שאלת מודעות התובעת לויתורה על חלקה בזכויות הפנסיה שצבר הנתבע

האם התובעת ויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה שצבר הנתבע, מקום בו לא התייחסו הצדדים במפורש בהסכם הגירושין עליו חתמו (בשנת 2005) לזכויות אלו?

1. פסק הדין להלן יעסוק בתביעה לאיזון משאבים שהגישה התובעת כנגד הנתבע (תמ"ש 19556-02-13), ובתביעה שכנגד לדמי שימוש ראויים שהגיש הנתבע כנגד התובעת (תמ"ש 33095-10-13).

רקע וטענות הצדדים:

2. התובעת והנתבע נישאו זה לזו ביום 1.1.1983, והתגרשו זה מזו ביום 15.8.05.
3. לצדדים שלושה ילדים משותפים: ע' כבת 31 כיום, י', כבן 30 כיום, הסובל מאוטיזם ושוהה בהוסטל וש', כבת 23 כיום.
4. התובעת עבדה ב**** משנת 1996 ועד לשנת 2009, כיום היא עובדת במועצת ******. הנתבע שירת בצה"ל משנת 1979 (משנת 1982 בשירות קבע) ועד שנת 2001, אז השתחרר בדרגת סגן אלוף. לאחר שחרורו עבר הנתבע כ-6 שנים בחברה פרטית וכיום הוא עובד כמורה בתיכון.
5. לצדדים היה בית משותף במושב ח' ששימש למגוריהם עד לגירושין (להלן: "בית הצדדים").
6. עובר לגירושין חתמו הצדדים על הסכם שהוגדר כ"חוזה לפירוק שותפות", אשר אושר על ידי בית הדין הרבני בנתניה ביום 10.8.05 (להלן: "הסכם הגירושין").
7. במסגרת ההסכם נקבע כי התובעת תמשיך להתגורר בבית הצדדים עד שימלאו לבתם של הצדדים, ש', 21 שנים. כשיגיע מועד זה יחליטו הצדדים במשותף אם וכאשר יימכר הבית (ס' 1 להסכם). עוד הוסכם כי הנתבע יעביר לתובעת סך של 3,000 ₪ בכל חודש עבור תשלומים שוטפים לתחזוקת הבית, סך שהוגדר כתחליף לתשלום מזונות (ס' 3 להסכם). הודגש כי הסך האמור אינו כולל את ההוצאות הכרוכות בטיפול בבנם של הצדדים י', וכי הנתבע מתחייב להסדיר את התשלום המיועד להוסטל בו יגור הבן (ס' 4).
8. נוסף על כך, בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני לשם אישור הסכם הגירושין נכתב כי:

"פרט למפורט בהסכם הנ"ל, אין כל תביעות זה כנגד זה לרבות הכתובה".

9. הצדדים אינם חלוקים באשר לכך שבהסכם הגירושין לא נזכר במפורש ויתורה של התובעת על זכויות הפנסיה שצבר הנתבע.
10. לקראת המועד בו ימלאו לבת ש' 21 שנים (שהינו 19.8.2013) הגישה התובעת את תביעתה.
11. במסגרת הראיות שנשמעו בהליכים אלו העידו הצדדים בעצמם ובנוסף העיד מטעמו של הנתבע חתנם של הנתבעים, עוה"ד ע' מ', שסייע לצדדים בניסוח ההסכם.
12. לטענת התובעת, מאז החתימה על הסכם הגירושין הצדדים הסכימו כי במקום התשלום בסך של 3,000 ₪ לחודש ישלם הנתבע לתובעת תשלומי ארנונה, כבלים, טלפון ואינטרנט. עוד הוסכם שהתובעת תשכיר את שתי יחידות הדיור הצמודות לבית הצדדים ותקבל לידיה את דמי השכירות בסך של כ-4,500 ₪ עד 5,000 ₪ לחודש - זאת במקום לקבל את חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע. לטענתה, הוסכם כי לאחר שיימכר הבית ישלם הנתבע לתובעת את חלקה בזכויות הפנסיה הצבורות.

התובעת טענה כי מאחר והסכם הגירושין שותק בעניין זכויות הפנסיה של הנתבע, ובהתאם לדין, זכאית התובעת לאיזון משאבים ולקבלת חלקה היחסי בזכויות הנתבע.

בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה כי נטל הראייה להוכיח ויתור שלה על זכויותיה שבדין מוטל על הנתבע וכי הנתבע לא הרים נטל זה. הודגש כי מדובר בזכויות בשווי של 1,200,000 ₪ למצער וכי אין סכום כזה ניתן ל"ויתור מכללא" או על דרך של הסדר שלילי. גם מפאת הצדק וההגינות לא תיתכן תוצאה כזו לפיה ישללו מהתובעת זכויות המגיעות לה על פי דין.

