1.התובע, יליד 12.11.1971, מאושפז במחלקה הסגורה במרכז לבריאות הנפש לב השרון בשל מחלת נפש קשה ממנה הוא סובל במשך תקופה ממושכת וככל הנראה לשארית ימיו.
2.ביום 5.11.12 נמצא התובע בשטח המחלקה כשעינו השמאלית מדממת. ניסיונות להציל את העין, לרבות ניתוח בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, לא הועילו והתובע נותר כשהוא עיוור בעין שמאל.
3.בירור לצורך קבלת מידע באשר לנסיבות פציעתו של התובע העלה מספר אפשרויות, כאשר התובע משנה בכל פעם את גרסתו. פעם טען שאיש צוות פגע בו ופעם שחוסה אחר במוסד פצע אותו (ככל הנראה בשל מחשבות שווא מהן הוא סובל).
מנהלת המחלקה, ד"ר אולגה פרייסמן, העלתה אפשרות נוספת והיא כי התובע פצע את עצמו (ס' 19 לתצהירה).
מכל מקום, גם לאחר שמיעת הראיות – נסיבות הפציעה לא ידועות.
4.התובע, באמצעות אפוטרופסיו, תובע את המדינה, הבעלים של בית החולים, בגין רשלנות אשר לטענתו הביאה לפציעתו.
5.הנתבעת מצידה מכחישה כל התרשלות מצידה, טוענת כי נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת מקרה, כפי שאירע וכי אין היא אחראית לפציעתו של התובע.
הנטל להוכיח את נסיבות הפציעה והיעדר התרשלות
6.טענת הגנה מרכזית של הנתבעת היא כי על התובע להוכיח את נסיבות פציעתו ועליו להוכיח, בין היתר באמצעות חוות דעת רפואית, כי התרשלות הצוות הרפואי וצוות העזר גרמו לכך.
הנתבעת אף הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בהיעדר חוות דעת רפואית מטעם התובע, אך חזרה בה מבקשה זו בהמלצת בית המשפט.
7.על מנת לקבוע על מי מוטל נטל ההוכחה ביחס לנסיבות הפציעה וביחס לשאלת ההתרשלות, יש לזכור את הפרטים הבאים:
א.התובע חולה בסכיזופרניה בלתי מאורגנת המלווה במחשבות שווא שנים רבות ומאושפז תקופה ממושכת (מאז 2004 באופן רצוף) במחלקה הסגורה אצל הנתבעת (ס' 6, 19 לתצהירה של ד"ר פרייסמן).
ב.התובע, כמו מאושפזים אחרים במחלקה הסגורה, מסוכן לעצמו ולסובבים אותו, קרי – התובע עלול לפגוע בעצמו או בסובבים אותו וכך גם חולים אחרים מסוגלים לפגוע בו (ס' 15-14 לתצהירה של ד"ר פרייסמן).
ג.במחלקה בה מאושפז התובע, מותקנות מצלמות (ס' 20 לתצהירה של ד"ר פרייסמן) אולם לטענתה אירוע הפציעה לא מתועד הואיל והתרחש באזור שאינו מצולם.
ד.התובע לא יכול לתרום דבר לבירור העובדתי בשל מחשבות השווא מהן הוא סובל אשר אינן קשורות למציאות.
8.אם כך, התובע, המאושפז במחלקה הסגורה, נמצא בשליטה מוחלטת של הנתבעת, 24 שעות ביממה, כאשר אזורים רבים במחלקה אף מצולמים כל העת.
9.היחידה, אשר בידיה המידע באשר למתרחש במחלקה הסגורה היא הנתבעת.
היא זו אשר צריכה לדאוג לכך שתהיה בידיה השליטה המלאה והמוחלטת במתרחש במחלקה, באופן רציף – בשל מסוכנות החולים המאושפזים אצלה.
10.בנסיבות אלה, כאשר הסכנה צפויה וידועה, ולמרות זאת חולה נמצא פצוע בצורה קשה בעינו, סביר יותר שהפציעה אירעה כתוצאה מהשגחה לקויה של בית החולים.
11.לכן, על הנתבעת הנטל להוכיח את הנסיבות המדויקות של המקרה וביחס לנסיבות אלה - להוכיח כי לא היתה כל התרשלות מצידה שהביאה לפציעה.
ראו סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
הכרעה בשאלת החבות
12.הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כמפורט לעיל.
בתום שמיעת הראיות, נסיבות הפציעה אינן ידועות.
13.לכן, עדותה של ד"ר פרייסמן על הנהלים המקובלים במחלקה ועל מסירותם חסרת הגבולות של אנשי הצוות – לא תועיל לה, שהרי לא הנהלים הם העיקר אלא קיומם על ידי אנשי הצוות והתאמתם לסכנות הטבעיות הכרוכות בניהול מחלקה סגורה בה מאושפזים חולים מסוכנים.
על הנתבעת היה להוכיח כי פעלה באופן זהיר וסביר בנסיבות המקרה הספציפי.
14.אציין, כי עצם העובדה שנסיבות הפציעה אינן ידועות למי מאנשי הצוות מצביעה על כך שההשגחה על החולים המוגדרים כמסוכנים לעצמם ולסביבה – הייתה לקויה.
15.לכן, בין אם התובע פצע את עצמו ובין אם נפצע על ידי חולה אחר, ובוודאי אם איש צוות פגע בו – הדבר מעיד על התרשלות מצד הנתבעת.
16.הנתבעת לא הצליחה לסתור מסקנה מתבקשת זו ולא הרימה את הנטל המוטל עליה כאמור לעיל ולכן מסקנתי היא כי התרשלותה של הנתבעת היא זו שהביאה לפציעתו של התובע.
