ה"פ 37176-04-14 מזל כנפי ואח' נ' ספיר דוידוב ואח'.

בפני בקשה למתן פסק דין, שיצהיר על בטלותו של הסכם מכר דירה, מיום 24.11.13, אשר נכרת, לכאורה, בין בני הזוג כנפי מזל ויוסף (להלן: "המבקשים" או "המוכרים") לבין בני הזוג אינדורסקי יחיאל מיכל ובלומה (להלן: "המשיבים" או "הקונים"), באמצעות עוה"ד ספיר דוידוב (להלן: "המשיבה 1"), וזאת, כיוון שלשיטת המבקשים, מדובר בהסכם נעדר תוקף משפטי, באשר הוא לא נחתם על-ידם, כי אם על-ידי המשיבה 1 בלבד. המדובר בדירת מגורים המצויה ברח' זיסו 14/30 בבאר-שבע, וידועה גם כגוש 38028 חלקה 67/30 (להלן: "הדירה" או "הנכס"), שזכויות הבעלות בה, הם נשוא ההסכם הנ"ל.

פועל יוצא מביטול ההסכם המבוקש, עותרים המבקשים גם לביטולה של הערת אזהרה שנרשמה על הנכס, לטובת המשיבים, ולביטול כל פעולה שנעשתה מכוח ההסכם נשוא הבקשה.

בני הזוג כנפי, המבקשים, הינם בעלי הזכויות בנכס, ומי שביקשו למוכרו, ובני הזוג אינדורסקי, המשיבים, הם מי שאמורים היו לרכוש זכויות אלה, בשלמות. המבקשים מתגוררים בנצרת עלית, ואת הדירה קיבלו בירושה, בשלהי שנת 2013, לאחר פטירת אם המבקשת 1, ובמסגרת צו קיום צוואה שהותירה זו אחריה. המשיבים תושבי בני-ברק, ורכישת הדירה על ידם הייתה לצורך השקעה.

עם קבלת הבעלות על הנכס, פנו המבקשים לשירותיה של עוה"ד דוידוב, על מנת שזו תסייע בידם למוכרו. לשם כך, פנתה עוה"ד למתווכת בשם לאה בן-סימון. ואכן, זו האחרונה, תיווכה בין עוה"ד לבין המשיבים, שחפצו לקנות את הדירה (יוער, כי עבור התיווך, שילמו המבקשים, לכאורה, סך של 5,500 ₪, בהתאם לקבלה שהוגשה, כנספח א' לכתב תשובה).

לצורך ביצוע עסקת המכר, יוצגו שני הצדדים, הקונים והמוכרים, על-ידי המשיבה 1, עו"ד ספיר דוידוב. ביום 3.11.13 חתמה המבקשת על ייפוי כוח בלתי חוזר, לטובת עוה"ד, במסגרתו נתנה לה הרשאה לבצע בשמה פעולות שיידרשו לצורך מכירת הנכס. בהמשך, נערך הסכם המכר, נשוא הבקשה, בו נקבע, כי הזכויות בנכס תועברנה מהמבקשים למשיבים, תמורת סך של 450,000 ₪. ההסכם נחתם על-ידי עוה"ד, באמצעות ייפוי-הכח שלעיל, ובשמם של המבקשים, מחד, ועל-ידי המשיבים, מאידך, וזאת ביום 24.11.13. בסמוך לאחר מכן, ביום 29.12.13, רשמה עו"ד דוידוב הערת אזהרה על הנכס, לטובת המשיבים, בלשכת רישום המקרקעין, והעסקה דווחה לרשויות המס הרלוונטיות.

ביום 27.1.14, עזבה עוה"ד את הארץ בנסיבות לא ברורות (בהתאם למסמך "בירור פרטים על נוסע" (מש/3), שהוציאה רשות האוכלוסין וההגירה, במשרד הפנים, מכוח צו שניתן לשם כך, לבקשת המשיבים). בעשותה כן, נותרו הצדדים שלפניי, כמו גם לקוחות נוספים, בפני שוקת שבורה, ביחס לזכויותיהם במכר, ובתוך עננת אי-בהירות, בנוגע לגורל הכספים שהועברו אליה מידיהם, על חשבון התמורה הכוללת, ולא הגיעו ליעדם.

מכאן הבקשה דנן, לביטול הסכם המכר.

לטענת המבקשים, יש להורות על ביטול ההסכם, באשר, לשיטתם, הוא נעדר תוקף משפטי מחייב. זאת, משני טעמים מרכזיים: האחד - מחמת שנחתם על-ידי המשיבה 1, מבלי שהובא לידיעתם או לאישורם הסופי, ובניגוד למוסכם בין המבקשת 1 לעוה"ד. והשני - משום שהמבקש 2, שהוא אחד הבעלים הרשומים של הדירה, כלל לא פגש בעוה"ד, וממילא, לא חתם על ייפוי כוח או כל מסמך אחר, המסמיך אותה לעשות פעולות בנכס בשמו.

