' ר.א. היא בת זוג לצרכי סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש, יש לבחון מערכת היחסים הפנים משפחתית וכן ליישם מבחני הפסיקה לעניין שיתוף ספציפי בנכס חיצוני. הרחבת הבחינה מבחינה של מערכת היחסים הזוגית לבחינת אומד דעת הצדדים מתבקשת לאור העובדה שמדובר בהסדרי איזון משאבים ביחס לנכס חיצוני שהיה בבעלות בלעדית של בן הזוג שנפטר ונצבר על ידו קודם הנישואין השניים.
ד. נקבע, כי בנסיבות המקרה הנוכחי, ביקשו מראש המנוח והגב' ר.א. להסדיר עניין שימור זכויות המנוח במשק גם במקרה של פקיעת הנישואין. זאת הם עשו במסגרת הסכם ממון שלא אושר בידי בית המשפט מעולם, אך אינו מוכחש על ידי הגב' ר.א. ומעולם לא בוטל על ידה או על ידי המנוח.
ה. הגב' ר.א. עזבה את המשק ואת בעלה בשנים האחרונות לחייו, לא מונתה כאפוטרופא לגופו ורכושו כאשר הוא הפך לחסוי וידעה כל העת, כי אין ולא תהיינה לה הזכויות במשק.
ו. בית המשפט יישם נסיבות המקרה על העקרונות שהוצעו בספרות ובפסיקה לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני כדי להיווכח אם צודק יהיה לקבוע שהאלמנה תקבל הזכויות במשק של המנוח מכוח סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש ומצא, כי התשובה על כך שלילית.
ז. לאור כל אלה, הגיע בית המשפט לכלל קביעה, כי אין מקום לקבל עתירת האלמנה להכיר בה כבעלת הזכויות במשק של המנוח מכוח היותה "בת זוגו" בעת הפטירה.
ח. טיעוני האלמנה, כי השקיעה במשק, נשאה בהוצאות המשק או המנוח עד פטירתו וכיו"ב טיעונים יכול ויישמעו ו/או יאוזנו במסגרת תחשיב הפיצוי כאמור בסעיף 114(ד) לחוק הירושה (תמ"ש (ת"א) 25620/01 פלוני נ' ס' א', (09/12/2003, פורסם במאגרים)) וזאת ככל שייקבע שאין להעביר הזכויות בנחלה לפי הצוואה.
ט. לפיכך נקבע בפסק הדין החלקי, כי לא מתקיימת הוראת סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש ובחינת העברת הזכויות במשק החקלאי תתברר לפי יתר החלופות שבחוזה המשולש (העברה לבן המסוגל לקיים את המשק החקלאי תוך פיצוי יתר היורשים ו/או העברה לפי הצוואה, ככל שתקוים).
- האלמנה לא השלימה עם תוצאות פסק הדין החלקי וערערה עליו לבית המשפט המחוזי בנצרת בעמ"ש 52198-11-13.
- כב' בית המשפט המחוזי דחה ביום 25/6/15 את הערעור וקבע, כי אין לקבל טענות האלמנה שפסק הדין החלקי שגוי וכי היא כשלה לעמוד בנטל של הוכחת היותה בת זוג מהבחינה המהותית אשר זכאית לקבל הזכויות במשק מכוח פטירת המנוח והוראות סעיף 20(ה)(1) להסכם המשולש ולא הוכיחה כי הייתה למנוח כוונת שיתוף בזכויות במשק.
- עוד קבעה ערכאת הערעור כי התוצאה אליה הגיע בית משפט זה בפסק דינו החלקי היא תוצאה מאוזנת וצודקת, שעה שמחד גיסא נקבע, כי אין להכיר באלמנה כבעלת הזכויות במשק של המנוח מכוח היותה בת זוגו בעת הפטירה אך מאידך גיסא צוין, כי זכויות הירושה של האלמנה לא תיפגענה כתוצאה מקביעות פסק הדין החלקי וכי היא עדיין תהא זכאית לקבל פיצוי לפי סעיף 114 לחוק הירושה ככל שהצוואה לא תקויים.
דיון בתקפות הצוואה של המנוח מיום 8/6/2005
- המנוח ערך צוואה ביום 8/6/2005 באמצעות עוה"ד פלוני ואלה עיקריה:
סעיף 2 - את כל זכויותיו במשק 34 במושב *** ציווה המנוחה לבנו ג.א. וזאת בכפוף לקיום סעיף 3 שבצוואה.
סעיף 3 – תנאי להעברת הזכויות במשק הוא העברת 50,000 ₪ מג.א. לבת נ.צ. וזאת 6 חודשים מיום הפטירה, כיוון שהיא הבת היחידה שלא נישאה ואינה מסודרת מבחינה כלכלית להבדיל מצ.כ. וע.א. והסכום אמור לסייע לה בהמשך דרכה בחיים.
סעיף 5 – המצווה מסביר כי ג.א. השתלב בעבודת המשק ופרנסתו משם והוא מעוניין שהמשק ימשיך להיות מופעל על ידי בן אחד וג.א. הוא היחידי שראוי לכך.
סעיף 6 – המצווה ציווה את תכולת דירת המגורים שבה גרו יחדיו אותה עת שנערכה הצואה ושווי של עשרה ראשי בקר מהרפת ובתנאי שהרפת והמשק יהיו פעילים בעת פטירתו והאלמנה תהיה אשתו כחוק באותה עת.
סעיף 7 – כל פרטי הרכוש האחרים של המנוח ככל שיש יחולקו בחלקים שווים בין הבנות צ.כ. , נ.צ. וע.א. .
- כאמור בכתבי הטענות של האחיות והאלמנה, המנוח – כך נטען – לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה בעת עריכתה, נזקק למינוי אפוטרופוס, סבל מבעיות בכושר שיפוט והיה נתון להשפעה בלתי הוגנת ולחץ מצד הבן ג.א. . על כן נטען, כי אין כל מקום לקיים צוואתו. עוד נטען על ידי האלמנה, כי ג.א. היה מעורב בעריכת הצוואה, הזמין עורך הדין, קיבל עותק הצוואה ועל כן מנוע מלזכות בה.
- ג.א. טוען ההפך הגמור, לדבריו אביו היה צלול וכשיר להבחין בטיבה של צוואה ופרטיה המדוקדקים של הצוואה מלמדים על כך, כמו גם אישור רפואי ממחלקת המיון בבית החולים העמק בעפולה שנערך לגביו, לאחר מועד עריכת הצוואה וכן כעולה מאישור של רופאת משפחה. לדבריו רצה לקיים התנאי שבצוואה בדבר העברת 50,000 ₪ לאחותו, אך היא סירבה לקבל הכספים.
על-כן הוא טוען, כי יש לקיים עתירתו ליתן צו קיום צוואה ולהורות על העברת הזכויות במשק על שמו מכוחה ומכוח הוראות החוזה התלת צדדי.
- חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואי:
11.1. בית המשפט מינה כמומחה את דר' פרדריק וויל מחיפה שהינו מומחה בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה וזאת לשם קבלת חוות דעת לעניין הערכת כשירות המנוח להבין את טיב הצוואה שערך ביום 9/6/2005 מבחינה רפואית, קוגניטיבית ושכלית.
11.2. חוות דעת המומחה הוגשה ביום 6/8/12 ונקבע בה באופן חד משמעי, כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של הצוואה עליה חתם.
11.3. להלן עיקרי נקודות הציון בעברו הרפואי של המנוח כפי שצוינו בחוות הדעת:
א. המנוח עבר טלטלה ומשבר נפשיים קשים התשעים בעקבות פטירת בנו ואשתו וב-19/4/1994 אושפז בבית החולים כרמל ואובחן כסובל מאלכוהוליזם עם חשד להפרעה אפקטיבית אורגנית – לפעמים בוכה, לפעמים צוחק, ריכוז וזכרון ירודים, הפסיק לתפקד.
ב. ביום 21/2/1995 כתבה פסיכיאטרית מרמב"ם, כי המנוח לא המשיך במעקב רפואי במקום מגוריו, חזר לתפקד, אך לפני כחודשיים הפסיק ליטול כדורים ובתקופה האחרונה מרבה לשתות אלכוהול. הוא אובחן "Mixed Depression" ללא סימנים פסיכוטיים.
ג. בנובמבר 1995 הגיע למיון לאחר ניסיון אובדני כשהוא במצב של שכרות. אושפז בהסכמה בבית החולים לבריאות הנפש שער מנשה ללא סימנים פסיכוטיים.
ד. בתעודה מבי"ח פלימן מיום 29/7/2002 נרשם כי הוא סובל מדכאון כרוני, חוסר ריכוז, שכחה, בלבול בזמן. בבדיקה אובחנו ליקויים בקשב ומחשבה קונקרטית. נערך לו מבחן MMSE והציון היה 21/30 ונקבעה אבחנה של דימנציה בדרגה קלה.
ה. בתיק קופת חולים רשם רופא המשפחה דר' בהריר ביום 20/3/2005 כי קיימת החמרה של ההפרעות בזכרון וביום 14/4/2005 רשם רופא המשפחה : "רושם של התפתחות דימנציה".
ו. הצוואה נערכה ביום 9/6/2005 ללא שקיימת תעודה פסיכיאטרית עם תיאור כשירות ממועד סמוך לחתימה.
ז. ביום 18/8/2005 נבדק המנוח במרפאת היישוב לבקשת החתן שביקש לשקול אפוטרופסות כיוון שלשיטתו המנוח מתנהג בחוסר שיקול דעת בזמן האחרון. הרופאה דר' זסלבסקי קבעה כי המנוח מתמצא בזמן ובמקום, אין סימני דיכאון...
ח. ביום 8/1/2006 רופא המשפחה בקופת החולים כתב, כי בתקופה האחרונה פגיעה בתפקוד מנטלי יומיומי, ירידה בזכרון לטווח קצר, שינויים רבים במצב הרוח, לא תמיד מתמצא, אפקט לבילי.
