זה עוסק, לפיכך, בתביעה כנגד הרוכש בלבד - הנתבע 1 (להלן: "הנתבע").
4. עדויות התובעים כללו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים עצמם. עדויות הנתבע כללו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע עצמו ומטעם מר יחזקאל צבי (להלן: "יחזקאל"). העדים נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
5. ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ.
ב. עובדות המקרה
6. התובע 1 (להלן: "התובע") הינו מתווך מורשה המחזיק בזיכיון של חברת אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל) בע"מ להפעלת שירותי תיווך בסניף סביון בקעת אונו. התובעת 2 (להלן: "התובעת") הינה מתווכת עצמאית מורשה העובדת בשיתוף עם התובע 1. תביעתם הוגשה יחד ולחוד.
7.ביום 9.1.13 התקשר הנתבע עם התובעים בהסכם תיווך לרכישת נכס למגורים (נספח ד' לתצהיר התובע, להלן: "ההסכם" או "הסכם התיווך"). בהסכם זה התחייב הנתבע לשלם לתובעים דמי תיווך בסך 2% + מע"מ מסכום העסקה. בהסכם נזכרים שני נכסים בשכונת נווה מונוסון ביהוד, האחד מהם הינו הנכס נשוא ההליך דנן.
8. ביום 9.1.13 התובעת מס' 2 הציגה בפני הנתבע שני נכסים; האחד לא תאם את מבוקשו של הנתבע (הנכס הנוסף הנזכר בהסכם התיווך). השני הינו הנכס נשוא הליך זה.
9. קיימת מחלוקת בין הצדדים אשר תידון ותוכרע להלן האם לאחר הפגישה הנ"ל קיימו הצדדים ביקור נוסף בנכס (כטענת התובעים), אם לאו (כטענת הנתבע), אך אין מחלוקת כי לאחר חודש פברואר 2013 נותק הקשר בין הצדדים.
10. במהלך חודש אוגוסט 2013, או בסמוך לכך, הנתבע רכש את הנכס מידי הנתבעים 2-3, וזאת לאחר שהופנה אליו שוב, הפעם על ידי מכר משותף לו ולנתבע 2, הוא עד ההגנה מר יחזקאל.
11. משהתברר לתובעת אודות העסקה הנ"ל, היא פנתה לנתבע (וכן לנתבעים 2-3) על מנת שיסדירו את תשלום דמי התיווך. בעקבות פניה זו, התקיימה פגישה בין הצדדים ביום 17.11.13, אך היא לא הניבה הסכמות או תשלום כלשהו מצד הנתבע.
12. הואיל ואף שני מכתבי דרישה (מיום 1.12.13 ומיום 25.12.16) לא נענו, הוגש ההליך שלפני.
ג. טענות הצדדים
13. תמצית טענות התובעים – התובעים טענו, כי בניגוד לטענות הנתבע, בין הצדדים קיים הסכם תיווך מחייב ביחס לנכס נשוא ההליך, הוא הסכם התיווך עליו נסמכת תביעתם. בעניין זה דוחים התובעים את טענות הנתבע בדבר זיוף או הוספה כלשהי להסכם זה, החתום על ידי הנתבע וטוענים כי טענה זו הועלתה לראשונה בהליך המשפטי בלבד.
לטענתם של התובעים, הם אף היו הגורם היעיל שהביא לביצוע העסקה ומכאן זכאותם לדמי התיווך החוזיים. בעניין זה טענו, כי התובעת הינה מי שעמדה עם הנתבע בקשר מטעם התובעים והעניקה לו את שירותי התיווך בפועל. היא זו שהציגה לנתבע את המגרש וחצר הנכס לראשונה, וזאת בשתי הזדמנויות – האחת ביום 9.1.13 והשנייה ביום 22.1.13. בשני ביקורים אלו בנכס, הנתבע לא גילה עניין בביקור בבית עצמו, שהינו בית מגורים קטן וישן, והסתפק בביקור במגרש עצמו, תוך שהסביר, כי בכוונתו להרוס את המבנה הקיים ולבנות בית מגורים חדש תחתיו. בנוסף לביקורים הללו, עמדה התובעת בקשר טלפוני עם הנתבע מספר פעמים בחודשים ינואר ופברואר 2013. בשיחות אלו מסר לה הנתבע, כי בכוונתו לתאם ביקור של קבלן מטעמו בנכס. ואולם, בפועל, ביקור כאמור בנוכחות קבלן לא התקיים ובמהלך חודש פברואר 2013 הודיע הנתבע לתובעת, כי איתר נכס אחר, בישוב סביון, וכי לפיכך הנכס נשוא ההליך אינו רלבנטי עוד עבורו. התובעת כיבדה הודעה זו של הנתבע ולא יצרה עימו קשר עוד, הואיל וסברה, כי אכן איתר ורכש נכס בסביון וממילא אין טעם בהצגת נכסים נוספים כלשהם לפניו.
לטענתם של התובעים, השתלשלות העניינים לאחר מכן ורכישת הנכס נשוא ההליך על ידי הנתבע, מבלי ליידע או לעדכן את התובעים בעניין זה, למרות קיומו של הסכם תיווך מולם ביחס לנכס זה, מלמדת על קנוניה בין הנתבע לנתבעים 2-3, אשר נועדה להתחמק מתשלום דמי תיווך לתובעים.
14. תמצית טענות הנתבע- הנתבע טען, מנגד, כי הסכם התיווך בין הצדדים אינו חל לגבי הנכס נשוא ההליך. לטענתו, הוא חתם על הסכם התיווך ביחס לנכס הראשון בלבד המופיע כיום בהסכם התיווך ולא הסכים מעולם להתחייב לתשלום דמי תיווך לתובעים בגין הנכס נשוא ההליך. לטענתו, פרטי הנכס נשוא ההליך הוספו על ידי התובעים או מי מטעמם ללא ידיעתו והסכמתו.
