ע.ר. ואח' נ' א' ואח'

לפניי תביעת נזיקין שעניינה תאונת דרכים שאירעה בין האופנוע בו נהג תובע 1 (להלן: "התובע"), לבין האוטובוס בו נהג נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר היה מבוטח על ידי נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). לנהיגתו של התובע באופנוע לא היה כיסוי ביטוחי, ולכן הוא הגיש את התביעה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובע הסביר בתצהירו, כי הוא שכח לחדש את ביטוח החובה שהיה בתוקף עד שלושה שבועות לפני אירוע התאונה, ולכן הוא לא היה מבוטח (סעיף 10 לתצהיר התובע). אני מקבל את הסברו של התובע אשר לא נסתר על ידי הנתבעים, ומכאן שיש לדחות את טענת הנתבעים כי דין התביעה להידחות בשל "ייחוד עילה" (סעיף 8(א) לחוק הפלת"ד).

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ובעקבות הכרה זו הגיש המל"ל נגד הנתבעים תובענה נפרדת (ת.א. 9557-08-12), אותה הוא ביקש לאחד עם תובענה זו. בהחלטתי מיום 21.1.13 נעתרתי לבקשה, ועל כן הדיון בשתי התביעות התקיים במאוחד. ככל שמדובר בשאלת האחריות ובשאלת הנזק, הצטרף המל"ל לטענות התובע. ואולם בצד זאת, בכל הנוגע למישור היחסים שבין המל"ל לבין הנתבעת, ישנה מחלוקת בשאלת תחולת ההסכם רב השנים על התאונה מושא התביעה. מדובר במחלוקת עקרונית, אשר היבטים שלה הם נושא לדיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. לאחר חילופי דברים שהתקיימו ואשר אין צורך לפרט אותם כאן, קבעתי בהחלטתי מיום 5.5.16, כי פסק דין זה מסיים את הדיון בשאלת האחריות והנזק ביחס לשתי התביעות, ולאחר מכן הדיון יפוצל כך שהתביעה שהגיש המל"ל תמשיך להתברר בכל הנוגע למחלוקות הקיימות בין המל"ל לבין הנתבעת בלבד.

שאלת האחריות

התאונה אירעה ביום 21.8.05 בסמוך לשעה 10:30, עת נהג התובע באופנוע בכביש 443 מכיוון מזרח (ירושלים) לכיוון מערב (תל אביב). באותה עת נהג הנתבע באוטובוס בכיוון הנגדי, ממערב למזרח. מחוז חפצו של הנתבע, שהסיע נוסעים באוטובוס, היה הישוב נאות קדומים הנמצא מצפון לכביש 443. הנתבע הגיע לצומת בו הייתה פנייה שמאלה לכביש המוביל לישוב נאות קדומים. לאחר עצירה של כעשרים שניות הנתבע החל בנסיעה ופנה שמאלה תוך שהוא חוצה את מסלול הנסיעה הנגדי. בשלב זה הגיע התובע כשהוא נוסע במסלול הנגדי, והתנגש בדלת הימנית קדמית של האוטובוס אשר חסם את דרכו.

מדובר בכביש בין עירוני, ואין חולק על כך שלתובע הייתה זכות קדימה וכי הנתבע לא היה רשאי לפנות שמאלה ולהיכנס למסלול הנסיעה בו נסע התובע, אלא לאחר שהנתבע ווידא כי מסלול זה פנוי וכי הוא יכול לחצות את המסלול בבטחה. מטעם זה, אין חולק על כך שיש ליחס לנתבע אחריות לאירוע התאונה. ואכן, הנתבע הועמד לדין פלילי והורשע בהתאם להודאתו. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, האם הנתבע הוא האחראי היחיד לאירוע התאונה, או שמא יש לייחס גם לתובע אחריות לאירוע התאונה (ר' דברי ב"כ הנתבעים בעמ' 1 לפרוטוקול, וכן הצהרת ב"כ הנתבעים והחלטת בית המשפט בעמ' 84 לפרוטוקול). התובע טוען, כי הנתבע הוא האחראי היחיד לאירוע התאונה, ואין לייחס לו כל "אשם תורם". מנגד טוענים הנתבעים, "כי חלקו של התובע משמעותי ביותר, ואלמלא היה נוהג במהירות אדירה, תוך שהוא מגיח מבין מכוניות בצומת בו שדה הראייה מוגבל, התאונה היתה נמנעת לחלוטין, ולחילופין, כי אשמו התורם של התובע גבוה מאד ועולה על 50%" (סיכומי הנתבעים, עמ' 2 רישא).

התובע לא זכר את נסיבות אירוע התאונה ולכן הוא לא היה יכול לתרום לבירור המחלוקת שבין הצדדים. בירורה של מחלוקת זו נעשה באמצעות הראיות הבאות: גרסתו של הנתבע כפי שנמסרה בחקירתו במשטרה, בתצהיר העדות הראשית, ובעדותו בבית המשפט; גרסתה של עדת ראיה, גב' שרית דולברג, שנסעה במסלול הנסיעה בו נסע התובע; ממצאי מכשיר טכוגרף שהיה מותקן באוטובוס; דו"ח בוחן תנועה שהגיע לזירת האירוע ותיק החקירה המשטרתי; חוות דעת של מומחה מטעם התובע, מר משה בן עזרי; חוות דעת של מומחה מטעם הנתבעים, מר יצחק עמיאל; וחוות דעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, מר יעקב נצר.