ט. ביום 27/1/2006 נבדק המנוח בחדר המיון בבית החולים הדסה וצוין שבחודשים האחרונים נעלם המנוח מספר פעמים ונמצא במספר ערים. המשטרה מצאה אותו בירושלים כשהוא מבולבל וללא יעד מוגדר והמנוח כלל לא זכר זאת. נקבע כי ייתכן וסובל מדימנציה נערכה בדיקת סי.טי מוח שהדגימה אטרופיה מוחית ניכרת עם לויקומלסיה פריונטריקולרית, במיוחד פרונטלית.
י. בהפניה לפסיכיאטר מיום 29/1/2006 ציין רופא המשפחה ששוב נעלם מהבית והוחזר על ידי התערבות משטרתית. מבולבל, בקונפליקט עם אשתו וילדיו. על פי הערכת הרופא המנוח לא היה אחראי למעשיו ועלתה שאלת מינוי אפוטרופוס ביוזמת הרופא. המנוח הופנה לבית החולים העמק ואובחן כסובל מדימנציה.
יא. ביום 24/2/2006 שוב הובא לבית החולים הדסה על ידי משטרת בית שמש והתקבל רושם של דימנציה עם קווים פסיכוטיים והזיות שמיעה.
יב. המנוח התקבל למחלקת תשושי נפש בבית החולים הגריאטרי הדסים בבית שאן ביום 18/5/2006 ונרשם שבעת קבלתו היה מוזנח, מבולבל, לא התמצא בזמן, טעה בתשובות לגבי פרטים אישיים, התקרב לדיירת דימנטית במוסד אותה זיהה בטעות כאשתו.
11.4. סיכום חוות דעת המומחה:
א. המנוח סבל מהפרעות מורכבות לאורך חייו ובעיקר מדכאון, אלכוהוליזם ודימנציה.
ב. הדימנציה הוגדרה בשנת 2006 ככזו שהגיעה לדרגה המצדיקה קבלת המנוח למחלקת תשושי נפש. המומחה לא הגדיר במפורש בחוות הדעת האם מדובר בדימנציה וסקולרית או באלצהיימר אך בעדותו בבית המשפט חידד כי מדובר באלצהיימר באומרו:
"משיב לשאלות ב"כ הנתבעות:
ש. דמנציה זה משהו הפיך
ת. אם מדובר באלצהיימר זה לא הפיך. אם מדובר בדמנציה על בסיס התקפי מוח שקורה מדי פעם, אפשר לראות שיפור במצב בין שני אירועים מוחיים.
ש. הוא החלים מזה לחלוטין
ת. אם יש אירועים מוחיים יש שיפור חלקי. אבל כאן זה לא עניין של אירועים אלא אלצהיימר.
ש. הכיוון שלו חד סטרי.
ת. כן"
ג. אטרופיה מוחית ניכרת אובחנה בבדיקת סי.טי מיום 27/1/06.
ד. הבדיקה בבית החולים פלימן מיום 29/7/2002 העלתה, כי המנוח סובל מליקויים בקשב, ריכוז, בלבול בביצוע של פעולות מסוימות ונקבעה אבחנה של דימנציה קלה.
ה. לא בוצעה בדיקה נוספת סמוך למועד עריכת הצוואה אך ניכרת החמרה ניכרת בין התמונה המתקבלת מהבדיקה בבית החולים פלימן בשנת 2002 (3 שנים קודם הצוואה) לבין התמונה הקלינית והיקף האטרופיה המוחית שאובחנו בסוף 2006, קרי 7 חודשים לאחר עריכת הצוואה. בפברואר 2006 בבדיקה במיון בעפולה לא זכר המנוח שמות של קרובי משפחה ומסר שלא הצליח לדעת מי לטובתו ומי לא.
ו. האלכוהוליזם ממנו סבל המנוח היה קיים מאז 1994 ואילך. המומחה מציין, כי ידוע שאלכוהוליזם ממושך יכול לפגוע במוח ובתפקודים אינטלקטואליים.
ז. לאור כל אלה, סבור המומחה, כי בעת עריכת הצוואה סבל המנוח לפחות 3 שנים מהתפתחות בולטת של דימנציה שגרמה לליקויים ברצון, ביוזמה, בזיכרון, בריכוז, בהפרעות התנהגותיות וזאת בשילוב הפרעות אפקטיביות כרוניות ואלכוהוליזם ממושך ועל כן לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה בעת עריכתה.
11.5. טענות ב"כ הבן כנגד חוות דעת המומחה:
א. ב"כ של הבן העלה שורת טענות כנגד חוות דעת המומחה, חלקן כלליות וחלקן האחר פרטניות ;
ב. בשורת הטענות הכלליות, הטיעון הבסיסי, כי כל אדם מוחזק ככשיר והנטל להראות אחרת הוא על הטוען לכך. כן הוסיף ב"כ הבן, כי הבחינה של מומחה מטעם בית המשפט במקרים מסוג זה היא בדיקת פוסט מורטם המבוססת על מסמכים בלבד וככזו היא "חלשה" יחסית לעומת עדויות של אחרים שהכירו המנוח ו/או יכולים להעיד על צלילותו.
ג. בשורת הטענות הפרטניות מבקש ב"כ הבן לטעון כי בנקודת הזמן בה נערכה הצוואה, המנוח היה צלול וכשיר להבחין בטיבה של צוואה וכל השאר (לפני או אחרי אותו מועד) בעל חשיבות פחותה אם בכלל. בהקשר זה ביקש לסמוך ידיו על שני יתדות רפואיים: מסמך שנערך על ידי דר' אדלר במחלקת מיון של בית החולים עפולה ודיווח של דר' זסלבסקי מיום 18/8/05. דר' אדלר בדקה את המנוח בבית החולים "העמק" ביום 29/7/2005 וממצאיה אינם מתיישבים עם "האבחנה" כי המנוח בעת עריכת הצוואה ואף לא סמוך לאחריה היה חסר כושר שיפוט או לא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה. דר' זסלבסקי בדקה המנוח ביום 18/8/05 ופסלה בקשת חתנו של המנוח לשקול אפוטרופסות לאור טענותיו כי המנוח מתנהג בחוסר שיקול דעת.
ד. על כך הוסיף ב"כ הבן, כי הצוואה נערכה בידי עורך דין ידוע ומנוסה שהעיד בפני בית המשפט ללא שעדותו נפגמה, כורסמה או פגעה בטענת הכשירות. זאת ועוד, הצוואה עצמה הינה מסמך מפורט ובו פרטי הרכוש של המנוח ופרטי העברתם כמו גם קביעת תנאים להעברת המשק על שם הבן (תשלום 50,000 ₪ לאחותו). רמת הפירוט של הצוואה מלמדת לגבי דידו על מידת צלילותו ומעורבותו של המנוח ברכושו.
11.6. תשובת המומחה כנגד טענות ב"כ הבן בעניין דו"ח המיון מיום 29/7/2005 שנערך על ידי דר' אדלר היו אלה (ראו תשובות לשאלות הבהרה ועדותו בבית המשפט):
א. רופאת המיון לא הכירה את המנוח ואת עברו הרפואי, הפסיכיאטרי והאישי ולראיה שנרשם באותו דו"ח "ללא עבר פסיכיאטרי" בעוד שהעובדות שונות בתכלית.
ב. המסמך של בית החולים חסר משקל שעה שהמנוח פנה למיון על רקע מצוקה בשל עזיבת אשתו והיה עסוק בחזרתה וחשב שתגובתו מצדיקה פניה למיון.
"ש. איך מכונה המסמך הזה? מה כותרתו?
ת. "מחלקה רפואית דחופה"
ש. מה כותרתו של המסמך?
ת. "בדיקה פסיכיאטרית".
ש. האם יש מסמך שעוסק בפסיכיאטריה שהוא קרוב לצוואה?
ת. לא. בגלל זה כתבתי שזה אחד הדברים שהפתיע אותי שלמרות מה שאמרו לי לפני כן על מצבו הנפשי של המנוח, לא ביקשו בדיקה פסיכיאטרית בעת עריכת הצוואה. הפתיע אותי.
ש. האם זה לא נכון שאת הדיון שאנו עורכים עכשיו, היית צריך לציין בחוות דעתך? כי יש מסמך של בדיקה פסיכיאטרית שאתה לא מסתמך עליה בכלל.
ת. תקרא את תשובת ההבהרה. המסמך הזה לא רציני. איך פסיכיאטר יכול להרשות לעצמו לטעון שהוא מסוגל לעשות בדיקה קוגניטיבית כאשר יש לפניו במיון בנאדם שמופיע באי שקט ורק מתנתב לנושא של אשתו שעזבה אותו. בנסיבות כאלה אי אפשר לשאול את הבנאדם שאלות הדרושות להעריך את המצב הקוגניטיבי
ש. קראת את המסמך?
ת. כן
ש. איפה רשום על חוסר שקט.
ת. כי מדובר על אדם שחוזר על נושא אחד, רוצה שיקחו אותו, שהכלה שלו תיקח אותו לחפש את אשתו שעזבה אותו
ש. הדבר אפיין אותו כל חייו
ת. לא. מאז שאשתו עזבה אותו."
ובהמשך:
"ת. לא. זה היה חוצפה מפסיכיאטר בחדר מיון לחשוב שמבלי להכיר את העבר של הנבדק הוא חושב שהוא מסוגל לבצע בדיקה קוגניטיבית, כאשר האדם היה באי שקט, שמדובר על אדם שרצה רק את אשתו."
ג. אין שום סיכוי לערוך בדיקה פסיכיאטרית רצינית בחדר מיון אצל אדם שהופיע בהתרגשות גבוהה וככל הנראה לא נערכה בדיקת זיכרון בהתאם למבדקים שנהוג להשתמש בהם כדי להתרשם מרמת הריכוז ("מבחן 100-7"). בהיעדר שימוש בעלי בדיקה מקצועיים ויסודיים כאמור, ברור למומחה מדוע מסקנות דר' אדלר רחוקות מאלו של בית החולים פלימן משנת 2002 שם כן נערכו הבדיקות הצריכות. בהקשר זה מפרט המומחה בעדותו:
"משיב לשאלות ב"כ הנתבעות:
ש. אמרת "במיון לא קל לעשות בדיקה קוגניטיבית" תסביר את האמירה.