הנתבע לא הכחיש, כי התובעת היא זו שהציגה את הנכס לפניו לראשונה, אך טען כי ביקור קצר זה התקיים "על הדרך" בלבד, ביום 9.1.13, לאחר ביקור בנכס הנוסף בשכונת נווה מונוסון הנזכר בהסכם התיווך. הנתבע הכחיש ביקור נוסף בנכס זה, אשר לא היה רלבנטי מבחינתו נוכח מחירו הגבוה שחרג מתקציבו. הוא אף הכחיש, כי דן עם התובעת בשיחות טלפון על תיאום ביקור בנכס עם קבלן לצורך בחינת אפשרות להריסתו וטען, כי השיחות ביחס לתיאום ביקור קבלן התקיימו בנוגע לנכס הנוסף הנ"ל. הוא אישר, כי הקשר האחרון עם התובעת היה בחודש פברואר 2013 וכי לאחר מכן לא התקיים בין הצדדים קשר כלשהו, עד לאחר רכישת הנכס על ידו ופנייתם של התובעים אליו בהקשר זה. טענתו, כבר בפגישה שהתקיימה במשרדם של התובעים, בה נכחה אף אשתו, הוא העלה טענה בדבר זיוף הסכם התיווך והוספת הנכס נשוא ההליך להסכם, שלא בידיעתו או הסכמתו. מטעם זה אף לא השיב למכתבי הדרישה, היות ולשיטתו הוא לא היה קשור כלל בהסכם תיווך כלשהו עם התובעים לגבי הנכס הנדון.
באשר לרכישת הנכס על ידו בחודש אוגוסט 2013 טען הנתבע, כי הגורם המקשר בינו לבין הנתבעים 2-3 לרכישת הנכס, היה מכרו ושכנו לשעבר מר יחזקאל, אשר ידע ממנו כי הוא מחפש נכס לרכישה.
לטענתו של הנתבע, התובעים בכל מקרה אינם הגורם היעיל לכריתת העסקה. זאת, בין היתר, היות ועברו כשבעה חודשים מעת הפגישה והמגעים בינו לבין התובעת ועד לרכישת הנכס שלא דרך התובעים או בסיועם, וכן בהתחשב בכך שהתובעת הציגה לו את חצר הנכס בלבד ואף זאת בהזדמנות אחת, ולא עשתה פעולות נוספות כלשהן המעידות על ניסיון למציאת נכס נוסף מתאים. לכן, אף לא ראה מקום וצורך ליידע את התובעים אודות ההתקשרות בעסקה.
ד. דיון והכרעה
ד1.האם קיים בין הצדדים הסכם תיווך מחייב בנוגע לנכס נשוא ההליך ?
15. כאמור, בהסכם התיווך שנכרת בין הצדדים נזכרים שני נכסים, אחד מהם הוא הנכס נשוא העתירה שלפנינו (נספח ד' לכתב התביעה ולתצהיר התובעים). התובעת הציגה גרסה בתצהירה, לפיה הסכם התיווך אכן נכרת מראש בהתייחס לשני הנכסים שמוזכרים בו (סעיף 8 לתצהירה). הנתבע טען, כאמור, שחתימתו על הסכם התיווך נעשתה רק בהתייחס לנכס הראשון ולא לנכס נשוא העתירה (עמ' 26, ש' 11-16 לפרוטוקול).
16.במחלוקת זו בין הצדדים, אני מעדיפה את גרסתה וטענותיה של התובעת. טעמי בעניין זה יפורטו להלן.
17. ראשית מובהר, כי הנתבע אישר כי קיבל בזמנו לידיו עותק של הסכם התיווך עליו חתם. למרות זאת, הוא לא הציג לבית המשפט עותק זה בגדר ראיותיו. עותק כאמור לו הוצג, יכול היה, כמובן, לאשר או להפריך את טענת החזית של הנתבע, כי ההסכם עליו חתם לא כלל את הנכס נשוא ההליך. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי לא שמר את המסמך נוכח חלוף הזמן (עמ' 26, ש' 27-32 לפרוטוקול). ואולם, גם נוכח הסבר זה, מצוי הנתבע בחסר ראייתי בנוגע לטענתו כנגד תוכנו ותוקפו של הסכם התיווך, באשר הסכם התיווך אשר הוצג על ידי התובעים ועליו נסמכת תביעתם, כולל את הנכס נשוא ההליך וזאת בנוסף לנכס הנוסף ברח' ענבר.
18.כמו כן, בשים לב לכך שהנתבע אינו מכחיש את עובדת הביקור בנכס ביום 9.13.16, הוא מועד חתימתו על הסכם התיווך, הרי שסביר יותר לטעמי, כי הנכס לא היה מוצג לנתבע על ידי התובעת, מתווכת במקצועה ובעיסוקה, אלמלא הוחתם על ידי התובעת גם לגבי נכס זה על הסכם תיווך מחייב.
19. בנוסף לאמור לעיל, גרסת התובעת ביחס להשתלשלות האירועים מול הנתבע, אף מהימנה עלי וסבירה לטעמי יותר מגרסת הנתבע, וזאת בשל כמה טעמים נוספים, אשר יפורטו להלן.
20. התובעת צירפה דו"ח פגישות מיומנה האישי שתומך בטענותיה לעניין השתלשלות העניינים מול הנתבע, לרבות שיחות טלפון ושני הביקורים בנכס – הן ביום 9.1.13 והן ביום 22.1.13 (נספח ה' לתצהירה). אמנם, מדובר בתרשומת עצמית של התובעת ביומנה האישי, ויש לקחת בחשבון עובדה זו במישור המהימנות והמשקל המיוחס לדפי יומן אלו. עם זאת, באשר למידת האותנטיות של ראיה זו והיות הרישומים ביומן רישומים מזמן אמת, הרי שאלו לא הופרכו ולא התערערו בעדות או בראיה סותרת כלשהי, ואף בשים לב להתרשמותי הכוללת מעדות התובעת, אשר הייתה מהימנה וסבירה לטעמי, איני מוצאת מקום לפקפוק בעניין זה.
