השופטת י. שבח:
ערעור על החלטת וועדת הערעורים (בראשות השופטת בדימוס ז. אגי) מיום 15.10.15 לפיה נדחה ערעורה של המערערת על החלטת קצין התגמולים מיום 6.11.11, לדחות את תביעתה להכיר בה כנכה לפי חוק התגמולים (נכים ושיקום) תשי"ט-1959 בשל מחלת הסוכרת מסוג 1.
האירוע
1.המערערת, ילידת XX.XX.1991, התגייסה לצבא ביום 13.4.2010, ובהיותה סובלת מלקות שמיעה, נקבע לה פרופיל 64. עם גיוסה נשלחה המערערת לטירונות כלל צה"לית, במסגרתה נדרשה, בין היתר, להתאמן בירי. האירוע בגינו עותרת המערערת להכיר בה כנכת צה"ל התרחש במהלך אימון ירי במטווח, שנערך כשבועיים לאחר הגיוס (להלן- האירוע), ותואר על ידי בית משפט קמא כדלקמן:
"המערערת הינה כבדת שמיעה... עדותה של המערערת על הקושי הסובייקטיבי שחוותה במטווח – שמחד הציבו בפניה בצורה תקיפה את הדרישה להשתמש באטמי אוזניים אחרת יבולע לה, מאידך – הקושי שלה לשמוע את הנאמר גם ללא אטמים ובמיוחד כשיש רעש סביבתי... המערערת הבינה שיש חשיבות עליונה לשמוע את הוראות המפקדים ולפעול על פיהם... אך לא הצליחה לשמוע את הנאמר ולכן הוציאה את האטמים ואז זכתה לצעקות וכעס מהמפקד במטווח. המערערת החזירה את האטמים ולא הבינה מה צועקים עליה אך הבינה כי המפקדים כועסים עליה מאד. הסיטואציה הזאת גרמה לה ללחץ נפשי קשה שבא לידי ביטוי מידי כאשר פרצה בבכי היסטרי." (פסקה 14 לפסק הדין)
זמן קצר לאחר האירוע החלה המערערת לחוש צימאון יתר וסבלה מהשתנה דחופה. שלושה ימים לאחר האירוע, וכשבועיים בלבד לאחר גיוסה, התפרצה אצל המערערת מחלת הסוכרת מסוג 1.
פסק הדין
2.בית משפט קמא קיבל את גרסתה של המערערת ,אשר נתמכה גם בעדות חברתה וגם בעדות המפקדת, במלואה, וקבע כי: "אפשר לקבל את עמדת המערערת כי במהלך הטירונות, במטווח בו השתתפה, חוותה אירוע קשה ומלחיץ מהבחינה הסובייקטיבית". חרף זאת, דחה בית המשפט את הערעור משסבר כי "למרות שמתקיים היסוד הסובייקטיבי שדורשת הפסיקה לעניין הסיבתיות המשפטית, לא מתקיים היסוד האובייקטיבי". בית משפט קמא הוסיף וקבע כי "לא קיימת אסכולה רפואית מגובשת לעניין הקשר הסיבתי בין סטרס להתפרצות סוכרת 1"; כי המערערת אף לא עמדה בדרישת מבחן הנסיבות הקונקרטיות מש"אופי הדחק שסבלה המערערת כתוצאה מהצעקות במטווח אינו יכול להיות מסווג כ'אירוע נפשי קשה' ", וכי "מחלת הסוכרת קרוב לוודאי הייתה כבר ממילא על סף התפרצות, אם לא התפרצה ממש, טרם גיוסה", מכיוון שמספר חודשים טרם גיוסה הפחיתה המערערת עשרה ק"ג ממשקלה.
הערעור
3.המערערת לא השלימה עם החלטת הוועדה והגישה את הערעור שלפנינו. לטענתה, משבית משפט קמא קיבל את גרסתה העובדתית במלואה, היה עליו להוסיף ולקבוע כי חצתה אף את משוכת המבחן האובייקטיבי. כן טוענת המערערת לקיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר הסיבתי הרפואי בין אירוע דחק לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1, תוך שהיא נסמכת בטענתה זו על שורת מאמרים רפואיים שהציגה בבית משפט קמא, כמו גם על הספר Textbook of Diabetes 4th edition Richard LG Holt et al. לחילופין נטען כי יש להכיר במחלת הסוכרת בה חלתה ולו מחמת הנסיבות הקונקרטיות בהן פרצה המחלה, ובמיוחד מחמת התפרצותה שלושה ימים לאחר האירוע.