מהירות הנסיעה המותרת בכביש בו נסעו הצדדים הייתה 90 קמ"ש. ממצאי מכשיר הטכוגרף מראים - ועל כך אין חולק - שכאשר הנתבע הגיע לצומת על מנת לפנות שמאלה, הוא עצר את האוטובוס והיה במצב של עצירה מוחלטת במשך כעשרים שניות. לאחר מכן החל הנתבע בנסיעה. תחילה הוא נסע מספר מטרים קדימה, בנסיעה ישרה, ולאחר מכן הוא החל בפנייה שמאלה. כפי שצוין, אין חולק על כך שלתובע הייתה זכות קדימה, ולכן השאלה הנשאלת היא, האם הנתבע הבחין בתובע או היה יכול להבחין בו לפני שהחל בנסיעה לתוך הצומת, ולחלופין - האם הנתבע היה יכול להבחין בתובע ולבלום את האוטובוס כאשר הוא כבר היה מצוי בתוך הצומת. הנתבעים משיבים על שאלות אלה בשלילה, וטענתם היא כאמור שהתובע נסע "במהירות אדירה תוך שהוא מגיח מבין מכוניות בצומת בו שדה הראייה מוגבל".

בתצהיר העדות הראשית של הנתבע נטען על ידו, כי הוא נכנס לצומת רק לאחר שראה כי הכביש פנוי (סעיף ג' לתצהיר). בעדותו בבית המשפט אמר הנתבע: "לא ראיתי אותו לאורך כל הדרך. פתאום הרגשתי 'בום'" (עמ' 87 ש' 25). ובהמשך אמר הנתבע: "היה פנוי לגמרי. ברגע שהמכוניות עברו הכביש היה ריק ואז פניתי שמאלה. גם אם אני הייתי מחכה שם 20 שנה התאונה הזאת יכולה לקרות" (עמ' 89 ש' 1-2).

אלא שכפי שציין ב"כ התובע בסיכומיו, גרסתו של הנתבע לגבי נסיבות אירוע התאונה לא הייתה אחידה. ב"כ התובע היפנה להודעה שנגבתה מהנתבע ביום אירוע התאונה (כשעה לאחר התאונה), בה מסר הנתבע "שלל גרסאות", כלשון ב"כ התובע. בין היתר מפנה ב"כ התובע לכך, שכאשר הנתבע נשאל היכן היה התובע כאשר הנתבע הבחין בו לראשונה, אמר הנתבע: "הוא היה בנתיב הנגדי רחוק ממני ואני הערכתי שאני יכול לעבור בקלות בלי שום בעיה" (הודעה מיום 21.8.05 בשעה 11:30). ב"כ התובע מפנה לעובדה שהנתבע סירב לחתום על ההודעות שנגבו ממנו על ידי המשטרה, וכי גב' דולברג, אשר אל עדותה אתייחס בהמשך מסרה, כי הנתבע אמר לה בזירת האירוע, "שאם אומר למשטרה מה שראיתי הוא ידאג לטפל בי" (דברי גב' דולברג בהודעה ללא תאריך).

העולה מן האמור הוא, שאינני סבור כי ניתן לתת משקל רב לגרסתו של הנתבע. וגם אם יש מקום לתת לה משקל, הרי שיש לתת משקל לגרסה הראשונה בה אישר הנתבע כי ראה את התובע, דבר אשר יש בו דווקא כדי להחמיר עם הנתבע.

ובאשר לחוות דעת המומחים מטעם הצדדים - חוות דעת המומחה מטעם התובע, מר משה בן עזרי, הייתה "... כי הגורם לתאונה הוא אי מן זכות קדימה מצד נהג האוטובוס שנכנס לצומת וחסם את דרכו של האופנוע וזאת מבלי שהייתה לרוכב האופנוע רשלנות תורמת להתרחשות התאונה שהרי הוא נסע כחוק ולא היה יכול למנוע את התאונה בשום אופן" (עמ' 12 רישא לחוות הדעת). מנגד סבור המומחה מטעם הנתבעים, מר יצחק עמיאל, "... שרוכב האופנוע נהג באופן מואץ לעבר הצומת כשהוא מתעלם מתנועת האוטובוס הנראית היטב לעין החוצה את הצומת" (סעיף 11 לחוות הדעת). מר עמיאל הוסיף ואמר בחוות דעתו: "מניסיוני הרב בשחזור תאונות דרכים, ידועה לי היטב, התנהגות רוכבי האופנועים והקטנועים, הנעים בכבישי הארץ, בהתנהגות פזיזה וקלת ראש בעוקפם שיירות כלי רכב, בנסיעתם בין שיירות כלי, בנסיעתם על שולי הדרך, בביצוע סטיות מרובות מנתיב לנתיב כשכלי רכב נעים מצידיהם, ובחצייתם קווי הפרדה רצופים" (סעיף 13 לחוות הדעת). המסקנה אליה הגיע מר עמיאל בחוות הדעת שהגיש היא, "כי יש לחלק את האחריות בתיק זה באופן שווה וכל צד ישא ב-50% מהאחריות המשותפת לאירוע התאונה" (סעיף 18 לחוות הדעת).

על רקע המחלוקת בין העדים המומחים, ולאחר שאלה נחקרו בבית המשפט, מצאתי לנכון למנות כמומחה מטעם בית המשפט את מר יעקב נצר. המסקנה אליה הגיע מר נצר בחוות דעתו היא, כי "נהג האוטובוס ביצע עברת תעבורה שכתוצאה ממנה נגרמה התאונה עם רוכב האופנוע – אי מתן זכות קדימה". מר נצר הוסיף ואמר, כי "לרוכב האופנוע לא עמד זמן ומרחק מספיק כדי למנוע את התאונה בזמן הדחק והמלכוד שנוצר ע"י נהג האוטובוס בתחום הצומת" (פרק המסקנות – עמ' 12 לחוות הדעת). מר נצר נחקר בבית המשפט על חוות דעתו והוא נותר בדעתו כי לתובע "לא היה לו מרחק וזמן למנוע את התאונה" (ישיבה מיום 30.11.15, עמ' 94, שורות 23-24). אקדים ואומר כבר עכשיו, כי לא ראיתי מקום שלא לקבל את חוות הדעת של מר נצר, ואני מחליט לאמצה.