במישור העובדתי, המבקשת מאשרת, שחתמה בפני עוה"ד על ייפוי כוח רגיל, אך מכחישה בתוקף חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר, שבאמצעותו חתמה המשיבה 1 על הסכם המכר בשמה של המבקשת ובשם בעלה. עם זאת, בעוד שבבקשה המקורית, ובמהלך ניהול התיק, שבה המבקשת 1 וטענה לזיוף חתימתה על גבי טופס ייפוי הכוח, הרי שבסיכומים, לראשונה, ביקשה "לשכלל" טענה זו, ולהרחיבה גם ביחס למהותו והיקף תחולתו של המסמך שעליו הוחתמה. לעמדתה המאוחרת, עובר לחתימה על הסכם המכר, החתימה אותה עוה"ד על ייפוי כוח רגיל, לצורך בירור מצב הנכס ותו לא, ולאחר החתימה, הוחלף העמוד הראשון, שנשא את הכותרת "ייפוי כוח", במסמך אחר בתכלית - "ייפוי כוח בלתי חוזר", זה שבאמצעותו חתמה עוה"ד בשמם של המבקשת ובעלה על הסכם המכר, ורשמה את הערת האזהרה בלשכת רישום המקרקעין.

עוד טוענים המבקשים, כי נכון למועד הגשת הבקשה, לא קיבלו לידיהם כל תשלום בעד הנכס, על-חשבון התמורה הכוללת הנקובה בגוף ההסכם.

כך או כך, שבים המבקשים וטוענים, כי לא נכרת חוזה מכר מחייב בינם לבין המשיבים, ולפיכך, עותרים הם להצהיר על בטלותו.

מנגד, טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות, וכי יש לראות בהסכם המכר, עליו, לשיטתם, חתמו כדין, הסכם תקף ומחייב, ואותם - כמי שמילאו אחר תנאיו באופן מלא ויסודי, ושילמו את מלוא התמורה הנקובה בו, ולפיכך - זכאים הם להירשם כבעלי הזכויות בנכס.

אליבא דמשיבים, במהלך ההתקשרות ובתקופה שקדמה לה, ידעו המבקשים על המכירה ועל העברת הכספים במסגרתה, ונתנו לכך את הסכמתם, אלא שבשל היעלמות עוה"ד, והימצאות כספי התמורה בידיה, ולנוכח הסיכון שאליו נחשפו כתוצאה מכך - הגישו המבקשים את הבקשה הנוכחית, בניסיון להרחיק עצמם, ככל הניתן, מההתקשרות ומהשלכותיה.

בתצהיר שצורף לכתב התשובה, גולל המשיב 2 תמונה עובדתית, בה תיאר את המגעים שהובילו לכריתת ההסכם, את הקשרים בינו לבין אחי המבקשת 1, שהתגורר בדירה בפועל, ואף ביקש להמשיך ולשכור אותה, באמצעות עוה"ד, מהמשיבים, ואת האופן שבו הועברו כספי התמורה, במלואם, ממנו לעוה"ד - הן באמצעות שליחה מטעמה והן על-ידי העברה בנקאית לחשבון הנאמנות שלה. העברות שלשיטתם, בוצעו על-פי ההסכם, ובהתאם להנחיות המבקשים עצמם.

אשר לטענות המבקשים, שלפיהן אי-חתימת המשיב 2 על ייפוי הכוח או על הסכם המכר, מפקיעה למעשה את כוחו ותוקפו, הם משיבים, ראש וראשונה, בהכחשת עובדה זו, וכן טוענים, כי אין לחתימתו נפקות מכרעת לעניינינו, באשר הפסיקה (ובפרט, מפנים לע"א (ת"א) 879/80 רשתי נ' סיאני, פורסם בנבו) מסתפקת בחתימת בן הזוג, או לצורך העניין, בת הזוג, על ההסכם. בסיכומיהם, התייחסו המשיבים גם לעצם פעולת החתימה על הסכם המכר, על-ידי עוה"ד, מכוחו של ייפוי הכוח הבלתי חוזר שהיה ברשותה - שהינה לגיטימית לראייתם, ושואבת כוחה, בין היתר מסעיף 3 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, וטענו, כי יש לראות בכך, משום "הרשאה משתמעת", הנלמדת מהתנהגות השולח, דברים שאמר, מעשה שעשה, ואף משתיקתו, שיש בה, לעתים, ליצור שליחות כשלעצמה (בהפנותם לע"א (ת"א) 683/83 שושנה מני נ' חיים איזנברג, פ"מ תשמ"ה(2) 315, מפי כב' השופט א. מצא).

מטעמים אלה, סבורים המשיבים כי יש לדחות הבקשה, ולהורות למבקשים להשלים את הליכי רישום הנכס על שמם.

בדיוני ההוכחות שהתקיימו, נשמעו המצהירים מטעם הצדדים. מטעם המבקשים, העידו המבקשת 1 והמבקש 2, ומטעם המשיבים 2 ו-3, העידו המשיב 2, הגב' לאה בן סימון - שטיפלה כמתווכת במכר הדירה, הגב' לודמילה קיריצ'נקו - שעבדה כמזכירה במשרדה של עוה"ד דוידוב, ומר אופיר זמיר - פקיד הלוואות בבנק המזרחי-טפחות, שפעל להעברת כספי ההלוואה שנטלו המשיבים מהבנק, לחשבון הנאמנות של עוה"ד. מטעם המשיבה 1 לא הוגשה התייחסות כלשהי לבקשה, ובהינתן העובדה כי זו מצויה מחוץ לגבולות הארץ, וניתקה קשר עם המעורבים בעסקה - אין להיזקק אליה, בשלב זה, ובזהירות המתבקשת, כבעלת דין, על כל המשתמע מכך.