21.חיזוק נוסף, אשר אני מוצאת לגרסת התובעת באשר להשתלשלות העניינים קשור לראיה נוספת מטעמה - רשימת הלקוחות להם הציגה את הנכס במהלך התקופה בה שווק הנכס בבלעדיות על ידי התובעים עבור הבעלים. מדובר ברשימה אשר לטענת התובעת נערכה על ידה והועברה לבעל הנכס מר לקס ביום 26.5.13, וזאת לאחר שהאחרון הודיע לתובעת, כי בכוונתו לסיים את יחסי הבלעדיות בין הצדדים ולערב מתווכים נוספים בשיווק הנכס לצורך מכירתו (נספח ז' לתצהיר). רשימה זו כוללת את שמו של הנתבע כאחד מלקוחות התובעים לפניו הוצג הנכס. בנוגע למידת האותנטיות של ראיה זו והמשקל אשר יש לייחס לה יצוין, כי כבר בעת הגשת התביעה, רשימה זו צורפה לכתב התביעה (כנספח ה'). בשלב זה, התביעה הוגשה כאמור אף כנגד בעלי הנכס המוכרים והתובעים טענו, הן בכתב התביעה והן בתצהירה של התובעת, כי רשימה זו נמסרה למר לקס ואף התקיימו עמו שיחות בנושא, בהן אישר את קבלת הרשימה וכן התחייב ליידע את התובעים במידה והנכס יימכר בסופו של דבר לאחד מלקוחות התובעים הנזכרים ברשימה זו (סעיפים 12-13 לכתב התביעה, סעיפים 19-20 לתצהיר התובעת). יש להניח, כי רשימה זו לא הייתה מצורפת כבר לכתב התביעה אלמלא היא והטיעון הנוגע לה היו אותנטיים. מכל מקום, לא הוצג לפני כל סימן שאלה ממשי ביחס לתוקפה של רשימה זו והתרשמותי היא, כי מדובר בגרסה ובמסמך אותנטיים, המתיישבים עם השתלשלות העניינים ולוחות הזמנים הרלבנטיים. העובדה כי שמו של הנתבע נזכר באותה רשימת לקוחות, מהווה תמיכה לגרסת התובעת בדבר קיומו של הסכם תיווך מחייב אף ביחס לנכס נשוא ההליך.
22. כמו כן אני מייחסת משקל ומשמעות לכך, שהנתבע בחר שלא להשיב כלל למכתבי הדרישה שנשלחו אליו לאחר הפגישה במשרד התובעים בנוגע לדרישתם לתשלום דמי התיווך בגין עסקת רכישת הנכס, למרות שלא הכחיש כי מכתבים אלו, האחד מהתובעים (מיום 1.12.13) והשני מב"כ התובעים (מיום 25.12.13), התקבלו אצלו. הסברו של הנתבע (עמ' 28, ש' 10-17 לפרוטוקול), כי לא טרח להשיב לפניות אלו הואיל והוא הציג עמדתו לתובעים כבר בפגישה במשרדם (ביום 17.11.13) וטען כבר שם כי לא קיים הסכם תיווך מחייב בין הצדדים ביחס לנכס, והואיל ואינו חייב להשיב למכתבי דרישה, הינו לטעמי הסבר מלאכותי ומאולץ. שהרי, מכתבי הדרישה הללו נשלחו אל הנתבע לאחר הפגישה הנ"ל ומן הסתם היה ברור לנתבע, כי משלוחם מלמד על כך, שהתובעים אינם מקבלים את סירובו לתשלום דמי התיווך, מכל סיבה שהיא.
מכל מקום, גם אם הנתבע סבר, לאחר קבלת מכתב הדרישה הראשון כי התובעים "יתייאשו" ויוותרו על דרישתם, הרי משהגיע מכתב הדרישה השני, הפעם מעורך הדין של התובעים, בוודאי היה לנתבע ברור, כי התובעים עומדים על דרישתם ולא זנחו אותה, נהפוך הוא, הם עלו מדרגה ושכרו שירותיו של עורך דין. הנתבע אף העיד, כי בשלב מסוים לאחר קבלת מכתב הדרישה השני, הוא אכן העביר את העניין לטיפול משפטי של בא כוחו, אך אין חולק, כי גם בשלב זה לא נשלחה מטעמו של הנתבע תגובה כלשהי למכתבי דרישה אלו.
ניתן היה לצפות, כי באם הייתה בפיו של הנתבע טענה אותנטית בדבר "זיוף" הסכם התיווך והוספת הנכס נשוא ההליך להסכם זה ללא ידיעתו והסכמתו, הרי שטענה זו הייתה מועלית על ידו, בקול ברור וצלול, במסגרת מכתבי תשובה אשר ישלחו למכתבי הדרישה של התובעים ובא כוחם. יש לזכור, כי מדובר בדרישה כספית בסכום לא מבוטל ויש להניח כי אדם הסבור, כי דרישה כאמור מופנית כלפיו באופן מופרך ועל יסוד הסכם "מזויף", יקפיד למחות על כך ולהדוף את הדרישה מכל וכל.
בעניין זה אף יצוין, כי רעייתו של הנתבע הינה עורכת דין במקצועה (עמ' 28, ש' 2-3 לפרוטוקול), אשר הייתה מודעת לדרישתם של התובעים היות והשתתפה בפגישה הנ"ל בה נדונה דרישה זו. מן הסתם הייתה ברורה לה חשיבות מסירת מענה הולם, ככל שקיים, למכתב הכולל דרישה כספית, בוודאי כשהוא נשלח פעמיים וכאשר כבר מעורב בעניין עורך דין מטעם התובעים. כאמור, אף ב"כ הנתבע לא השיב למכתבי הדרישה ואף תלונה למשטרה בטענת זיוף לא הוגשה על ידי הנתבע כנגד התובעים.
התנהלות נמשכת זו מצד הנתבע ומקורביו אומרת דרשני, מחלישה את גרסתו הנוכחית בדבר היות הסכם התיווך "מזויף" ומחזקת את גרסת התובעים בדבר תקפותו של הסכם התיווך אף ביחס לנכס נשוא ההליך.
23. אני אף סבורה, כי העדר התגובה למכתבי הדרישה אשר נדון לעיל, יש בו כדי לתמוך בגרסת התובעת, לפיה בפגישה בין הצדדים ביום 17.11.13 בה נדונה דרישת התובעים לתשלום דמי תיווך, לא עלתה כלל מפיהם של הנתבע, או רעייתו, טענה כלשהי בדבר "זיוף" הסכם התיווך או הוספת פרטי הנכס הנדון בשלב מאוחר יותר ללא הסכמה וידיעת הנתבע או העדר חתימתו של הנתבע על ההסכם.
לטענת התובעת, כל שטענו הנתבע ורעייתו בפגישה זו כנגד דרישת התשלום היה בדבר עובדת חלוף הזמן מאז נותק הקשר עם התובעים ועד לעסקת הרכישה ולא נטען דבר מפיהם כאילו בנוגע לנכס הנדון לא היה קיים כלל הסכם תיווך מלכתחילה (סעיפים 30-32 לתצהיר התובעת).