13. לטענת הנתבע, הסכם הגירושין היה הסדר ממצה וסופי. בפסק הדין שאישר את ההסכם נקבע במפורש כי פרט למפורט בהסכם אין לצדדים כל תביעות זה כנגד זה.

לטענת הנתבע בסיכומיו עלה מן העדויות בבירור כי התובעת הייתה מודעה לזכותה בפנסיה והיא ויתרה על זכות זו באופן מודע ומתוך גמירות דעת, וזאת כנגד זכויות אחרות שקיבלה בהסכם הגירושין כגון מזונות, מגורים בבית עד הגיע הבת הקטנה לגיל 21 ועוד. הנתבע טען כי בדיקת ההיגיון הכלכלי של ההסכם מלמדת כי מדובר בהסכם הוגן ואין בוויתור של התובעת על חלקה בפנסיה משום קיפוח.

הנתבע הוסיף וטען לשיהוי מצד התובעת בהגשת התביעה המעיד על ויתורה על זכויות הפנסיה של הנתבע. יתרה מכך, נטען כי הוא שינה את מצבו לרעה מתוך הסתמכות על הסכם הגירושין. 

14. דיון והכרעה
15. כאמור, במקרה דנן, השאלה העיקרית העומדת להכרעה הינה האם התובעת ויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע. אין חולק כי ויתור מפורש אינו מצוין במסגרת ההסכם שנערך בין הצדדים, אך יש לברר האם, כטענת הנתבע, התובעת ויתרה על חלקה בזכויות אלה בעת עריכת ההסכם.
16. בהתאם לפסיקת בית המשפט, על בן זוג הטוען לויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית מוטל נטל ראייתי להוכיח שאכן בן הזוג האחר ידע אודות הזכות המגיעה לו וויתר עליה באופן מודע ומתוך גמירות דעת (ר' בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול [נבו, 21.12.06]; כב' השופט דרורי בבע"מ (י-ם) 222/08 ש' א' נ' ש' ד' [פורסם בנבו], 2.2.2010).
17. יתכנו מקרים בהם על אף שלא צוין במסגרת ההסכם ויתור מפורש, יתרשם בית המשפט, על בסיס ראיות ועדויות שיובאו בפניו כי בן זוג ויתר על זכויותיו (ר' למשל: בע"מ 3610/12 פלונית נ' פלוני [נבו, 10.6.12).
18. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם בפניי, בפרט מעדותו של עוה"ד מוראד, חתנם של הצדדים, שערך עבורם את ההסכם, השתכנעתי כי התובעת ויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה במסגרת הסכמות הצדדים, ועל כן היא אינה זכאית לדרוש את חלקה היום.
19. ראשית יש לציין כי עדותה של התובעת הייתה לא עקבית, והיא מסרה גרסאות שונות באשר לשאלה האם ידעה על זכויותיה על פי הדין לחלק בזכויות הפנסיה של הנתבע בעת עריכת ההסכם.
20. בתחילה טענה התובעת כי היה "הסכם שותק" בין הצדדים:

 "השכירויות הולכות אליי, הפנסיה אליו, השכירויות היה משהו כמו 5,500 ₪. לא דיברנו על זה, הוא לא ביקש את זה. אני נשארתי עם השכירויות הוא עם הפנסיה. סמכתי בהסכם על השכירויות . היה הסכם ביניהם שאני נשארת עם הזה, עם השכירויות, ושאנחנו מוכרים את הבית, ושאני לא מקבלת את הפנסיה בתקופה הזו". (ר' עמ' 19, ש' 17-21).