לדידי, הראיה המשמעותית ביותר לצורך קביעת ממצאים באשר לנסיבות אירוע התאונה, היא עדותה של גב' דולברג. עדות זו מהווה נדבך חשוב בחוות דעתו של מר נצר, וזאת בצד נתונים פיזיקאליים נוסחאות מתמטיות וממצאים שנמצאו בזירת התאונה.

לדברי גב' דולברג, ביום האירוע היא נסעה בכביש 443 ממזרח למערב, במסלול בו נסע התובע. הכביש היה עמוס בתנועת כלי רכב. האופנוע בו נהג התובע היה במרחק של כ-100 מטר לפניה, והשניים נסעו אחד אחרי השני במשך זמן שאותו העדה העריכה כ-3-4 דקות. גב' דולברג ציינה בעדותה כי היא זוכרת את תיק הגב שהתובע נשא על גבו בזמן הנסיעה. גב' דולברג העריכה שהיא נסעה במהירות של 70-80 קמ"ש וכך גם התובע. לטענתה, כאשר הם התקרבו לצומת נאות קדומים האוטובוס "חתך" את נתיב נסיעתם ורצה "לגנוב את הצומת". האופנוע עליו רכב התובע התנגש באוטובוס והתובע נפל על הרצפה. "עצרתי בצד הדרך מיד וראיתי שהוא לא זז והתקשרתי למשטרה. במקביל, צעקתי לנהג וצעקתי לו 'מה עשית' והוא ירד מהאוטובוס ואמר לי 'תיזהרי, אם תדברי יש לך עסק איתי'" (עמ' 66 שורות 17-18). בתשובה לשאלות שנשאלה, גב' דולברג שללה את הטענה שהאופנוע נסע בשוליים. היא גם שללה את הטענה שהאופנוע פרץ מתוך שיירה שלמה של כלי רכב.

אני סבור כי יש לתת אמון בגרסתה של גב' דולברג. אמנם כן, גב' דולברג מסרה בעדותה כי האוטובוס נכנס לתוך הצומת בלי לעצור, ברצף, דבר שאינו מתיישב עם ממצאי מכשיר הטכוגרף, מהם עולה כי בעת שהנתבע הגיע לצומת הוא עצר עצירה מוחלטת למשך כעשרים שניות בטרם החל בנסיעה אל תוך הצומת. הסבר אחד לכך הוא, שגב' דולברג הבחינה באוטובוס לראשונה בעת שהוא החל בנסיעה ישרה לאחר שהיה במצב עצירה במשך כעשרים שניות בטרם החל בפניה שמאלה. הסבר זה מתיישב עם דבריו של מר נצר שאמר, כי כיוון שאורכו של אוטובוס הוא 12 מ' הוא לא יכול לפנות מיד שמאלה, כי אז הגלגל האחורי שלו יעלה על המדרכה, ולכן עליו לנסוע בתחילה ישר ורק אז לפנות שמאלה (ישיבה מיום 30.11.16 עמ' 86, שורות 26-27). אפשרות אחרת היא, שגב' דולברג, אשר העידה על התאונה קרוב ל-10 שנים לאחר התרחשותה, לא זכרה את פרטי הדברים וטעתה בכך שאמרה כי הנתבע נכנס לצומת בנסיעה רציפה.

גם אם גב' דולברג טעתה בנקודה זו, אני סבור כי יש לתת משקל רב לעדות שמסרה ואשר ממנה עולה, כי התובע נהג במהירות סבירה; בצורה מתונה; לא על השוליים; ולא הגיח במהירות מתוך קבוצה של כלי רכב, כנטען על ידי הנתבעים. יש לציין, שגרסתה של גב' דולברג היא גרסה עקבית. במזכר שנכתב על ידי איש משטרה ביום אירוע התאונה על אודות שיחה טלפונית שהוא קיים עם גב' דולברג נרשם, כי העדה מסרה שהתובע נסע "במהירות סבירה כ-80 קמ"ש האופנוע לא נסע מהר". גם בהודעה שנרשמה מאוחר יותר נכתב "... לציין כי נהג האופנוע לא נסע במהירות". מר עמיאל ציין בחוות דעתו, כי ניסיונו מלמד אותו שנהגי אופנועים וקטנועים נוהגים בצורה מסוכנת. אפשר שיש כאלה הנוהגים בצורה מסוכנת, ואולם עדותה של גב' דולברג מעלה, שלא כך היה במקרה שלפנינו.

עניין נוסף שניתן ללמוד עליו מעדותה של גב' דולברג הוא, הרושם הברור שהיה לה לגבי השאלה "מי אשם בתאונה". גב' דולברג היא נהגת ותיקה, ולהתרשמותה המידית, הספונטאנית, והברורה לגבי נסיבות אירוע התאונה, יש לתת משקל. לא למותר לציין, כי ב"כ הנתבעים לא ביקשו ממנה להתייחס לאפשרות שיש לייחס לתובע מידה מסוימת של אחריות להתרחשות התאונה.

