נקבע כי רשת האופנה "רנואר" חבה בעילת גניבת עין כלפי מעצב אופנה בתל אביב

תביעה שעילותיה גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת זכות יוצרים ופגיעה במוניטין של התובע.

תמצית העובדות

1. התובע, גדי אלימלך, מעצב אופנה, בעל סטודיו לעיצוב אופנה "סטודיו גדי אלימלך" / "Studio Gadi Elimelech", ברח' הר סיני 1, תל אביב יפו.

            בסטודיו  זה, מעוצבים, על-ידי המעצב וצוותו, בכמויות מוגבלות, בגדים ייחודיים, תוך עיצובם וייצורם עד לכדי מוצר מוגמר (ר' סע' 8, 10 ו-17 לתצהירו מיום 17/1/16, של התובע).

2. הנתבעת, רנואר אופנה ייצור ושיווק (1993) בע"מ, הינה חברת אופנה מוכרת, המשווקת פרטי ביגוד שונים, בסניפים רבים ברחבי ישראל.

רקע עובדתי דיוני

3. במהלך שנת 2014, התברר לתובע (סע' 9 ו-24 לתצהירו), כי הנתבעת, מוכרת עותקים מזויפים כלשונו, של שמלה ייחודית, אותה השיק בשנת 2013.

העתקים מזויפים אלה, משווקים, כך נטען, בסניפיה של הנתבעת ברחבי הארץ.

התובע, פנה ביום 11/6/14 אל הנתבעת במכתב, בו דרש כי תחדל לאלתר מייצור והפצת השמלה, וכן דרישות נוספות (נספח ה' לכתב התביעה, סע' 30). הנתבעת, השיבה למכתב התובע ביום 23/6/14. במכתבה, הכחישה הנתבעת מכל וכל את טענות התובע ודחתה אותן (נספח ו' לכתב התביעה, סע' 12).

ביום 25/6/14 פנה התובע במכתב נוסף אל ב"כ הנתבעת. הנתבעת לא השיבה למכתב זה, וגם לא למכתב שנשלח אל בא כוחה ביום 10/7/14.  ביום 20/10/14 פנה ב"כ התובע במכתב התראה נוסף ואחרון אל ב"כ הנתבעת והתרה בו כי ימלא אחר דרישותיו עד יום 27/10/14.  ביום 23/10/14 השיב ב"כ הנתבעת לב"כ התובע, כי עמדת מרשתו, כפי שהובעה במכתב מיום 23/6/14, לא השתנתה והיא דוחה את כל המיוחס לה.

ביום 2/12/14, הוגשה התובענה שבפניי.

בתביעה, מבקש התובע צו מניעה האוסר על הנתבעת לעשות כל פעולה בשמלה שבמחלוקת, וכן צווי עשה, לרבות פיצוי סטטוטורי מקסימלי מכוח סע' 13(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, וכן פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת, אשר הוגש ביום 18/2/15, נטען כי לא ביצעה את העוולות המיוחסות לה, לפיכך היא מבקשת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

ביום 7/7/16 נשמעו חקירות המצהירים בפניי.

סיכומי הצדדים הוגשו ביום 16/8/16 (תובע) וביום 14/9/16 (הנתבעת).

המחלוקת

4. התובע טוען (סע' 54.1 לכתב התביעה) כי הנתבעת מעוולת בגניבת עין (Passing Off) בניגוד לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

סעיף 1(א) לחוק  האמור קובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו  בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

 ב-ע"א 8981/04 אבי מלכה מסעדת אווזי זהב נגד אווזי שכונת התקווה (1997) (27.9.06) כתב לענייננו כב' השופט דוד חשין (סעיף 12 לפסק-הדין):

"בעבר, עוגנה עוולה זו בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בפסיקתו של בית משפט זה כבר נקבע כי העוולה החדשה אינה מחדשת בצורה משמעותית אל מול קודמתה.

....

