ע"פ 47251-11-14

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על גזר דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט יוסף יוספי; הע"ז 9997-08-10), שבו נגזר על המשיב עונש של ביצוע 150 שעות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

    

   רקע:

2. המשיב, רואה חשבון במקצועו, שימש כמנכ"ל חברת אופירה משאבי אנוש בע"מ (להלן – החברה). כנגד החברה וכנגד המשיב הוגש כתב אישום, שבו נטען כי החברה העסיקה עובדים זרים מבלי להעמיד לרשותם מגורים הולמים כנדרש על פי הדין. בכל הנוגע למשיב נטען כי הוא הפר את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות המיוחסות לחברה, ולכן נושא באחריות לעבירה כנושא משרה.

3. בדיון שהתקיים ביום 30.10.2013 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, שלפיו הנאשמים [דהיינו החברה והמשיב] יחזרו בהם מהכפירה ויודו בכתב האישום המתוקן; המאשימה לא תתנגד לקבלת תסקיר קצין מבחן לאור נסיבותיו של המשיב; ייקבע מועד נוסף לשמיעת טיעונים לעונש.

4. בתסקיר קצין מבחן מיום 5.5.2014 הומלץ על על סיום ההליך ללא הרשעתו בדין של המשיב, בין היתר נוכח השלכות הרשעה בפלילים על יכולתו להמשיך לעסוק במקצועו, ועל ענישה במסגרת צו שירות לציבור.

5. בגזר הדין הוטל על החברה קנס בשיעור של 67,000 ₪, וכמו כן חויבה החברה לחתום על התחייבות בסך של 116,800 ₪ להימנע מביצוע העבירה בה הורשעה. בכל הנוגע למשיב, ובניגוד לעמדת המדינה, החליט בית הדין האזורי לאמץ את המלצת תסקיר שירות המבחן במלואה, לבטל את הרשעתו של המשיב, ולהטיל עליו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות, בהתאם לתסקיר שהוגש.

6. בתמצית, בערעורה טענה המדינה כי בנסיבות המקרה היה על בית הדין האזורי להרשיע את המשיב, וכי אין בנסיבותיו של המקרה כדי להצדיק סטייה מן הכלל שלפיו משנמצא שאדם ביצע עבירה יש להרשיעו ולגזור את עונשו.

7. בסיכומי הטענות מטעמו בערעור העלה המשיב טענה מקדמית - דין הערעור להידחות על הסף בשל האיחור בהגשתו. לגופו של עניין טען כי אין כל צידוק להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

8. נקדים ונאמר כי החלטנו שיש לקבל את הטענה המקדמית של המשיב, ולדחות על הסף את הערעור בשל האיחור בהגשתו. לאור זאת, לא מצאנו מקום לפרט ולדון בטענות הצדדים לגופו של עניין.

    

   הנתונים העובדתיים הרלוונטיים הידועים:

9. המדינה יוצגה בבית הדין האזורי שלא על ידי פרקליטות המדינה אלא על ידי משרד עורך דין אייל נון, על פי הסמכה מאת היועץ המשפטי לממשלה.

10. גזר דינו של בית דין האזורי ניתן ביום 21.9.2014.

11. ביום 5.10.2014 הגישה המדינה לבית הדין האזורי בבאר שבע, על ידי עורך דין אייל נון, בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, ובית הדין האזורי נעתר לבקשה.

12. המדינה הגישה הודעת ערעור ביום 20.11.2014. בפתיח להודעת הערעור נאמר כי גזר הדין התקבל על ידי המדינה ביום 6.10.2014.

13. בסיכומי הטענות טען המשיב כי טענת המדינה לעניין מועד המצאת גזר הדין אינה נכונה, נוכח העובדה שכבר ביום 5.10.2014 הגישה המדינה לבית הדין האזורי, באמצעות בא כוחה עו"ד אייל נון, בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוטל על המשיב. נוכח האמור, טען המשיב כי יש לסלק על הסף את ערעור המדינה בשל האיחור בהגשתו.

14. בדיון לפני המותב אישרה ב"כ המדינה כי סיכומי המשיב בערעור הומצאו לפרקליטות המדינה ביום 30.3.2015, אלא שלטענתה הסיכומים הגיעו למחלקה המטפלת בערעור רק ביום 20.4.2015.

15. עד למועד הדיון בערעור, 4.5.2015, המדינה לא הגישה בקשה לקבוע כי הערעור הוגש במועד או בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ואף לא הגישה סיכומי תשובה שבהם התייחסות לטענת המשיב כי הערעור הוגש באיחור. רק בדיון לפני המותב התייחסה המדינה לטענת המשיב כי הערעור הוגש באיחור.