כפי שצוין, טענת הנתבעים היא, שהתובע נסע "במהירות אדירה תוך שהוא מגיח מבין מכוניות בצומת בו שדה הראייה מוגבל". הטענה כי התובע נסע "במהירות אדירה" נסתרת על ידי עדותה של גב' דולברג. הטענה כי שדה הראייה היה מוגבל לא זכתה לתמיכה מהמומחה שמונה על ידי בית המשפט. בהסתמך על עדותה של גב' דולברג ועל הנתונים שהיו לפניו, הגיע מר נצר למסקנה, שאין ליחס לתובע אחריות לאירוע התאונה. כאמור, לא ראיתי מקום שלא לקבל מסקנה זו. עניין לנו בניסיון להתחקות אחר מה שארע במהלך שניות בודדות, שלא לומר שברירי שניה, ומטבע הדברים שלא ניתן להגיע לקביעות נחרצות. ואולם לענייננו, די בכך שהמסקנה אליה הגיע המומחה עומדת במבחן "מאזן ההסתברויות". אמנם כן, הצומת בו אירעה התאונה הוא צומת מסוכן, וזמן מה לאחר התאונה הצומת נחסם, כך שכיום הבאים מכיוון מערב אינם יכולים לפנות שמאלה לכיוון הישוב נאות קדומים. עם זאת, העובדה שמדובר בצומת מסוכן אינה אומרת שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. מהראיות וחוות הדעת עולה, כי ניתן היה למנוע אותה אלמלא נהיגתו הרשלנית של הנתבע. העולה מכל האמור הוא, שאני קובע כי יש לייחס לנתבע את מלוא האחריות לאירוע התאונה, ואין לייחס לתובע "אשם תורם".

הנזק

במועד אירוע התאונה היה התובע כבן 24, רווק. כיום הוא נשוי ואב לשתי בנות. כתוצאה מהפגיעה בתאונה סבל התובע מפגיעה רב מערכתית, ובכלל זה פגיעה מוחית חמורה, לצד פגיעות נוספות. מזירת התאונה הועבר התובע לבית חולים שיבא כשהוא מחוסר הכרה. לאחר מכן שהה באשפוז למשך כחמישה חודשים וחצי, ובהמשך טופל במסגרת של אשפוז יום במהלך תקופה של כ-14 חודשים נוספים.

האירוע הוכר כ"תאונת עבודה" על ידי המוסד לביטוח לאומי, ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 69% על ידי האגף לנכות מעבודה במוסד לביטוח לאומי.

הנכות הרפואית:

התובע הגיש מטעמו חוות דעת רפואיות בתחומים נוירוכירורגיה, פסיכיאטריה, רפואה פנימית, אורתופדיה, כירורגיית פה ולסת ורפואת העיניים. הנתבעים גם הם הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם בתחומים נוירוכירורגיה, פסיכיאטריה, אף אוזן גרון, אורתופדיה, רפואת שיניים ורפואת העיניים.

הצדדים הגיעו להסכמה בדבר שיעורן של חלק מהנכויות שנותרו לתובע בעקבות התאונה. כך הוסכם בין הצדדים להעמיד את נכותו של התובע בתחום העיניים בשיעור של 40% בגין פגיעה בשדה הראייה ועוד 15% בגין פזילה; בתחום אף אוזן גרון הוסכם על נכות בשיעור של 5% בעקבות ירידה בשמיעה; בתחום האורתופדי נכות בשיעור של 5% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי; נכות בתחום הרפואה הפנימית בשיעור של 10% בגין אובדן טחול ו-5% בגין צלקות; בתחום רפואת השיניים, הוסכם על מיצוע הנכויות שנקבעו על ידי מומחי הצדדים – 3% שנקבעו על ידי מומחה הנתבעת ו-10.225% שנקבעו על ידי מומחה התובע – מה שמעמיד את הנכות בתחום זה על 6.6% בגין רגישות יתר בלסת התחתונה מצד שמאל.

לצד זאת, בין הצדדים התגלעו מחלוקות ביחס לנכויות התובע בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. בהסכמת הצדדים, מונו מומחים בתחומים אלה מטעם בית המשפט. ד"ר דורסט, המומחית שמונתה בתחום הפסיכיאטרי, העריכה את נכותו של התובע בשיעור של 30% בגין הפרעת אישיות אורגנית שגרמה לירידה בתפקוד. פרופ' בן חור, המומחה שמונה בתחום הנוירולוגי, העריך את נכותו של התובע כמורכבת מארבע סעיפים שונים: נכות בשיעור של 10% בגין שיתוק בעין ימין, שחופפת לנכות שנקבעה על ידי רופא העיניים; נכות נוספת שחופפת לנכות שנקבעה על ידי רופא העיניים, בשיעור של 20% בגין המיאנופסיה ימנית; נכות שעומדת בפני עצמה ואינה חופפת לקביעות המומחים בתחומים האחרים, בשיעור של 20% בגין סימני צד והפרעות קוארדינציה מהן סובל התובע; ונכות בשיעור של 50% בגין פגיעה קוגניטיבית שחופפת, לשיטתו, למרכיב הקוגניטיבי בנכות בתחום הפסיכיאטרי.

בין הצדדים והמומחים עצמם התגלעה מחלוקת בשאלה האם יש חפיפה בין הנכות בתחום הפסיכיאטרי, לבין הנכות בשיעור של 50% בגין הפגיעה הקוגניטיבית שנקבעה בתחום הנוירולוגי. המחלוקת שהתגלעה היא בשאלה האם קיימת חפיפה בין נכויות אלה, ואם כן, באיזה שיעור.

פרופ' בן חור, בקביעתו נכות בשיעור של 50% בגין פגיעה קוגניטיבית, העריך בחוות דעתו כי נזק זה חופף לנכות הקוגניטיבית שתיקבע בתחום הנפשי. מנגד, ד"ר דורסט קבעה בחוות דעתה, ואח"כ בשנית במענה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליה מטעם התובע, כי הנכות שנקבעה על ידה אינה חופפת לנכות בתחום הנוירולוגי, אלא עומדת בפני עצמה. מומחים אלה זומנו להעיד בפני בית המשפט.