על הנתבעת לפצות אותו בגין נזקיו כמפורט להלן.
הנזק
17.התובע התעוור בעינו השמאלית.
18.התובע טען, כי עתיד ראייתו בעין ימין אף הוא לא ידוע בשל מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל ולכן השפעת הפציעה רבה יותר משל אדם רגיל.
התובע לא הביא כל חוות דעת רפואית לתמוך בטענות אלה ועל כן הן נדחות.
19.נסיבות חייו של התובע קשות, מאז שנת 2004 הוא מאושפז באופן רצוף במחלקה הסגורה במרכז לבריאות הנפש "לב השרון" והחלמתו לא נראית לעין.
לכן, התובע צמצם את דרישת הפיצוי מצידו לנזק הלא ממוני בלבד.
20.יש לזכור כי עיקרון השוויון מחייב כי פסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לאדם בעל מוגבלות פיזית או נפשית תיעשה באופן שוויוני ביחס לאדם בריא, כמובן, בנסיבותיו האישיות של הניזוק ובנסיבות המקרה הספציפיות.
בבר"ע 698/86 היועמ"ש נ' פלוני פ"ד מב(2) 676, קבע המשנה לנשיא אלון כך:
"הכלל הגדול שצריך להנחות את בית המשפט הוא שאין אנו מוסמכים, ואין אנו רשאים, להבדיל באיזו צורה שהיא בערכו של האדם – בין עשיר ובין עני, בין שלם בגופו לבין בעל מום, בין בריא בנפשו לבין לקוי בשכלו. כל בני האדם, באשר נבראו בצלם אלוהים, שווים הם בערכם ובסגולתם".
(סעיף 9 לפסק הדין)
וכן בפס"ד רע"א 5587/97, היועמ"ש נ' פלוני קטין פ"ד נא(4) 830, 854:
"כאשר מדובר בילד, הסובל מלידתו מליקויים קשים, חייו, על מוגבלותם, הם ה"שלם" שממנו נהנה אותו ילד. איכות חייו היא אותה איכות אשר מתאפשרת נוכח הליקויים הקשים שבהם נפגע. זהו, מבחינתו, עולם מלואו. חיים אלה אינם ראויים להגנה פחותה מחייו של ילד אשר נולד והתפתח באופן נורמלי"
(פסקה ג' לפסק הדין)
21.פסיקת בתי המשפט בגין נזק לא ממוני במקרים של אובדן ראיה בעין אחת מגוונת בשל נסיבותיהם האישיות של הניזוקים.
כך בת"א 1981/09 (שלום רמלה) רפי שלמה נ' נפתלי ניסן ואח', נפסק סכום של 300,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני, לאדם בן 64.
בת"א 915/02 (מחוזי חיפה) פלוני נ' מדינת ישראל, נפסק סכום של 350,000 ₪ לילד שנפגע בבית הספר ואיבד את ראייתו בעיין אחת.
בת"א 2481/98 (מחוזי ת"א), רונית יוסף נ' פרופ' פרידמן, נפסק סכום של 280,000 ₪ בגין איבוד ראיה בעין עקב ניתוח.
בת"א 15185-11-08 מריסאת נ' מוסא ואח', נפסק סכום של 250,000 ₪ בגין אובדן עין בתאונת עבודה.
22.הפגיעה בראיה היא אחת הפגיעות הקשות אשר ילוו את התובע לשארית חייו.
מגמת הפסיקה, כפי שהוצגה בדוגמאות שלעיל, היא להעניק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני, אשר יביא לידי ביטוי את הקושי הצפוי לניזוק בהמשך חייו בנכותו.
23.תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו – 1956, קובעות 30% נכות בגין אובדן ראיה בעין (תקנה 52(1)).
24.לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של התובע, אני סבור כי פיצוי בסך 350,000 ₪ הינו הפיצוי ההולם את הנזק הלא ממוני שנגרם לו.
היעדר אשם תורם
25.כאמור לעיל, נסיבות הפציע אינן ידועות ולכן אין כל בסיס ראייתי לקבוע כי היה אשם כלשהו מצידו של התובע אשר תרם באופן כלשהו לאירוע.
26.יתרה מכך, גם אם היה מוכח כי התובע גרם לפציעה בעצמו, כפי שמרמזת ד"ר פרייסמן – הרי שלמקרה של פגיעה עצמית התייחס בית המשפט העליון בע"א 6649/96 הסתדרות המדיצינית הדסה נ' גלעד פ"ד נג(3), 529, 548:
"...יש לשלול קיומו של אשם תורם, כי כאן אשמו יוצר האחריות של בית החולים התבטא דווקא במחדל למנוע את מעשה ההתאבדות. בנסיבות אלה, שבהן נתון החולה למשמרת בית החולים, משמעותה של חובת בית החולים היא, כי הוא מקבל על עצמו את "חובת" החולה לשמור על עצמו. לכן – בדומה לסוגיות של הסתכנות מרצון ושל ניתוק הקשר הסיבותי – אין לתת משקל לאשם העצמי של המתאבד".
(סעיף 30 לפסק הדין)
27.לכן, אין מקום להפחית מן הפיצוי דבר בגין אשם תורם מצידו של התובע.
התוצאה
28.התביעה מתקבלת.
29.הנתבעת תשלם לתובע סך של 350,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 81,900 ₪ [כולל מע"מ].
התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום לידי ב"כ התובע.
ב"כ התובע יפעל על פי ההוראות שיקבל מבית המשפט המוסמך בכל הנוגע לשימוש בכספי הפיצוי שנפסק [למעט רכיב שכ"ט עוה"ד שנפסק אותו הוא רשאי לגבות].
ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ז, 31 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