     

    טענות הצדדים:

16. כאמור, המשיב טען כי הערעור הוגש באיחור, נוכח העובדה שמהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע בבית הדין האזורי ביום 5.10.2014 עולה כי גזר הדין הומצא למדינה לפני יום 6.10.2014, כנטען על ידה בהודעת הערעור; סביר להניח כי המדינה קיבלה את פסק הדין עוד לפני יום 5.10.2014, שכן קשה להניח כי עוד באותו יום הספיק בא כוחה לקרוא את גזר הדין באופן מעמיק ולהכין בקשה לעיכוב ביצוע; יש לראות בחומרה את העובדה שהמדינה מסרה מידע לא נכון על המועד שבו הומצא לה גזר הדין; הדברים חמורים במיוחד נוכח עמדת המדינה שלפיה גם איחור של יום אחד שולל את הזכות להגיש בקשה להישפט או להגיש הליך ערעורי; נוכח חוסר נקיון כפיים של המדינה גם אין לאפשר לה להגיש בקשה להארכת מועד בדיעבד.

17. המדינה טענה כי הקושי נובע מהפרקטיקה של מתן פסקי דין בהעדר הצדדים ומשלוח פסקי הדין בדואר, והדין לא מסדיר את המועד להגשת ערעור עת פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ונשלח לצדדים בדואר; המועד בו הומצא גזר הדין הוא המועד שבו הומצא למשרד התובע החיצוני, ולדבריו, הנתמכים בנתונים במערכת נט המשפט, גזר הדין הומצא למשרדו ביום 6.10.2014; אין מקום לראות את מועד הצפייה בנט המשפט כמועד המצאת גזר הדין; מדובר לכל היותר באיחור בן יום אחד; אכן הטענה הועלתה בסיכומי המשיב, אולם מבחינת המדינה מועד ההמצאה הוא יום 6.10.2014, ועל כן לא היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד; ככל שבית הדין יקבל את טענת המשיב המדינה תוכל להגיש בקשה להארכת מועד; יש הצדקה להאריך את המועד להגשת הערעור נוכח מידת האיחור –יום אחד בלבד – ונוכח העובדה שהערעור מעלה נושא עקרוני – אי הרשעת נושא משרה מטעמים של פגיעה כלכלית ופגיעה במשלח ידו; סיכויי הערעור גבוהים, נוכח פסיקתו של בית הדין הארצי בעניין חדוות הורים [ע"פ (ארצי) 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים בע"מ (8.11.2014)].

18. בתשובה לטענות המדינה טען ב"כ המשיב כי כלל לא ידוע מתי הומצא בפועל פסק הדין למדינה, והמדינה גם לא מציינת מפי עורך דין נון מתי הומצא לו פסק הדין ומתי ידע על פסק הדין.

     

    המסגרת הנורמטיבית:

19. הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן - החסד"פ) הרלוונטיות לענייננו קובעות כמפורט להלן:

    199. התקופה להגשת הערעור היא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין, ואם ניתנה הכרעת הדין ללא נימוקים – מיום מתן הנימוקים; היתה דרושה רשות לערער, תוגש בקשת הרשות תוך אותה תקופה, והודעת הערעור תוגש תוך שלושים ימים מיום מתן הרשות.

    200. ניתנו פסק הדין, נימוקיו או הרשות לערעור לא בפני הנאשם, יתחילו התקופות האמורות בסעיף 199 לגבי הנאשם, מיום שהומצאו לו.

    201. בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו-200.

20. בהתאם לסעיף 201 לחסד"פ, בית המשפט רשאי להרשות הגשת הליך ערעורי "לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200". לעניין שיקולי בית המשפט בהארכת המועד להגשת הליך ערעורי פלילי נפסק כי -

    "הארכת מועד בהליך פלילי, בשונה מהליך אזרחי, אינה מצריכה 'טעם מיוחד' ... קל וחומר כאשר הבקשה הוגשה על ידי המבקש – נאשם, ולא על ידי המדינה – המאשימה. עם זאת, אין משמעות הדבר כי מועדים בהליך פלילי יוארכו מכל תירוץ וסיבה, ונקבע כי נדרש 'טעם ממשי המניח את הדעת' .. קרי – הכלל, בדומה להליך אזרחי, הוא כי נוכח עקרון סופיות הדיון והסתמכות הצדדים, אין להאריך מועדים אף בהליך פלילי. אולם, הנטל המוכח [צ"ל – המוטל] על המבקש להצדיק חריגה מהכלל קל יותר".