פרופ' בן חור, בעדותו לפני בית המשפט, מסר כי לשיטתו הנכות שנקבעה על ידי ד"ר דורסט חופפת באופן מלא לנכות שנקבעה על ידו בגין הפגיעה הקוגניטיבית (עמ' 62, ש' 25-26). מאידך, ד"ר דורסט בעדותה, עמדה על האבחנה בין סוגי הנכויות, ומסרה כי לא מדובר בנכויות חופפות, אלא מצטברות. בהמשך סייגה כי יכול ומקצת הנכות שנקבעה חופפת לנכות אליה התייחס פרופ' בן חור (עמ' 74, ש' 4-9).

בחינה של חוות הדעת של המומחים מעלה, כי חלק מהתלונות או הממצאים עליהם התבססו המומחים בקביעותיהם הם דומים. התסמינים בגינם נקבעו הנכויות על ידי המומחים, חופפים בחלקם בין חוות הדעת. כך למשל מתאר פרופ' בן חור כי התובע סובל מפגיעה בזכרון, התנתקות מסיטואציות בהן נמצא, העדר רגש, חשיבה מקובעת, שגיאות כתיב, אינו מצליח לקרוא או לראות סרטים, סובל ממחשבות אובססיביות, תנועות לא רצוניות, בעיה בריכוז, חוסר תיאום בין היד למוח, ועוד. תסמינים אלה תוארו גם בחוות דעתה של ד"ר דורסט ובגינם היא קבעה לתובע אחוזי נכות. עם זאת, ד"ר דורסט ציינה גם תסמינים נוספים מהם סובל התובע, אליהם לא התייחס פרופ' בן חור בחוות דעתו. כך למשל היא התייחסה לכך שהתובע סובל מחוסר בטחון עצמי, בעיה בהתמצאות, בעיות בשינה, חוסר תקשורת עם הסביבה, העדר כוחות ועייפות.

יוצא, אם כן, כי ישנה חפיפה מסוימת בין שתי חוות הדעת, וישנה נכות נפשית מסוימת שאינה חופפת לנכות הנוירולוגית בגין פגיעה קוגניטיבית. בחוות הדעת ובעדויות המומחים אין נתונים אשר בהסתמך עליהם ניתן לקבוע בצורה מדויקת מהו החלק החופף ומהו החלק שאינו חופף. בנסיבות אלה לא נותר אלא להעריך ולקבוע, כי החלק החופף בין הנכות הנפשית לנכות הנוירולוגית הוא בשיעור של מחצית מהנכות הנפשית אותה העריכה ד"ר דורסט בחוות דעתה. כלומר, לצד הנכות הנוירולוגית שנקבעה על ידי פרופ' בן חור בחוות דעתו, לתובע יש נכות נפשית בשיעור של 15% בגין הפרעת אישיות אורגנית שאינה חופפת לנכותו הנוירולוגית.

סיכום הדברים הוא, שלנוכח הסכמות הצדדים והקביעות שקבעתי באשר לנכויות הנוירולוגיות והפסיכיאטרית, שיעור הנכות הרפואית המשוקללת של התובע הוא 86%.

נכות תפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

הנכות הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה גבוהה, וחלק ניכר מהנכויות שנקבעו הן נכויות תפקודיות שמשפיעות על יכולתו להשתכר בתחומים מגוונים ולחזור לחיים נורמטיביים. פרופ' בן חור נשאל מה סוג העבודות שהתובע יכול לבצע, וזו הייתה תשובתו:

"ת. קשה יהיה לו לעשות עבודה שכרוכה במצבים משתנים, שדורשת שיקול דעת, החלטה אופרטיבית תוך כדי משימה. אלה דברים שיהיה לו קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי להתמודד איתם. לכן, אני רואה אותו עובד בעבודות טכניות ועבודות שלא דורשות ממנו להפעיל הרבה שיקול דעת. זה בחלק עצמו. אני חושב שהוא יזדקק גם למסגרת שמבינה את הקשיים שלו ותהיה סלחנית במידה והוא טועה ולא מצליח להתמיד כמו עובד טוב או מושלם. אלה המגבלות העיקריות" (עמ' 63, ש' 12-18).

בצד דברים אלה, ככל שמדובר בשאלת יכולותיו של התובע ותפקודו, יש להביא בחשבון כי התובע נישא במהלך השנים שלאחר התאונה, הוא הביא ילדים, הוא נוהג, והוא עובד הגם שבמסגרת מוגנת ומצומצמת. התובע מועסק כיום כמנקה, במסגרת עבודה פשוטה ומצומצמת בהיקף השעות (כ-3 שעות מדי יום), כשהמעסיקים של התובע מודעים ומפגינים רגישות כלפי מגבלותיו. בנוסף, המומחים הרפואיים, ד"ר דורסט ופרופ' בן חור, בעדויותיהם הסכימו כי התובע נדרש למסגרת של עבודה מוגנת או השמה נתמכת, במקום שיגלה רגישות לצרכים ולמגבלות שלו, בעבודות פשוטות וטכניות בלבד (עמ' 63, ש' 14-18; עמ' 82, ש' 14).

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות הצריכות לעניין זה, החלטתי להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על שיעור של 75%.