ת. למעשה זה מופיע בשאלת הבהרה. חזרתי על זה. בדיקה קוגניטיבית זה לשבת מול בנאדם, לראות שהוא רגוע ויכול לזכור ויכול לתת תאריכים מדויקים על הלידה, וכתובת, לתת תשובות רציניות. אם הוא מתמצא בזמן ובמקום. האם שאלו אותו מה הבירה על מדינות זרות, לתת לו דוגמאות של מצבים שבהם צריך לראות איך אדם מגיע להחלטה. להעתיק ציור, לצייר שעון ולכתוב את השעה. אלה דברים שאין לי ספק שלא נעשו. "
ד. המומחה גם מסביר מדוע לא ראה לנכון כלל להתייחס למסמך זה בחוות דעתו בהעידו:
"ש. המסמך שנמצא בפני בית המשפט הוא המסמך שהכי סמוך לעריכת הצוואה
ת. כן
ש. ובחרת לא להתייחס אליו בחוות הדעת
ת. בחרתי לפסול אותו כי זה מגוחך. אני יכול להראות לבית המשפט את כמות המסמכים שהועברו אלי. לא כתבתי סיכום של כל אחד מהמסמכים הזה. כאשר היה נתון לא רלוונטי ובדיקה קוגניטיבית אצל בנאדם שמגיע למיון שלא קל לעשות בדיקה קוגניטיבית, כתבתי בחוות הדעת את השאלות שלא נשאלו ולכן לא ראיתי במסמך הזה כרלוונטי.
ש. איזה מסמך אחר שסמוך לעריכת הצוואה רלוונטי יותר מהמסמך הזה?
ת. כדי להתייחס למסמכים קרובים למועד עריכת הצוואה, ,אני לא יכול להתעלם מתוצאות הבדיקה בבית חולים ביולי 2002 ואז מצאו הפרעות קוגנטיביות עם הגדרה של דמנסיה קלה. זה מסמך שקיים קודם שאני לא חושב שיכולתי להתעלם ממנו כפי שרופאת המשפחה התעלמה ממנו.
ש. אתה אומר לי שמסמך משנת 2002 יותר רלוונטי ממסמך משנת 2005.
ת. המסמך משנת 2005 לא רציני כמו מסמך משנת 2002 כאשר החתן בא ואומר שצריך לשקול מינוי של אפוטרופוס , אם הי אלא יודעת שהיו בעיות ולא מבקשת בדיקה פסיכיאטרית זאת טעות
ש. היית בקשר עם החתן
ת. לא
ש. אתה אומר שדברים של החתן יותר חשובים ממסמכים רפואיים
ת. לא. אני מדבר על תוכן. לאור העובדה שהיא היתה צריכה לדעת, ולהכיר את העבר ואת הנתונים ותוצאות הבדיקות שנערכו בעבר, היא היתה חייבת לדעתי לבקש בדיקה של מומחה פסיכיאטר. יש חתן שמבקש מינוי של אפו', והיא מתעלמת מתוכן הבקשה. והיא מתעלם מתיק הפסיכיאטר.
ובהמשך הוא שב ומסביר:
"ש. אני שוב אומר, האם לא היה נכון לערוך בחוות הדעת שלך דיון האם המסמך שסמוך לצוואה שהוא מסמך פסיכיאטרי רלוונטי או לא.
ת. כאשר זה בולט, מובן מאליו ואין מקום לויכוח, אין מקום לכתוב את כל הדברים שאין להם משקל או כל משמעות, כאשר בדיקה לא רצינית מופיעה לא אקח משקל לתוצאות של בדיקה זו בעיקר אם היא סותרת את תוצאות הבדיקות הקודמות של בנאדם שלא יכול להבריא מבעיות שהתעוררו שנים לפני זה"
ה. לעניין בדיקתה של דר' זסלבסקי את המנוח ביום 18/8/2005 ודחייתה את בקשת חתנו למינוי אפוטרופוס למנוח לאור זאת שהוא מתנהג בחוסר שיקול דעת, אומר המומחה, כי לפי התרשמותו מהמסמכים שבפניו, החתן לא המציא את טענותיו ויש להצר על כך שרופאת המשפחה שאמורה הייתה לדעת את תוצאות האשפוז בבית החולים פלימן משנת 2002, לא מצאה לנכון להפנות המנוח לבדיקה פסיכיאטרית. המומחה הרחיב מעבר לתשובות לשאלות הבהרה בהקשר זה בהעידו בפניי כך:
ש. תסביר לי, אותה ד"ר מציינת שני דפוסי מצב של המנוח, היא ראתה אותו ופעם אחת החליטה שכן כשר ופעם שנייה החליטה שלא.
ת. נכון
ש. מה זה אומר על האובייקטיביות שלה
ת. זה אמר שהיא סומכת יותר מדי על התרשמות שטחית שלה ומשאירה בצד את החשד ואת הפנייה של החתן, החתן אמר לדעתי, הוא זקוק לאפוטרופסות
ש. מה זה קשור לחתן
ת. אתה צודק. אבל מישהו אמר שהוא זקוק לאפו'. מישהו פנה איתו לרופאה ואמר שהוא זקוק לאופ'. אם לרופאת משפחה יש תיק מסודר ורואה מה שהיה קודם בפלימן, איך היא יכולה לא לחשוב שהיא צריכה גיבוי של מומחה.
ש. אני בא אליך כרופא ואני אומר לך שלדעתי קרובת משפחה שלי זקוקה לאפו'. אתה בודק ת החולה ואומר שלדעתך לא צריך
ת. אם בדקתי את העבר של אותו חולה
ש. איך אתה יודע שהיא לא בדקה
ת. אם היא בדקה וראתה שפלימן הגיע למסקנה של דמנציה קלה, אבל בשנת 2002. מדובר בתהליך של דמנציה שהלך והתקדם והסתיים באשפוז.
... ת. הליך דמנציה תואר בשנת 2002 בפעם הראשונה, התקדם כל הזמן בלי תיאור של הבראה שלא יכלה להתקיים וזה הסתיים באשפוז של מוסד לתשושי נפש, אז אם יש לרופאת המשפחה תיעוד משנת 2002, והיא רואה שמתחילים לשאול אותה אם הוא לא זקוק לאפו' אז להסתפק בבדיקה שלה מבלי בדיקת מומחה, זה לא רציני. בינתיים בינואר 2006, היתה בדיקה .
ו. המומחה מציין, כי יש פער משמעותי בין הבדיקות של המנוח בתאריכים 18/8/2005 וביום 18/1/2006 והדבר מעורר 2 סיבות אפשריות:
- החתן של המנוח צדק ביום 18/8/2005.
- ההחמרה הופיעה "בתקופה האחרונה".
לדברי המומחה, רופאת המשפחה בחרה בחלופה השנייה וככל הנראה שלא בצדק. הוא מסביר זאת בעדותו בבית המשפט כך:
ש. אני מפנה אותך לשאלת הבהרה מס' 14. "נכון שבבדיקתה.. פסלה את בקשת החתן... החתן לא המציא את גרסתו" מאיפה הבאת את זה.
ת. אני קורא את התשובה שלי.
ש. מה זה הדבר הזה? מאיפה אתה יודע שהוא לא המציא?
ת. אני יכול רק לשער, זה נכון, שלאור ההבדל בין שתי התעודות של רופאת המשפחה, היה כבר החמרה.
ש. למה שהיא תעשה את זה
ת. בפעם השנייה היא מתארת החמרה
ש. האם יכול להיות הסבר אפשרי לפער שבעובדה שבשלב הזה אשתו עזבה אותו
ת. יש שני הסברים, או החתן צדק כאשר התרשם שיש החמרה, או פתאום הופיעה החמרה בין שתי הבדיקות
ש. רופאת המשפחה בחרה באופציה השנייה
ת. נכון.
ש. אבל זאת רופא שבודקת את החולה בשני מועדים ואתה מבקר את הרופאה בציניות. אתה קרוב לחתן
ת. אני לא בקרבה עם החתן. אני מדבר על שינוי תוך פרק זמן קצר במסקנות הרופאה. בתעודה הראשונה היו ליקויים ואישור על החמרה בפעם השנייה. או שהיתה החמרה פתאום או שהמצב היה חמור בעת הבדיקה הראשונה, החתן צדק והיא התעלמה מזה.
ש. התעלמה מהחתן עד כדי כך שהיא המציאה את הדברים שהיא כתבה
ת. צריכים לברך את האנשים שעוסקים ברפואה. כי איך אפשר לראות את המצב העברי של החולה ולהבריא אותו פתאום. שהוא לא דכאוני. כאשר כתוב שהוא היה דכאוני באופן כרוני וכאן לא דכאוני.
ש. האם נכון שאפשר להחמיר דיכאון
ת. כאשר מדובר בדיכאון כרוני ואם אתה קורא מה שכתוב על ידי ד"ר מרמור, אחרי האשפוז יום גם ברמב"ם אם אתה רואה שבמסמכים רבים אחרים אתה לא רואה תיאור של שכרות והגזמה בשתיית אלכוהול, אז קשה לומר שאתה מתרשם שהוא הבריא מהדיכאון."
ז. המומחה מציין כי לאור הליקויים שהזכיר ביחס לבדיקה במחלקת מיון בעפולה ונוכח תשובותיו לעיל, והשוואה לתוצאות הבדיקות המעמיקות יותר בתנאי אשפוז בבית החולים פלימן בשנת 2002 והתייחסות להמשך ההפרעות, הוא חש חובה לומר, כי לא ניתן להסתפק ולסמוך על בדיקות שאינן מעמיקות. בהתייחס לאקט של עריכת הצוואה בשים לב למצבו הרפואי והנפשי של המנוח מעיד המומחה כך:
"ש. יש לנו תעודה משנת 2002 וזה שלוש שנים לפני עריכת הצוואה כתוב מדמנציה קלה, אתה אומר שיכול להיות לאחר מכן החמרה. הדבר הבא זה חוות דעת פסיכיאטרית מהמיון
ת. שלא מתארת בנאדם שקול ושקט שיכול לערוך צוואה.
