ד' ואח' נ' דלווה ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעת שנפלה מעל סולם במהלך עבודתה בניקיון במשק בית.

רקע כללי

1. התובעת ילידת 4/2/1963. ביום 3/1/2010 כאשר התובעת עבדה כעוזרת בית בביתה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), היא נפלה מעל סולם בעת שביקשה לנקות חלונות גבוהים.

    

   הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את אחריותה של הנתבעת.

    

   הנתבעות כופרות באחריות וחולקות על שיעור הנזק.

    

   נסיבות התאונה

2. התובעת תיארה את נסיבות התאונה בסעיפים 3 – 8 בתצהירה כדלקמן:

    

   "3. ביום 03.01.2010 עבדתי בביתה של הגב' עליזה דלווה כעוזרת בית בכפר דניאל. באותו היום התבקשתי ע"י עליזה לנקות בין היתר את חלון ותריס המטבח הנמצאים בגובה רב.

   4. זכור לי שבאותו היום עליזה הייתה עצבנית ומיהרה לצאת מהבית ואני ביקשתי ממנה שלא לנקות את התריס והחלון משום שזה לא היום שבו אני צריכה לנקות אותם וגם משום שחששתי לעשות את זה בזמן שאני לבד בבית, ללא עזרה והשגחה.

   5.עליזה, שמיהרה לצאת מהבית, הלחיצה אותי הניחה את הסולם באזור המטבח ועמדה על כך שבכל זאת אנקה את התריס והחלון הגבוה.

   6.הסכמתי לעשות זאת מחשש לפרנסתי. אדגיש כי לא פעלתי בניגוד להוראותיה של עליזה.

   7.בעת שעליתי על סולם הפלסטיק שהביאה לי עליזה לצורך ביצוע עבודת הניקיון, סולם פלסטיק בן שלושה שלבים למיטב זכרוני, ללא עזרה תמיכה או השגחה מסביב כפי שנעשה בפעמים קודמות שניקיתי, והנחתי את רגלי הימנית על השלב האחרון שבסולם, הסולם זז ואני נפלתי ארצה בחוזקה על צד גופי הימני מגובה של כמטר. (אירוע זה יכונה להלן: "התאונה").

   8.התאונה נגרמה בגלל שגב' עליזה התעקשה שאנקה את התריס והחלון הגבוה בעזרת סולם, הלחיצה אותי לעשות את העבודה, יצאה מהבית והשאירה אותי לעשות זאת לבד וללא עזרה והשגחה."

    

3. במהלך חקירתה חזרה התובעת ותיארה את נסיבות התאונה (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 6 – 11):

   "ש. אנחנו מגיעים ליום התאונה – מה קרה בימו התאונה?

   ת. ביום התאונה הגעתי ביום ראשון והיא אמרה שצריך לנקות את חלון המטבח עם התריס וחשוב לי שתעשי אותו". אמרתי לה שזה לא יום החלונות. היא היתה עצבנית והיא אמרה שבכל זאת היא רוצה שאעשה אותו. היא הביאה את הסולם והיא הביאה אותו, זה היה סולם קטן. בד"כ זה היה סולם גדול, היא כל הזמן תמכה בי. והפעם אמרה שהיא צריכה ללכת לפסיכולוג, ושכשארצה לצאת שאצא דרך החלון עם התריס."

   (ראו גם: עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 3 – 6 ועמ' 24, ש' 21 – 24).

    

   עוד ציינה התובעת במהלך חקירתה כי, היה נהוג לנקות את החלונות כשהנתבעת הייתה נוכחת בבית, והייתה משגיחה על התובעת כשזו הייתה עולה על הסולם ומנקה את החלונות (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 17 – 33; עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 8 – 15).

    

4. בתצהירה ציינה הנתבעת כי, היא הורתה לתובעת במפורש לא להשתמש בסולם; התובעת לקחה את הסולם על דעת עצמה בניגוד להנחיותיה; היא לא היתה בבית בעת התאונה; במועד התאונה היא ביקשה מהתובעת לבצע עבודות ניקיון אשר לא כוללות שימוש בסולם.