           "ברוח דומה כתב גם המלומד פרופ' מ' דויטש:

"חוק עוולות מסחריות ... אינו מבקש לחולל שינויים יסודיים בדיני גניבת העין,  כפי שאלה התפתחו בפסיקה בטרם חקיקת החוק" (מ' דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר (2002) בעמ' 57).

            "יצויין, כי עוולת גניבת העין אינה דורשת כי השם נשוא התביעה יהיה סימן מסחר רשום, ודי בהוכחת קיום המוניטין של התובע בעסקו כדי להעניק לשם הגנה (ראו ג' גינת, "גניבת עין" דיני הנזיקין- העוולות השונות (ג' טדסקי עורך, תשמ"ב) בעמ' 3). 

          "יסודותיה הבסיסיים של העוולה, כפי שנקבעו ונשנו בשורה ארוכה של הלכות, הם אלה:

"א.        הוכחת מוניטין - על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו  להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

"ב.        הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים - בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר (פרשת עיתון משפחה בעמ' 949; ע"א 1677/05 Deutsche Telekom AG  נ' E! Entertainment Television Inc, ניתן ביום 29.6.06, בפסקה 12) (להלן – פרשת Deutsche Telekom); ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 901-900 מפי השופטת ביניש (להלן – פרשת הטוטו); ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, בעמ' 278; כן ראו הרחבה על עוולה זו ברע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' Les Verreies De Saint Gobain, פ"ד מה(3) 224)."

5. 5. ב-ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל נ' י. את א. ברמן בע"מ (30.05.13) ציין כב' השופט יצחק עמית, כי עוולת גניבת עין מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: המוניטין שרכש היצרן; החשש הסביר להטעיה של הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע. פסק-הדין דן בהבחנה בין מוניטין של יצרן לבין מוניטין של מוצר, וקבע כי ניתן להגן על מוניטין מהסוג האחרון בגדרה של עוולת גניבת עין (שם, סעיפים 16, 21).

6. 6. הנתבעת טוענת (סע' 14 לכתב ההגנה), כי לקוחותיו הקבועות של המעצב, המחפשות את מוצריו אינן יכולות לטעות בין שמלתו לזו שלה. גם אם יש הגיון בטענה זו (שלא נתמכה בראייה של ממש), עדיין קיים סיכוי סביר כי מי מן הלקוחות  תפרש את הדמיון בין השמלות באופן כזה או אחר (לשם הדוגמא: חסות שנתן המעצב או שיתוף פעולה בין התובע לנתבעת).   סביר להניח כי חלק מהלקוחות עשויות לקשר בטעות בין השמלה המפרה לזו המקורית, שעה שאת הדמיון ביניהן לא ניתן להכחיש.

התובע טוען, כי זכויותיו הופרו באופן שיטתי עקב פעולת הנתבעת שהעתיקה שמלה שהוא (התובע) עיצב, ייצר ומכר כפריט ייחודי בכמויות מוגבלות. דוגמה של שמלה כאמור הוגשה כראייה במהלך חקירת העדים.  אם לא די בכך, טוען התובע, כי הנתבעת ייצרה ושיווקה את השמלה 'המזויפת' בכמות גדולה, בסניפים רבים ברחבי הארץ, דבר שהביא לנגיסה ממשית ברווחיו ובשמו הטוב, שכן השמלה המועתקת אינה דומה ברמתה לזו של השמלה המקורית (סע' 6 לתצהיר התובע).

מעשי הנתבעת, כך התובע, הינם בבחינת גניבת עין שכל כוונתה התעשרות, תוך הטעיית ציבור הלקוחות, וניסיון להיבנות מן המוניטין הרב לו זכה  (ר' סע' 5, 6, 7, 9 לתצהיר התובע).

