ת"א 5434-10-14 זמיר נ' לביא ואח'

בפניי תביעה לפינוי בית כנסת שהושכר בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). 

רקע:

1. התובעת היא הבעלים של דירה בת 3 חדרים הנמצאת בקומה הראשונה בבניין שברחוב טשרניחובסקי 6, תל אביב, הידועה כחלקה 14/18, בגוש 6912 (להלן: "הדירה" ו"הבניין" בהתאמה).

    

2. בעבר הייתה הדירה בבעלות אלכסנדר זמיר ז"ל (שנפטר ביום 19/4/81), אשר העביר את הדירה לבנו, נחום זמיר, מי שהיה בעלה של התובעת. נחום זמיר ז"ל נפטר ביום 26/1/13, והזכויות בדירה עברו לתובעת (להלן: "זמיר הסב" ו"זמיר האב" בהתאמה).

    

3. על פי הסכם שכירות מיום 1/1/77 השכיר זמיר הסב את הדירה, בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר ל"בית כנסת עולי לוב ע"ש נתן הנביא", על מנת שיפעל בה בית כנסת שהוקם על שם נתן פדלון ז"ל (להלן: "הסכם השכירות", "בית הכנסת" ו-"נתן פדלון ז"ל", בהתאמה).

    

4. בית הכנסת פועל בדירה עד היום.

    

5. על הסכם השכירות חתמו, מצד בית הכנסת, האדונים שלום לביא ז"ל ויעקב מימון ז"ל (להלן: "לביא ז"ל" ו-"מימון ז"ל" בהתאמה, ולהלן ביחד: "הדיירים").

    

6. הנתבע 1 הוא בנו של לביא ז"ל והנתבע 2 הוא בנו של מימון ז"ל.

    

   טענות הצדדים

    

7. טוענת התובעת כי בעת שנחתם הסכם השכירות, התפללו בבית הכנסת מי שאינם עוד בין החיים או שכבר אינם מתפללים בו, ומשכך כי הגנת חוק הגנת הדייר כבר איננה חלה על הדירה כך שעל הנתבעים לסלק את ידם ממנה ולהשיבה לחזקתה.

    

   עוד היא טוענת כי לא בית הכנסת ולא אגד המתפללים יכולים להוות אישיות משפטית נפרדת ועל כן כי יש לקבוע שבית הכנסת איננו חוסה תחת הגנת חוק הגנת הדייר.

    

8. לחילופין טוענת היא כי ככל שייקבע כי יש לראות במי מן הנתבעים דיירים מוגנים בדירה, הרי שיש להורות על פינויים ממנה, בשל העובדה כי דמי השכירות החל משנת 2009, שולמו רק בדיעבד ובשנים 2012 ו-2014, היינו לאחר הפסקה משמעותית ברצף התשלומים.

    

   בעניין זה מדגישה התובעת כי את התשלום בדיעבד היא קיבלה תחת מחאה, ותוך שמירה מלאה על זכויותיה.

    

9. התובעת מוסיפה על האמור, לחיזוק הטענה כי גם אם יש לראות בנתבעים דיירים מוגנים בדירה, עדיין יש להורות על פינויים, כי גם המרפסות הנמצאות בחזית הדירה נסגרו ללא היתר בנייה כדין וכן כי נתלה בחזית הדירה שלט גדול של בית הכנסת (להלן: "המרפסות" ו"השלט" בהתאמה).

    

   משכך טוענת היא להפרת הסכם השכירות המקנה לה, בהתאם לסעיף 10 בו, עילה לפינויים מהדירה.

    

10. מנגד טוענים הנתבעים כי זמיר הסב השכיר את הדירה למייסדיו של בית הכנסת ובכללם לדיירים, וכי בתוך כך שולמו לו דמי מפתח מכספי תרומות – שנאספו מצאצאיו של הרב נתן פדלון ז"ל (ובהם גם משפחות לביא, ברנס, חסיד, פדלון סופר), וממשפחות נוספות אחרות (לרבות משפחת מימון), אשר היו כולם חלק מציבור המתפללים בבית הכנסת בעת הקמתו – וממימון שנתקבל מהמועצה הדתית בתל אביב.

     

11. עוד טוענים הם כי על פי הסכם השכירות, ביקש זמיר הסב להשכיר את הדירה על מנת להפעיל בה "בית תפילה" בשם "בית כנסת עולי לוב ע"ש נתן הנביא", כפי שאכן נעשה מאז שנת 1977 ועד היום.

     

    לטענתם, עצם העובדה לפיה מדובר בשוכר אשר איננו מהווה גוף משפטי, מצביעה על כך שמטרתו של זמיר הסב הייתה לאפשר למתפללים שונים להתפלל במקום, תהא זהותם אשר תהא.

     

    משכך טוענים הם כי בית הכנסת חוסה תחת הגנת חוק הגנת הדייר על אף שלא מדובר באישיות משפטית, וכי התובעת מושתקת ומנועה מלטעון אחרת, שעה שבמשך כל שנות פעילותו (של בית הכנסת), לא קמה כנגדם כל טענה באשר לזהות המתפללים ולזכויותיהם במקום.

     

12. מכל מקום ולחילופין טוענים הנתבעים כי הם ילדיהם של הדיירים המצוינים כנציגי בית הכנסת בהסכם השכירות וכי הם אלה שמנהלים אותו כיום, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, ומשכך כי, לכל הפחות, יש להכיר בהם כדיירים מוגנים נגזרים.

     

13. על האמור הם מוסיפים, בהתייחס לטענות בדבר הפרת הסכם השכירות, כי במהלך חייו שררו יחסי חיבה בין זמיר הסב לכלל המתפללים שהגיעו לבית הכנסת, וכי דמי השכירות שולמו לו באופן תדיר, בהוראת קבע, עד מותו.

     

14. לטענתם, דבר מותו של זמיר הסב התברר להם רק בדיעבד, כמו גם העובדה כי ניהול נכסיו הועבר עוד קודם לכן לניהולה של חברת "פירר הנהלת רכוש בע"מ" (להלן: "פירר"), כאשר הם עצמם לא קיבלו כל הודעה בעניין.