    

   במהלך חקירתה אישרה הנתבעת כי התובעת שימשה עובדת שלה בעת התאונה וכי היא נפלה מהסולם (ראו: עמ' 26 לפרוטוקול); עוד ציינה הנתבעת כי לתובעת "היה פחד אימים לעלות על סולם", ולכן היא ביקשה ממנה לנקות את החלון בגובה הרצפה בלבד (ראו: עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 6 – 8).

    

   היא הוסיפה כי, כבר בפעם הראשונה שהיא ראתה את התובעת עולה על סולם ורועדת, היא ביקשה ממנה לא לעלות יותר על הסולם, ומאז התובעת לא עלתה על הסולם אצלה (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 1 – 19).

    

   עוד ציינה הנתבעת במהלך חקירתה כי, עובדת קודמת הייתה עולה על סולמות ומנקה את החלונות (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 28 – 29), ואולם בתקופת עבודתה של התובעת היא, הנתבעת, ניקתה את החלונות שגובהן מגיע ל- 2.4 מ' (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 7 – 8).

    

5. עדותה של התובעת עשתה עלי רושם מהימן ומשכנע; ניתן היה להתרשם כי מדובר באשה פשוטה שביקשה לרצות את המעסיקה שלה על מנת לשמור על מקום עבודתה. לא נראה סביר שהנתבעת ויתרה על ניקוי החלונות על ידי התובעת; מדובר בחלק חשוב של עבודות הניקיון; הנתבעת אישרה כי עובדת קודמת ניקתה את החלונות; לא נראה סביר שהנתבעת בחרה לנקות את החלונות הגבוהים בעצמה, פעולה שהיא לא קלה ולא פשוטה בנסיבות המתוארות על ידי הצדדים, זאת כאשר היא מעסיקה עובדת ניקיון שאמורה לעשות עבודה זו.

    

   בנסיבות אלה, אני מבכר את גרסתה של התובעת, שלפיה היא סיכמה עם הנתבעת שניקוי החלונות יבוצע כשהנתבעת נמצאת בבית, על מנת שתשגיח עליה כשהיא עובדת על סולם, וזאת גם נוכח עדות הנתבעת שלפיה היא הבחינה שהתובעת "מפוחדת ולא יציבה בעת עלייתה על הסולם".

    

   שאלת האחריות

6. דומה כי אין חולק שהנתבעת, בתור מעבידה של התובעת, נושאת בחובת זהירות כלפיה. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יכול לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות או יוצאות דופן. ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ , פד"י מז (3), 225, 229.

    

   חובת זהירות זו כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה, דאגה לקיומה, והדרכת העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ראו: ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פד"י לה (2) 209, בעמ' 211; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב (1) 415).

    

   כמו כן, כוללת חובת הזהירות של המעביד את חובתו לצפות רשלנות, ואפילו פזיזות בביצוע העבודה מצד העובד (ראו: ע"א 211/63 יחזקיאל נ' קלפר, פד"י י"ח(1) 563, 585).

    

7. בענייננו, אומנם יש צדק בטענת הנתבעת שלפיה ברגיל פעולת העלייה על סולם קצר ותקני היא פעולה רגילה וטבעית עבור עובדת ניקיון מנוסה ומקצועית, שאינה אמורה ברגיל להטיל חובת זהירות קונקרטית על בעל הבית שמעסיק את העובדת. ואולם, במקרה דנן מתווסף לתמונת המצב נתון נוסף והוא, שהנתבעת הבחינה והייתה מודעת היטב לכך שהתובעת אינה מיומנת או אינה מסוגלת לעלות על סולם ולעבוד עליו; הנתבעת ציינה זאת המפורש בתצהיר ובעדותה בבית המשפט, ועקב כך, לשיטתה, אף אסרה על התובעת לעלות על סולם כלל.

    

   כאמור, התובעת מסרה כי ביום התאונה הנתבעת ביקשה ממנה לנקות את אזור החלונות הגבוהים ואף הציבה את הסולם במקום זה. כאמור, עדותה של התובעת בעניין זה עשתה עלי רושם מהימן ומשכנע.

    

   מנגד, הנתבעת מסרה כי במועד התאונה היא לא הסבירה לתובעת מה לעשות וסמכה עליה שתעשה את העבודה הרגילה "מה שצריך" (ראו: עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 1 – 12; ש' 30 – 32).