סביר לטעמי, כי לו טענה כזו אכן הייתה מועלית על ידי הנתבע בפגישה האמורה, הוא לא היה מרפה ממנה אלא היה עומד עליה בעקביות ולא היה נמנע מלהשיב למכתבי הדרישה שנשלחו אליו לאחר הפגישה הנ"ל, המשקפים את עמידתם של התובעים על דרישתם לתשלום דמי התיווך. משכך, אני מעדיפה במחלוקת זו בדבר תוכנה של הפגישה הנדונה, את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע.
24.זאת ועוד: כאמור, אין חולק, כי רעייתו של הנתבע, גב' ליאת שוחט, השתתפה בפגישה הנ"ל ביום 17.11.13 בה דנו הצדדים בדרישת התובעים לתשלום דמי התיווך. למרות זאת, ולמרות המחלוקת בין גרסת התובעת לגרסת הנתבע בדבר תוכנה של פגישה זו, ובפרט האם הועלתה בפגישה זו טענת הנתבע כנגד הסכם התיווך, לא מצא הנתבע לנכון להציג לפני בית המשפט עדות מטעם רעייתו בנוגע לתוכנה של הפגישה.
עדות כאמור, לו הוצגה לפני בית המשפט, יכולה הייתה, כמובן, לתמוך בגרסת הנתבע באשר להצגת טענתו המרכזית כיום בדבר "זיוף" הסכם התיווך והוספת פרטי הנכס שלא בהסכמתו, כבר באותה פגישה, היינו באופן מידי ואותנטי בסמוך לקבלת דרישת התובעים.
העדרה של עדות כאמור מפי רעיית הנתבע, אשר מן הסתם לא הייתה כל מניעה ממסירתה בפני בית המשפט, ומכל מקום לא הוצגה לפני מניעה כאמור, אומר דרשני ונזקף לחובת גרסת הנתבע, הן באשר לתוכנה של הפגישה והן באשר למידת האותנטיות אשר בטענת הזיוף לגופה.
25.באשר לטענת הנתבע, כי חתימתו מופיעה רק בשולי הסכם התיווך ואינה מופיעה לצד כל אחד מן הנכסים המפורטים בסעיף 5 להסכם זה, הרי שעל אף שטענה זו נכונה עובדתית, איני סבורה, כי יש בה כדי להועיל לנתבע.
סעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו 1996 (להלן – "חוק המתווכים"), קובע: "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הכלכלה".
היינו, סעיף זה אינו כולל את החובה לחתום לצד אזכורו של כל נכס ונכס הנכלל בהסכם התיווך. חובה זו אף אינה קיימת מכוח דיני החוזים הכלליים.
אכן בטופס ההסכם קיימת משבצת ריקה אשר נראה כי מיועדת לחתימה כאמור לאישור פרטי כל נכס, ומן הסתם, לו חתימה כאמור של הנתבע הייתה קיימת, הדבר היה מקל על התובעים מבחינה ראייתית. ואולם, הואיל ואין חולק, כי ההסכם נחתם בשוליו על ידי הנתבע, העדר החתימות הנוספות לצד פרטיו של כל נכס, אינו שולל, לכשעצמו, את תוקפו של הסכם התיווך.
בעניין זה אף יצוין, כי הנתבע הרי אינו חולק על תוקפו של הסכם התיווך ביחס לנכס הנוסף (הראשון מבין השניים) המופיע בסעיף 5 להסכם, הוא הנכס ברחוב ענבר, וזאת למרות שאף לצד נכס זה לא מופיעה חתימת הנתבע והמקום המיועד לכך בטור השמאלי בטופס ההסכם נותר ריק גם הוא, ממש כשם שנותר ריק ביחס לנכס נשוא ההליך. עובדה זו מחלישה כמובן את טיעון הנתבע ביחס למשמעות העדר חתימתו לצד פרטי הנכס.
26.נוכח כל אלה סבורה, כי טענת "הזיוף" או הוספת פרטי הנכס ללא הסכמת הנתבע נשמעה מפיו לראשונה רק בגדר התגוננותו בהליך זה, ויש בכך כדי להחליש באופן משמעותי טענה מסוג זה, בפרט כאשר כאמור לעיל, היו לנתבע מספר הזדמנויות להציג את הטענה בכתב ובעל פה כנגד דרישת התובעים לתשלום דמי תיווך.
נוכח מכלול הטעמים אשר פורטו לעיל, על משקלם המצטבר, אני מקבלת את גרסת התובעים וקובעת, כי בין הצדדים קיים הסכם תיווך מחייב ביחס לנכס נשוא ההליך.
ד2.האם התובעים זכאים לדמי תיווך ?
26.בסעיף 14 לחוק המתווכים, הוסדרה זכאותו של מתווך לדמי תיווך כדלקמן:
"(א)מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה:
(1)הוא היה בעל רשיון בתוקף לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20;
(2)הוא מילא אחר הוראות סעיף 9;
(3)הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב...."
27.במקרה דנן, נוכח קביעתי לעיל, הרי שבין הצדדים נכרת הסכם תיווך הרלבנטי לנכס הנדון ובכך מתמלאות הוראותיו של סעיף 9(א) לחוק המתווכים. אף אין מחלוקת ממשית בין הצדדים בהליך זה באשר להתקיימות תנאי סעיף 14(א)(1) לעניין היות התובעים מתווכים מורשים. המחלוקת ביניהם בהקשר זה, מתמקדת בשאלת היותם של התובעים הגורם היעיל שהביא להתקשרות הנתבע בעסקה לרכישת הנכס.
28. בע"א 2144/91 הנרי מוסקוביץ ואח' נ' אסתר ביר, פ"ד מח (3) 116, 123-124 (להלן: "עניין מוסקוביץ"), נקבע, שיש לבחון את שאלת התקיימותו של התנאי בעניין הגורם היעיל לפי מבחן של סיבתיות. בית המשפט העליון מנה בעניין זה רשימה פתוחה של שיקולים לבחינת הגורם היעיל בהסכם תיווך, כדלקמן:
"(א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון – נושא הנכס; (ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה; (ג) חלוף הזמן בין ההצעה מקורית עד סיום העיסקה (השופט עציוני בע"א 294/76 [2] הנ"ל); (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך – היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים; (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם; (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית; (ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך".
29. ומכאן, באשר למקרה דנן.