     

15. מכל מקום, כך הם ממשיכים וטוענים, ועל רקע חילוקי דעות עם פירר ולאחר פנייה לארגון הארצי היציג להגנת הדייר, שולמו, בחודש יוני 2012, דמי השכירות לשנים 2011 – 2012. לטענתן התשלום התקבל על ידי פירר ללא הסתייגות.

     

16. לטענתם, לאחר האמור, המשיכו לשלם את דמי שכירות באמצעות הוראת קבע אלא שהפקדות אלה חזרו בשל בעיה בחשבון המשכיר. משכך נערכה בין הצדדים בחודש יולי 2014 התחשבנות נוספת, ובאותו מועד שולמו ההפרשים בדמי השכירות, החל מחודש נובמבר 2011 ועד יולי 2014. דמי השכירות התקבלו אצל פירר תוך טענה לפיה קיימים הפרשים נוספים בדמי השכירות לפני חודש נובמבר 2011.

     

17. כך או אחרת, טוענים הנתבעים כי הטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות נטענה כטענה כללית שאינה מפורטת ואינה מבוססת, וכי גם מהטעם הזה יש לדחותה.

     

18. עוד, בתשובה לטענות בדבר הפרת הסכם השכירות, הם טוענים כי המרפסות נסגרו כבר לפני עשרות שנים, בידיעת ובהסכמת זמיר הסב וכחלק מהפעולות להתאמת הדירה לשימוש כבית כנסת, וכי האמור הותר להם בסיפא הסכם השכירות.

     

    בהתייחס לשלט הם משיבים כי זה נתלה לפני כ-37 שנה וכי מעולם לא נטענה בעניינו כל טענה כך שהתובעת מושתקת מלטעון טענה כלשהי בעניינו, כיום.

     

19. לבסוף טוענים הנתבעים כי מאז הועברה הדירה לניהולו של פירר, הוא עושה כל שניתן על מנת להכביד על חייהם של מתפללי בית הכנסת ושלהם עצמם, וכי הוא אף דורש תשלום מוגזם עבור דמי שכירות, בניגוד לחוק. משכך טוענים הם כי התובענה דנן הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ובחוסר תום לב.

     

     

     

    דיון

     

    מיהם הדיירים המוגנים המקוריים בבית הכנסת?

     

    זכויות המתפללים כדיירים מוגנים

     

20. טענה ראשונית של התובעת הינה כי בעת כריתת הסכם השכירות התפללו בבית הכנסת אנשים מסוימים אשר אינם עוד בין החיים, או שכבר אינם מתפללים במקום, וכי כתוצאת האמור לא חלה עוד על הסכם השכירות, הגנת חוק הגנת הדייר.

     

    בהקשר זה טוענת התובעת גם כי בית כנסת או אגד מתפללים, אינם מהווים אישיות משפטית נפרדת ועל כן כי אין לקבוע שהם חוסים תחת כנפי החוק.

     

21. מנגד טוענים הנתבעים כי יש להכיר בבית הכנסת וכן באגד המתפללים בו, יהיו אשר יהיו, כדיירים מוגנים.

     

22. האפשרות להכיר בקבוצת מתפללים משתנה כדיירים מוגנים בבית כנסת, כבר נדונה בעבר על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2735/99 עמותת בית הכנסת לספרדים בשכונת אבו תור בירושלים נ' ולטר אורנשטיין, פ"ד נה (3) 433, (אליו הפנתה גם התובעת). כב' השופט י' טירקל (אשר בפסק הדין לגופו דעתו הייתה בדעת מיעוט אך לעניין מעמדם של קבוצת המתפללים הסכימו עמו יתר חבריו), קבע כי (ההדגשות אינן במקור):

     

    "האם יש לראות את "מתפללי בית הכנסת" – אף שהם חבר אנשים בלתי מאוגד – כאישיות משפטית נפרדת מחבריה? על כך יש להשיב בשלילה. אישיות משפטית היא תופעה בעולם המשפט אשר הדין מעניק לה, במפורש או במשתמע, כשרות לזכויות ולחובות(רע"א 94/46 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין ... בעמ' 205-206; ע"א 80/98 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ ..., בעמ' 27). במפורש, כאשר קיימת הוראת חוק שלפיה התופעה הנדונה היא אישיות משפטית (ראו לדוגמה סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המורה כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד"). במשתמע, כאשר ניתוח מכלול ההוראות החקוקות הנוגעות לאותה תופעה מוביל למסקנה שיש לה כשרות משפטית (ע"א 272/81 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' עיריית רמלה ..., בעמ' 675). אין הוראת חוק המעניקה ל"מתפללי בית הכנסת", במפורש או במשתמע, כשרות לזכויות ולחובות כאישיות משפטית נפרדת מחבריה".

     

    (עמ' 440 לפסק הדין) (להלן: "עניין אורנשטיין").

     

    וראו גם דבריו של כב' השופט א' גורן בהתייחסו לעניין אורנשטיין בה"פ (ת"א) 1285/03 אוצר התיישבות היהודים בע"מ נ' ההסתדרות הציונית העולמית [פורסם בנבו] (26/4/07), לפיהם (ושוב, ההדגשות אינן במקור):

     

    "באותו מקרה (עניין אורנשטיין – כ.ה) נקבע, כי ציבור מתפללי בית-כנסת, כגוף קולקטיבי (להבדיל מכל אחד מהם בנפרד), אינו יכול לרכוש מעמד של דייר מוגן כל עוד לא נתאגד וזכה באישיות משפטית...".

     

23. משכך והיות שלא ניתן להכיר בקבוצת מתפללים אקראית בבית הכנסת כדיירים מוגנים, יש לבחון האם הנתבעים בעצמם רכשו זכויות של דיירים מוגנים בבית הכנסת, אם לאו.

     

24. ודוק: אמנם חוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור) תשכ"ג – 1963, התיר להעביר שכירות של נכס מדייר המחזיק בו לחבר בני אדם שהיה מאוגד או התאגד לצורך זה, אם מטרתם הייתה, בין היתר, לקיים בית תפילה.