4.המשיבה תומכת בפסק דינה של הוועדה מטעמיו, תוך שהיא מדגישה כי "לא היה דבר חריג בטירונות אותה חוותה המערערת וכי אין המדובר בדחק נפשי יוצא דופן וחריג". בטיעוניה לפנינו אף הוסיפה "זה דבר שיכול היה לקרות אם הייתה הולכת לקניון ומישהו היה צועק" (עמוד 2 שורות 20-21).
דיון והכרעה
5.בית משפט קמא קיבל במלואה את עדות המערערת, שנתמכה, כאמור, בעדות חיילת נוספת ובעדות המפקדת. ניתן אם כך לסכם את עיקרי פרטי האירוע בגינו מתבקשת ההכרה אשר אינם שנויים במחלוקת: המערערת סובלת מלקות שמיעה; מיד לאחר הגיוס נשלחה לטירונות רגילה; המערערת השתתפה במטווח ירי; המערערת נצטוותה להכניס לאוזניה אטמי אוזניים; המערערת הכניסה לאוזניה את אטמי האוזניים ובשל כך לא שמעה את הוראות המפקדים במטווח; המערערת נאלצה להוציא כל פעם את אחד האטמים כשבידה השנייה היא מחזיקה בנשק; כשהוציאה את האטמים על מנת לשמע את פקודות הירי "צעק עליה המפקד בצורה קיצונית"; המערערת ראתה את המפקד "גוער בה מטווח קצר"; המערערת "ראתה את הפנים הכועסות"; "המפקד צעק עליה מקרוב" (פסקה 5 לפסק הדין), אך לא הבינה מה אומרים לה; לאחר המטווח המערערת "פרצה בבכי היסטרי וכל גופה רעד" (פסקה 7 לפסק הדין).
זמן קצר לאחר האירוע החלה המערערת לחוש צימאון יתר וסבלה מהשתנה דחופה.
שלושה ימים לאחר האירוע במטווח, התפרצה אצל המערערת מחלת הסוכרת מסוג 1.
על רקע הנתונים לעיל יש לבחון את סוגיית הקשר הסיבתי המשפטי.
6.ההלכה המנחה בסוגיית הקשר הסיבתי-המשפטי הינה זו שנקבעה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן (להלן- פס"ד אביאן) שם נקבע כי הסיבתיות המשפטית כוללת מבחן משולב: סובייקטיבי-אובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי עוסק ברגישותו המיוחדת של הניזוק, ועניינו בהכרה בעיקרון לפיו על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות, מעין "גולגולת דקה". הרכיב האובייקטיבי מתמקד בקשר שבין האירוע לבין השירות הצבאי, עת נדרש שלא יהיה מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או שגרתי, אלא באירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אחד ממבחני העזר שהוצעו לצורך אפיון האירוע ככזה שקשור לשירות הצבאי הוא "ההשוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים... ודומני כי יש באותה השוואה כדי לספק לנו כלי מלאכה נאות, אכן, לא כלי בלבדי, אף לא בהכרח כלי מכריע- לבחינתו של הקשר הסיבתי" (פסקה 39 לפסק הדין).
7.אין צורך להרבות מלל באשר לקיומו של המבחן הסובייקטיבי, שכן בית משפט קמא קיבל את גרסת המערערת במלואה, עת קבע כי "אפשר לקבל את עמדת המערערת כי במהלך הטירונות, במטווח בו השתתפה, חוותה אירוע קשה ומלחיץ מהבחינה הסובייקטיבית". המערערת צלחה אפוא את המבחן הסובייקטיבי.
המחלוקת מתמקדת במבחן האובייקטיבי, עת לטעמי, ובשונה מקביעת בית משפט קמא, המערערת צלחה גם אותו.
8.בפרשת אביאן אוזכרו בהסכמה דברים שנאמרו קודם לכן בע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(2) 794, בעמ' 796 לפיהם: "אין [החייל תובע התגמולים] חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת השירות היה נתון עקב השירות במצבים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים...".
בדומה לכך, ברע"א 1318/09 מדינת ישראל – קצין התגמולים נ' פלונית (2009), בו הוכר הקשר בין התפרצות מחלת הסכיזופרניה לבין קורותיה של חיילת במסגרת טירונות שעברה, נפסק כי "...העובדה שמדובר במקרה דנן בטירונות אותה עוברות מספר רב של מגויסות מידי שנה, אינה שוללת בהכרח, אפריורית, את קיומו של היסוד האובייקטיבי בהקשר זה. שכיחותו של מצב מסוים אינה הופכת אותו בהכרח לטריוויאלי. יתר על כן, לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, דווקא הטירונות הצבאית בשל ייחודה, עולה בקנה אחד עם המאפיינים של היסוד האובייקטיבי..." (בפסקה 10).