ראשית יודגש, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנכס נשוא ההליך הוצג לנתבע לראשונה על ידי התובעת. כמפורט לעיל, בעקבות הצגה ראשונית זו ביום 9.1.13, עמדה התובעת בקשר עם הנתבע, ליוותה אותו לביקור נוסף בנכס ביום 22.1.13 ואף קיימה עימו מספר שיחות טלפון לקידום הנושא, עד שהודיע לה בחודש פברואר 2013, כי אינו מעוניין עוד בנכס או בנכסים אחרים בשכונת נווה מונוסון אלא מתמקד באיתור נכס בסביון.
הנתבע אמנם הכחיש את עובדת הביקור השני בנכס ביום 22.1.13 בלוויית התובעת וטען כי ביקר עימה בנכס פעם אחת בלבד, ואף זאת בביקור קצר ואגבי ביום 9.1.13. ואולם, כאמור לעיל, גם בעניין זה אני מעדיפה את גרסתה של התובעת. ראשית, גרסתה נתמכת בדפי היומן (נספח ה' לתצהירה). שנית, אלמלא הפגישות האלו והכללת הנכס בהסכם, לא היה מקום לכלול את שם הנתבע ברשימה שהועברה לנתבע 2 (נספח ז' לתצהיר).
יודגש, כי טענת הנתבע שעלתה מפי בא כוחו בחקירה הנגדית, לפיו, אין אזכור בכתב התביעה אודות הפגישה השנייה ביום 22.1.13 וגרסה זו באה לעולם רק בשלב הגשת תצהירי התובעים, אינה נכונה (עמ' 15, ש' 25-26 לפרוטוקול). בסעיף 8 לכתב התביעה צוינה פגישה נוספת זו, גם אם ללא ציון המועד בו התקיימה.
30.אף העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי פנים בית המגורים בנכס עצמו לא הוצג לנתבע וכי התובעת הציגה לנתבע את המגרש והחצר בלבד, אין בה כדי לפגוע בהיותם של התובעים הגורם היעיל בעסקה. התובעת העידה, כי הנתבע לא היה מעוניין לבדוק את הבית עצמו, היות ומדובר היה בבית ישן וקטן מידות וכי הנתבע הבהיר לה, כי במידה וירכוש אותו, הוא יהרוס את הבית ויבנה בית מגורים חדש תחתיו. היא העידה, כי לשם כך היה הנתבע מעוניין בתיאום ביקור בנכס בלווית קבלן וכי אמר לה שהוא פועל לתיאום פגישה כאמור. לפיכך, בשני הביקורים בנכס הוצגו לנתבע החצר והמגרש בלבד, למרות שבביקור השני ביום 22.1.13 כבר הייתה אפשרות להיכנס לתוך הבית הישן (סעיפים 10-13 לתצהיר התובעת).
הנתבע אמנם הכחיש גרסה זו של התובעת וטען שהוא לא חיפש נכס להריסה (עמ' 31, ש' 29-32 לפרוטוקול), אך גרסת התובעת בעניין זה מקובלת עלי לגופה וכמבואר להלן, היא אף נתמכת בכמה ראיות ועובדות נוספות:
ראשית, גם כאשר רכש הנתבע את הנכס בסופו של דבר בחודש אוגוסט 2013, הוא בחר לבחון את הבית הנמצא בנכס בעת סיכום תנאי העסקה מבחוץ בלבד ודן עם הבעלים המוכר על מחיר העסקה, בסכום הבלתי מבוטל של למעלה מ- 5 מיליון ₪, עוד בטרם נכנס לבית פנימה (עמ' 31, ש' 25-26 לפרוטוקול). עובדה זו מהווה חיזוק לגרסת התובעת, כי הנתבע לא היה מעוניין בבית עצמו לצורך קבלת החלטה בדבר התקשרות בעסקה.
שנית, גם הנתבע אישר כי קיים עם התובעת שיחת טלפון בה נדון תיאום ביקורו בנכס בלוויית קבלן (עמ' 34, ש' 20-21 לפרוטוקול). בעניין זה, איני מקבלת את אמירתו כי ההתייחסות לתיאום פגישה עם קבלן נגעה לנכס השני הנזכר בהסכם התיווך, שהרי הנתבע עצמו טען, כי מיד מלכתחילה לאחר הביקור הראשון הוא הבהיר כי לא היה לו עניין באותו נכס אחר (ברח' ענבר) (סעיף 5 לתצהירו), כך שממילא ברור הוא, כי הוא לא ביקש לתאם כל פגישה עם קבלן בנכס זה. הרצון לתאם ביקור בנכס בלוויית קבלן תומך בגרסת התובעת כי הנתבע לא היה מעוניין בבדיקת פנים הבית, שכן ייעד אותו להריסה.
שלישית, אף נתוניו האובייקטיבים של הנכס – מגרש בשטח של כדונם, עליו בית מגורים קטן וישן, אשר הוצע למכירה, ואף נמכר בפועל בסופו של דבר, בסכום של למעלה מ- 5 מיליון ₪, מחזקים את המסקנה, כי המחיר שולם בעיקר על הקרקע ולא על בית המגורים. עניין זה תומך אף הוא בגרסת התובעת, כי הנתבע לא היה מעוניין לבדוק את פנים הבית, וממילא אינו שולל את היותה של התובעת הגורם היעיל בעסקה.
רביעית, אבהיר, כי לטעמי, גם אם הנתבע נכון להיום לא הרס את בית המגורים שעל הנכס בפועל, אין בכך כדי לפגוע בגרסת התובעת, כי הנתבע מסר לה בזמנו, כי זו כוונתו. זאת, מה גם שלא הוצגו לפני ראיות ברורות באשר לשימוש שנעשה בנכס כיום ועל ידי מי.
31.אחת המחלוקות המרכזיות הנוספות אשר בין הצדדים במקרה דנן ביחס לשאלת הגורם היעיל נוגעת לציר הזמן. בעניין זה, אין חולק שהמגעים בין הצדדים נפסקו בחודש פברואר 2013 וכי והנכס נרכש על ידי הנתבע רק בחודש אוגוסט 2013. היינו, עובדתית מדובר בפער של שבעה חודשים ואף יותר, שבמהלכם אין חולק שלא היה קשר בין הצדדים, לא בנוגע לנכס נשוא ההליך ולא בכלל.