     

    עם זאת, התנאי לכך היה כי בקשה בעניין זה הוגשה לא יאוחר מיום 27/1/66. נקבע גם כי אם יימצאו מתפללים שהתפללו באותו מקום ביום 9/2/62, ניתן להכיר בהם כדיירים מוגנים באופן פרטני, גם בדיעבד.

     

     

     

    יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' טירקל בעניין אורנשטיין לפיהם:

     

    "המסקנה העולה מכך היא אפוא שאם יימצא שנותרו מתפללים שהתפללו בבית הכנסת ביום 9.2.1962, הרי שזכות הדיירות לפי החוק תעמוד להם גם היום. אין צריך לומר כי כל עוד ימשיכו אלה להיות בגדר "מתפללי בית כנסת הרמב"ם", יהיו מתפללים אחרים, שנוספו מאז או שייתוספו בעתיד, רשאים להתפלל בנכס גם הם, אך אלה הנוספים לא יזכו, כמובן, בזכויות דיירות לפי החוק. (שם, 440).

     

    בענייננו לא נטענה כל טענה להתאגדות המתפללים או טענה להקמת אישיות משפטית נפרדת כדין. ממילא הסכם השכירות לכשעצמו נכרת רק בשנת 1977. משכך גם הוראות חוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור) תשכ"ג – 1963, אין בהן כדי להועיל בענייננו.

     

     

    זכויות הדיירים (לביא ומימון) בבית הכנסת

     

25. אין מחלוקת בין הצדדים כי הדירה הושכרה בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר בהתאם להסכם השכירות (ראו סעיף 2 לכתב התביעה).

     

26. עיון בהסכם השכירות מעלה כי הדירה הושכרה לבית כנסת עולי לוב ע"ש נתן הנביא.

     

    עוד נכתב על גבי הסכם השכירות, בכתב יד, כי: "בשם האגודה (השוכר) יופיעו: משה לביא ויעקב מימון" (הלא הם הדיירים, כהגדרתם לעיל), אשר נפטרו זה מכבר.

     

27. בעניין זה הסכים בנה של התובעת, מרדכי זמיר (להלן: "מרדכי"), בסעיף 9 לתצהירו (ת/1) כי הדיירים הם הדיירים המוגנים על פי הסכם השכירות, ובלשונו:

     

    "למיטב הבנתי, בית הכנסת אינו גוף משפטי, והדיירים המוגנים על פי החוזה היו האנשים הנקובים בחוזה – משה לביא ז"ל ויעקב מימון ז"ל".

     

28. ממילא בחקירתו אישר מרדכי כי בשנת 1977 הוא עצמו לא היה מעורב כלל בהשכרת הדירה לבית הכנסת או לדיירים (ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 11).

     

29. משכך, ושעה שהתובעת בעצמה מסכימה לכך שהדיירים הם למעשה הדיירים המוגנים המקוריים (וזאת חרף הנטען בסעיף 15 לסיכומיה), והיות שהנתבע 1 הוא בנו של לביא ז"ל ואילו הנתבע 2 הוא בנו של מימון ז"ל, הרי שיש לבחון את מעמדם של הנתבעים כדיירים מוגנים נגזרים בבית הכנסת, על פי הוראות חוק הגנת הדייר.

     

30. בשים לב להסכמת התובעת להיות הדיירים, דיירים מוגנים בבית הכנסת, אין נפקות לשאלת תשלום דמי המפתח.

     

     

    זכויות הנתבעים בעצמם בבית הכנסת

     

31. תחילה יש להבהיר כי הגם שעל פי הסכם השכירות מדובר בדירת מגורים, הרי שהיא הושכרה למטרת הפעלת בית כנסת.

     

32. סעיף 1 לחוק הגנת הדייר מגדיר בית עסק כ-"מושכר שאיננו דירה".

     

33. לדברים אלה אוסיף גם כי עניין זה כבר נדון בעבר בפני בית המשפט המחוזי, ונקבע כי לצורך בחינת זכויות ילדי הדיירים המוגנים המקוריים, יש להתייחס לבית כנסת כאל "עסק" ולא כאל "דירת מגורים" (וראו בעניין זה דברי כב' השופט ח' דבורין בע"א (ת"א) 58/77 שלגמן נ' נהוראי, [פורסם בנבו] (6/7/77), פסקאות 6ו-8 לפסק הדין; כן ראו פסקה 6 לפסק הדין בעניין ע"א (חי') 3494/06 מרגלית נ' חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (2/3/08).

     

34. כפועל יוצא, על מנת לבחון את מעמדם של הנתבעים כדיירים מוגנים בבית הכנסת, יש להתייחס לאמור בסעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר, שעניינם "דייר של בית עסק שנפטר" ו- "המשכת העסק" (כך בכותרת החוק).

     

35. סעיף 23 לחוק הגנת הדייר קובע כי:

     

    "23.(א)דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

    (ב)באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו."

     

     

     

36. סעיף 26 לחוק הגנת הדייר קובע כדלקמן:

     

    "26.לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו."

     

37. במאמר מוסגר אבהיר כי לא נטענה בפניי כל טענה באשר לזכויות מי מבנות זוגם של הדיירים בבית הכנסת. ממילא וכפי שאני מבינה לכל הפחות אמו של הנתבע 1 הלכה לבית עולמה עוד לפני אביו, לביא ז"ל (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 50).

     

    בנוסף טענתם של הנתבעים לפיה הם נמצאים בבית הכנסת יחד עם הדיירים עוד מראשית הדרך בשנת 1977, לא נסתרה.

     

38. על מנת לבסס את זכותם של הנתבעים כדיירים מוגנים נגזרים בבית הכנסת, בהתאם להוראות סעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר, נותר לדון ביסוד המשך ניהול בית הכנסת בין בעצמם ובין באמצעות אחרים.