ש. הוא בסטרס בעקבות אובדן אשתו
ת. לא הייתי מציע לעורך דין לקבל צוואה מבנאדם שהוא בסטרס.
ש. הוא היה חודש לפני בסטרס. האם לאור העובדה שכל מה שיש לנו זה חוות דעת משנת 2002 עם דמנציה קלה, לאחר מכן שתי תעודות שסמוכות לעריכת הצוואה שאומרות שהוא כשר, האם שלושת המסמכים יכולים להצביע על כך שיתכן מאוד שבעת עריכת הצוואה הוא היה כשר לערוך את הצוואה
ת. מחלה זה תהליך די ארוך. לו הייתי רואה שהשיפור שכאילו קיים בחודש 8/05 לא הסתיים בהתערבות המשטרה בחודש 1/06, זאת אומרת 4 חודשים אחרי כן, שהוא הסתובב ולא ידע איפה הוא. לו לא היו מסמכים מהדסה שמתארים את העובדה שהוא הובא פעמיים על ידי המשטרה כי הוא התבלבל ויצא לערים לא מוכרות ולא מצליח לחזור הביתה, לו לא היה המצב כזה היית אומר שהמצב יציב, אבל בגלל שיש דברים כאלה, זה תהליך של החמרה. ולכן יש באמצע דבר מוזר שלא מבוסס על נתונים שהיו צריכים להיות ברשותה והיא כותבת מבלי להתייעץ עם מומחה זה ,פחות רציני."
ובהמשך:
"ש. אני מראה לך את הצוואה של המנוח. זה צוואה בפני שני עדים מיום 9/6/05. הבדיקה הפסיכיאטרית היתה חודש אחרי זה. המנוח חתם עליה. יש שני עדים שחתמו שאחד מהם הוא עורך דין מוכר ורציני. מה אתה אומר על זה? זה עוד מסמך. החיים יותר מורכבים. אתה מתייחס לאדם מת. יש פה שלוש עדויות של שלושה גורמים, שניים רופאים ואחד עורך דין ואחד אדם פרטי וכולם אומרים שבזמן שהוא חתם על הצואה האיש היה כשיר וצלול. האם אתה עומד לגרסתך שלא היה כשיר
ת. לא יכול לקבל שיש ארבעה מקורות. פסלתי שניים ראשונים. לא מבוססים ולא רציניים. הכישורים של שני עורכי דין להעריך.
לשאלת בית המשפט אני משיב שצריך לדעת איך מחפשים, אבל קורה וקראתי לא פעם אישור של עורך דין שהתרשם שהבנאדם היה במצב של כשירות לערוך צוואה בזמן מאוד קצר, גם לפני וגם אחרי, היו דברים מנוגדים, ודברים שלא היו יכולים להתאים לטענה של עורך דין שאצלו הצוואה נחתמה. הנקודה הכי רצינית היא שכדי לערוך צוואה ולדעת שהבנאדם היה כשיר, עדיף לפנות לרופא ולא לעורך דין. "
11.7. בית המשפט מקבל עמדת המומחה במלואה:
א. המנוח במקרה שבפניי הוכרז כחסוי בתמ"ש 8741/2005 בחודש פברואר 2007 שאז מונה לו אפוטרופוס זמני וביום 14/2/2008 מונה לו אפוטרופוס קבוע, ברם ההליכים וההכרה בכך שהוא "חסוי שאינו יכול לנהל את ענייניו" החלו עוד בשנת 2006 כעולה ממסמכים רפואיים בעניינו. אך גם חסוי יכול לכאורה לערוך צוואה ללא שתיפסל מטעמי אי כשירות ובלבד והיא נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה (ת"ע (יר') 40084/04 עז' המנוחה ב.ה. נ' א.כ., (26/6/2008, פורסם במאגרים) וכן עמ' 121 לספרם של שוחט, פינברג ופלומין, דיני ירושה ועזבון, מהד' 7 – התשע"ד – 2014 להלן "דיני ירושה ועזבון"). זהו "השנדליר" עליו נתלה ג.א. בטענותיו בתיק זה. הוא סבור שהעדויות שהובאו על ידו ועל ידי אחרים יכולים לבסס הטיעון, כי בנקודת הזמן בה נערכה הצוואה, המנוח היה צלול ויכול היה להבחין בטיבה של צוואה ולערוך אותה.
ב. אך הטענה אינה מתקבלת, משום החסר בטיעון של הבן ג.א. (ולכן עסקינן בשנדליר ולא ביתד שיסודה בקרקע מוצקה). החסר הוא בכך שהוא מתייחס אך ורק לליקוי השכלי והקוגניטיבי של המנוח, בעוד שבית המשפט סבור שיש לראות את התמונה הקלינית והרגשית הכוללת שלו. שכן, "ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה (דיני ירושה ועזבון בעמ' 121). דומה כי בהקשר זה, הגישה הנהוגה כיום בפסיקה היא המבט הכוללני. בתי המשפט ויש להניח גם הציבור, מעוניינים בקיום צוואות של מצווים שידעו היטב מה הם עושים ולא במצווים שסבלו מקשיים קוגניטיביים ומנטליים קשים אשר בהבלחה רגעית מתוך תחושת כעס שקשורה במצבם הכללי הובלו לערוך צוואה מקפחת שמאוחר יותר לא יוכלו לשנות, כי כלל לא יזכרו...
ג. המומחה שהעיד בפני בית המשפט הוא עד מומחה בתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה והוא עורך חוות דעת לבתי המשפט מאז שנת 1973. מדובר גם באיש מחקר ידוע ששמו הולך לפניו בישראל ומחוצה לה. עם זאת, באם חוות הדעת לא הייתה משכנעת, נכונה ומבוססת, לא הייתי מהסס שלא לאמצה. לא כך הם פני הדברים במקרה דנן.
ד. אין לי כל ספק כי המנוח סבל מהליך דימנטי שהוא בדרך כלל הליך פרוגרסיבי שאבחנתו הראשונה הייתה בשנת 2002 בבית החולים פלימן בחיפה, כאשר התיעוד הרפואי שקיים לאחר אותו מועד, מעלה כי המנוח כלל לא טופל ו/או זנח הטיפול הרפואי ואת המעקב הפסיכיאטרי הנדרש. זאת ועוד, חשוב להזכיר כי כחמש עשרה שנים קודם לכן החל המנוח לסבול משכחה ומדכאון (בשל פטירת בנו ואשתו בסמוך האחד לשנייה וראה גם דו"ח בי"ח פלימן משנת 2002).
ה. האלצהיימר ודימנציות אחרות הן מחלות ניווניות שפוגעות במוח וגורמות לירידה מנטלית וקוגניטיבית שגורמת להידרדרות תפקודית. ירידה מנטלית משמעותה ליקויים בתחומי הזכרון, התמצאות בזמן ובמקום, ייזום פעולות, דיבור, הבנה, שיום (מתן שמות לעצמים), חשבון. ירידה תפקודית היא פגיעה ביכולת לעשות פעולות במשק הבית במובן הרחב כגון קניות, ניהול חשבונות אישיים וכיו"ב. המדובר ככל הידוע כיום לעולם הרפואה במחלות בלתי הפיכות שאולי באמצעות תרופות ניתן לעכבן או לטפל בסימפטומים אך לא לעצור אותן לחלוטין.
ו. לפי פרסומי קופות החולים, הרופאים המומחים לאבחון דימנציה אינם רופאי המשפחה אלא נוירולוג, פסיכיאטר או גריאטר. 60%– 80% ממקרי הדימנציה מקורם במחלת האלצהיימר (ראה פרסום המועצה הלאומית לבריאות "תוכנית לאומית להתמודדות עם מחלת האלצהיימר ודימנציות אחרות (2013) פורסם באתר:
http://www.health.gov.il/PublicationsFiles/Dementia_strategy_Heb.pdf
ז. ניכר כי הפגיעה בזכרון קצר הטווח היא תלונה רווחת ושכיחה ביותר בקרב הסובלים מהליכים דימנטיים.
ח. תסמיני המחלה הראשוניים הם אבדן זכרון ופגיעה ביכולת החשיבה וההתמצאות ואיבוד הדרגתי של היכולת לבצע פעילויות יום-יומיות ולתקשר עם הסביבה. עם התקדמותה, מתרבים החסכים בתפקוד המוטורי, בהתנהגות ובתקשורת. התסמינים ההתנהגותיים והפסיכולוגיים הנפוצים כוללים אגרסיה, חוסר עכבות מיניות, צעקות, חרדות, חוסר מנוחה, שוטטות והזיות (עמ' 15 לדו"ח לעיל).
ט. נהוג לחלק המחלה למספר שלבים:
השלב המוקדם: בגדרו התסמינים הנפוצים הם אבדן זכרון, קשיי תקשורת, שינויים במצב הרוח וההתנהגות תוך שימור רוב היכולות התפקודיות וצורך בסיוע קל.
שלב הביניים: בשלב זה נצפית ירידה נוספת בזכרון, ביכולת הקוגניטיבית ובתפקוד המוטורי ויש צורך בסיוע בחלק מפעולות היום-יום.
השלב המתקדם: החולה אינו מסוגל לתקשר מילולית ולטפל בעצמו, זקוק לעזרה מלאה בכל שעות היממה, סובל מאי שליטה בסוגרים.
שלב סוף החיים (שם בעמ' 16)
י. רובם המכריע של הדיווחים, המסמכים והעדויות שבפניי מלמדים על כך כי המומחה צדק בחוות דעתו ואכן המנוח סבל ממחלת מדימנציה על רקע מחלת האלצהיימר, שאובחנה לראשונה ככל הנראה בשנת 2002 וללא שהוא היה מטופל באופן עקבי וכראוי (גם לא לאחר מכן). הדיווחים והעדויות של חתנו של המנוח, של אלמנתו, של העו"ס מיישובו מלמדים על פניו כי בתקופת עריכת הצוואה היה בשלב הביניים של המחלה ובמקרה הטוב, בסוף השלב המוקדם.