בסיס השכר:

התובע טוען, כי יש להעמיד את בסיס השכר לעבר ולעתיד על השכר הממוצע במשק, וזאת לאור עברו התעסוקתי, גילו הצעיר במועד התאונה וניסיונותיו להשביח את שכרו טרם לתאונה. הנתבעים טוענים מאידך, כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע לעבר על סכום של 4,750 ₪, ולעתיד על סכום של 6,000 ₪, וזאת לנוכח העובדה שהתובע לא עשה את מירב המאמצים לחזור לשוק העבודה ולהקטין את נזקו, לטענתם.

התובע, שהיה בן 24 במועד התאונה, השלים 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה, ושירת שירות מלא בצה"ל. בסמוך לאחר שחרורו מצה"ל, החל התובע לעבוד במרחצאות "חמי יואב" שם עבד במשך כשנה וחצי. בתחילה עבד כאחראי תפעול לינה כפרית, ובהמשך מונה לראש צוות תפעול במקום. לאחר מכן, בעקבות הצעת עבודה שקיבל, התחיל התובע ביום 1.7.04 לעבוד בכפר נופש "אלמוגן" שבקיבוץ אלמוג. בסוף חודש יולי 2005 עזב התובע את עבודתו ב"אלמוגן" עקב הצעת עבודה שקיבל לעבוד בתל אביב. התאונה אירעה כשהתובע היה בדרכו לעבודה החדשה בתל אביב, בה החל לעבוד כשבוע לפני התאונה.

שכרו הממוצע של התובע בתקופת עבודתו ב"אלמוגן" עמד על כ-5,250 ₪, כעולה מהנתונים המצטברים בתלושי השכר שהציג התובע עבור תקופה זו. סכום זה, בהצמדה לשכר הממוצע במשק, שווה ערך לסכום של כ- 7,000 ₪ כיום. בהקשר לעבודה זו יש לציין, שכעולה מתצהירו של התובע, בעבודתו ב"אלמוגן" הוא קיבל הטבות נוספות מלבד שכרו, דוגמת ארוחות חינם בחדר האוכל של הקיבוץ ולינה בקיבוץ על חשבון המעביד. על כן, החלטתי להעמיד את בסיס השכר ביחס להפסדי העבר עד לסוף שנת 2010 על 7,000 ₪ לחודש.

החל משנת 2011, לנוכח העובדה שאני סבור כי התובע היה מצליח להשביח את שכרו במהלך שנים אלה אלמלא אירוע התאונה, החלטתי להעמיד את בסיס השכר של התובע על בסיס השכר שייקבע לעתיד. באשר לעתיד, לנוכח נתוני השתכרותו של התובע טרם לתאונה, ולנוכח העובדה כי במועד התאונה התובע היה צעיר בן 24 בלבד, שעתידו לפניו, ושעבד ברצף ממועד שחרורו ועד לתאונה, מצאתי לנכון להעמיד את בסיס השכר לעתיד בשיעור של השכר הממוצע במשק, היינו 9,635 ₪ לחודש.

הפסדי שכר וזכויות סוציאליות לעבר:

התובע לא עבד לאחר התאונה משך למעלה משנתיים, כשבשנת 2008 החל התובע לעבוד במסגרת של עבודה מוגנת, כחלק מההליך השיקומי שעבר. התובע בתצהירו מתאר כי בשנת 2008 עבד בקונדיטוריה בשם "חלב ודבש" בעבודה שיקומית וכי הרוויח בממוצע 984 ₪ בחודש. בהמשך מתאר התובע כי עבד בעבודה שיקומית בחנות צעצועים, והרוויח כמה מאות שקלים לחודש. בתלושים שצורפו לתחשיב הנזק של התובע עולה כי בשנת 2008, בעבודתו בקונדיטוריה, הרוויח כ-1,000 ₪ בחודש.

בשנת 2012 החל התובע לעבוד בעבודות ניקיון עבור חברת "א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ". בעבודה זו השתכר בממוצע כ-1,400 ₪ לחודש (בניכוי החזרי נסיעות). החל משנת 2013, הוסיף לעבודה זו עבודה נוספת עבור חברת "ר.א.פ. שירותי ניקיון בע"מ". סה"כ, השתכרותו הממוצעת בשתי העבודות יחד בשנה זו עמדה על כ-2,000 ₪ בחודש, בניכוי החזרי נסיעות.

לנוכח כל האמור מצאתי לנכון לחלק את הפיצוי עבור הפסדי שכר בעבר לשתי תקופות: הראשונה, ממועד אירוע התאונה ועד ליום 1.1.08, תקופה בה התובע היה מאושפז באופן מלא או חלקי והיה מצוי בהליך טיפולי ושיקומי אינטנסיבי; והשנייה, החל מיום 1.1.08 ועד היום, ואשר ביחס אליה יש לפסוק לתובע פיצוי לפי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות כפי שנקבע על ידי לעיל.

הפיצוי עבור התקופה הראשונה, תקופה בת 28 חודשים, בהם נגרם לתובע הפסד שכר חודשי מלא בגובה של 7,000 ₪ לחודש, יעמוד על סכום של 196,000 ₪.

בחישוב הפסדי השכר בעבר בתקופה השנייה, הפיצוי יחושב לפי הנכות התפקודית שנקבעה (75%) במכפלת בסיס השכר, לנוכח מצבו התפקודי של התובע בעקבות התאונה. תקופה זו מחושבת לפי שני בסיסי שכר שונים, כפי שקבעתי מעלה, עד סוף שנת 2010 והחל משנת 2011. הפיצוי עד סוף שנת 2010 עומד סכום של 189,000 ₪ וסכום הפיצוי החל משנת 2011 ועד היום עומד 513,063 ₪. סך הפיצוי בגין הפסד השתכרות לתקופה השנייה עומד על 702,063 ₪.