    בש"פ 7424/13 דוד פיטוסי – מדינת ישראל (20.11.2013).

21. עוד נפסק, כי הנטל המוטל על נאשם להוכיח קיומו של טעם להארכת מועד קטן מהנטל הרובץ על כתפי המדינה -

    "... לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המושתת על ההכרה בהיותו של האדם בן-חורין, והאוסר פגיעה בכבודו או הגבלת חירותו של אדם, עלינו לתת משקל רב, אף יותר משניתן בעבר, לזכויותיו של הפרט – הנאשם בדין.

    לפיכך, במקרה שהערעור מוגש על-ידי הנאשם, אני סבורה כי יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. במקרה כזה עלינו להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום – על פני זכאותו של הציבור לוודאות משפטית.

    וההפך הוא הנכון; במקרה שהערעור מוגש על-ידי המדינה – נרצה להגביל את יכולתה להאריך את ההליך הפלילי מעבר למינימום הדרוש, ונדרוש ממנה לעמוד בהגבלות הפרוצדוראליות ובמועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור, בזוכרנו כי על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו.

    אין כוונתי כי מעתה ואילך תהא ידו של הנאשם על העליונה וכל נימוק שלו להפרת סדרי הדין יתקבל, וכי במקרה של המדינה יידחו בקשותיה. אלא שכיום, יותר מבעבר, יש לתת משקל לזכויות היסוד המהותיות, במסגרת דיני הפרוצדורה".

    בש"פ 822/99 עודד שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1 (2000).

     

    וראו גם:

    בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (6.10.2002).

    בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.7.2006).

    בש"פ 8197/13 טל אמסלם נ' מדינת ישראל (8.1.2014) (להלן – עניין אמסלם).

22. בעניין אמסלם סיכם בית המשפט העליון את ההלכה כך:

    "מכל המקובץ עולה כי ככלל, הארכת מועד בדין הפלילי תינתן מקום שבעל הדין שאיחר בהגשת הערעור (או הבקשה) הצביע על טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור. במסגרת זאת, יש להביא בחשבון מספר שיקולים, כאשר המרכזיים שבהם הם הסיבה לאיחור ו- סיכויי ההליך המרכזי. זאת ועוד. יש גם לתת את הדעת לשיקולים השונים המפורטים לעיל בעניין מהדנה, וביניהם: משך האיחור בהגשת הערעור או הבקשה; האינטרס הציבורי בהכרעה בהליך; חשיבות הזכויות העלולות להיפגע מאי מתן האורכה; ועוד. לבסוף, בהתייחס לדין הפלילי ומאפיינייו הייחודיים, כאמור לעיל, הנטל הרובץ על הפרט להוכיח קיומו של טעם להארכת מועד קטן מהנטל הרובץ על כתפי המדינה ...".

    (ההדגשה במקור – ל.ג.)

     

    הכרעה:

23. נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת המדינה כי הדין אינו מסדיר את המועד להגשת ערעור עת פסק הדין ניתן שלא בפני הצדדים. כאמור, על פי סעיף 200 לחסד"פ עת פסק הדין ניתן שלא בפני הנאשם, מניין הימים להגשת ערעור מתחיל במועד בו הומצא לו פסק הדין. לטעמנו, לא יכול להיות ספק שעת פסק הדין ניתן שלא בפני המדינה אלא נשלח אליה בדואר, על פי הסכמתה או לבקשתה, חל דין זהה, ומניין הימים להגשת ערעור מתחיל במועד שבו הומצא פסק הדין למדינה.

24. לפיכך, מתעוררות במקרה הנדון שתי שאלות: הראשונה – מהו המועד ממנו יש למנות את מניין הימים להגשת ערעור על ידי המדינה: האם יום 6.10.2014, המועד שבו נטען על ידי המדינה כי גזר הדין הומצא לבא כוחה בבית הדין האזורי, גרסה שנתמכת גם בנתונים שבמערכת נט המשפט; או האם מועד מוקדם יותר, נוכח העובדה שאין מחלוקת כי כבר ביום 5.10.2014 הגישה המדינה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין; השנייה – ככל שפסק הדין הומצא כדין למדינה לפני יום 6.10.2014: האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על ידי המדינה, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי פלילי על ידי המדינה. לשאלות אלה יש היבט עובדתי כגון – האם עובר להגשת הבקשה לעיכוב ביצוע הומצא גזר הדין בדרך כלשהי לב"כ המדינה בבית הדין האזורי או שהוא צפה בו במערכת נט המשפט? באיזה מועד הומצא גזר הדין לב"כ המדינה בבית הדין האזורי או היה בידיעתו? לשאלות אלה גם היבט משפטי כגון – האם מדובר בהמצאה כדין ככל שב"כ המדינה צפה בגזר הדין בנט המשפט? האם התקיימו טעמים המצדיקים הארכת מועד להגשת ערעור, בהתחשב גם בעובדה שמבקשת הארכה היא המדינה - המאשימה ולא המשיב - הנאשם.