בשולי הדברים אציין, כי בחקירה הנגדית של המומחה מטעם בית המשפט טען ב"כ של הבן, כי בידו חוות דעת של דר' גרינברג שהיא מתלמידותיו של המומחה, אלא שלא הוגשה כל בקשה לצרף את חוות הדעת או להעיד את אותה מומחית. זאת ועוד, ב"כ של גן אף ויתר בסופו של יום העדת רופא המשפחה דר' בהריר.
יא. מבחן המיני מנטל שנערך למנוי בשנת 2002 לימד על ציון נמוך של 21/30 בלבד. שאלון מיני מנטל הוא שאלון המעריך תפקודים שכליים שונים. הציון המירבי הוא 30 נקודות וציון של 25 נקודות ופחות מעורר חשד להפרעה בתפקוד השכלי. תוצאה של 20 מעידה על פגיעה ודאית בתפקוד השכלי. המבחן בנוי מסדרה של שאלות ומבדקים שבכל אחד מהם צוברים ניקוד כאשר עונים במדויק. כל מבחן בודק תחום אחר. המבחן כולל 11 מטלות בתחומים הבאים:
- התמצאות בזמן- למשל: באיזה חודש אנחנו?
- התמצאות במקום- למשל: באיזה בית חולים אנחנו? באיזו עיר?
- זכרון- חזרה על מספר שמות עצם מייד לאחר אמירתם ע"י הבוחן וכעבור זמן.
- שיום- זיהוי חפצים מוכרים.
- הבנה- ביצוע הוראות פשוטות בשלושה שלבים.
- הגייה- חזרה על משפט שהבוחן אומר.
- קריאה- קריאת משפט וביצוע האמור בו.
- כתיבה – כתיבת משפט שלם.
- העתקה- העתקת ציור פשוט.
- חישוב- חיסור מספרים עד מאה.
על פי - ד.איזנברג, י.ברק, מחלת אלצהיימר - התמודדות עם השכחה, פרולוג, 2000, ראש העין, ע"מ 91-93 עולה כי הקישור בין הניקוד לבין שטיון הוא כדלהלן:
"תוצאות
- טווח תקין הפירוש תלוי גם ברמה קודמת של
אינטליגנציה ותרבות
- פגיעה שכלית בינונית – יתכן שקיים שיטיון
0-17 פגיעה שכלית ניכרת, קרוב לוודאי שקיים שיטיון"
יב. אין במבחן המיני מנטל כדי לקבוע שהמנוח לא היה כשיר. היו פסיקות שקבעו שגם מצווים שזכו לציון שנע בין 10 לבין 20 נקודות במבחן זה כשירים היו לצוות (ראו בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית, (2012, פורסם במאגרים)). החשיבות היא כאמור לא בהצבעה נקודתית על אבחון כזה או אחר, על מבחן או ניקוד מסוים, אלא על המכלול. החשוב בעניינו של מוריש הסובל מדימנציה, בהיותה הליך הדרגתי, הוא לאבחן היכן עומד המנוח בהליך התפתחותה של המחלה. לא הרי מצבו המנטלי של אדם הנמצא בראשית התהליך כהרי מצבו של אדם הנמצא בעיצומו וקל וחומר בסופו (דיני ירושה ועזבון בעמ' 123).
יג. וכאמור, מעבר למבחן זה, חשוב לציין דיווחי קרובי המשפחה, המשטרה והעו"ס המעידים על כך כי המנוח נמצא משוטט בערים שונות, כשלמעשה איבד כל כיוון וחוש התמצאות ולא ידע להסביר מה הוא עושה היכן שנמצא. הדיווחים אודות השוטטות ומציאת המנוח אירעו לפני מועד עריכת הצוואה והם מגיעים בהצלבה ממספר רב של גורמים (התובע עצמו בעמ' 22 שורה 17-29 ובעמ' 24 שורה 24, האלמנה, החתן מ.כ. בעמ' 41 שורה 27, עמ' 42 שורה 24-25, העו"ס נועה גופר (בעמ' 12, 13 ו-14 לפרוטוקול, בנותיו של המנוח בתצהיריהן והמשטרה).
יד. הדיווחים האמורים מצטרפים לאבחון בעיה נפשית אחרת ממנה סבל המנוח ואשר התעצמה בשנה בה ערך את הצוואה – היא למעשה הדכאון העמוק והמתמשך בו היה שרוי. המדובר בתקופה של ריבוי חובות לצדדי ג', נושים ופניות כספיות של צדדי ג' כלפי המנוח, תקופה של מריבות לא מעטות עם בנו ג.א. על רקע חילוקי דעות אודות הורשת המשק בעתיד ו/או העברת הזכויות בו וכל אלה עוד מחווירים לעומת הקושי הרגשי האדיר שהחמיר דכאונו של המנוח והוא נבע מנטישתו על ידי אשתו השנייה – ר.א..
טו. ההתרשמות של בית המשפט היא חד משמעית בהקשר זה, הגם שמדובר בהתרשמות 'פוסט מורטום'. כל העדויות מלמדות, כי בתקופה בה עזבה ר.א. את המנוח, הדכאון שממילא הוא סבל ממנו בשנות התשעים בעקבות פטירת בנו ואשתו הראשונה, החמיר משמעותית. השילוב בין הכעס, האכזבה, והכיסופים לאשתו עם הדכאון הכללי ומצב רגשי שביר לחלוטין ועם השטיון המתפתח בקרבו של המנוח הינם תרשים בדוק לחוסר יכולת של ממש להבחין בטיבה של צוואה במובן הרחב. בהקשר זה כוונת בית המשפט היא שאדם שעורך צוואה, מעבר להתמצאותו ברכושו ובכספיו, ומעבר ליכולתו הקוגניטיבית להבין מה הוא עושה, חשוב שיעשה זאת כשהוא יציב רגשית. עשיית הצוואה שהיא יכולה להיות מעשה חד פעמי מצד אדם, בתנאים שבהם מדובר בסערת רגשות ובקשיים מנטליים אחרים, תתקשה לקבל תמיכה שיפוטית בבוא בית המשפט לשקול קיום הצוואה כמעשה שנעשה בגמירות דעת.
טז. על כן, גם אם היה ממש בטענות ב"כ של ג.א. בענין ההבלחות הקוגניטיביות של המנוח, אין בהן כדי לבסס כשירות של המנוח. כלומר ייתכן שבעת עריכת הצוואה, היה נראה המנוח למתבונן מהצד כאד כשיר להבחין בטיבה של צוואה. אך מי שהכיר את המנוח בזמן אמת ו/או למד את מצבו לאחר הפטירה כמו המומחה, ידע היטב כי הוא היה בלתי כשיר בעליל מבחינה נפשית ושכלית (משולבת) ומצוי בשעה שבה ניתן היה להשפיע עליו על נקלה ועל כך אוסיף, כי למקרא הצוואה דומה, כי בנו ג.א. ניצל שעת כושר זו לצרכיו, תוך נישול אחיותיו והאלמנה מזכויותיהן במשק.
יז. זו הסיבה שאף אם אתן אמון בעדות האלמנה לפיה יש אינדיקציה כאילו המנוח ידע להבחין בטיבם של מסמכים משפטיים ביום 21/9/2005 לאחר עריכת הצוואה, לא אוכל לבסס ממצא שיפוטי כאילו המנוח יכול היה להבחין בטיבה של צוואה ככל אדם מן היישוב ואין העדות יכולה לעמוד מול שלל המסמכים והעדויות לעניין מצבו הרפואי, השכלי והרגשי של המנוח ולא אל מול וחוות דעת המומחה (זאת גם בין השאר לאור אי יציבותה ועקביותה של העדות ראו למשל עדותה של האלמנה בעמ' 79 לפרוטוקול ישיבת 5/6/13 אך השווה לאמירותיה בעמוד 80 בעניין בלבולו ושכחתו של המנוח). בהקשר זה אני מתחזק בדעתי בפרט לאור עדות מי שמונה כאפוטרופוס על המנוח, מר מ.כ. אשר הותיר רושם מצוין על בית המשפט כאדם אמין שביקש אך לדאוג לטובת המנוח בשעתו. כך היו דבריו לעניין התרשמותו מהמנוח:
"ש. חלק אחד משנות התשעים וחלק משנת 2006 ואמרת שמונית משנת 2007 האם נכוןבשנת 2005 ניגשת יחד עם המנוח לדר' בהריר כדי לבדוק את מצבו?
ת. נכון מאוד, ניגשתי איתו פיזית ואמרתי לרופא משהו לא בסדר עם י.א. ובוא נבדוק אותו. זה לא אותו בן אדם.
ש. מה קרה בבדיקה (מרים את קולו)
ת. תשאל את הרופא. הוא היסס ולא היה מתאים לו לתת תשובה או לחתוך בעניין. אמרתי לו שכל המושב מדברים וגם אני שזה לא אותו אדם שהכרתי.
ש. פתאום אתה הופך להיות רופא
ת. אני ליוויתי את המשפחה וחל שינוי בבן אדם ולכן הלכנו לרופא
ש. מתי זה חל
ת. שנתיים לפני הבדיקה לפחות
ש. למה ניגשתם רק בשנת 2005
ת. כי אני אדם מאוד עסוק ומשקיע שעות רבות מדי יום במשפחה. כשכלו כל הקיצים ואנשים החלו ללחוץ והמנוח היה מסתובב
ש. ידעת שערך צוואה
ת. לא ידעתי אף פעם עד שג.א. הגיע לאשתי הביתה לתת לה עותק, לאחר שנפטר.
ש. תאר הסיטואציה שבמסגרתה ניגשת לדר' בהריר ביום 18/8/2005 לביצוע הבדיקה עם המנוח
ת. ניגשתי לרופא ואמרתי לו שנראה לי משהו לא בסדר עם י.א. , הוא לא מתנהג רגיל, הוא משוטט ביישוב, אנשים מדברים, זה לא אותו בן אדם, בוא תבדוק אותו."