     

39. בעניין זה העידו מטעם הנתבעים: הם עצמם (תצהיר הנתבע 1 סומן נ/2 ואילו תצהיר הנתבע 2 סומן נ/3); אילן חסיד, שהוא אחד מבעלי זכויות החתימה בחשבון הבנק המתנהל על שם בית הכנסת וגם הוא, כמו הנתבעים, אחד מבני משפחתו של נתן פדלון ז"ל (להלן: "אילן") (תצהירו סומן נ/4) וכן נסים עבד המשמש כגבאי בית הכנסת (להלן: "נסים")(תצהירו סומן נ/1).

     

40. אסקור אפוא עדויות אלה, ככל שהן רלוונטיות לשאלה שבנדון.

     

41. מעדותו של הנתבע 1 עולה כי הוא מתפלל בבית הכנסת עוד משנת 1977, עת היה בן 30, וכי הוא עושה כן עד היום, אף לאחר פטירתו של אביו, לביא ז"ל (ביום 24/12/10) ואף לאחר שהוא עצמו עבר להתגורר בעיר אחרת. לדבריו הוא ממשיך להגיע בית הכנסת גם כדי לפקח וגם כדי להשתתף באזכרות של מי מבני משפחתו (ראו סעיפים 3 – 5 ל-נ/2).

     

    ביתר פירוט הוסיף כי כיום הוא מגיע לבית הכנסת מספר פעמים בשנה, וכי הוא בעצמו אינו מעורב בכל הנוגע לניהול בית הכנסת. ובלשונו:

     

    "ש: ... עכשיו תראה אנחנו שמענו ממר עבד שהעיד פה, שבעצם הוא מנהל את כל העניינים השוטפים של בית הכנסת. תגיד לי איזה קשר יש לך היום עם בית הכנסת הזה? חוץ מהקשר הנוסטלגי על הסבא שעל שמו נקרא בית הכנסת.

    ת: בית הכנסת הוא בית. הוא בית לכל המשפחה. אנחנו נפגשים שמה באירועים שיש,

    ש: אחת לכמה זמן?

    ת: זה תלוי. זה תלוי.

    ש: בערך?

    ת: אני לא יכול להגדיר לך בזמנים זה, אבל אם יש אירוע של אזכרה של אבא שלי או של אמא שלי זכרונם לברכה, של הסבא והסבתא. של,

    עו"ד לירז : אז זה מהווה מקום כינוס מפעם לפעם של המשפחה?

    העד, מר לביא : זה לא כינוס. זה בית.

    ...

    ש: אתם נפגשים שם. אוקיי.

    ת: לצורך של תפילה ולא לצורך של מפגשים חברתיים.

    ש: לצורך של תפילה, כשיש אזכרות?

    ת: אזכרות, אירועים, בריתות, בר מצווה וכל הדברים האלה. כל זה עשיתי של הילדים שלי.

    ש: לא הכל שלך. של כל מיני אנשים?

    ת: נכון .

    ש: תגיד לי ומעבר לזה?

    ת: למה הכוונה? למה הכוונה?

    ש: מה, מה הקשר שלך לבית הכנסת מעבר לאותם מפגשים של האירועים?

    ת: זה בית כנסת. מקום תפילה.

    עו"ד לירז: אתה בא להתפלל כל יום שם?

    העד, מר לביא: אני לא בא כל יום.

    ש: אני מניח שאתה לא מתפלל כל יום.

    ת: לא.

    ש: לפעמים אתה כן מגיע לתפילה שם?

    ת: כן.

    ש: מתי?

    ת: כשיש לי צורך נפשי לבוא, אז אני בא.

    ...

    ש: אחת לכמה זמן? אתה יכול לתת לנו הערכה של זמן?

    ת: אני לא יכול להגיד לך. אבל אני בא בכל שנה כמה פעמים" (פרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 50-51).

     

42. בהמשך דבריו אישר הנתבע 1 כי הוא מעולם לא היה בעל זכות חתימה בחשבון הבנק המתנהל על שם בית הכנסת, וזאת להבדיל מלביא ז"ל (אביו) שהיה מורשה חתימה עד שנת 2005. לדבריו, את לביא ז"ל החליף דודו (דודו של הנתבע 1), אברהם חסיד (אביו של אילן), אך לביא ז"ל המשיך (כמובן בחייו) להיות מעורב בניהול בית הכנסת (שם, עמ' 51-52).

     

43. יחד עם האמור, הוסיף הנתבע 1 כי בדומה ללביא ז"ל, גם הוא עצמו, מקבל, עד היום, דיווחים שוטפים מבית הכנסת, בעיקר סביב התביעה המתנהלת בפניי, ובעניינם של תשלומים והוצאות חריגות, אך שב והדגיש כי מי שמנהל כיום את בית הכנסת, באופן שוטף, הוא ניסים עבד (שם, עמ' 53).

     

44. עיון בעדותו של נסים מעלה כי הוא משמש כגבאי של בית הכנסת וכי הוא נמצא בקשר קבוע עם הנתבע 1, עם אילן וכן עם הנתבע 2, אשר עד היום משמש לעתים כחזן בבית הכנסת (וראו: סעיף 4 ל-נ/1. כן ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 29-30).

     

    מעדותו של נסים עולה עוד כי הוא מעורב בכל מה שנוגע לתפילות המתקיימות בבית הכנסת. נסים ידע לציין את מספר התפילות המתקיימות בו, מספר האנשים הקבועים המגיעים אליו, נקב בחלק משמותיהם, ואף ידע לספר על מצב הקופה המתנהלת בבית הכנסת ולמסור פרטים לגבי השכונה בו הוא נמצא (שם, עמ' 26-27).

     

    מפאת חשיבותם, אצטט חלק מדבריו:

     

    "העד, מר עבד: אני כרגע גבאי 8 שנים והייתי כ- 15 שנה עוזר גבאי. כלומר לא בתפקיד, אבל עשיתי בפועל עוזר גבאי 15 שנה.

    ש: בתור גבאי מה אתה עושה?

    ת: מה אני עושה? אז ככה, אני פותח את בית הכנסת. מארגן את התפילה והתפילות. מארגן את השיעורים.

    ש: מה זה מארגן? קובע מי מתפלל ומי,

    ...