9.קביעתו של בית משפט קמא לפיה "חוויה של פחד מפנים כועסות וצעקות של מפקד בצבא וחוסר יכולת להיענות להוראות- לא עונים להגדרת 'דחק נפשי'", מנתקת את הפחד וחוסר האונים מיתר פרטי האירוע, ומתעלמת מיתר הנסיבות המייחדות אותו, אף אינה עולה בקנה אחד עם הכללים שהובאו לעיל.
ראשית, אין המדובר ב"צעקות" וב"חוסר יכולת להיענות להוראות" גרידא, שלכאורה אינם חורגים משגרת חיים של בגיר, כי אם בכאלו שהתקיימו על רקע מיוחד של אימוני ירי במטווח, עת אין צורך להכביר מילים כי ב"חיים האזרחיים" נערה בת 18 אינה אוחזת ברובה ואינה נדרשת להתאמן בירי במטווח. סיטואציה זו מיוחדת לחיי הצבא, דבר המסווג את האירוע במתחם סוג המקרים הראשון שנמנו בפסק דין אביאן המתבטא ב"אותם המקרים שבהם המיוחדות והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפציעה בחייל המשרת, כך למשל במקום שחייל נפצע בקרב", אשר ביחס אליהם נקבע כי: "הקשר הסיבתי – המשפטי הוא בעל העוצמה הרבה ביותר באותם המקרים".
שנית, המערערת לא הייתה חיילת רגילה. המערערת סבלה מליקוי שמיעה בגינו התקשתה להתאים עצמה לדרישת הבטיחות הבסיסית הנוהגת במטווח הירי ועניינה בהכנסת אטמים לאוזניים. המערערת נקלעה לקונפליקט בלתי אפשרי: מצד אחד- מחמת האטמים שבאוזניה לא הצליחה לשמוע את הוראות הירי, ומצד שני - כשהוציאה את אטמי האוזניים על מנת לשמוע את פקודת הירי, הפרה את פקודה הבטיחות וזכתה לקיתון של צעקות "קיצוניות", כל זאת על רקע תנאים מסוכנים כשלעצמם: מטווח ירי וטירוניות שזה מקרוב באו המתאמנות בירי חי. מיקוד האירוע רק בצעקות שחוותה המערערת מפי מפקדיה ובהן בלבד, חוטא לעיקר.
שלישית, על עוצמת האירוע וחריגותו ניתן ללמוד גם מהעובדה שהמפקדת הישירה של המערערת זכרה את האירוע אף "שבמהלך שירותה הצבאי 'עברו תחתיה' כ- 600 חיילים וחילות בכל שנת שירות", אף מכך שזכרה כי בעקבות האירוע התקיים תחקיר שהיה זכור לה "למרות שמדובר בעשרות רבות של תחקירים שבהם השתתפה". הנה לנו ראיה ניצחת בדבר חריגותו של האירוע גם בהיבט האובייקטיבי.
המערערת צלחה גם המבחן האובייקטיבי.
10.הקשר הסיבתי הרפואי:
דומה שלצורך הכרעה בערעור שלפנינו אין נדרשת הכרעה בטענת המערערת לפיה הוכיחה גם הוכיחה קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר הסיבתי שבין אירוע דחק לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1, שכן גם בהעדרה של אסכולה רפואית, די לה למערערת כי תוכיח קיומו של קשר סיבתי בהסתמך על מבחן הנסיבות הקונקרטיות, שנקבע בע"א 1696/11 יבגני מלישב נ' קצין התגמולים:
"קשר סיבתי כאמור אסור להתקיים במקרים פרטניים ומשכך יש לבחון כל מקרה לגופו. מסקנותיו של פאנל מקצועי זה מתיישבות עם מגמת הפסיקה כאמור לפיה אין בהעדר אסכולה רפואית מוכחת כדי לחסום את דרכו של תובע קונקרטי מלהוכיח קיומו של קשר סיבתי בנסיבותיו הפרטניות".
המערערת צלחה גם משוכה זו.
במסמך "סיכום והמלצות" מיום 28.7.96 שחובר ע"י "הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי" (המוכרת כוועדת רז), נקבע כי "באם החייל עבר אירוע קשה רפואי או נפשי בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת ניתן לייחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת וכן כגורם להאצת תהליך הרס הלבלב. מבלי לפגוע מכלליות האמור לעיל, ובמידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חודשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים".