יח. אלו הטעמים שבעטים משקל עדות העדים לקיום הצוואה, ביחס למעמד הקונקרטי של עריכת הצוואה הינו אפסי בתרומתו. שכן המדובר בצוואה שנערכה 10 שנים קודם העדות ועוה"ד שערך את הצוואה והחתים המנוח חזר והעיד, כי איננו זוכר כל פרט מאותו אירוע (ראה פרוטוקול 16/11/15 ובפרט עמוד 60 שורה 10). איני מטיל כל דופי בעורך הדין שערך את הצוואה וייתכן שהוא הכין אותה בהתאם לעקרונות שהוא פירט לפרוטוקול, אך כפי שהמומחה העיד, אני סבור כי עורך הדין אינו בעל כשירות לקבוע אם המנוח סבל מאלצהיימר או דימנציה ו/או בעיות בזכרון לטווח קצר וראינו שאפילו רופאים שאינם מומחים שוגים בהקשר זה. ועוד אוסיף למעלה מכך, כי גם אם לפי הערכת עורך הדין היה המנוח כשיר להבחין בטיבה של צוואה מבחינה קוגניטיבית, אין כל סיכוי כי הוא יכול היה להעריך מצבו הרגשי והשפעת הדכאון ממנו סבל לאורך שנים ואשר התגבר בשנת 2005 לאור נטישת האלמנה, על מצבו ויכולותיו של המנוח לקבל החלטה שקולה לעניין עזבונו.
יט. זה המקום לחזק קריאת פסיקת בית המשפט העליון לעורכי דין העוסקים במלאכת עריכת הצוואות לפעול על פי הכלל : יש ספק, אין ספק. רוצה לומר, אם יש חשש קל שבקלים כי המצווה אינו כשיר לערוך צוואה או סובל מבעיות בריאותיות המשפיעות על כשירותו, יש לדרוש אישור רפואי מרופא המכיר את המצווה. אישור שכזה יוכל לחסן את עריכת הצוואה ולו חלקית מפני תקיפתה לאחר שהמצווה לא יהיה עמנו עוד בעולם זה. אומר על כך בית המשפט העליון בבע"מ 3777/12 לעיל:
מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות. במידה ואכן מתעורר חשש כזה, יפנה עורך הצוואה את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית שתיערך כמובן בטרם תיחתם הצוואה. בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה הנערכת בידי עורך הדין אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה. היות שעקרון העל בדיני הצוואות הוא שמירתו של חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה [ראו: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח (3) 705, 732 (1994)] יש לוודא כמצוות סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 כי המצווה אכן יודע "להבחין בטיבה של צוואה". בדיקה רפואית מוקדמת כאמור תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות.
בנוסף לכך, לבדיקה רפואית מוקדמת כזו יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, ללא מעורבותם של מי מהנהנים האפשריים מהצוואה, יכול שתייתר הצורך בהתדיינויות משפטיות מיותרות לאחר מות המצווה [ראו והשוו: רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה ([פורסם בנבו], 11.3.2012), בפסקאות 11-10 להחלטתי]. חוות דעת רפואית שנערכת לאחר מותו של המצווה (במיוחד כאשר חוות הדעת נערכת שנים רבות לאחר מות המצווה) ומתייחסת לכושרו לצוות בעת שנערכה הצוואה, תהיה לעולם חסרה לעומת חוות דעת רפואית שתיערך בחייו של המצווה. ניתן לומר אם כן שבמקרים רבים מהווה עורך הדין העורך את הצוואה "מונע הנזק הזול ביותר" ומוטב כי יפנה את המצווה לבדיקה רפואית מוקדמת כאשר הוא חש שהדבר נדרש "
כ. במקרה הנוכחי, וכפי שעוד יבואר, הבן ג.א. היה מעורב בשכירת שירותי עורך הדין שערך הצוואה, ככל הנראה אף הזמינו לפגוש במנוח בביתו לשם החתמתו על הצוואה. אותו בן גם ידע על הבעיות מהן סבל אביו ולכל הפחות גם אם לא ידע את האבחון המדוייק שלהן, ידע שאביו סובל משכחה, נוהג ללכת לאיבוד ואינו ככל האדם. חובתו הייתה שלא לשים מכשול לפני עורך הדין וליידעו הפרטים הרלבנטיים. ג.א. טוען בתצהירו, כי המנוח סבל ממשבר נפשי קשה ממנו התאושש לקראת שנות האלפיים, אך דומה כי מעולם לא התאושש ממנו. בטוחני, כי עורך הדין לא היה עורך הצוואה בנסיבות המקרה אילו היה שומע מג.א. את הרקע של המנוח ואת התנהלותו בתקופה שקדמה בסמוך לצוואה.
כא. במצב הדברים הנוכחי, כאשר אני משקלל הטעמים ורואה אותם שלובים אלה באלה, אני רואה לנכון לאמץ במלואה את חוות הדעת המומחה ולקבוע, כי המנוח לא היה כשיר לערוך הצוואה במועד עריכתה מבחינה קוגניטיבית ורגשית. אין לבית המשפט אפשרות לקבוע כי מהלך עריכת הצוואה הנו פרי הפעלת שיקול דעתו העצמאי של המנוח ושלו בלבד. אין באפשרותי לקבוע כי המנוח היה בעל שיפוט רציונלי של המציאות אותה עת או בעל יכולת פרשנות נכונה של המציאות הסובבת אותו.
- קבלת הטענות להשפעה בלתי הוגנת:
12.1. התוצאה מחשידה את המהלך, הנסיבות מחשידות את התוצאה:
א. הוכחת השפעה בלתי הוגנת על עורך צוואה אינה פשוטה כלל ועיקר, בוודאי לא לאחר מעשה ובוודאי לא לאחר עשור מאז עריכת הצוואה. עם זאת יש והצוואה נחזית על פניה ככזו שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת לאור האמור בה לעומת מסמכים ועדויות אחרות של המנוח שמהן ניתן ללמוד, להבין ולהסיק, כי אין סיכוי שהיה מעוניין שאכן הזוכה בצוואה האמור יזכה בעזבונו ואף אם היה מעוניין בכך, הרי לא היה זה רצונו העקבי אלא פרי השפעה, תחבולה או לחץ כזה או אחר מצד הבן או אף לחץ פנימי שאינו רציונלי לאור מצבו של המנוח. כזה הוא המקרה שבפניי. תוצאה של קיום הצוואה משמעותה הענקת זכויות ברכוש המרכזי ביותר של המנוח לבנו ג.א. . תוצאה זו פשוט אינה הגיונית בנסיבות שבהן אותו מנוח הגיש בקשה לצו הגנה כנגד אותו בן ביום 21/9/2005, שלושה חודשים לאחר עריכת הצוואה (תמ"ש 8740/05).
ב. יש לפתוח ולציין, כי ככל הנראה, ג.א. הוא זה שיצר קשר עם עורך הדין שערך את הצוואה, מסר לו את הפרטים הנוגעים למשק החקלאי ואף נכח בשתי הפעמים בהן פגש עורך הדין את המנוח (פעם אחת ככל הנראה במשרדו ופעם אחרת במשק עצמו). ג.א. אמנם הכחיש זאת בתחילת עדותו, אך מהר מאוד סיפר פרטים סותרים:
"לשאלת בית המשפט -
ש. איך אתה יודע.
ת. אני יודע, עובדה שהוא בחר בי, אני לא דיברתי איתו לפני שהוא עשה את הצוואה אבל הוא בחר בי כי אני בן ממשיך ולא בת ממשיכה.
ש. כשהוא ערך את הצוואה הוא אמר לך שזה מה שהולך להיות?
ת. הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אהיה הממשיך ולכן עושים צוואה.
ש. הוא אמר את זה לפני שהוא לקח עו"ד או אחרי שהוא לקח עו"ד, כשהגעתם אליו?
ת. הוא אמר את זה אחרי שהגענו לעו"ד.
ש. מה הוא אמר לך, אתה יכול לשחזר?
ת. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות צוואה ושאני אהיה שכל המשק יהיה על השם שלי וזהו.
ממשיך בחקירה:
ש. איך ידעת באיזה יום להגיע עם אבא למשרד של **?
ת. מה זה איך ידעתי, אני הגעתי אליו.
ש. מי קבע לך את הפגישה?
ת. בן בנימין. אני קבעתי עם אבא ולקחתי אותו עד ל**.
ש. איך ידעת שבן יהיה במשרד?
ת. קבעתי איתו.
ש. עם **ן?
ת. כן.
ש. מי היה איתך עם בן ועם אבא בפגישה?
ת. אני לא הייתי בפגישה אני הייתי מחוץ למדרגות של המשרד שלו. מחוץ למשרד.
....
...ש. כמה פעמים הבאת את אבא למשרד של עו"ד **.?
ת. לא יודע, אולי פעמיים. אני חושב פעמיים, העו"ד אומר שפעמיים מגיעים אליו למשרד.
...
ש. **ן נתן לך עותק מהצוואה?
ת. כן.
ש. מה עשית איתה?
ת. שמרתי אותה." (עמ' 88-89 לפרוטוקול)
ג. כידוע, מעורבותו של נהנה בעריכת הצוואה גם אם אינה מגיעה כדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה, יכולה היא ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. דומה כי כל מבחני העזר בפסיקה להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מתקיימים בנסיבות העניין: מבחן הקרבה הרגשית (ראה עדות הבן ג.א. עצמו על היחסים עם האב), מבחן הנישול (ראה נישול האלמנה והבנות מחלקן במשק, כאשר לכאורה המנוח היה אמור להיות מודע גם לצוואת אשתו לשעבר שביקשה להוריש המשק בחלקים שווים לילדים – צוואה שנערכה על ידי אותו עורך דין), מבחן השימוש לרעה בתלות, מבחן הגיונה של הצוואה (בפרט לאור הסכסוך הקשה של המנוח עם בנו).
12.2. עדותו של המנוח בבית המשפט 3 חודשים לאחר עריכת הצוואה אומרת הכל:
א. בהקשר זה חובה עלי להביא הפירוט לעניין הסכסוך בין המנוח לבין ג.א. בבית משפט זה סמוך לאחר עריכת הצוואה, סכסוך המלמד היטב, כי אין סיכוי שרצונו האחרון של המנוח היה שבנו ג.א. יקבל הזכויות במשק. ביום 21/9/2005 מגיש המנוח בקשה לצו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א – 1991 לבית משפט זה ומבקש להרחיק את בנו ממנו. חשוב להביא את דברי המנוח בפרוטוקולי שני הדיונים שהתקיימו באותה בקשה כדי להמחיש את עוצמת הכעס והסלידה של האב מבנו ורצונו בריחוק ממנו מחד גיסא ואת חששו מפני השתלטותו על המשק החקלאי מאידך גיסא.