25. לגישתנו, משהועלתה על ידי ב"כ המשיב בסיכומים הטענה כי הערעור הוגש באיחור, והונחה לטענה תשתית עובדתית לכאורית, שכן אין מחלוקת כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה יום אחד לפני המועד שבו על פי הנטען הומצא גזר הדין למדינה, היה על המדינה להגיש בקשה ערוכה כדין, נתמכת בתצהיר, שבה תפורט התשתית העובדתית המלאה (באיזה מועד וכיצד הומצא גזר הדין לבא כוח המדינה בבית הדין האזורי; כיצד ידע ב"כ המדינה על גזר הדין עת הגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע ביום 5.10.2014 ועוד), בין אם לתמיכה בטענתה כי הערעור הוגש במועד ובין אם לתמיכה בבקשתה להארכת מועד.

26. כעולה מהאמור לעיל, עד לדיון לפני המותב, המדינה התעלמה לחלוטין מטענה זו של ב"כ המשיב, ולא הגיבה לאמור בה בהגשת בקשה ערוכה כדין או בסיכומי תשובה. יתר על כן. כפי העולה מטיעוני ב"כ המדינה לפנינו, המדינה אפילו לא ערכה בירור עובדתי עם בא כוחה בבית הדין האזורי. במצב דברים זה, לא נסתרה טענתו של המשיב כי הערעור הוגש באיחור, ואין לפנינו את התשתית העובדתית הנדרשת, לגרסת המדינה, כדי לקבוע כי הערעור הוגש במועד או שיש מקום להאריך את המועד להגשתו. נוכח האמור, דין הערעור להידחות על הסף, בשל האיחור בהגשתו.

27. אין בידינו לקבל את טענתה של המדינה כי לא היה עליה להגיב לטענה כי הערעור הוגש באיחור נוכח העובדה שלא היה ידוע שבית הדין יקבל את הטענה, נוכח העובדה "כי מבחינתנו מועד ההמצאה הוא ב- 6.10", או נוכח טענתה כי "פתרה את הקושי" בכך שנתנה הנחיות לעתיד. כאמור, משהועלתה הטענה על ידי המשיב, היה על המדינה לערוך בירור עובדתי עם בא כוחה בבית הדין האזורי ולהגיש בקשה ערוכה כדין בעניין זה, או לכל הפחות להתייחס לטענה זו בסיכומי תשובה.

28. משלא הוצגה על ידי המדינה התשתית העובדתית גם לא ניתן לקבל את טענת המדינה כי האיחור הוא בן יום אחד, שכן הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה אמנם ביום 5.10.2014, אולם לא ניתן ללמוד ממנה כי גזר הדין הומצא לבא כוח המדינה בבית הדין האזורי במועד זה ולא במועד מוקדם יותר. גם את טענת המדינה כי יש להאריך את המועד נוכח העובדה שהערעור מעלה שאלה עקרונית אין בידינו לקבל, שכן הסוגייה העקרונית של ענישה ללא הרשעה נדונה בפסק דין חדוות הורים, עליו מבקשת המדינה להסתמך. נוכח האמור, השאלה העומדת לדיון היא יישום הכללים שנקבעו בעניין חדוות הורים במקרה הנדון ולא שאלה עקרונית.

29. סוף דבר: נוכח העובדה שהמשיב הניח תשתית עובדתית לכאורית כי הערעור הוגש באיחור; נוכח העובדה שהמדינה לא התייחסה לטענה כי הערעור הוגש באיחור, ולא הציגה לפני בית הדין תשתית עובדתית, ולו לגרסתה, כי הערעור הוגש במועד, ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - דין טענת המשיב כי יש לדחות על הסף את הערעור בשל האיחור בהגשתו להתקבל. אשר על כן, הערעור נדחה על הסף בשל האיחור בהגשתו, וגזר דינו של בית הדין האזורי נותר על כנו.

     

    לבקשת הצדדים, פסק הדין יישלח אליהם בדואר.

    על פסק הדין ניתן לערער לבית המשפט העליון לאחר קבלת רשותו לכך. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית המשפט העליון תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, ז' חשוון תשע"ז (08 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

     

    רונית רוזנפלד, שופטת, אב"ד		לאה גליקסמן, שופטת		אילן איטח, שופט