מהעדויות שנשמעו עולה, כי אחיה של המבקשת, שלמה כהן, עבד, בין היתר, כשליח אצל עוה"ד דוידוב, ואף נשמעה גרסה, שלפיה, היה לו למעשה חלק בדירה, מכוחה של הירושה, אך הוא לא הוזכר בצוואה עצמה, בשל חובות שרבצו עליו, וכן, שבשלב זה או אחר, אף קיבל מקדמה, במזומן, מידיה של עוה"ד (לא ברור עד תום פשרה של מקדמה זו, ובעבור מה ניתנה, ככל שאמנם שולמה). כך או כך, לא מצאתי תימוכין לגרסאות אלה, המבוססות בעיקר על השמועה, כמו גם נפקות של ממש לענייננו.

נפנה, אפוא, לבחינת הסוגיות הטעונות ליבון והכרעה - שלוש במספר:

א. האם אכן זויפו חתימות המבקשים על גבי טופסי ייפוי הכוח ורישום הערת האזהרה.

ב. האם העסקה מחייבת את המשיב 2, הבעל, או שמא היא אינה חלה עליו.

• מה גורלם של הכספים ששולמו על-ידי המשיבים, אך בפועל, לא הגיעו לידי המבקשים.

   

  אציין, כי בכתבי הטענות, לא הובחנו והופרדו עד תום ובאופן ברור דיו, טענת זיוף ייפוי הכוח מחד, וחתימה על הסכם המכר ללא הרשאה, מאידך, אך נראה, שכוונת המבקשים היא, שהחתימות - הן של המבקשת 1 והן של המבקש 2, על גבי ייפוי הכוח, מקורן בזיוף, וכן, שחתימת עוה"ד על הסכם המכר, מכוח ובאמצעות ייפוי הכוח - נעשו בחוסר סמכות וללא הרשאה, פועל יוצא מטענת הזיוף הנ"ל. טענות אלה תיבחנה ותוכרענה בהמשך, ואולם אוסיף, כי מאחר והצדדים עצמם לא טענו דבר ביחס להיתכנות חתימה על הסכם מכר באמצעות מיופה כוח (כשלא מדובר בייפוי כוח נוטריוני, אלא לפי סעיף 91 של חוק לשכת עוה"ד), ולשאלה האם ראוי לאפשר למייצג צד לעשות כן - לא מצאתי להידרש לשאלה האם ניתן הדבר להיעשות, ויש להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

   

נפתח, אם כן, בסוגיה הראשונה - העוסקת בהיתכנות זיוף חתימתה של המבקשת על גבי ייפוי הכוח וטופס רישום הערת האזהרה לטובת המשיבים.

במסגרתו של מסמך ייפוי הכוח הבלתי חוזר, מיום 3.11.13, שהוגש על-ידי המשיבים (נספח ג' לכתב התשובה), ייפו, כביכול, המבקשים - החתומים שניהם על גביו (בשתי חתימות נפרדות), את כוחה של עוה"ד, לפעול בשמם "על מנת למכור זכויות הרשומות בנכס הידוע: כגוש 38028 חלקה 67, תת חלקה 30, הרשום בלשכת רישום המקרקעין בבאר-שבע, והנמצא ברחוב זיסו 14/30 בבאר שבע". כתב ההרשאה, האוחז תשעה סעיפים, קובע, כי במסגרת הפעולות המואצלות לעוה"ד, בסמכותה "להתחייב, להצהיר ולחתום בכל עת ובכל מקום ולפעול ככל הנחוץ, המועיל והנדרש לשם ביצוע העברת רישום הזכויות בנכס משמנו לשם הקונים" (סעיף 3). כן הוסכם, שייפוי הכוח יפורש באופן מרחיב ביותר (סעיף 4), וכי "כל מעשה שתעשה באת כוחי הנ"ל או כל מה שייגרם על-ידה בכל הנוגע לפעולות לפי יפוי כוח זה, יחייב אותי, את יורשיי, את חליפיי ואת כל הבאים מכוחי והרינו מסכים מראש לכל מעשיהם של באת כוחי הנ"ל שייעשו בתוקף יפוי כוח זה" (סעיף 6). אם לא די בכך, הסכימו המצהירים, בסעיף 9, שעוה"ד "תחתום על כל מסמך" בשמם ובשם הצד השני לעסקה.

ואכן, בחינת חוזה המכר נשוא בקשתנו, מיום 24.11.13, מעלה שכך אמנם עשתה. ניתן לראות, כי תחת שמם של המבקשים, נרשם בכתב יד "עפ"י ייפוי כח", ולמעשה בתחתית כל עמוד בחוזה, חתומה עו"ד דוידוב, מצדו האחד, והמשיבים, מן הצד האחר. להשלמת התמונה, הסביר המשיב 2 בתצהירו, כי הוא ורעייתו קיבלו לידיהם את ההסכם, כשהוא חתום באופן הנ"ל, משליחת עוה"ד, הגב' יפית פיטוסי, ובאותו מעמד, חתמו בפניה על כל אחד מהעמודים, והפקידו בידיה מקדמה במזומן, בסך של 100,000 ₪, וזאת בתמורה לקבלה ידנית (נספח ד' לכתב התשובה). בהתאם לאמור בחוזה (סעיף 3.1, שיצוטט בהמשך, בפרק העוסק בגורל התמורה), תשלום זה אמור היה להישאר אצל עוה"ד, בנאמנות, עד לרישום הערת האזהרה לטובתם.