ב. בדיון מיום 21/9/2005 העיד המנוח במעמד צד אחד כך:
"המבקש: המשיב הוא הבן. אני הגשתי את הבקשה נגד הבן. הבן תוקף אותי כל הזמן. הוא רוצה לנשל אותי מכל מה שיש לי. אני גר במושב ***. הוא "אכל" אותי כל הזמן, הוא בא וגר בדירה על ידי, כאשר הייתי צעיר יותר בניתי ועשיתי. בניתי 3 דירות אחת ליד השניה. הוא השתלט בכוח למרות שהוא גר ב**, בדירה שאני עזרתי לו לרכוש, הוא בא לגור על ידי והכל בכוח. אני גר בביתי עם אשתי. הוא גר בבית לידי. הוא כל הזמן תוקף אותי . לפני שבוע הוא תקף אותי. היום בבוקר הוא תקף אותי ויש לי חבלות. אני לא יכול יותר , אני כבר פוחד לצאת מהבית.
אני מבקש כי הוא יצא מהדירה השייכת לי. אני רוצה להרחיק אותו, וכשאני אצא מהבית לא אפחד. אני מפחד לחזור הביתה.
אשתו של המבקש: המשיב הוא נכה צה"ל, והיא מקבל טיפול.
המבקש: לא יתכן כי אני אפחד מבני. אני מבקש כי יעצרו אותו ויכניסו אותו בתוך האדמה ויעשו מה שרוצים רק שלא אראה אותו ולא יהיה לי מגע אתו, אני פוחד. אני הלכתי למרפאה לאחר שהיו לי חבלות שנגרמו מהתקיפה של המשיב."
ג. מתבקשת השאלה, מדוע אב שרצה 3 חודשים קודם לכן להוריש את כל משקו לבנו, יאמר לבית המשפט דברים קשים כאלה על אותו בן? הדברים תומכים לא רק בחשש שמדובר בצוואה שנערכה תחת איום, תחבולה או השפעה בלתי הוגנת אלא גם בכך, כי המנוח לא זכר או ידע שערך צוואה וזאת 3 חודשים בלבד לאחר מועד חתימתה והכל בשל מצבו הקוגניטיבי והמנטלי כפי שבואר בהרחבה לעיל.
ד. בקשת המנוח נעתרה במעמד צד אחד וכך נקבעה בהחלטה:
עפ"י הבקשה תוקף המשיב את המבקש פעמים אחדות ואף היום, כאשר המבקש היה במשרדי מקרקעי ישראל בנצרת ע"מ להסדיר ענייניו, והמשיב הופיע במקום זה, תקף את אביו, נתן לו בעיטה והפיל אותו על הרצפה , כתוצאה מכך נחבל המבקש במרפק ובראש .
עפ"י המבקש, כבר אירוע בעבר תקיפות מצד המשיב כלפי המבקש, אולם בפעמים הקודמות הבליג המבקש וקיווה כי הדברים יסתדרו במסגרת המשפחתית, אולם למרבה הצער, לא כך הדבר.
המשיב עבר להתגורר בבית הבנוי בסמוך לבית מגורי המבקש, וגם זאת בניגוד לרצונו והסכמתו של המבקש, ועתה הוא חושש לבריאותו ולמצבו, בגין המגורים הסמוכים של המשיב ומגוריו הוא במושב ***.
ה. בדיון במעמד הצדדים בבקשת צו ההגנה חזר המנוח על טענותיו ומהחלטת בית המשפט באותו דיון ניתן ללמוד על נקלה, עד כמה חש המנוח כי בנו לוחץ עליו. כך היו דברי המנוח באותה דיון:
"המבקש: אני לא יכול לסבול אותו, אני מבקש כי הוא יצא מהבית ולא יגור כלל בישוב.
הילדים של המשיב באו אליי בטענות ושאלו מה עשיתי להוריהם . אני מסביר להם והם לא מבינים. אלו ילדים קטנים.
מדובר בבית שלי, רכוש שלי, ואני לא רוצה אותו , הוא אמנם בני אולם קשה לי. ואיני יכול לסבול אותו. "
ובהמשך:
"המבקש: כל עוד אני חי אני מבקש שיעזוב אותי"
וב"כ הבן באותו דיון ציינה לעניין הזכויות במשק כי העניין במחלוקת:
"עו"ד שר: לפני חודש ימים, בחודש אוגוסט, חתם האב על מסמך בנוכחות עדים מהמושב בעניין בן ממשיך, בעניין זכויותיו של המשיב. מדובר במחלוקת. "
בית המשפט ציין בהחלטתו בתומו של אותו דיון כדלהלן:
"...בעלי הדין מתגוררים בישוב ***, ולאחרונה כפי שעולה קיים מתח בין הצדדים ולטענת המבקש הוא מרגיש מאוים ע"י הבן, ואינו יכול לנהל אורח חיים שקט ותקין.
מנקודת מבטו של המבקש, חש שבנו מנצל אותו כלכלית, ועל רקע זה קיים מתח והסכסוך בין הצדדים. "
ו. הנה כי-כן קיימת קביעה שיפוטית חלוטה בזמן אמת, ולפיה קיימת התרשמות של בית המשפט לענייני משפחה כי המנוח חש מאוים על ידי הבן וכן חש כי הבן מנצל אותו כלכלית ועל רקע זה קיים מתח והסכסוך בין הצדדים. ברור לכל, כי אילו מדובר היה בצוואה שנערכה במועד צו ההגנה, לא יכול היה אף בית משפט לקיימה שעה שאין היא אכן מבטאת את רצונו של המנוח. לאותה מסקנה מגיע בית המשפט כאן אף מקום שהצוואה המדוברת נערכה 3 חודשים קודם לכן.
12.3. עדות הבן אינה ממלטת אותו ממעורבות פסולה בעריכת הצוואה ומשפעה בלתי הוגנת:
א. בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של הבן ג.א. הוא טוען, כי רצונו המפורש של המנוח כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו היה להוריש לו את המשק החקלאי וכי הוא מעולם לא חזר בו מרצונו זה (ראו גם סעיף 11 לתצהירו) והדבר נעשה מרצון טוב וחופשי ללא כפיה, אונס לחץ או מצוקה. הצהרות אלו אינן יכולות להתיישב עם הקביעות השיפוטיות החלוטות בתיק צו ההגנה 3 חודשים מאוחר יותר למועד עריכת הצוואה. בסעיף 14 לתצהירו טוען הבן, כי חודשים בודדים לאחר חתימת הצוואה, הסיתה האלמנה את המנוח כנגדו ולכן הוא הגיש בקשת צו ההגנה והתלונה במשטרה. טיעון אחרון זה הוא כחרב פיפיות מבחינת הבן ; שכן למעשה הוא מודה שניתן היה להשפיע וללחוץ על האב ולהסית אותו לפעול "כנגד רצונו". ומכאן מתבקשת השאלה – אם כך טוען הבן לגבי אביו המנוח ביחס לבקשת צו ההגנה והתלונה במשטרה שהוגשו 3 חודשים לאחר עריכת הצוואה, מדוע לא יקבל בית המשפט טענת האלמנה והאחיות, כי באותה מידה הבן יכול היה להשפיע עליו, ללחוץ עליו ולגרום לו לערוך הצוואה לטובתו בלבד (ראו גם עדות ג.א. בעמ' 91 שורות 1-3 לפרוטוקול)?
ב. גם עדותו של הבן ג.א. מעל דוכן העדים לא תרמה לביסוס טענותיו ולא התמודדה עם האלימות שטען לה האב המנוח בשעתו. זאת ועוד, בעדותו הוא ביסס את טענת האלמנה, כי המנוח גמר אומר בדעתו לבחון אפשרות למכור המשק ולעבור לגור עם האלמנה בהרצליה. לכן נסע לרשות מקרקעי ישראל לבדוק את זכויותיו. המנוח סיפור הדברים לבן ג.א. וזה ניסה להניאו מלעשות כן, לרבות באלימות. אין ספק, כי אילו המנוח היה זוכר או יודע באותה (3 חודשים בלבד לאחר עריכת הצוואה) כי ערך צוואה, היה הדבר נזכר בבקשת צו ההגנה. מעניין לציין, כי הבן ג.א. כלל לא הזכיר זאת בשעתו. אביא חלק מדבריו לשם ההמחשה כפי שתועדו בעמ' 90-91 לפרוטוקול:
"ממשיך בחקירה:
ש. בפעם הקודמת שהעדת בבית המשפט 2.6.13, שאלו אותך למה הוא הגיש כנגדך תלונה במשטרה, ואתה אמרת כי היה לך וויכוח איתו ואז הוא דחף אותך, הוא נפל מהדחיפה ואז אשתו התקשרה למשטרה. איזה וויכוח היה לך איתו?
ת. רציתי להיכנס איתו למשרד, היה לי וויכוח איתו.
ש. איזה משרד?
ת. המשרד שרשום שם, למנהל.
ש. הוויכוח על מה הוא היה?
ת. על זה שאני רציתי להיכנס איתו.
ש. למה הוא נסע למנהל?
ת. לא יודע.
ש. למה רצית להיכנס איתו? אתה ידעת שאבא רוצה למכור את המשק ולעבור להרצליה עם ר.א. נכון?
ת. יותר מאוחר.
ש. מתי זה יותר מאוחר?
ת. כשר.א. רצתה לעזוב, אם הוא לא ילך להרצליה.
ש. ממי שמעת שאבא רוצה למכור ולעבור עם ר.א. להרצליה?
ת. ממנו.
ש. ממנו שמעת שהוא רוצה למכור ולעבור להרצליה עם ר.א.?
ת. כן
הערת בית המשפט - אשתו של העד אומרת: "לא ממנו ממנה", זאת לאחר שבית המשפט אומר לה לא לתקן את העד."