למרות עובדה זו, אני סבורה שיש לפניי די ראיות לראות בתובעים גורם יעיל ולזכותם בדמי תיווך. טעמי בעניין זה יפורטו להלן:
באשר לציר הזמן עד לכריתת הסכם המכר נקבע בהלכה הפסוקה, כי עצם חלוף הזמן לא שולל, לכשעצמו, בהכרח, את תוקפו המחייב של הסכם התיווך ואת זכאות המתווך לתשלום דמי תיווך מכוחו. זאת, בפרט כאשר מדובר בנכסים יקרים יחסית, אשר טבעי לצפות שמכירתם ורכישתם ייארכו זמן - "ככל שערך הנכס רב יותר, הרי שגם המשא ומתן, בדרך כלל, נמשך זמן רב יותר" (עניין מוסקוביץ, עמ' 124). במקרה דנן מדובר במגרש ובית מגורים אשר נמכרו במחיר גבוה של למעלה מ- 5 מיליון ₪, כאשר הדרישה המקורית של הבעלים הייתה למחיר גבוה עוד יותר – 5.7 מיליון ש"ח. משכך, פרק הזמן הנדון אשר חלף מכריתת הסכם התיווך ועד למכירת הנכס הינו סביר לטעמי ואין בו לכשעצמו כדי לבטל את תוקפו של הסכם התיווך או של זכאות התובעים לתשלום דמי התיווך מכוחו.
אף העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי התובעת לא עמדה עם הנתבע בקשר לאורך תקופת הנתק בין הצדדים לאחר חודש פברואר 2013 ולא עדכנה את הנתבע אודות שינויים בדרישת הבעלים לגבי מחיר הנכס, אין בה לכשעצמה בנסיבות המקרה דנן כדי לפעול לחובת התובעים. זאת, היות והתובעת העידה, כי בשיחת טלפון אשר קיימה עם הנתבע ביום 7.2.13 מסר לה הנתבע כי הוא איתר נכס אחר בישוב סביון וכי הנכס הנדון אינו רלבנטי עוד מבחינתו, וכי לפיכך, היא כיבדה את הודעתו ולא המשיכה להתקשר אליו בנוגע לנכס זה או נכס אחר כלשהו (סעיפים 15-16 לתצהיר התובעת).
יצוין בעניין זה, כי הנתבע אישר בעדותו, כי אכן התקיימה בינו לבין התובעת שיחה בנוגע לנכס בסביון. הוא אף אישר בתצהירו (סעיף 12) כי אכן שוחח טלפונית עם התובעת ומסר לה, כי המחירים בשכונת נווה מונוסון גבוהים מדי עבור התקציב העומד לרשותו וכי במחירים אלו הוא מעוניין לבחון רכישת נכס בסביון ולא בנווה מונוסון. בעניין זה אציין עוד, כי התובעת לא יכולה הייתה לדעת אלא מפיו של הנתבע אודות הנכס בסביון והיא מסרה עדות זו מפיה קודם לעדותו של הנתבע, באשר ראיות התובעים הוגשו קודם לראיות הנתבע. אני סבורה, כי יש בכך כדי לתרום למהימנות גרסתה של התובעת הן בנושא זה והן באופן כללי.
בעניין זה, אני אף מקבלת את עדותה של התובעת, אשר לא נסתרה בראיה כלשהי, לפיה היא לא הבחינה בנתבע בחודש מאי 2013 בעת מפגש בהליך מכרז במסגרת כינוס הנכסים בנוגע לנכס אחר כלשהו (עמ' 12, ש' 6-9 לפרוטוקול). התובעת העידה, כי מדובר היה במפגש מרובה משתתפים וממילא גם אם הנתבע ראה את התובעת באותה פגישה, אין משמעות הדבר בהכרח, כי היא עצמה ראתה אותו, והנתבע לא העיד כי פנה ושוחח עם התובעת. משכך, אין באירוע זה כדי ללמד כי התובעת הייתה מודעת לכך שהנתבע מחפש עדיין נכס לרכישה.
יודגש בעניין זה, כי הנתבע לא טען, כי הוא עצמו חידש את הקשר עם התובעים והבהיר להם, כי הוא עדיין מחפש נכס לרכישה.
משכך, הנתק בין הצדדים והעדר העדכון והצגת הצעות נוספות על ידי התובעים לנתבע לאחר חודש פברואר 2013 הינו מובן, והוא נבע מהמצג אשר יצר הנתבע לפני התובעת לפיו הוא אינו מחפש עוד נכסים לרכישה בשכונת נווה מונוסון אלא בסביון ומכך שלא עדכן את התובעים לכשחזר וגילה עניין בנכס בחודש אוגוסט 2013.
32.בנוסף על האמור לעיל, יש לזכור כי לפי ההלכה הפסוקה, ועניין זה הינו מרכזי לטעמי בהליך דנן, כי כאשר הלקוח הוא זה שמונע מהמתווך מלהיות הגורם היעיל, עובדה זו לא תיזקף לחובת המתווך ולא תשלול ממנו את הזכאות לתשלום דמי התיווך.
בעניין זה נקבע, כי צד להסכם המונע ממתווך לבצע את עבודתו, מפר את חובת תום הלב; "צד המסכל את מאמציו של המתווך על-ידי ניצול המידע שנתקבל ממנו לצורך פנייה ישירה לצד האחר לעיסקה תוך עקיפתו של המתווך, מפר את חובת תום-הלב המוטלת עליו. הוא הדין בכל אותם מקרים שבהם פועל צד מן הצדדים בדרך אחרת על-מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך, למשל על-ידי העסקת "מתווך קש" (7247/97 יצחקוב נ' מרדכי אביב, פורסם בנבו, פסקה 9 לפסק הדין).
במקרה דנן, התובעים טענו, כי הנתבע הטעה אותם כאשר מסר להם שמצא נכס אחר וכי הוא לא מעוניין יותר בנכס נשוא העתירה וכן כי חזר והטעה אותם בכך שפעל מאחורי גבם ומבלי ליידע אותם כאשר חידש והתקדם עם המגעים לרכישת הנכס בחודש אוגוסט 2013.
כפי שנקבע לעיל, גרסת התובעת בדבר שיחת הטלפון בה הבהיר לה הנתבע, כי הוא איתר נכס בישוב סביון וכי הנכס הנדון, כמו גם נכסים אחרים בשכונת נווה מונוסון, אינם רלבנטיים עוד עבורו – התקבלה.
כמו כן אין חולק, כי הנתבע לא יזם פניה או עדכון מול התובעים, או מי מהם, כאשר קיים את המגעים לרכישת הנכס מול הבעלים, בחודש אוגוסט 2013.