עבור התקופה השנייה, התובע זכאי גם להפסדים בגין הפרשות לפנסיה החל מיום 1.1.08 בהתאם לשיעור ההפרשות שנקבע בכל שנה. סכום זה, בחישוב מדורג על פני השנים בהתאם לאחוזי ההפרשה המתחייבים, עומד על 58,335 ₪.

הפסדי שכר וזכויות סוציאליות לעתיד:

הפסד השכר של התובע עד לגיל 67, לפי שכר ממוצע במשק שנקבע, נכות תפקודית בשיעור של 75% עומד על סכום של 1,760,004 ₪.

לכך יש להוסיף את הפרשות המעביד עבור פנסיה על פי הקבוע בצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' טוויג, סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (31.7.14)[פורסם בנבו], וכן ראו ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר., סעיף 27 לפסק דינה של כב' השופטת י' וילנר, (31.12.13)[פורסם בנבו]). שיעורי ההפרשות הקבועים בצו ההרחבה עודכנו לאחרונה, בתיקון שהוחל מחודש יולי 2016 ומעמיד את הפרשות המעביד על שיעור של 12.25% מהשכר. לכן, בחישוב הפסדי הפנסיה לעתיד בהתאם לתיקון זה, יש להעמיד את הפסדי התובע על שיעור של 12.25% מהפסד השכר לעתיד שנגרם לו, היינו 215,600 ₪.

עזרת הזולת:

את הפיצוי בגין רכיב זה מצאתי לנכון לחלק לתקופות, בהתאם למצבו הרפואי והתפקודי של התובע והעזרה שנדרשה עבורו בתקופות השונות.

התקופה הראשונה היא התקופה בה התובע שהה באשפוז מלא, היינו מיום התאונה 21.8.05 ועד ליום 2.2.06, סה"כ תקופה בת חמישה וחצי חודשים. כעולה מעדויות הורי התובע, לאחר התאונה הם סעדו את התובע, שהיה במצב קשה, באופן מלא, ושהו לצד מיטתו כל שעות היום. הפיצוי בגין תקופה זו יעמוד על 4,500 ₪ לחודש, סה"כ 24,750 ₪.

התקופה השנייה היא תקופת אשפוז היום. התובע טופל במסגרת של אשפוז יום משך תקופה של שנה וחודשיים, עד לאפריל 2007. במהלך תקופה זו התובע נדרש להגיע ל-131 ימי טיפול. בכל יום, כעולה מעדויות הורי התובע, אביו הסיע אותו לבית החולים וליווה אותו. לפי חישוב של 150 ₪ עבור כל יום טיפול, התובע זכאי לפיצוי של 19,650 ₪ בגין עזרת הזולת בתקופה זו. בנוסף, בתקופה זה נדרש התובע לעזרת הזולת גם בימים בהם לא נדרש לטיפול המסגרת של אשפוז יום. לפי חישוב של 5 שעות שבועיות (40 ₪ לשעה), התובע זכאי לפיצוי בסך של 12,000 ₪.

התקופה השלישית היא מסיומו של הטיפול במסגרת של אשפוז יום ועד היום. כעולה מעדויות המומחים שהעידו לפניי, התובע נדרש לעזרת הזולת גם בחיי היום-יום. הוא אינו מסוגל לנהל את עצמו ונדרש ליד מכוונת ועוזרת. אין ספק, כי אשתו והוריו מהווים דמויות משמעויות בחייו שמנחות ועוזרות לו בניהול חייו. על כן, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין תקופה זו משך כ-9.5 שנים לפי חישוב של 5 שעות עזרה שבועיות, עם ריבית מאמצע התקופה, סכום שעומד על כ- 112,000 ₪.

באשר לעתיד. בגין עזרת הזולת בעתיד, ומאותם הטעמים שעליהם עמדתי לעיל ביחס לתקופה הארוכה שעברה מאז התאונה, נדמה שאותם שיקולים רלוונטיים גם לעתידו, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין עזרה בהיקף של 5 שעות שבועיות, בחישוב מהוון עד לסוף תוחלת חיים צפויה לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. סה"כ 250,000 ₪.

הוצאות נסיעה ולינה:

במהלך שהותו של התובע באשפוז, נדרשו הורי התובע לנסיעות על בסיס יומי ממקום מגוריהם במושב אדורה לבית חולים תל השומר, כשהמרחק לכל כיוון הוא כ-90 ק"מ. לטענתם, לעיתים נסיעות אלה בוצעו פעמיים ביום. בנוסף, בחלק מתקופה זו נדרשו ההורים לשכור דירה באזור בית החולים. בגין הוצאה זו צירף התובע קבלות בסכום של כ-7,000 ₪. בגין הוצאות אלה ביחד, אני פוסק פיצוי בסכום של 30,000 ₪.

כאמור, לאחר שחרורו מאשפוז הועבר התובע לטיפול במסגרת של אשפוז יום. תקופה זו, שהתפרשה על פני כשנה וחודשיים, הגיע התובע ל-131 ימי טיפולים במחלקת שיקום בתל השומר, כשהוא מלווה באביו שהסיעו ברכב המשפחתי. בגין תקופה זו אני פוסק פיצוי של 20,000 ₪.

באשר ליתרת התקופה עד היום ולעתיד, התובע טוען כי הוא נדרש להוצאות נסיעה מרובות נוכח נכויותיו והטיפולים הרבים להם נדרש בעקבות זאת. כן טוען התובע כי הוא נדרש לשימוש מוגבר ברכב לאור העובדה שאינו יציב ונוטה ליפול. לנוכח האמור מצאתי לנכון לפסוק באופן גלובלי לעבר, החל מסיום טיפול במסגרת אשפוז יום, ולעתיד, סכום כולל של 50,000 ₪.