עוד הוסכם, בסעיף 8 של ההסכם, כי "במעמד חתימת הסכם זה יחתמו המוכרים על יפויי כח בלתי חוזר לטובת הקונה (להלן: "יפוי הכוח") המייפה את כוחם של עוה"ד ספיר דוידוב (להלן: "עו"ד") צורך (כך במקור) ביצוע הוראות הסכם זה ועל מנת לחתום בשמם ובמקומם על כל מסמך ולייצגם בפני כל גוף ולצורך העברת הזכויות בדירה ורישומן על שם הקונים...".

בעדותה מיום 17.2.16, אישרה המבקשת, שחתמה על 3 עותקים של ייפוי כוח במשרדה של עוה"ד, ואולם, לדבריה, עשתה זאת, כדי שהלה תוכל לייצגה ולחפש עבורה רוכש (עמ' 6 ש' 19-27), אך בכל הנוגע לחוזה המכר, שבה המבקשת והכחישה, נחרצות, אפשרות שחתמה עליו, או שנתנה הסכמתה שעוה"ד תחתום עליו בשמה, כיוון שהמתינה, כל העת, להודעתה על קיומו של קונה וחוזה מוכן לחתימה.

לאור טענות המבקשת, ובהינתן טענת זיוף החתימות - שלה ושל בעלה יוסף, ובהסכמת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט - מר אמנון בצלאלי, בתחום השוואת כתב-יד ובדיקת מסמכים. בחוות דעת מקיפה ויסודית, קבע המומחה את הממצאים הבאים:

"א.בבדיקה שערכתי לא מצאתי זהות בין החתימות האמורות להיות של מזל כנפי במסמכים א, ג ו-ד שבמחלוקת (הבקשה לרישום הערת אזהרה ומסמכי דיווח העסקה לרשויות המס. א.ו.) לבין הדוגמאות על שמה שקיבלתי לבדיקה... 3. תכונות החתימות שבמחלוקת מתאימות לזיוף שנעשה בצורה של חיקוי חפשי לפי חתימותיה של מזל כנפי.

ב. מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין חתימת מזל כנפי ביפוי הכח ב הנ"ל שבמחלוקת לבין הדוגמאות על שמה שקיבלתי לבדיקה, ולדעתי סביר שהמסמך נחתם על ידה... .

ג. בבדיקתי לא מצאתי זהות בין החתימות האמורות להיות של יוסף כנפי במסמכים א עד ד הנ"ל שבמחלוקת לבין הדוגמאות על שמו שקיבלתי לבדיקה... 2. החתימות שבמחלוקת שונות מהדוגמאות בתכונות הצורניות וגם בתכונות קו הכתיבה, ותכונותיהן אופייניות לזיוף ע"י חיקוי חפשי".

כפי שניתן לראות, חוות הדעת מאשרת את חתימת המבקשת על ייפוי הכוח בלבד, ושוללת, מניה וביה, זהות בחתימות המבקש 2 על מכלול המסמכים.

עם קבלת מסקנות המומחה לתיק, הגישו המשיבים הודעה ולפיה, אין בממצאי המומחה כדי לשנות מעמדתם כהוא זה.

לאחר שבחנתי את מארג הראיות ביחס לטענת זיוף החתימות - מסקנות המומחה בחוות דעתו, מחד, ועדויות הצדדים בפניי, מאידך, נחה דעתי, כי יש לדחות הטענה בכל הנוגע למבקשת. בנוסף, וביחס למבקש 2, מצאתי, כי הגם זיוף חתימתו על גבי ייפוי הכוח, אין לדבר משמעות אופרטיבית, לעת שקילת תוקפו של ההסכם, כמכלול (ועל כך ייעשה דיון נפרד להלן).

לאורך עדותה, חזרה המבקשת, לא אחת, על התיזה שלפיה, כל עוד שלא קיבלה לידיה את הסכם המכר לחתימה - לא ראתה עצמה מחויבת כלפי איש או קשורה בקשר חוזי למאן דהוא. זאת, לשיטתה, כיוון שהמתינה לעדכון עוה"ד דוידוב בדבר הכנת חוזה והצורך בהגעתה, פיסית, על מנת לחתום עליו (פרוט' מיום 17.2.16, עמ' 7 ש' 4-6 וכן 12-13).

כפי שנראה, דברים נחרצים אלה, אינם עולים בקנה אחד עם אמירות ומעשים של אותה העדה ממש - והם בבחינת "שני קצוות" של מקל אחד, אשר לא ניתן לאחוז בהם בו-זמנית.