זאת, למרות שכפי שהעיד בחקירתו הנגדית, הוא ידע וזכר שראה את הנכס לראשונה דרך התובעים:
"שאלת בית המשפט:
כשהגעת לנכס אחרי שמר יחזקאל הפנה אותך אליו, וראית אותו אפילו רק מבחוץ נזכרת אני מניחה, שמדובר בנכס שכבר בזמנו הוצג לו על ידי אפרת
ת. נכון.
ש. ועשית עם הזכרון הזה משהו?
ת. אמרתי ללקס שראיתי את הנכס הזה בתיווך אצל אנגלו סכסון שאלתי אותו אם הנכס הזה עדיין בתיווך, אם הוא מחוייב משהו אמר לי לא. הנכס כבר לא בתיווך ואני מטפל בנכס. הוא לא הפנה אותי לשום גורם.
המשך:
ש. הבנת שזה אותו נכס לפני חצי שנה עם אפרת
ת. כן."
(עמ' 32, ש' 1-11 לפרוטוקול).
היינו, הנתבע אישר שהוא זיהה את הנכס, ובשלב הזה, למרות המשך המגעים לגבי הנכס ורכישתו בפועל, הנתבע לא עדכן את התובעים על קיום המשא ומתן, וככל הנראה, גם הנתבע 2 מר לקס לא עשה כן. הנתבע אמנם טען, כי לא עדכן את התובעים היות ולטעמו הוא לא היה מחויב כלפיהם, אך כפי שנקבע לעיל, עמדתו זו – נדחתה.
משכך, הנתבע הוא שמנע מן התובעים בשלב זה, בו חידש את העניין והמגעים לגבי הנכס הנדון, מלהיות מעורבים ולסייע לו במגעים לכריתתה של עסקת המכר.
33. כאמור, הנתבע טען עוד, כי הגורם היעיל שהביא לחתימת ההסכם בינו לבין הנתבעים 2-3 היה מר יחזקאל. עד זה, שהינו מכר של הנתבע, אכן הגיש תצהיר מטעמו של הנתבע ואף נחקר בחקירה נגדית על תצהירו. בעדותו טען, כי הוא ידע על כך שהנתבע מחפש נכס לרכישה וכי עניין אותו לגבי הנכס הנדון, וזאת בפגישה מקרית עם הנתבע במסעדה אשר בבעלותו. העד אף טען בתצהירו, כי בהמשך לכך, הוא יצר קשר עם הבעלים מר לקס, קישר בינו לבין הנתבע ואף היה מעורב בסוגיית הסיכום על מחיר העסקה ופעל רבות לשם הוצאתה לפועל, אם כי לא שולמו לידיו דמי תיווך כלשהם.
על יסוד עדות זו ועדות מקבילה של הנתבע עצמו בעניין זה, טען הנתבע, כאמור, כי מר יחזקאל ולא התובעים הוא שהיה הגורם היעיל לכריתת העסקה (סעיף 30 לסיכומי הנתבע).
אין בידי לקבל טענה זו.
התרשמותי היא, כי חלקו של מר יחזקאל ומעורבותו בעסקה הוצגו באופן מגמתי ומלאכותי על ידי הנתבע ומר יחזקאל עצמו. שהרי, גם אם עניין הנכס אכן עלה בשיחה בין מר יחזקאל לבין הנתבע, אין חולק, כי משעמד הנתבע על זהות הנכס בו מדובר, הוא זכר וידע, כי זהו הנכס שהוצג לו על ידי התובעת. מכל מקום יש לזכור בעניין זה, כי על פי ההלכה הפסוקה, כניסתו של גורם יעיל נוסף אינה שוללת בהכרח את היותו של המתווך הראשון בגדר גורם יעיל הזכאי לתשלום דמי תיווך וייתכנו מצבים בהם שני גורמים יהיו זכאים לתשלום דמי תיווך (עניין מוסקוביץ, פסקה 9 לפסק הדין). אף העובדה, כי למר יחזקאל לא שולמו כל דמי תיווך בגין העסקה הנדונה, גורמת לי לפקפק האם אכן הוא היה כה מעורב, כטענתו, בכריתת העסקה.
מהטעמים הנ"ל, על משקלם המצטבר, אני קובעת שהתובעים זכאים לתשלום דמי תיווך, בין בשל היותם הגורם היעיל אשר הציג לנתבע את הנכס לראשונה תוך מתן שירותי התיווך כפי שהתבקשו ועד לנקודה שבה הובהר להם על ידי הנתבע כי טיפולם אינו נדרש עוד, ובין בשל כך שהנתבע מנע מהתובעים מלהיות מיודעים ומעורבים וזאת בשלב השני של המגעים לכריתת העסקה בחודש אוגוסט 2013.
ד3.שיעור הריבית
34.התובעים עתרו לפסיקת דמי התיווך החוזיים בסך2% מסכום עסקת המכר (5 מיליון ₪) בתוספת ריבית פיגורים בשיעור 4% לחודש.
זאת, בהסתמך על סעיף 7 להסכם התיווך, בו נקבע "באם לא אשלם לכם את עמלתכם הנ"ל במועד המוסכם, הרי אשלם לכם בנוסף לה הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, בצירוף הפרשי ריבית מצטברת של 4% לחודש מיום ביצוע העיסקה ועד ליום התשלום בפועל, בצרוף כל ההוצאות שיהיו לכם עקב אי תשלום במועד כאמור".
35.בהתאם לכך, סכום התביעה המקורי כנגד נתבע זה (151,040 ₪), כלל בנוסף לסכום הקרן של דמי התיווך בצירוף מע"מ (118,000 ₪), אף את מרכיב הריבית החוזית הנ"ל עד להגשת התביעה בגין שבעה חודשי פיגור בתשלום דמי התיווך (33,040 ₪). כן התבקש בית המשפט לפסוק שיעור ריבית פיגורים זה מיום הגשת התביעה ואילך, עד התשלום בפועל.
36.למרות קביעתי לעיל בדבר תוקפו של הסכם התיווך בין הצדדים, הרי שבאשר למרכיב הריבית הנ"ל הקבועה בהסכם זה, אינני סבורה כי יש לפסוק לתובעים ריבית בשיעור זה.
בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, לבית המשפט סמכות וכלים חוזיים שונים המאפשרים לו להתערב, במקרים המתאימים, בגובהן של ריביות הסכמיות מופרזות ובריביות נשך, במיוחד בשיעורה של ריבית פיגורים. זאת, מכוח דוקטרינות שונות, כגון תקנת הציבור וכגון סמכות בית המשפט להפחית שיעורם של פיצויים מוסכמים בחוזה.