ג. אציין כי עדות ג.א. (ובנו) לא הותירה רושם חיובי על בית המשפט בלשון המעטה. הבן ג.א. בקושי השיב לשאלות, עשה כן לאחר השתהות ארוכה וכשהוא מעיין בתצהיר ונעזר במי מהנוכחים באולם. מבטו היה תדיר כלפי מטה ולא העז להישיר מבט בעיני בית המשפט. הוא לא מסר תשובה מדוע לא מונה כבן ממשיך על ידי אביו בחיים. הוא סתר תשובת עורך הדין בהקשר זה שהוא קיבל עותק הצוואה (למרות שהצוואה אמורה להיות מעשה סודי ולא כל שכן תוכנה). תשובותיו מעל דוכן העדים לעתים סתרו תשובות קודמות או אמירות בתצהירו. ניכר היה כי מדובר באדם שהוא חולה אמנם, אך גם לא מהימן בעדותו עד תם לעניין נסיבות עריכת הצוואה. הנכד ש.א. התרגש עד מאוד ואף רעדו ידיו כשנדרש להעיד על התקופות בהן סבל המנוח מבעיות זכרון לעומת יתר חלקי עדותו בהן לא ניכרה כל התרגשות כאשר לא נדרש לספר על הסב.
12.4. בחזרה לנסיבות עריכת הצוואה והקשר למערכת היחסים "מנוח –בן":
א. מערכת היחסים העכורה בין הבן לבין המנוח היא היא המלמדת על אי ההגינות שבהשפעתו על המנוח לערוך צוואה בה הוא יקבל הזכויות במשק. ככל הנראה מדובר בניצול של ג.א. את חולשתו של המנוח וגם את חששו או כעסו על כוונת ר.א. לעזוב את המשק להרצליה. הנסיבות של עריכת הצוואה שתוארו מעל דוכן העדים (באופן שונה תוארו על ידי ג.א. ועל ידי עורך הדין) מלמדות, כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת. נסיבות שכאלה יכולות להילמד לא רק מהנעשה קודם עריכת הצוואה אלא גם לאחריה (ע"א 157/89 ששון נ' מזרב, פ"ד מו(2) 209, דיני ירושה ועזבון בעמ' 126) ולכן הבאתי באריכות את פירוט והשתלשלות העניינים והמילים המפורשות שאמר המנוח על בנו ועל כוונתו להשתלט על משקו ורכושו. משל היה זה המנוח שמבקש לומר כי הבן השפיע עליו השפעה בלתי הוגנת לערוך הצוואה כחלק מאותה כוונת השתלטות (אם כלל זכר או ידע שלושה חודשים לאחר מכן שערך צוואה שכזו). הרושם המצטבר הוא שג.א. חשש מאפשרות שבגדרה אביו יעזוב את המשק ו/או ימכור אותו ויעבור לגור עם אשתו השנייה ר.א. בהרצליה. על כן וכפי שהוא עצמו העיד, המנוח היה קל להשפעה, דאג "להבטיח עצמו" באמצעות שכנועו לערוך צוואה שתבטיח לו בשיבה טובה של אביו את הזכויות במשק.
- לאור כל האמור לעיל, אני מקבל הטיעון של מעורבות והשפעה בלתי הוגנת מצד הבן ג.א. על אביו המנוח. בשולי הדברים אציין, כי גם לו היה מקום לקיים הצוואה, קיים בסעיף 3 שבה תנאי מתלה והוא העברת תשלום על סך 50,000 ₪ על ידי ג.א. לאחותו נ.צ. תוך 6 חודשים ממועד פטירת המנוח ותנאי זה לא קוים ולא הוכח כי היה ניסיון לקיימו מצד ג.א. (ראו דיני ירושה ועזבון בעמ' 154 לעניין דיון "בתנאי דוחה"). משכך גם מטעם זה אין מקום לקבוע, כי ג.א. יהיה הבן שיקבל הזכויות במשק החקלאי מכוח צוואת המנוח.
- מכל הטעמים המצטברים והנפרדים דלעיל, סבורני כי אחטא לרצונו האמיתי של המנוח באם אקיים הצוואה ו/או באם אקבע כי מר ג.א. זכאי להיות הבן שיקבל הזכויות במשק באמצעות הצוואה והוראות החוזה התלת צדדי ולכך ואיני יכול ליתן יד.
- העברת הזכויות ליורשת המסוגלת לקיים ולפצות לפי המנגנון שבסעיף 114 לחוק הירושה:
15.1. על הזכויות במשק החקלאי חלות הוראות סעיף 20(ה) לחוזה המשולש שנחתם בין רמ"י, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית ולפיהן במקרה של פטירת חבר האגודה שבו לא מונה בן ממשיך יועברו הזכויות בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה (ראו גם עדות נציגת הסוכנות בעמ' 5 שורה 16). כאמור, מקום שלא מצאנו מקום לקיים הצוואה, שוב אין המשק יכול להיות מועבר אל הזוכה בצוואה, אלא ליורש המוכן ומסוגל לקיימו וכן היכול לפצות את יתר היורשים (ראו גם דיני ירושה ועזבון בעמ' 246).
15.2. סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קובע, כי משק חקלאי יימסר ליורש המוכן והמסוגל לקיימו ועל אותו יורש לפצות את היורשים האחרים אם שווי המשק עולה על המגיע לו מהעזבון. אם בין היורשים המוכנים והמסוגלים לקיים את המשק נמצא בן זוגו של המוריש, יועדף הוא על היורשים האחרים (סעיף 114(ג) לחוק הירושה וראו גם סעיף 101 לחוק המקרקעין המשלים הוראה זו ומעניק זכות קדימה לבן זוג שהוא שותף במשק חקלאי ומעוניין להעביר את חלקו לאחר, יש חובה להציעו תחילה לבן הזוג וכן ראו דיני ירושה ועזבון בעמ' 244).
15.3. היורשים במקרה דנן הם האלמנה (50%), הבנות והבן (כל אחד 12.5%). היורשים לא הגיעו להסכמה, מי מהם יקבל הזכויות במשק ועל כן נדרשת הכרעה שיפוטית.
15.4. חשוב להדגיש, כי מדובר במוכנות סובייקטיבית ובמסוגלות אובייקטיבית לקיים המשק ולפצות היורשים.
15.5. אין לי ספק, כי הבן ג.א. לא מתאים לקבל הזכויות במשק הגם שהוא חי בו מזה מספר שנים. הדבר נלמד ממצב המשק בפועל אך גם מהעובדה שבמשך כל תקופת ההתדיינות נעשו אינספור מאמצים להגיע לפתרון מוסכם בגדרו יפצה כספית את יתר היורשים, אך לא הייתה ואין לו (או לילדיו) מסוגלות לעשות כן. הוא עצמו גם אינו מסוגל לקיים את המשק, אלא רק בנו. הבת הנשואה למ.כ. ממילא בעלת משק משלה ולא יכולה לקבל משק נוסף. וככלל לא ראיתי טיעונים או מיקוד של כובד המשקל מצד הבנות ברצון לקבל את המשק ולא כל שכן לא ראיתי כי הן תוכלנה לפצות את האלמנה בגין שוויו של המשק.
15.6. בנסיבות אלו וכאשר שווי המשק מוערך בלפחות 2-3 מיליון ₪ (יש צורך לעדכן חוות הדעת) וכאשר ר.א. כבר גרה בעבר במשק וקיימה אותו כמשק חקלאי ותוכל לעשות כן בעתיד, אני מוצא אותה כמי שזכאית להירשם כבעלת הזכויות במשק אך זאת בכפוף לפיצוי יתר היורשים תוך 3 חודשים ממועד קבלת חוות דעת מעודכנת שתוגש על ידי השמאי דרורי-שקד שמונה על ידי בית המשפט ביום 17/6/2012. חוות דעת עדכנית תוגש עד 13/10/16.
כן אני קובע כי היא זכאית ליטול כל המיטלטלין שבדירת המנוח.
15.7. מובהר בזה למען הסר כל ספק, כי תנאי לזכאותה של ר.א. להירשם כבעלים של מלוא זכויות השימוש/חכירה במשק הוא תשלום פיצוי ליתר היורשים על פי דין בתוך 3 חודשים מהיום שבו תיערך חוות דעת שמאית עדכנית, שאם לא כן אורה על מינוי כונס נכסים על הזכויות של המנוח במשק וזכאותה תבוטל בזה.
15.8. צו ירושה על פי דין יינתן במסמך נפרד כפסיקתא על גבי צו שיגישו ב"כ הצדדים תוך 7 ימים מהיום.
- אני מחייב את ג.א. לשלם לר.א. הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪ וכן מחייבו לשלם לאחיותיו (ביחד) שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך זהה. החיוב יבוצע תוך 30 יום מהיום.
- כן אני רואה לנכון לחייב את מר ג.א. לשלם ליורשות לפי חלקן בעזבון דמי שימוש ראויים בגין השימוש בבית המגורים ובגין היעדר האפשרות להשכיר הבית הצמוד לביתו מאז 1/7/2011 ועד מועד פסק הדין לפי הערכת שמאי שתוגש עד 13/10/16.
- בנסיבות האמורות ובשים לב לקביעות נשוא פסק הדין החלקי וכאשר מונה למנוח אפוטרופוס שטיפל ברכוש החסוי לרבות במכסת החלב בתקופת המינוי ובשים לב לשיהוי ולחלוף הזמן כנטען בסעיף 12 לכתב ההגנה של ג.א. ולאור קביעות שיפוטיות חלוטות כי לאלמנה אין חלק במכסת החלב (סעיפים 10, 28 לכתב ההגנה של הבנות) ולמכלול הנסיבות, לא ראיתי מקום להיענות ליתר עתירות הגב' ר.א. בתביעתה לאיזון משאבים בתמ"ש 13563-11-12 לרבות בענין מכסת החלב ואין מקום כלל לפרט בסוגייה זו.
- המזכירות תסגור את כל התיקים ותמציא לצדדים ולמומחה – דרורי שקד.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן היום, כ"ז אב תשע"ו, 31 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
אסף זגורי, שופט
סגן הנשיא לענייני משפחה