    ת: אז ככה. אני קובע מי יעלה לתורה, מי יהיה חזן היום, כל מה שצריך. אם יש אזכרה, של מי האזכרה. בנוסף בבית הכנסת הזה אני חשמלאי וטכנאי קירור במזגן , אם יש בעיה במקרר. אני השרת אני מנקה , שצריך לנקות לעלות בתורה ושאין חזן אני חזן. בעצם חוץ מלהיות, מלהסתובב עם אופניים אני עושה הכל. בקיצור.

    עו"ד לירז: בתקווה גם לתרום תרומות ונדרים בבית הכנסת?

    העד, מר עבד: היה, כשהייתי עשיתי קופה גדולה. כשאני הייתי מתפלל רגיל. כרגע יש לנו מצב שהשוק בקטסטרופה. בית הכנסת הזה מבוסס על שוק בצלאל.

    ...

    העד, מר עבד: זה שוק שמוכר כל מיני עודפים וכל מיני, בשנה וחצי האחרונות בוא נגיד, עזבו חצי מסוחרי השוק, חלק בפשיטות,

    ...

    העד, מר עבד: בשנה וחצי האחרונות, האחים זריף פשטו רגל, עבדי יצא. אידיש יצא.

    ...

    העד, מר עבד: עזבו חצי מהסוחרים לא עזבו מתוך זה, עזבו כמעט מתוך פשיטת רגל.

    ...

    העד, מר עבד: אני, בוא גם את זה נסביר. אני מטפל בשוטף. מה ש, יש קופה של בית הכנסת מזה אני קונה, מכין ומסדר. אם צריך קורא בתורה. יש את הקופה הראשית. אני לא שייך לה, לא קשור אליה של בית הכנסת.

    ש: שמי קשור אליה?

    ת: חוני ועוד שניים. הם רצו שאני אהיה, לא רציתי.

    ש: חוני זה, חוני זה הנתבע 1, כן? רק שנהיה מסונכרנים.

    ...

    ש: חוני זה, מה זה, אז תסביר לנו מה זה הקופה הראשית?

    ת: יש קופה שהגבאי הקודם עשה ואסף אז,

    עו"ד לירז: בקופה או בחשבון בנק?

    העד, מר עבד: בחשבון בנק , אין לנו קופה אצלנו.

    ש: אני רוצה להבין.

    ת: חשבון בנק על שם,

    ש: חשבון בנק?

    ת: על שם העמותה או על שם, על שם בית הכנסת. שבו היה סכום כסף גדול,

    ש: אני רוצה להבין.

    ת: שניה . מה זה סכום גדול? כמה עשרות אלפים. אני כשהגבאי הקודם הוא היה חבר הזה, אני לא רציתי להיכנס. אמרתי להם – לפה אני לא נכנס.

    ש: מי טיפל בקופה אז?

    ת: הקופה הקודמת – עמר . יצחק עמר זכרונו לברכה.

    עו"ד לירז: יצחק עמר?

    העד, מר עבד: הגבאי הקודם.

    ש: הגבאי הקודם הוא טיפל גם בקופה הגדולה שאתה אומר?

    ת: בהכל הוא טיפל. הוא לקח מהקופה הקטנה והעביר לקופה הגדולה. הוא לקח את הביטוח הלאומי שלו והעביר לקופה הגדולה וכל אלה.

    ש: זאת אומרת הגבאי הקודם יצחק עמר, עשה את כל הדברים שאתה סיפרת לנו שאתה עושה, ובנוסף לזה,

    ת: לא. לא.

    ש: הוא גם היה בקופה הגדולה?

    ת: לא. לא. הוא היה הקופה הגדולה והיה אומר מי מתפלל. את שאר הדברים אני עושה. הוא לא עשה.

    ש: הבנתי.

    ...

    ש: אתה שוב לא עונה לי על מה ששאלתי. שאלתי מי בקשר עם המועצה הדתית, אתה?

    ת: אני.

    ...

    עו"ד לירז: צריך לקנות סידורים לבית הכנסת, נרות, דברים כאלה?

    העד, מר עבד: אני. הלאה.

    ש: אוקיי. תגיד לי יש כל יום מניין בבית הכנסת?

    ת: יש, היו עד, עד לפני 4 חודשים 4 מניינים.

    ש: 4 מניינים ביום?

    ת: כן. 4 מניינים ביום.

    ש: מה זאת אומרת 4 מניינים? בבוקר 4 בתפילת שחרית?

    ת: לא. ב- 8, ב- שתיים וחצי ובכניסת שבת מנחה וערבית.

    ש: ב- 8 בבוקר זה תפילת שחרית.

    ...

    ת: מנחה גדולה בשתיים וחצי.

    עו"ד לירז: בשתיים וחצי מנחה.

    העד, מר עבד: ומנחה קטנה רגילה בשעה, נניח שהשבת נכנסת ב- 6, אז היה ב- 6.

    ש: למה אתה מדבר על שבת? מה עם יום חול?

    ת: לא. השעות של כניסת השבת. זה השעות שפתחנו את הזה של הערב.

    ש: הבנתי. אוקיי. וכאן נגיד בבוקר שיש בערך, כמה אנשים מתפללים?

    ת: בסביבות 15.

    ש: קבועים?

    ת: כן. בוא נגיד יש לך 12 קבועים, מאחר וזה השוק, אז כל הסוחרים באים להתפלל.

    ...

    ש: מי הקבועים?

    ...

    העד, מר עבד: עבדי.

    ...

    ת: הוא סוחר בשוק, שכרגע הוא בא להתפלל והולך לעבוד במקום אחר. הם לא מוכנים. גם יום העצמאות,

    ...

    העד, מר עבד: יהודה בונגיאנה אני חושב קוראים לו . סמי,

    ...

    העד, מר עבד: הקבועים ברובם סוחרים בשוק .

    ש: יש קבועים שהם לא סוחרים בשוק?

    ת: יש קבועים. תיכף אני אזכר בשמות.

    ...

    ת: אין בעיה. יש את בן המתופף שהוא לא זה, בן המתופף,

    ...

    ת: מי עוד מהקבועים? לפעמים באים מהמשפחה, רפי ברנס.