מסכומים אלה יש לנכות את ההחזרים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין נסיעות, בסכום כולל של כ-13,000 ₪. על כן, הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה יעמוד על 87,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונלוות

התובע צירף לתצהירים מטעמו חשבוניות בגין טיפולי שיניים (חשבונית ע"ס 7,222 ₪) חשבוניות וקבלות על הוצאות לשני אופטומטריסטים ורופא עיניים (כ - 10,000 ₪, בניכוי עלות חוות הדעת שהוגשה עם כתב התביעה). לכך מוסיף התובע כי ההוצאות העתידיות בגין טיפולי שיניים, כממוצע בין המומחים מטעם הצדדים בתחום רפואת השיניים, עומדות על כ-20,000 ₪ (בהיוון). הנתבעים מאידך טוענים כי בהיות התאונה תאונת עבודה, הוצאות אלה אמורות להיות מכוסות על ידי קופת החולים, וכי התובע לא הציג אישורים שלא כך הדבר.

בהקשר זה מקובלות עלי טענות הנתבעים. התובע נדרש להראות שלא קיבל החזרים בגין הוצאות אלה, ואולם, אני סבור שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הוצאות עודפות על אלו שיכוסו על ידי המוסד לביטוח לאומי ובמסגרת סל הבריאות, אותו אני מעמיד על סכום של 30,000 ₪.

כאב וסבל:

התובע עותר לפיצוי בסכום של 800,000 ₪ בגין ראש נזק זה. לטענתו, נוכח גילו הצעיר בזמן התאונה, הפגיעה הקשה והפער בין האדם הפעיל והנמרץ שהיה טרם לתאונה, לחייו בנכותו כיום יש משום סבל רב. הנתבעים טוענים מאידך כי יש לפצות את התובע לפי נוסחת החישוב שחלה בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, תשל"ה-1975. לשיטת הנתבעים אין מקום לפצות את התובע בשיעורים המקובלים בתביעות נזיקיות רגילות, על מנת שהעדר הכיסוי הביטוחי לא יהיה בגדר פרס כספי לנוהג ללא ביטוח. על כן, הם מעמידים את שיעור הפיצוי על 200,000 ₪.

אין בידי לקבל את טענות הנתבעים. שאלה זו הועלתה בפסיקה בעבר, ונקבעה ההלכה כי מקום שנפגע בתאונת דרכים אינו זכאי להגיש את תביעתו לפי חוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הוא רשאי להגיש את תביעתו לפי פקודת הנזיקין, ואין להגביל את גובה הפיצוי שיפסק לזה הקבוע בחוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל, סעיפים 17-18 לפסק דינו של כבוד השופט א' ריבלין (22.2.11) [פורסם בנבו]).

לנוכח האמור לעיל, ולאור גילו הצעיר של התובע ונכויותיו הקשות, אני סבור שיש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סכום של 500,000 ₪.

סיכום הפיצוי בראשי הנזק השונים:

ניכויים:

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע קיבל ומקבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלת נכות חודשית בעקבות נכותו כתוצאה מהתאונה. אין חולק על כך שיש להפחית סכומים אלה מגובה הפיצוי.

כפי שצוין בתחילת הדברים, המוסד לביטוח לאומי הגיש ביום 6.8.12 תביעת שיבוב בגין התאונה כנגד הנתבעים (ת"א 9557-08-12). בכתב התביעה מיום 12.9.12 העמיד המוסד לביטוח לאומי את סך התשלומים ששילם וישלם לתובע על סכום של 1,197,593 ₪. סכום זה חושב תוך התחשבות ברכיבים הבאים: דמי פגיעה, קצבת נכות מעבודה, קצבת שיקום וקצבת נכות מהוונת.

הנתבעים הגישו ביום 13.9.12 מכתב מאקטואר מטעמם, מר גד שפירא. במכתב זה התייחס האקטואר לדרישת התשלום של המוסד לביטוח לאומי לנתבעים וכתב כי בשערוך נעשתה טעות לרעת הנתבעים, וכי סכום הדרישה הכולל של המוסד לביטוח לאומי מהנתבעים צריך לעמוד על 1,150,256 ₪. יוצא אפוא, כי הפער בין דרישת המוסד לביטוח לאומי לעמדת הנתבעים עומד על 47,337 ₪.

לנוכח האמור, מצאתי לנכון להעמיד את סכום הניכויים שיש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע על ממוצע בין דרישת המוסד לביטוח לאומי לסכום הנטען על ידי הנתבעים. כלומר, 1,173,924 ₪ נכון ליום 12.9.12 (מועד הגשת כתב התביעה של המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעת השיבוב). סכום זה, כשהוא מוצמד להיום, ואותו יש לנכות מהפיצוי שנפסק לתובע, עומד על 1,192,549 ₪.

סוף דבר:

הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 2,764,853 ₪.

לסכום זה יתוסף שכ"ט עורך דין (אשר הבסיס לחישובו הוא שיעור של 20% כמקובל) בסכום כולל של 552,970 ₪. כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות התובע, לרבות אגרת בית משפט, עלות חוות דעת המומחים מטעמו וחלקו בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט, מר יעקב נצר.

סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 ימים שאם לא כן הוא יישא ריבית והצמדה מיום פסק הדין.

כאמור תביעת המוסד לביטוח לאומי בת.א. 9557-08-12 תמשיך להתברר בכל הנוגע למחלוקות הקיימות בין המוסד לביטוח לאומי לבין הנתבעת בלבד. ב"כ הצדדים מתבקשים לעדכן את בית המשפט על אודות ההליך בבית המשפט העליון בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ז, 11 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.