המבקשת טוענת, שחתימתה בפני עוה"ד התמצתה בייפוי הכוח, וטענה זו נתאשרה בחוות הדעת. ואולם, באותה הנשימה ממש, אישרה המבקשת בעדותה, כי לעת החתימה על ייפוי הכוח - ידעה גם ידעה שיש קונה שמוכן לשלם 450,000 ₪ (שם, עמ' 6 ש' 29), וכן הוסיפה: "אחי אמר בטלפון שהדירה נמכרה" (בעמ' 7 ש' 24). אם לא די בכך, הרי, שזו אישרה לפקיד הבנק, טלפונית, להעביר את כספי התמורה מחשבונם של המשיבים לחשבון הנאמנות הרשום על שמה של עוה"ד דוידוב (שיחה שתידון בהמשך, בפרק הנוגע לגורל הכספים). באותה שיחה, הוסבר לה, לבקשתה, מהו חשבון נאמנות, אולם לדבריה, לא הבינה כי משמעות הדבר היא שיש חוזה וקונה, אלא המתינה לעדכון על כך מעוה"ד. כשנשאלה האם אמרה לפקיד הבנק, שהיא צריכה לדבר עם עו"ד דוידוב כדי לראות אם יש חוזה, השיבה: "אמרתי לעצמי".

המסקנה העולה מכל אלה, הינה, כי חתימת המבקשת על גבי ייפוי הכוח לא זויפה, וטענתה לחתימה ללא הרשאה על גבי הסכם המכר - דינה להידחות. נמצא, כי המבקשת ידעה על המכירה, והייתה מעורבת במידה מספקת, על מנת לחייבה בהשלכותיה - לטוב ולרע.

הגם דחיית טענת הזיוף ביחס למבקשת 1, ולמעלה מן הצורך, מצאתי להוסיף, כי אף אם הייתה מתקבלת עמדה, ככתבה וכלשונה, דומה כי אין זו בבחינת "מילת קסם" ואין לראותה כחזות הכל, שכן - לא בהכרח היה בה כדי לגרוע מתוקפו של חוזה המכר.

הפסיקה מלמדת, כי ככל שניתן לראות בהתנהגות צד לחוזה, כהסכמה לקבלו, הרי שחרף זיוף חתימתו, יהא זה מנוע מלטעון כנגד תוקפו (ראה: ע"א 632/87 הרצל גרנט נ' שלמה מרדכי, מה(1) 544).

אימוץ עקרון המניעות שלעיל, מתבקש אף בענייננו - לנוכח גרסת המבקשים בביהמ"ש, שלפיה ידעו שניהם (ידיעת המשיב 2 תדון מיד בנפרד) על קיומו של קונה ועל גובה התמורה - ולפיכך, מושתקים הם מהעלאת טענות כנגד תוקפו של ההסכם (וראה גם: ע"א 7189/09 גילי הלר נ' ציון כהן ואח', פורסם בנבו. מפי כב' השופט נ' הנדל, ובהסכמת המשנה לנשיא, השופט א' ריבלין, והשופט ע' פוגלמן).

הסוגיה השנייה הטעונה הכרעה, נוגעת למידת מודעותו של המבקש 2 לקיומה של העסקה, והסכמתו לכך - במפורש או מכללא. ככל שזו תוכח, תבחן השאלה - האם להסכם המכר תוקף מחייב כלפיו.

אין מחלוקת, שהמבקש 2 לא חתם על ייפוי כוח לטובת עוה"ד, לא-כל-שכן, על הסכם המכר, והדברים נתאשרו בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש. אלא, שבעוד המבקשים משליכים יהבם על עובדה זו, וטוענים כי יש בה כדי לשחרר, במישור החוזי, לפחות את מחצית הזכויות השייכות לו בנכס, מההתחייבות למוכרו למשיבים, הרי, שאלו האחרונים סבורים, כי יש לראות בחתימת המבקשת 1 על ייפוי הכוח, משום הסכמה, מכללא ומכוח דיני השליחות, של המבקש 2, ולפיכך לקבוע, כי משנחתם החוזה על בסיס ייפוי הכוח, והצדדים היו מודעים לעסקה - הוא תקף ומחייב, כלפי שני המבקשים כאחד. לביסוס עמדתם זו, הפנו המשיבים לע"א (ת"א) 879/80 רשתי נ' סיאני, פ"מ תשמ"ב(2) 265, שעסק, בין היתר, בשאלה דומה, ובסוגיה שעניינה הרשאה על-ידי התנהגות, לפי סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, והרשאה בדיעבד, לפי סעיף 6(א) של אותו החוק.

בחינת התנהגותו של המשיב 2, לפני חתימת ייפוי הכוח ואחריה, מהווה ביסוס לטענה, שיש לראות בו כמי שהסכים להסמיך את אשתו לחתום עליו גם בשמו. כפי שנראה, עדויות המבקשים בביהמ"ש, תומכות במסקנה זו, ומהן עולה, כי בשל המרחק הגיאוגרפי בין משרדה של עוה"ד למקום מגוריהם, בנצרת עלית, ועל רקע מצבו הבריאותי הרופף של המשיב 2, הוא הסמיך את המשיבה 1 לפעול בשמו, בכל הנוגע למכירת הנכס, וכדלקמן:

• בעדותה של המבקשת, מיום 17.2.16 (עמ' 12 ש' 12), היא נשאלה על-ידי ב"כ המשיבים: "אני מבין שהבעל שלך הוא כבר מוגבל הרבה מאוד שנים. ולמעשה הבעל שלך היה קשה לו להגיע לב"ש בכל הפעמים שהיית בב"ש הוא בכלל לא הגיע, רק את הגעת. אבל הבעל שלך ידע כל מה שאת עושה ועדכנת אותו בכל". תשובתה לכך, הייתה: "נכון".