    ש: מה זה נקרא לפעמים?

    ת: הם לא באים קבועים. אם יש להם אזכרה, אם יש להם זה, אז הם באים.

    ש : אזכרה זה פעמיים בשנה, אבא, אמא?

    ת: לא יודע. לא יודע. באים. גם בחגים הם באים וגם בזה. הלאה. תן לי רגע אולי אני אזכר מי עוד מהאנשים,

    ...

    ש: אתה, אתה מתפלל שם יום יום?

    ת: שניה.

    ש: אתה מתפלל שם יום יום?

    ת: כן.

    עו"ד לירז: אז יש לך את אותם אנשים כל יום? אתה לא יכול להגיד מי?

    העד, מר עבד: לא. יש לי, יש לי תמיד, יש לי תמיד גם כן כל פעם עוד כמה ברזרבה. כבוד השופטת, בא אלי,

    ...

    העד, מר עבד: אז אותם אנשים נתנו את הלב והנשמה למקום הזה. הוועד שלהם כאילו אין, אני פה בסך הכל 8 שנים. בית הכנסת קיים קרוב ל- 40 שנה אני חושב. אני לא, כלומר מה שאני מתחייב זה דבר אחד – לשמור על המסורת של הטריפוליטאים למרות שאני עיראקי. כן. ותאמיני לי יש לי עוד הרבה דברים לעשות. אבל אני עושה את זה. את יודעת, אני לפעמים רב שם, יש טריפולטאי, אבל אין יותר טריפוליטאים, אני אומר לו – לא. אני לא זה. אז עכשיו ומאחר וחוני ויש כל בעיה שאני צריך, אני פונה אליהם...".

     

45. מעדותו עולה עוד כי בכל בעיה שמתעוררת, הוא פונה למי מן הנתבעים על מנת לפתור אותה.

     

46. הנתבע 2 מסר בתצהירו כי לאחר פטירת אביו, מימון ז"ל, הוא שימש כחזן בית הכנסת וכי במהלך השנים הוא גם שימש במורשה חתימה בחשבון הבנק (סעיפים 5 ו-6 לנ/3), עד אשר הבין כי יש להחליפו באדם שנוכחותו זמינה יותר (פרוטוקול הדיון מיום 17/7/16 עמ' 9).

     

47. עוד מסר כי עד היום הוא ממשיך להגיע לבית הכנסת, לנהל בו חלק מהתפילות ביום כיפור ובחג הפורים, וכי הוא נמצא בקשר תמידי עם נסים, גבאי בית הכנסת הנוכחי, ומעורב בכל המתנהל בו (סעיף 8 לנ/3).

     

    הנתבע 2 הוסיף על האמור, בחקירתו, כי הוא נמצא בבית הכנסת בתדירות של אחת לחודשיים (פרוטוקול הדיון מיום 17/7/16 עמ' 9).

     

48. מעדותו של אילן עולה כי גם הוא מסייע בצד הניהולי של בית הכנסת (עד היום), וכי הוא מורשה חתימה בחשבון הבנק. אילן הבהיר עם זאת כי הוא מבצע תשלום בפועל לבקשת מי מהנתבעים, או לבקשתו של נסים (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 17/7/16 עמ' 11).

     

49. בהינתן אפוא כלל האמור, שוכנעתי כי בית הכנסת עדיין פעיל במקום, באותה המתכונת כפי שהיה לפני שנים, וכי הנתבעים בעצמם מנהלים אותו, בין באמצעות הנתבע 2 בעצמו ובין באמצעות אילן ונסים, וכן כי על שם בית הכנסת מתנהל חשבון בנק מסודר אשר לו כמה וכמה מורשי חתימה ואשר ממנו, שולמו, בחלק מהזמן, דמי השכירות, כפי שעוד יצוין בהמשך (להלן: "חשבון הבנק").

     

50. די בכך על מנת לבסס את טענתם של הנתבעים לפיה יש להכיר בהם כדיירים מוגנים בבית הכנסת, בהתאם לאמור בסעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר.

     

51. ודוק: לא נעלמה מעיני הטענה לפיה במכתב מיום 23/11/11 – הודעה על מותם של מורשי החתימה בחשבון הבנק המתנהל על שם בית הכנסת – אשר בו פורטה, בין היתר, רשימת האנשים המתפללים בבית הכנסת, לא נמצא שמו של הנתבע 1.

     

    עם זאת כעולה מעדותו של הנתבע 1, הוא בחר שלא לקחת חלק בניהול חשבון הבנק האמור משיקוליו שלו. אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת הטענה לפיה הוא ממשיך להיות מעורב בניהול בית הכנסת, באמצעות הנתבע 2, אילן ונסים, ודי בכך.

     

     

52. תוצאת האמור אני קובעת כי יש לראות בשני הנתבעים גם יחד דיירים מוגנים נגזרים בבית הכנסת.

     

     

    עילות לפינוי הנתבעים מבית הכנסת

     

53. בכתב התביעה טוענת התובעת כי יש להורות על פינוי הנתבעים מבית הכנסת בהתאם לסעיפים 131(1) ו-(2) לחוק הגנת הדייר. את טענתה זו היא מבססת על הפרות נטענות שונות. אדון באלה אחת לאחת.

     

    סגירת המרפסות ותליית השלט

    סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר – אי קיום תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי;

     

54. טוענת התובעת כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות עת שמרפסת הדירה נסגרה ועת שנתלה השלט בחזית הדירה, ולפיכך כי קמה לה עילה לפינויים בהתאם להוראות סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר.

     

55. מנגד טוענים הנתבעים כי המרפסות נסגרו מיד לאחר חתימת הסכם השכירות, באישור זמיר הסב, לצורך התאמת הדירה לשימושה כבית כנסת, ועל כן כי הסכם השכירות לא הופר.

     

56. סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר קובע כעילת פינוי מצב דברים בו:

     

    "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי"

     

57. בכדי לבסס את עילת הפינוי האמורה, על התובעת להוכיח שלושה יסודות מצטברים:

     

    א.תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות.