    

   בנסיבות אלה, סבורני כי, הן על פי גרסת התובעת והן על פי גרסת הנתבעת, עולה התרשלות מצד הנתבעת, שכן, גם אם הנתבעת לא נתנה הוראה מפורשת לתובעת לנקות את החלונות הגבוהים, עצם העובדה שהיא ביקשה ממנה לבצע את העבודה כרגיל, מבלי לתת לה כל הנחיה או אזהרה שלא לעלות על סולם ולא לנקות את החלונות הגבוהים, יש בה משום התרשלות מצד הנתבעת, וזאת, נוכח הסכנה הממשית הנשקפת לתובעת מעליה על סולם ועבודה עליו, כפי שתואר על ידי הנתבעת עצמה.

    

   אשם תורם

8. על פי הפסיקה, על המעביד לצפות גם התנהלות רשלנית ובלתי זהירה מצד העובד, ואין בהתנהגות רשלנית כזו של העובד כדי לשלול את אחריותו המלאה של המעביד, למעט במקרים של רשלנות כבדה וממשית מצד העובד (ראו ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פד"י לו (2) 592; ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פד"י נ (3) 433).

    

   הנטייה העולה מהפסיקה היא, שלא להטיל על העובד שנפגע אשם תורם, למעט במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כבד ובולט לעין (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז (3) 225, 229).

    

   בענייננו, ניכר כי התובעת ביקשה לרצות את מעסיקתה – הנתבעת ולבצע את עבודתה בצורה שלמה ומלאה, תוך נטילת סיכון של עבודה על סולם, חרף חוסר המיומנות והמסוגלות שלה לעבוד על סולם.

    

   בנסיבות אלה, סבורני כי אילו היה מדובר במעביד מקצועי רגיל, סביר היה לא להטיל אשם תורם על התובעת; ואולם, בנסיבות הספציפיות של הנתבעת כמעבידה לא עסקית ולא מקצועית בתחום עבודתה של התובעת, לא מתקיים אותו יתרון מובהק של המעסיק הרגיל במאזן הכוחות הטיפוסי שבין עובד ומעביד רגילים; לפיכך, סבורני כי כאשר מציבים את האשמה המוסרית של התובעת אל מול האשמה המוסרית של הנתבעת, סביר להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 30%.

    

   שיעור הפיצויים

   הנכות הרפואית

9. עקב התאונה סבלה התובעת מפריקה קדמית בכתף ימין ושבר בצוואר ירך ימין; ממקום התאונה היא פונתה על ידי אמבולנס לחדר המיון בבית חולים אסף הרופא, שם בוצעה החזרה של הכתף וניתוח בירך שכלל שחזור השבר וקיבוע פנימי על ידי לוחית ובורג.

    

   ביום 11/1/2010 הועברה התובעת למחלקת שיקום, שם שהתה עד ליום 28/1/2010; לאחר מכן היא טופלה באשפוז יום עד ליום 28/4/2010.

    

10. מומחה רפואי מטעם התובעת, פרופ' פנסטרבוש ציין בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות עקבת התאונה בשיעור 15% בירך ו- 12.5% בכתף ימין; כמו כן, המליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי במלואה.

     

    מומחה רפואי מטעם הנתבע, דר' נוף, העריך את נכותה של התובעת בשיעור 10% בגין הפגיעה בירך ימין, ולא נותרה לה נכות בכתף.

     

    מומחה רפואי מטעם בית המשפט, פרופ' מושיוב, ציין בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בכתף, ואולם נותרה לה נכות בשיעור 15% בירך בגין דלדול שרירים, צליעה, הגבלת תנועות מפרק הירך, רגישות בהנעת מפרק הירך וקיצור מזערי; פרופ' מושיוב הצטרף לקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל באשר להפעלת תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי במלואה, וזאת נוכח עבודתה הפיזית של התובעת במשק בית.

     

11. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. ועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובעת נכות בתחום האורתופדיה בשיעור 15% בגין פגיעה בירך; כמו כן, נקבעה לתובעת על ידי ועדת המל"ל נכות פסיכיאטרית בשיעור של 10%, וכן הוחלט על הפעלה מלאה של תקנה 15. סה"כ נכות משוקללת כ 36%.