• בעדותו של המשיב 2, מיום 15.6.16, הוא אישר שרצה למכור את הדירה, אך לא היה מעורב בטיפול בכך, בשל מצבו הבריאותי, והוסיף: "זה באופי שלי, אני לא אוהב לטפל, השארתי את זה לאשתי, הירושה היא יותר שלה" (עמ' 23 ש' 4). והוסיף, כי שמע מדי פעם על העניין, כמו גם על כך שהדירה נמכרת ב- 450 אלף ₪ (שם, בשורות 11-12).

   

  סעיף 3, שאוזכר לעיל, מפרט דרכים להקניית השליחות, וכדלקמן: "בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על-ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". בעניין "רשתי", הביע ביהמ"ש דעתו, כי "היחסים המיוחדים בין המערער למערערת - בעל ואשה - אף מחזקים לאין ערוך את המסקנה בדבר היווצרות הרשאה מראש", וציטט אמירה מעניין אחר (ע"א 721/68 מזרחי נ' חוסיין, פ"ד כג(ב) 206, 209), ולפיה: "עצם הנישואין והחיים בצוותא בדירה אחת, הרי הם בגדר 'התנהגות' כמשמעותה בסעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, היוצרת שליחות מכללא כלפי כולי עלמא - לפחות באותם העניינים ולאותן המטרות אשר אשה נוהגת כרגיל וכמקובל, לייצג את בעלה".

   

  בדומה לפסה"ד בעניין "רשתי", גם בעניינינו, אין מקום להידרש לשאלה האם רגיל ומקובל שאשה תייפה את כוחו של בעלה לחתום על מסמכי מכר, אם לאו, שכן, אמירות המבקשים שצוטטו לעיל, בביהמ"ש, במסגרת מתן עדותם, יש בהן לחזק את המסקנה, שהמבקש 2 נתן הסכמתו - הן מכללא, והן בהתנהגות, לעסקת המכר, ודי היה, לצורך העניין, בחתימת המבקשת 1 על ייפוי הכוח, על מנת לחייב המשיב 2 בתוצאותיו.

   

  כך או כך, הפסיקה מכירה גם באישור פעולת השלוח בדיעבד, כאמור בסעיף 6(א) לחוק השליחות, שלפיו: "אישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה". אישור שכזה, ניתן ללמוד מתשובת המשיב 2, לשאלה "מבחינתך מה שאישתך עושה אתה אומר אמן ומקבל את זה", שהתמצתה באמירה: "זה קדוש" (פרוט' מיום 15.6.16, עמ' 23, ש' 21-22).

   

  מכל האמור, יש לקבוע, כי בין שההרשאה הייתה מלכתחילה, ובין שניתנה בדיעבד - חתימת המשיבה 1 על ייפוי הכוח, שבאמצעותו נחתם חוזה המכר - מחייבת את המבקשים, מכוח העיקרון הגלום בסעיף 2 לחוק השליחות, שלפיו: "שלוחו של אדם כמותו".

   

  לאחר שמצאנו, כי ההסכם תקף ומחייב, כלפי שני המבקשים במידה שווה, נותר לבחון את מילוי תנאיו על ידי המשיבים, במישור האופרטיבי, כלומר - את הסוגיה השלישית, שעניינה גורל הכספים ששולמו במסגרת העסקה. לכך נפנה כעת.

   

סעיף 3 להסכם המכר, הסדיר את סוגיית "התמורה" בעד הנכס. על-פי המוסכם שם, זו הועמדה על סך של 450,000 ₪, שאמורים היו להשתלם באמצעות "העברה בנקאית או בשקים בנקאיים בלבד, אלא אם הוסכם בין הצדדים אחרת". בס"ק (ב), נקבע אופן ביצוע התשלום וחלוקתו, כדלקמן:

"1) סך 100,000 ₪ (מאה אלף ₪) שישולמו לפקודת עו"ד דוידוב ספיר במעמד חתימה על הסכם זה יפקדו (כך במקור) בנאמנות עד לרישום הערת אזהרה שתירשם לטובת הקונים.

2) לטובת הקונים תירשם הערת אזהרה אשר תירשם ע"י ב"כ הקונים בתוך 2 ימי עסקים לאחר סיום העברת זכויות על שם המוכר.

במועד חתימת הסכם זה, יחתמו המוכרים על בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת הקונים, על פי הסכם זה.

3) סך של 350,000 ₪ (שלוש מאות וחמישים אלף ₪) ישולמו תוך 60 יום מיום חתימה על הסכם זה".

עוד נקבע, בסעיף 7, שמסירת החזקה בדירה, תיעשה בכפוף ולאחר קבלת מלוא התמורה בעדה.

המבקשים טוענים, כי לא קיבלו כל תמורה בעד הנכס, וכי ככל שזו שולמה לעוה"ד, נעשה הדבר שלא על דעתם ושלא בהתאם למוסכם, ולכן יש להטיל את האחריות לכך, לפתחם של המשיבים, שעליהם, לשיטתם, היא רובצת.