21. לטענתה, הדבר לא נרשם בהסכם בגלל המצב הכללי בו הייתה כתוצאה מהגירושין, והדיכאון בו הייתה שרויה. לפי גרסה זו, התובעת למעשה ידעה על זכאותה לחלק בזכויות הפנסיה של הנתבע, והוסכם כי היא מקבלת את דמי השכירות של שתי יחידות הדיור חלף קבלת חלקה בכספי הפנסיה. טענה זו אינה מתיישבת עם עדותה של התובעת בהמשך, לפיה, כלל לא חשבה על זכאותה בכספי הפנסיה של הנתבע, וכלל לא הייתה מודעת לזכאות זו.
22. בהמשך עדותה העידה התובעת כי "לא עלה לי בראש הקטע של הפנסיה, מודה. היחסים היו טובים בינינו, בקטע הכלכלי לא ירדנו לפרטים. בתקופה ההיא, בכלל לא חשבתי על נושא הפנסיה" (ר' עמ' 19 ,ש' 27-29). כשנשאלה על כך טענה כי לא ידעה אודות זכאותה לכספי הפנסיה וכי החתן שערך את ההסכם לא אמר לה שהיא זכאית לכספים אלו (עמ' 20, ש' 3-6).
23. בהמשך עדותה סתרה בשנית את הגרסה הראשונה בדבר ההסכמות כי תקבל את השכירויות בתמורה לזכאותה בכספי הפנסיה של הנתבע וטענה כי לא חשבה כלל במשך אותם שנים על זכאותה בכספי הפנסיה. לטענתה, נושא הפנסיה עלה לראשונה רק לקראת מכירת הבית, אז שמעה מחברותיה וחבריה שהתגרשו כי ניתן לתבוע את מחצית הפנסיה של בן הזוג (ר' עמ' 21, ש' 1-3).
24. אל מול הסתירות בעדותה של התובעת, באשר לשאלה האם בעת החתימה על ההסכם ידעה על זכאותה לחלק מכספי הפנסיה של הנתבע אם לאו, עומדת עדותו הברורה של עוה"ד מ'.
25. עוה"ד ע' מ', חתנם של הצדדים, ערך את ההסכם עבור הצדדים לבקשתם כאשר היה בשנתו הראשונה ללימודי המשפטים.
26. עוה"ד מ' הצהיר כי לפסיכולוג בשם ג' היה תפקיד מכריע בגיבוש ההסכמות בין הצדדים. על פי עדותו של עו"ד מ' הצדדים הגיעו להסכמות אחרי שקיימו פגישות עם ג', התובעת פירטה לו את ההסכמות והוא עזר לנסחם להסכם (ר' דיון ההוכחות בעמ' 35, ש' 8-13). לדבריו, הוא הסביר לתובעת את זכויותיה בכל הנוגע לחלקה בזכויות הפנסיה שצבר הנתבע, אך היה לה חשוב יותר להסדיר את יתר הדברים שנקבעו בהסכם ומעבר לכך לא דרשה דבר.

כך לדבריו:

"ש. הסברת לע' שמגיע לה פנסיה.

ת. נכון. כשע' העבירה לי את הנתונים, היא אמרה לי מה חשוב לה, היא אמרה לי שחשוב לי שש' יסדיר את עניין ההוסטל של י', שיסכים למזונות שהיא דרשה ושייתן לה לגור בבית, והיא לא רוצה ממנו יותר שום דבר. אמרתי, ע', יש את עניין הפנסיה, חזרתי על זה, אני חוזר שחזרתי על זה יותר מפעם אחת. היא אמרה לי, אם הדברים האלה מוסדרים מבחינתי סיימתי" ( עמ' 32, ש' 26-30; ר' גם בעמ' 33, ש' 3-10 ובעמ' 34, ש' 17-18). 

27. עדות עוה"ד מ' נמצאה מהימנה בעיניי. מעדותו עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי התובעת ידעה אודות חלקה בזכויותיו הפנסיה של הנתבע, המגיעות לה על פי דין, אך גמרה בדעתה להסתפק בהסכמות אליהם הגיעו הצדדים וויתרה באופן מודע על חלקה בזכויות הפנסיה.
28. בניגוד לטענת התובעת, לא התרשמתי כי עדותו של עוה"ד מ' ניתנה על מנת לרצות את חמו, הנתבע. התרשמתי כי עדותו אמינה וכנה, וכי הינה משקפת את נסיבות עריכת ההסכם ואת מהלך הדברים כפי שתוארו על ידו. עדותו של עוה"ד בעלת משקל משמעותי ויש בה כדי להרים את נטל הראייה להוכחת טענת הנתבע בדבר ויתורה של התובעת על חלקה בזכויות הפנסיה שלו.
29. לצד עדותו של עוה"ד מ', עומדת גם עדותו של הנתבע עצמו. הנתבע הצהיר באופן חד משמעי כי התובעת ויתרה על הפנסיה במסגרת המו"מ שניהלו ביניהם:

"... היא ויתרה על הפנסיה מיד עם כתיבת ההסכם. היא ויתרה על הפנסיה. אמרתי לה שכל מה שהיא מקבלת, זה בתמורה לוויתור על הפנסיה, ואז היא אמרה, לא אכפת לי מהפנסיה, אני לא רוצה לגרום זעזוע לילדים, אני רוצה להמשיך לגור בח', רוצה להמשיך לנהוג את האוטו החדש שהוא קנה לי, אני אקבל 3,000 ₪ מזונות, אני מוותרת על הפנסיה" (ר' עמ' 27, ש' 6-9).

עוד הצהיר הנתבע כי כאשר הצדדים התייצבו בפני בית הדין הרבני נשאלו ע"י אחד הדיינים מה לגבי הפנסיה והאם יש להם טענות נוספות, והם הצהירו בפניו כי אין להם יותר דרישות זה כלפי זו (ר' עמ' 27, ש' 13-26). עדותו של הנתבע בעניין זה הייתה מהימנה בעייני והיא אף מתיישבת עם הדברים שצוינו בפירוש ע"י בית הדין הרבני.