בסעיף 30 לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג 1973 הדן ב"חוזה פסול" נקבע, כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".
בסעיף 19 לחוק החוזים נקבע, כי באם החוזה ניתן להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לבטל את אותו חלק פסול בלבד. במקרה דנן, ניתן כמובן להפריד את ההוראה לעניין שיעור ריבית הפיגורים במקרה של אי תשלום משאר חלקי הסכם התיווך.
בהלכה הפסוקה נקבע, כי לבתי המשפט קיימת אפשרות לאמץ מדיניות שיפוטית השוללת ריבית דרקונית ולבחון הוראה חוזית בדבר שיעור ריבית גבוה במיוחד ככזו העומדת בניגוד לתקנת הציבור ובראי סעיף 30 הנ"ל לחוק החוזים הקובע פסלות הוראה כאמור. נקבע, כי בעניין זה נדרשת הצגתה של תשתית ראייתית מתאימה ביחס לעובדות המקימות טענה כאמור, אך אין זה הכרח כי כתבי הטענות מפי בעלי הדין יכללו את הטיעון המשפטי המלא בעניין זה, שכן אזכורן של הוראות חוק וטיעון משפטי לגביהן בכתבי הטענות הינו בגדר רשות ולא חובה (ראה: ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (12.7.2015), פורסם בנבו, פסקאות 13-18 לפסק הדין; רע"א 2561/15 יצחק בראון נ' אנדריי גונשיורובסקי (26.10.15), פורסם בנבו, פסקה 10 לפסק הדין).
37.במקרה דנן, ריבית פיגורים מצטברת בשיעור 4% לחודש הינה ריבית גבוהה במיוחד הגובלת בריבית נשך.
שיעור ריבית זה אמנם נכלל כתניה חוזית בהסכם התיווך, אך אין מדובר בהסכם של הלוואה חוץ בנקאית, על ההגנות המוקנות ללווה במסגרת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993.
גם כתנית פיצוי חוזי מוסכם, מדובר בתניה חריגה ביותר מבחינת שיעורה, בהתחשב בנסיבות המקרה שהוכחו לפני ובאופייה והיקפה של ההתקשרות בין הצדדים – חוזה למתן שירותי תיווך ולא העמדת אשראי כספי על ידי התובעים לנתבע.
יוער, כי אף לא הוצג לפני בית המשפט במסגרת הראיות שהוצגו בהליך זה, כל הסבר ממשי ממנו ניתן ללמוד על הצדקה בתשלום שיעור ריבית פיגורים כה גבוה במקרה של איחור בתשלום דמי התיווך.
בעניין זה יצוין עוד, כי הסכם דמי התיווך הינו הסכם סטנדרטי שנוסח על ידי התובעים כטופס מטעמם.
בנסיבות אלו אני סבורה, כי תניה זו אשר בהסכם התיווך הינה בטלה בשל היותה מנוגדת לתקנת הציבור ולמדיניות בית המשפט שלא לאכוף ריביות דרקוניות.
לעניין מדיניות בתי המשפט שלא לאשר ולפסוק ריביות חוזיות דרקוניות בשיעורן, ראה קביעתו של בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) ברע"א 6762/13, 6793/13 ללזרי ואח' נ' כהן ואח' (18.12.13), פורסם בנבו, שם נקבע, בין היתר כדלקמן:
"יתר על כן, בית המשפט המחוזי ... סמך יתדותיו גם על מדיניות שיפוטית השוללת ריבית דרקונית. מדיניות שיפוטית זו יש לחזק ולעודד. מדינת ישראל אמנם מכירה בריבית, על פי צרכי המסחר, וישנם תחומים מפוקחים כגון אלה המכוסים בחוק הריבית, תשי"ז-1957 וחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993. אך גם מקום שאין חוקים אלה חלים, יש להביט בעין לא חיובית, לשון המעטה, על ריבית גבוהה ביותר, דרקונית, ובידי המשפט כלים להתמודד עמה, כדי להציל "עשוק מיד עושקו" (כדברי השופט טל ברע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי-חן, פ"ד מח(4) 826, 835); וכפי שכתב הנשיא ד"ר וינוגרד בה"פ (ת"א) 503/93 ענבל מידע לתיירות נ' או. אי. אם [פורסם בנבו] "ככלל וכעיקרון, אין זה מן הראוי כי בית משפט זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובודאי לא בשל תוכנן המוסרי"; וברוח זאת כתבה השופטת חיות (בכהונתה בבית המשפט המחוזי) בת"א(ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי [פורסם בנבו] (2002), כי "חופש ההתקשרות בחוזים הוא עיקרון חשוב שיש לכבדו. עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית בו הינו בה חריג וזועק לשמים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית". דברים אלה צוטטו על-ידי בהסכמה רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז פ"ד נט(1) 420, 428-427".
(פסקה יח להחלטה).
38.מטעמים אלו, נדחה מרכיב התביעה בגין ריבית הפיגורים עד להגשת התביעה וכן נדחית העתירה לחיוב הנתבע בשיעור ריבית זה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
ה.סיכום
39.נוכח כל האמור לעיל עד כה, תוצאת ההליך הינה קבלת התביעה לתשלום דמי תיווך כנגד הנתבע 1. הואיל וסכום הסכם המכר אינו שנוי במחלוקת ואף שיעור דמי התיווך נקוב במפורש בהסכם התיווך, הרי שהתביעה כנגד נתבע זה בגין דמי התיווך עצמם - מתקבלת במלוא סכומה.
בהתאם לכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך כולל של 118,000 ₪. מובהר, כי סכום זה כבר כולל את מרכיב המע"מ.
בהתאם לקביעתי לעיל בעניין מרכיב הריבית, הרי שסכום דמי התיווך אשר נפסק לעיל יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום עסקת המכר בה נרכש הנכס נשוא ההליך על ידי הנתבע (3.9.13 או מועד סמוך לכך) ועד התשלום בפועל.
התביעה לפסיקת ריבית פיגורים בשיעור 4% לחודש – נדחית. כאמור, שיעור הריבית אשר ייווסף לדמי התיווך שנפסקו הינו שיעור הריבית החוקית בלבד.
הנתבע יישא בהוצאות התובעים בגין ההליך ובשכ"ט עו"ד, וזאת בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ז, 18 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