המשיבים, מצדם, טוענים כי מילאו אחר תנאי הסעיף באופן מלא ודווקני, שעה שהעבירו את התשלום עבור הנכס, בשתי פעימות, כפי שנקבע בגוף ההסכם: האחת - תשלום מזומן, בסך של 100,000 ₪, שהעבירו המשיבים, בעת חתימת ההסכם על ידם, לשליחת עוה"ד, הגב' יפית פיטוסי, והשנייה - העברה בנקאית, של 350,000 ₪ (וליתר דיוק, ההעברה נעשתה על סך של 400,000 ₪, כאשר 50,000 ₪ מתוכם נועדו לצורך שיפוץ הנכס על ידם), מחשבון הבנק שלהם לחשבון הנאמנות של עוה"ד.

נבחן, איפוא, את התשלומים הנטענים, על רקע הוראות הסעיף הרלוונטיות.

ראשית, לתשלום הראשון, על סך של 100,000 ₪, ששולם, על-פי הנטען, במזומן, לשליחה מטעם עוה"ד. המשיבים הציגו קבלה, המאשרת, לשיטתם, העברה זו, קבלה שהמבקשים חולקים על האותנטיות והמהימנות שלה, ומעלים טענות ביחס לצורת המסמך ותוכנו.

ה"קבלה" המדוברת, שצורפה כנספח ד' לתשובת המשיבים, אמנם, אינה נושאת תאריך, ואין בה אזכור, כלשהו, של בני הזוג אינדורסקי, המשיבים, אך נדמה כי ניתן לראות בה משום אישור על ביצוע תשלום, או העברת כסף מיד ליד, כפי שנכתב בגופה: "לכבוד עו"ד ספיר דוידוב. הנדון: קבלת סך ראשון. אני יפית פיטוסי (מס' ת. זהות) מאשרת בזאת קבלת 100,000 ₪ במזומן". הגם שיש טעם בטענת ב"כ המבקשים, כי המסמך נעדר הגיון, במובן זה שהוא ממוען לעוה"ד, נכתב, ככל הנראה, על ידה, והיא גם זו החתומה עליו - נחה דעתי כי ניתן לקבלו כראיה מחזקת לעדות המשיב (עליה לא נחקר בחקירה נגדית), בדבר ביצוע התשלום. חיזוק נוסף לכך, ניתן למצוא בעצם רישום הערת האזהרה לטובת המשיבים, על-ידי עוה"ד - פעולה, שלפי האמור בסעיף 3ב(2), אמורה הייתה להיעשות רק לאחר העברת התשלום אליה. בהינתן שלאחר מועד ההעברה הנטענת הנ"ל, פעלה עוה"ד לרשום הנכס על שם המבקשים, ולאחר-מכן לרשום הערת אזהרה לטובתם של המשיבים - חזקה עליה שעשתה כן כשהכסף מצוי בחזקתה, ולא כאשר עדיין אין בידה תשלום המקדמה, כמתבקש בשלב זה.

על-כן, יש לראות בכספים אלה, כמי ששולמו בהתאם להסכם.

כספי הנאמנות, נשוא הפעימה הראשונה, נועדו להבטיח רישום הערת האזהרה על-שם המשיבים, לאחר השלמת רישום הזכויות על-שם המוכר - המבקשים. משתנאים אלה התקיימו, השתכללה זכותם של המבקשים לקבל התשלום הזה במלואו, על חשבון תמורת המכר, והסיכון במקרה של מעילת הנאמן בכספים, לכאורה וכנטען, וכפי שיש סבירות שאכן ארע, עובר אל כתפיהם. המשיבים, במובן זה, "יצאו מהתמונה", ובצעו, מבחינתם, את התשלום.

כעת לבחינת הפעימה השנייה - תשלום סך של 350,000 ₪, שנעשתה באמצעות העברה בנקאית לחשבון הנאמנות של עוה"ד.

במסגרת הגשת ראיותיהם, הציגו המשיבים פלט ממסמכי הבנק (מש/1), ובו תיעוד שיחה טלפונית, שניהל הבנקאי יחזקאל אליהו עם המבקשת 1, ביום 29.12.13 (היום שבו נרשמה הערת האזהרה והעסקה דווחה לרשויות המס) בשעות הצהריים, ולפיו: "בוצעה שיחה מול המוכרים. כנפי מודעים לכך שכל הסכום עובר לח-ן נאמנות וישנם מוטבים נוספים. אישרו לבצע העברה לחשבון הנאמנות". כעבור שעה, אכן הועברו הכספים לח-ן הנאמנות, ונעשה רישום נוסף על-ידי אותו בנקאי, ולפיו: בוצעה שיחה. המוכרים אישרו העברת כל הסכום לנאמנות וכן שמודעים לקיומם של עוד נהנים. אין עיקולים למוכרים".