30. כאמור לעיל, מעדותם של הצדדים ושל עוה"ד מ' עלה בבירור כי הפסיכולוג ג' סייע להם לגבש את ההסכמות. הפסיכולוג לא הוזמן לעדות ע"י מי מהצדדים, אך נחה דעתי כי הנתבע עשה מאמצים להביאו לעדות, שלא צלחו, ואין בכך כדי לשמש לחובתו. מכל מקום, די בעדותו האמינה של עוה"ד מ', העומדת מול עדותה הלא עקבית של התובעת, ובנוסף בעדותו של הנתבע עצמו, בכדי לבסס את המסקנה בדבר ידיעתה של התובעת אודות חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע וויתורה של התובעת על זכויות אלה.
31. מסקנה זו מבוססת אף על ההיגיון הכללי של ההסכם, ממנו ניתן להסיק כי התובעת ידעה וויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע. התובעת קיבלה זכות מגורים בבית הצדדים עד שימלאו לבתם הקטינה של הצדדים 21, קרי מגורים למשך כ- 8 שנים. זכות המגורים כללה גם קבלת דמי השכרת יחידות הדיור בבית הצדדים, בסך של כ-5,000 ₪ לחודש. התובעת קיבלה לרשותה את הרכב, והנתבע התחייב לשאת בהוצאות הבית בסך של 3,000 ₪ לחודש. נוסף על כך, הנתבע התחייב לשאת במלוא ההוצאות הנדרשות עבור הבן האוטיסט של הצדדים, כולל עבור מגוריו העתידיים. איני סבור כי התובעת והנתבע ערכו התחשבנות מדויקת ומדוקדקת, אלא השתכנעתי שההסכמות היו מבוססות על יחסיהם הטובים ונתנו מענה לצרכיה של התובעת באשר למגוריה בשנים הקרובות, ובכך שיינתן טיפול לבנה (ר' עדות התובעת עצמה בדיון ההוכחות בעמ' 26,ש' 1-4, עדות הנתבע בעמ' 27, ש' 6-9 וכן עדותו של עוה"ד מ' בעמ' 34, ש' 27-29).
32. מעבר לדרוש, סבורני כי היה מקום לדחות את התביעה גם מפאת השיהוי הרב שחלף מאז מועד החתימה על ההסכם. יתרה מזו, יתכן כי אף חלה התיישנות, אך הנתבע לא טען טענה זו. כאמור, הצדדים התגרשו וחתמו על הסכם הגירושין בשנת 2005. מאז מועד החתימה על ההסכם התובעת לא עתרה ולא פנתה לנתבע לשם קבלת חלקה בכספי הפנסיה המגיעים לו. טענתה כי הייתה "הסכמה בפועל" כי דמי השכירויות נותרים בידיה חלף חלקה בכספי הפנסיה, ולכן המתינה עד למכירת הבית, לא הוכחה בפניי ולא התרשמתי כי היא נכונה. במהלך שנים אלו הסתמך הנתבע על הסכם הגירושין ופעל על פיו. הנתבע אפשר לתובעת להתגורר בבית המשותף עד שמלאו לבתם המשותפת 21 ושילם לתובעת תשלומים שונים (ר' ס' 24-26 לסיכומי הנתבע). הנתבע אף התגורר בדירה שכורה צנועה במהלך אותם שנים בהמתנה למועד קבלת זכויותיו בבית (ר' עמ' 24, ש' 13-15).
33. לאור האמור, ולאחר שהשתכנעתי כי התובעת ידעה על זכאותה לקבלת חלק בכספי הפנסיה של הנתבע, אך ויתרה על זכות זו במסגרת הסכם הגירושין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
34. טרם סיום, יצוין כי הנתבע הגיש תביעה שכנגד לקבלת דמי שימוש ראויים, בגין התקופה שהתובעת גרה בבית הצדדים לאחר שמלאו לבתם המשותפת 21 שנים, מיום 19.8.13. התביעה הוגשה בחודש אוקטובר 2013. בהתאם להסכם שנערך בין הצדדים ביום 24.6.14 ואושר על ידי בית המשפט הנתבע רכש את זכויותיה של התובעת בבית הצדדים.

בהתחשב בתקופה הקצרה בה התגוררה הנתבעת שכנגד בבית הצדדים לאחר שמלאו לבת המשותפת 21 שנים, ומאחר שהתובע שכנגד לא התייחס לתביעתו במסגרת החקירות ואף לא בסיכומיו, ניתן להסיק כי התובע שכנגד זנח את תביעתו זו. לאור האמור, הריני מורה על דחיית התביעה שכנגד. 

35. לאור תוצאת ההליך ולפנים משורת הדין, הריני מחייב את התובעת בהוצאות מופחתות בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.
36. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.

ניתן היום,  ז' כסלו תשע"ז, 07 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.