    ב.הפרת התנאי על ידי הנתבעים.

    ג.לפי תנאי הסכם השכירות, הפרת התנאי מעניקה לבעל הבית זכות לתבוע את פינוי הנתבעים מן המושכר.

     

    (ראו: בר-אופיר, עמ' 15; ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין פ"ד לב (2) 809).

     

58. פרשנות סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר על שלושת התנאים המצטברים המפורטים בו נידונה בע"א דרוקר נ' פלטין פ"ד יד (2), 809 על ידי כב' השופט י' כהן אשר קבע כי:

     

    "רק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי-קיומו של תנאי מסוים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס את תביעתו על עילה זו...".

     

    (ראו שם).

     

59. בענייננו קובע סעיף 6 להסכם השכירות כדלקמן:

     

    "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר...".

     

60. סעיף 7 להסכם זה קובע כי:

     

    "השוכר לא יהיה רשאי לתלות שלטים או סימנים מחוץ למושכר, או להשתמש בחדר המדרגות..."

     

61. סעיף 10 להסכם קובע כי:

     

    "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה או גם אם השוכר לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום שהוא חייב בו לפי החוזה הזה וגם/או אם החברה או השותפות המהווה את השוכר תפורק או תחוסל, אזי בכל אחד מהמקרים הנ"ל יחשב החוזה הזה כבטל ומבוטל ומבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר..."

     

62. עם זאת בהסכם השכירות נכתב בכתב יד גם כי:

     

    "...מותר לשוכרים לעשות שינויים ושיפוצים במושכר על חשבונם עם רישיון כחוק, לשם התאמת המושכר לבית תפילה".

     

63. בעדותו ציין אמנם מרדכי כי הדברים לא נכתבו בכתב ידו של זמיר הסב, אך הסכים כי הכיתוב מופיע גם בהעתק הסכם השכירות אשר נמצא בידו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 20).

     

    במקביל אישר כי בשנת 1977 לא הוא (מרדכי) ולא זמיר האב, היו מעורבים בחתימת הסכם השכירות, וכי הוא עצמו הפך מעורב רק לאחר מות זמיר האב בשנת 2009 (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 10).

     

64. מנגד וכעולה מעדותו של הנתבע 1, השלט הותקן בחזית הבניין עוד בשנת השכירות הראשונה, בידיעת ובהסכמת זמיר המנוח, וזאת כחלק מהצורך להתאים את הדירה לשימושה כבית תפילה (סעיף 9 לנ/2).

     

    כך טען גם ביחס לסגירת המרפסות (שם).

     

65. דברים דומים עולים גם מעדותו של אילן (ראו סעיף 23 לנ/4. כן ראו: פרוטוקול הדיון מיום 17/7/16 עמ' 14-15).

     

66. בעניין זה אזכיר כי בהתאם לטענתם הרי שבשנת 1977 היה הנתבע 1 בן 30 שנה ואילו אילן היה בן 17 שנים. עוד בהתאם לטענתם שניהם נכחו בבית הכנסת, והיו מגיעים אליו, למן ההתחלה.

     

67. משכך ושעה שמרדכי לא היה מעורב כלל בענייני בית הכנסת לפני שנת 2009, שעה שגם אין הוא יכול להעיד מידיעה אישית אודות המועד בו נסגרו המרפסות או נתלה השלט, אני מקבלת את עמדתם של הנתבעים לפיה פעולות אלה נעשו בסמוך למועד חתימת הסכם השכירות, לשם התאמת הדירה לשימושה כבית כנסת, ובהתאם לרשות שניתנה בהסכם השכירות, על ידי זמיר הסב.

     

68. בהקשר זה, כמעט מיותר להוסיף שאין משמעות לפעולה של חידוש השלט בשנים האחרונות או לעצם הרחקתו באמצעות הגגון. השאלה העיקרית היא מיקום השלט (מעל דלת הכניסה בחזית הבניין) ומתי הוא נתלה לראשונה.

     

69. ודוק: אינני מתעלמת כמובן מנספח ל"א לת/1 – מכתב מיום 20/9/95 הממוען לבית הכנסת אשר מעלה טענות כנגד תליית השלט וסגירת המרפסות – כמו גם מנספח ל"ג – מכתב מיום 19/5/96 – המעלה טענות זהות.

     

    עם זאת מכתבים אלו נשלחו לבית הכנסת שנים רבות לאחר חתימת הסכם השכירות ואף שנים רבות לאחר מותו של זמיר הסב. משכך, אין בהם כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת הנתבעים לפיה הפעולות האמורות נעשו אך ורק לצורך התאמת הדירה לשימושה כבית כנסת, בהסכמת זמיר הסב ובמועד חתימת הסכם השכירות.

     

70. תוצאת האמור, אני דוחה את טענת התובעת לפיה קמה לה עילה לפינוי הנתבעים מבית הכנסת בשל הפרת הסכם השכירות.

     

     

    סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר-

    הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו;

     

71. עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות קמה לבעל הבית רק כאשר הפסקת התשלום הופכת לעניין קבוע כך שניתן לומר שמדובר בנתק ברציפות התשלומים.

     

    יפים לעניין זה דבריו של ד' בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שנייה, 2016), 2:

     

    "דייר חוקי אינו מעמיד עצמו בסכנת פינוי אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי ניתוק של המשכיות התשלומים. כלומר: לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע...".

     

    עוד יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט צ' ברנזון בע"א 805/75 יצחק בן שלמה נ' צופיה קובדלו פ"ד ל (3) 238 לפיהם:

    "אם בעל הבית, שעה שהוא גובה את דמי השכירות או קודם לכן, מודיע לדייר כי הוא שומר על זכותו לתבוע פינוי וכמו כן... מגיש את תביעתו תוך זמן הנראה, לאור הנסיבות, כמתקבל על הדעת בעיני השופט השומע את התביעה, אזי לא יראה בעל הבית כמוותר".