אופיר זמיר, בנקאי ששמו נזכר במסמכים הנ"ל, ושלימים מונה למנהל סניף בנק המזרחי טפחות בבני-ברק, העיד מטעם המשיבים. לדבריו, בני הזוג אינדורסקי לקחו הלוואה לצורך רכישת הדירה, וכבטוחה לכך, העמידו לטובת הבנק שעבוד על שני נכסים - הדירה נשוא ההלוואה ודירה נוספת שברשותם (פרוט' מיום 17.2.16, עמ' 15 ש' 18-20). הוא הציג לביהמ"ש ולצדדים מכתב שהגיע לבנק בפקס, והסביר במה דברים אמורים: "לפי התרשומת שיש פה, בעסקה רגילה לא מבקשים את כל האקסטרות שזה מכתב מהמוכרים ובדיקה נוספת, אבל פה בגלל שהחוזה נחתם לא ישירות על ידי המוכרים, אלא על פי יפויי כוח, מה גם שעורכת הדין ביקשה להעביר את כל הכספים לחשבון שלה, שזו לא פעולה סטנדרטית, מעבר להוראת התשלום ביקשנו גם מכתב מפורט מהמוכרים שמודעים לעסקה ואומרים לנו לאן להעביר את הכספים וזה הפקס שקיבלנו. בוצעה שיחה טלפונית מול המוכרים, שהם מודעים לכך שכל הסכום עובר לחשבון נאמנות וישנם מוטבים נוספים שאישרו לבצע העברה לחשבון נאמנות. היו כמה יורשים בעסקה וחלק הסכימו ששניים מתוך היורשים יקבלו את התמורה. השיחה התבצעה בהנחיה שלי על ידי אחד העובדים. רוח הדברים היה שלבדוק שהמוכרים מודעים שיש פה עסקה והעברת הכספים" (שם, עמ' 14 ש' 8-16), ובהמשך הוסיף: "המסרים שאנו מעבירים בשיחות כאלו, שהן נדירות ובמקרים רגישים, המסר הוא שיש פה עסקת מכירה, שנמכרה דירה, הכספים של הדירה עוברים לחשבון כזה וכזה, ותאשרו זאת" (שם, ש' 26-27).

העברה בנקאית זו, כזכור, וכאמור בעדותה של המבקשת 1, אושרה על ידה טלפונית (פרוט' מיום 17.2.16 עמ' 11). אישור זה, כמו גם מנגנון העברת הכסף, באמצעות הבנק לחשבון הנאמנות, ואישור הנוגעים בדבר לסניף הבנק הרלוונטי - מהווה הסכמה נוספת, וספציפית, המתיישבת עם נוסח סעיף 3, שלפיו אופן התשלום יכול שיתבצע בהתאם למוסכם בין הצדדים.

עינינו הרואות, כי באופן ביצוע התשלום, גם ברכיב זה - העברה בנקאית לחשבון הנאמנות, ובשים לב למועד ביצועו, עמדו המשיבים בדרישות הסעיף, ופעלו על-פיו. אשר-על-כן, סכום ההעברה, העומד על 350,000 ₪, הגם שלא הגיע, בסופו של יום, ליעדו, ולכיסם של המבקשים, אלא, ככל הנראה, נותר אצל עוה"ד, והוא כיום בבחינת "חוב אבוד", מוכר בזאת כאילו שולם וסולק במלואו, במישור היחסים שבין המבקשים לבין המשיבים, וביחס לקיום החוזה על ידם.

יוצא, שהמשיבים עמדו, מצדם, בהתחייבויות שנטלו על עצמם במישור התמורה.

התוצאה המתחייבת מכל האמור היא - שהבקשה נדחית.

מבחינה אופרטיבית, על המבקשים, הגם התוצאה הקשה מבחינתם, להעביר החזקה בדירה לידי המשיבים, ולהסדיר את רישום הנכס על שמם.

13. בשולי הדברים, מצאתי לנכון להתייחס, בקליפת אגוז, לטענה שהעלה ב"כ המשיבים בפתח סיכומיו, ועניינה, בהאשמות קשות, שהועלו בניסוח בוטה, מצד ב"כ המבקשים כלפי המשיבים והעדים מטעמם, כאילו אלו, כולם, חברו יחדיו לעוה"ד דוידוב, ושיתפו עמה פעולה, בקנוניה ממש, על מנת להוציא את הדירה מידי המבקשים.

מצאתי שיש טעם בטרוניית המשיבים. עיון בסיכומי המבקשים, ובדברים שנכתבו על-ידי בא-כוחם, אכן, מעורר תחושה לא נוחה, ונראה כי ניתן היה לכתוב הדברים, לרבות המסקנות מרחיקות הלכת, בצורה יותר מעודנת ומכובדת. על קצה המזלג, אמנה את המלצתו של ב"כ המבקשים לאחת העדות: "הייתי ממליץ לה מאוד לנסות ולהגיד גם דברי אמת. זה מעולם לא הזיק" (סעיף 122 לסיכומים), ואת השוואת עוה"ד דוידוב, חברתו למקצוע, כשידע שהיא אינה בנמצא להשיב על טענותיו, כמי "שהתנהגה כעבריין צמרת מארגון פשע", שעה ש"זייפה באופן מקצועי ולא שום מצמוץ את חתימות המבקשים על המסמכים, הונתה את רשויות המקרקעין ואת בנק המזרחי שנתן הלוואה למשיבים, ולא הותירה אבן על אבן" (שם, בסעיף 45).

יש לקוות שהערה זו תופנם אצל הפרקליט הנכבד, ולא אוסיף.

14.לאחר ששקלתי את נסיבותיו החריגות של תיק זה ותוצאתו האופרטיבית, הגעתי לכלל מסקנה שמן הראוי להימנע מפסיקת הוצאות, ושכל צד ישא בהוצאותיו, וכך אני מורה.

ניתן היום, א' חשוון תשע"ז, 02 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.