למסקנה דומה הגיעה גם וועדת מאירוביץ (פרופ' מאירוביץ – יו"ר, ד"ר יורן הגש, פרופ' ירון כהן, ד"ר מנחם רותם) שמונתה לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין מצבי לחץ או דחק נפשי לבין פריצתה של סוכרת מסוג 1, אשר בחוות דעתה מחודש פברואר 2009 קבעה, בין היתר כי למרות ש"בשלב זה (מעבר לנתונים האפידמיולוגים שציינו) לא נמצאה כל הוכחה לקשר סיבתי בין דחק לבין התפתחות סוכרת מטיפוס 1" הרי "... למרות המגבלות קיימות עדויות אפידמיולוגיות לכך שדחק נפשי עלול להקדים ביטוי קליני של סוכרת מסוג 1... לכן קרוב לוודאי שלדחק תרומה אפשרית להופעת המחלה ולהאצת תהליך קיים.... בהערכת מקרים פרטניים יש לקחת בחשבון את אופי הדחק ועוצמתו ואת משך הזמן בין חשיפה לדחק לבין הופעת הסוכרת. כמו כן יש לבחון את הסיכון התאורטי והמעשי לפתח סמ1 על בסיס נתונים משפחתיים ומעבדתיים". (ההדגשות של הח"מ).
כלומר, המבחן מצריך הוכחת שתי דרישות: האחת- אופי הדחק שיהא קשה, והשנייה- משך הזמן שחלף מאז שהתרחש האירוע ועד להתפרצות המחלה, שאינו יכול לחרוג משלושה חודשים.
11.משלעיל קבעתי כי המערערת חוותה אירוע דחק חריג אף מבחינה אובייקטיבית, המתבטא בנתונים המצטברים הבאים: חיילת בת 18.5 מגיעה לראשונה בחייה למטווח ירי; החיילת אינה חיילת רגילה משהיא סובלת מלקות שמיעה; בשל לקות השמיעה שנוסף לה הרעש הסביבתי היא אינה שומעת את ההוראות שניתנות לה; המערערת מודעת לדרישה "התקיפה" להשתמש באטמי אוזניים "אחרת יבולע לה"; היא נשמעת להוראה אך לא מצליחה לשמוע את הפקודות; היא מוציאה את האטמים ואז זוכה לצעקות מהמפקד במטווח; היא מחזירה את האטמים אבל ממראה פניהם של המפקדים היא מבינה שהמפקדים כועסים עליה מאד וצועקים עליה; היא נלחצת ופורצת בבכי היסטרי- יש להוסיף ולקבוע כי האירוע עונה על דרישת הקושי גם לפי מבחני ועדת רז וועדת מאירוביץ.
לכך מתווספת ההתפרצות המידית של המחלה. בעוד שלצורך ההכרה ניתן למתוח את משך הזמן עד לשלושה חודשים, אצל המערערת התפרצה המחלה כבר אחרי שלושה ימים, באופן שלנתון הזמן יש לייחס בעניינה משקל מוגבר ומכריע.
12.לא מקובלת עלי קביעתה הנוספת של הועדה הנכבדה לפיה וכי "מחלת הסוכרת קרוב לוודאי הייתה כבר ממילא על סף התפרצות" רק מכיוון שמספר חודשים טרם גיוסה הפחיתה המערערת עשרה ק"ג ממשקלה. לא זו בלבד שהמערערת נתנה הסבר מניח את הדעת לירידתה במשקל (ניתוח שקדים שעברה וקושי לאכול בתקופת ההחלמה), ולא זו בלבד שנקבע "שלא מצינו ברישומים טרם גיוסה תלונות על סימפטומים נוספים האופייניים למחלת הסוכרת: כמו שתייה מרובה וההשתנה מרובה", סימפטומים שנמצאו אצל המערערת אחרי המטווח, אלא שכפי שפורט בחוות דעת מומחה המערערת, בדיקה דם שנערכה למערערת ארבעה חודשים לפני הגיוס הייתה תקינה.
קביעתה לעיל של הועדה החמירה עם המערערת יתר על המידה, ושלא לצורך.
אציע אם כן לחברי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת הועדה, ולקבוע כי מחלתה של המערערת נגרמה עקב השירות, כן אציע לחייב את המשיב בהוצאות המערערת בסך של 30,000 ₪.
|
|
|
יהודית שבח, שופטת
|
השופט ש. שוחט:
אני מסכים.
|
|
|
שאול שוחט, שופט
|
השופט י. אטדגי:
אני מסכים.
התוצאה
הערעור מתקבל על דעת כלל חברי המותב. החלטת הועדה מבוטלת ונקבע כי מחלתה של המערערת נגרמה עקב השירות. המשיב יישא בהוצאות המערערת ושכר טרחת בא כוחה בסך של 30,000 ₪.
ניתן היום, ה' כסלו תשע"ז, 05 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
יהודית שבח, שופטת
אב"ד
|
|
שאול שוחט, שופט
|
|
יונה אטדגי, שופט
|