     

12. בנסיבות העניין, סבורני כי יש לאמץ את הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט פרופ' מושיוב, שהצדדים לא ביקשו להשיג עליה, ולהעמיד את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עקב התאונה על 15%.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות

13. ערב התאונה עבדה התובעת כעוזרת במספר משקי בית. לטענתה, היא השתכרה בממוצע סך של כ- 9,000 ₪ בחודש. התובעת פירטה בתצהירה את משקי הבית בהם היא עבדה, אולם לא צירפה אסמכתאות להכנסותיה מעבודות אלה.

     

    בנסיבות אלה, סבורני כי סביר להעמיד את בסיס השכר של התובעת על פי השכר המדווח למל"ל בסך של 6,937 ₪ בחודש, צמוד להיום סך של כ- 7,500 ₪ במעוגל.

     

14. לדברי התובעת, בעקבות התאונה היא לא היתה מסוגלת לעבוד במשך שנתיים; בשנת 2003 היא החלה לעבוד כמטפלת בילדה בשכר של 2,400 ₪; לאחר מכן, היא עבדה בצהרון בשכר של כ- 1,700 ₪ בחודש.

     

    וועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובעת נכויות זמניות בשיעור 100% למשך כ-3 חודשים; בשיעור 70% במשך כ- 5 חודשים; ובשיעור 50% במשך כ-4 חודשים.

     

15. בנסיבות העניין סבורני כי סביר לפסוק לתובעת פיצויים בגין העבר כדלקמן: במשך 14 חודשים מיום התאונה, שבהם התובעת סבלה מנכות משמעותית, שסביר להניח שבעקבותיה היא לא היתה מסוגלת לבצע כל עבודה פיזית, הפסד שכר מלא בסך 7,500 ₪, סה"כ 104,000 ₪ במעוגל.

     

    לאחר מכן, החל מחודש מרץ 2011 ועד היום: סביר להעריך את הפסדי השכר של התובעת על פי נכות תפקודית בשיער 30%, וזאת לנוכח מהות פגיעתה של התובעת, אופי עבודתה הפיזית, והירידה בפועל בהכנסתה, סה"כ 155,300 ₪ במעוגל .

     

    סה"כ פיצויים בגין הפסדי שכר בעבר 259,300 ₪.

     

    אשר לעתיד – יש לפסוק לתובעת סך של 295,000 ₪ במעוגל, המשקף חישוב אקטוארי לפי שכר של כ- 7,500 ₪, נכות תפקודית בשיעור 30%, ומקדם היוון מתאים עד גיל 67.

     

    הפסד זכויות סוציאליות ופנסיה

16. יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 66,500 ₪ במעוגל, המשקף 12% מהפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות.

     

    כאב וסבל

17. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת והנכות שנגרמה לה בעקבותיה, סביר לפסוק לה פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 80,000 ₪.

     

    הוצאות ועזרת הזולת

18. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת ולנכויות הזמניות המשמעותיות שנגרמו לה, סביר לפסוק לה פיצוי בגין הוצאות ועזרת הזולת סכום גלובלי של 30,000 ₪.

     

    ניכויי המל"ל

19. כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה. על פי חוות דעת אקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת, סה"כ התגמולים שהתובעת קיבלה ותקבל בגין התאונה מגיעים לסך של 420,000 ש"ח במעוגל. סכום זה יש לנכות מהפיצוי.

     

     

     

     

     

    סוף דבר

20. לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים כדלקמן:

    א. הפסדי שכר לעבר259,300 ₪

    ב. גריעה מכושר השתכרות 295,000 ₪

    ג. הפסדי פנסיה66,500 ₪

    ד. נזק לא ממוני80,000 ₪

    ה. הוצאות ועזרת הזולת30,000 ₪

    730,800 ₪

    -

    בניכוי אשם תורם-30% (219,000)₪

    511,800 ₪

    בניכוי תגמולי מל"ל(420,000)₪

    91,800 ₪

     

    לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות משפט. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

     

     

    ניתן היום, ז' כסלו תשע"ז, 07 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.