    יפים לעניין זה גם דבריו של כב' השופט י' זוסמן, בע"א 216/64 רחמים נ' זבה פ"ד י"ח (4), 125 לפיהם אם הדייר טוען שבעל הבית סרב לקבל ממנו דמי שכירות – אין להטיל על הדייר את נטל הוכחת טענתו; לא הוא חייב להוכיח את טענת הסירוב אלא בעל הבית חייב להוכיח את העובדות שעליהן מבוססת תביעתו.

     

72. בענייננו טוענת התובעת כי החל משנת 2009 חלו הפסקות ממושכות בתשלום דמי השכירות החודשיים וכי אלה שולמו לה בדיעבד בשנת 2012 ובשנת 2014, תוך שהתקבלו על ידה (באמצעות פירר) תחת מחאה ותוך שמירה על זכויותיה.

     

73. מנגד טוענים הנתבעים כי במהלך השנים שולמו לזמיר הסב דמי השכירות באופן תדיר בהוראת קבע וכי דבר מותו כמו גם העובדה כי ניהול נכסיו הועבר עוד קום לכן לפירר, התברר להם בדיעבד. עוד טוענים הם כי בינם לבין פירר התגלעו חילוקי דעות באשר לגובה דמי השכירות, אשר הובילו אותם לפנות לארגון היציג להגנת הדייר, וכי לאחר בירור, שולמו בחודש יוני 2012, דמי השכירות לשנים 2011-2012.

     

74. עוד לטענתם בשנים 2012-2014 המשיכו לשלם את דמי השכירות באמצעות הוראת קבע, אך הפקדות אלה חזרו בשל בעיה בחשבון המשכיר. משכך נערכה בין הצדדים, בחודש יולי 2014, התחשבנות נוספת, ובאותו מועד שולמו לתובעת הפרשי דמי השכירות החל מחודש נובמבר 2011 ועד יולי 2014. דמי השכירות אכן התקבלו אצל פירר תוך טענה לפיה קיימים הפרשים נוספים בדמי השכירות לפני חודש נובמבר 2011.

     

    מכל מקום טוענים הם כי הטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות נטענה כטענה כללית שאינה מפורטת ואינה מבוססת.

     

75. לאחר שעיינתי במלוא הראיות שהונחו בפניי ושמעתי את כלל העדים שוכנעתי כי החל משנת 2009 התרחש רצף של אירועים אשר היה בכוחם כדי להוליך לעיכוב בתשלום דמי השכירות: בשנת 2009 נפטר אחד ממורשי החתימה בחשבון שהתנהל על שם בית הכנסת, יצחק עמר (פרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 36); בשנת 2010 נפטר לביא ז"ל שהיה אחד מהמנהלים הבולטים של בית הכנסת; בשנת 2011 הועבר ניהול הבניין לטיפול פירר; בשנת 2013 נפטר זמיר האב, שהיה הבעלים על החשבון מצד המשכיר.

     

76. לא רק זאת אלא שכעולה מעדותו של דב פירר מטעם פירר (תצהירו סומן ת/2), הרי שבשלב כלשהו הוא דרש מהנתבעים תשלום דמי שכירות שלא בהתאם לאמור בהסכם השכירות, שכן לא היה לו העתק ממנו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 43).

77. חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים בעניין זה עולים בבירור גם ממכתבו של יעקב ברנס מיום מיום 26/6/12 (נספח ג' לנ/4), מכתב אשר היה מוכר לדב פירר (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11/7/16 עמ' 45). (בעניינו של יעקב ברנס הוגשה ביום 19/7/16 הודעה בדבר מצבו הרפואי ומינוי אפוטרופוס לדין).

     

78. ודוק: אינני מתעלמת מטענת התובעת לפיה היה על הנתבעים למנות מורשי חתימה חדשים, תחת אלה שנפטרו ולשלם את דמי השכירות באופן מיידי. עם זאת צירוף כלל הנסיבות, כמפורט לעיל, איננו יכול להוליך למסקנה בדבר ניתוק רצף התשלומים כעניין של קבע, אלא לכל היותר למסקנה כי כתוצאת אי סדרים, אי הבנות וחילוקי דעות, נוצר עיכוב בסדירות התשלומים.

     

79. לא כל שכן כאשר בסופו של עניין שולמו דמי השכירות לפירר, גם אם בדיעבד, וגם אם לשיטת פירר, בחסר.

     

80. תוצאת האמור גם בעניין זה לא קמה כנגד הנתבעים עילת פינוי.

     

81. ודוק: אינני מתעלמת מטענת התובעת לפיה גם בדיעבד שולמו לה דמי השכירות בחסר. עם זאת, גם אם יש ממש בטענה זו, ובעניין זה לא הובאה בפני כל הוכחה שהיא, הרי שאין בה כדי ללמד על ניתוק של קבע ברצף התשלומים.

     

     

    בטרם סיום

     

82. בטרם סיום אני מוצאת לציין כי אמנם המגמה הכללית הינה לפרש בצמצום את חוק הגנת הדייר. מנגד ברי כי יש לבחון כל מקרה לגופו וכי עדיין על התובעת לבסס את עילת תביעתה לפינוי הנתבעים כדיירים מוגנים, בהתאם לחוק ולפסיקה.

     

    יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט נ' הנדל ברע"א 2737/11 גרוס נ' אוסט [פורסם בנבו] (19/2/13), פסקה 5 לפיהם: 

     

    "ער אני לכך שהמגמה הפרשנית הכללית, אותה סקרתי לעיל, היא לצמצם את הפגיעה שמסב חוק הגנת הדייר לבעלי הדירות. ברם, אף אם המטוטלת הפרשנית נוטה לכיוון בעלי הדירות, אין להסיק מכך כי זכות הדיור של הדרים בנכס פסה מן העולם. המגמה – מגמה היא, אך החוק עודנו עומד על תילו...".

     

83. בנסיבות העניין שבפני שמרו הנתבעים על זכויותיהם בבית הכנסת.

     

     

    סוף דבר

     

84. התביעה נדחית על כל רכיביה.

     

85. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. סכום זה ישולם לנתבעים בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

     

    מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

     

    ניתן היום, כ' חשוון תשע"ז, 21 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.