הנתבעת מתנערת בתוקף מכל הטענות שהופנו כלפיה בכתב התביעה. יתרה מזו, היא מעלה טענות רבות כלפי התובע, לו היא מייחסת חוסר תום לב, (בכך שהוא מייחס לה פעולות העתקה וזיוף, פעולות שהוא עצמו מבצע לטענתה מזה שנים) ורצון לפגוע בחופש העיסוק והתחרות שלה. המוניטין שמייחס לעצמו התובע בכלל, ובשמלה נשוא התביעה בפרט, לא הוכח, לדבריה. הנתבעת אומרת כי כלל לא העתיקה את השמלה והראייה לכך היא, כי השמלות אינן דומות זו לזו משום בחינה (חזותן, אריזתן, מחירן) (סע' 1, 6, 14-15, 51 לכתב הגנה). כל רצונו של התובע, הוא ליצור 'רעש תקשורתי' שיביא לו פרסום וקידום מכירות (סע' 69 לכתב ההגנה), תוך שימוש לרעה בהליכי משפט (סע' 6). לפיכך, מסכמת הנתבעת, דין תביעתו כאמור להידחות/להימחק תוך חיוב בהוצאות (סע' 81).

דיון

7. 7. האם השמלה שבמחלוקת רכשה מוניטין בקרב ציבור הלקוחות הרלבנטי? האם דמיון זה מגיע כדי הטעיית הציבור?

מוניטין

8. 8. לשם הוכחת המוניטין שלו בשמלה המדוברת, צירף התובע לכתב התביעה מספר רב של תמונות מאירועי אופנה שונים, תצוגות, השקות וכתבות בהן נראית השמלה (ר' נספח ב' לכתב התביעה).

בצילומים שצולמו בשנת 2013, לצורך כתבה עיתונאית (באתר WALLA, ביום 28/3/13) נראה המעצב שוקד בסטודיו שלו על שרטוט ה'ליבית', לגביה נטען כי היא מקורית שלו (טענה זו לא נסתרה במהלך המשפט), והועתקה על ידי הנתבעת (ר' עמ' 19 לפרוט' הדיון מיום 7/7/16).

גם בצילום לצורך כתבה שפורסמה ב ,Xnet ביום 8/8/13 מופיעה השמלה הנ"ל.

בדף הפייסבוק של Studio Gadi Elimelech פורסמה ביום 20/10/13 תמונה של השמלה אותה מדגמנת הדוגמנית שירלי בוגנים.

על אף כל אלה, עומדת הנתבעת בסע' 44 לכתב הגנתה על הטענה לפיה:

"...התובע לא הציג והוא אף לא טוען בתביעתו כי פעל והשקיע בפרסום ושיווק דגם השמלה נשוא התובענה".

כפי שניתן לראות טענה זו אינה נכונה ואינה מתיישבת עם הראיות אותן המציא התובע להוכחת ההכרה וההוקרה לה זכתה השמלה המזוהה עמו באופן ברור.

ראיות אלה, תומכות גם בדברי המעצב באשר למוניטין הכללי לו הוא זוכה. הנתבעת, מטעמיה, מתכחשת גם למוניטין זה, (ר' סע' 14 לכתב ההגנה):

"אף אם אכן נכון הוא כי התובע הינו בעל מוניטין כפי שהוא מתאר עצמו (דבר המוכחש כמובן מכל וכל)"...

דברים אלה נסתרו חיש קל עת נשמעה עדותו של אלי סייג, עובד חברת 'עדי לין', המייבאת שלל אביזרי אופנה מסין, (לרבות 'ליביות'), ובין לקוחותיה הרבים נמנית הנתבעת.

בעדותו בפני בית המשפט בעמ' 54, עת נשאל העד:  "מה אתה יודע על גדי אלימלך"?

השיב באופן הבא:

"... הוא מעצב אופנה, הוא מעצב אופנת כלות וערב.. והוא, הוא נחשב מאחד הטובים,.. לא יודע אם הוא מוביל אבל הוא נחשב אחד, מאחד השווים..  ".

הכחשת המוניטין של המעצב בכלל ובשמלה בפרט, וטיעונים אחרים, שאינם ענייניים, נבחרו על ידי הנתבעת כדרך הראויה להתמודד עם המיוחס לה, כגון הטיעון כי מי שמעתיק מזה שנים ובאופן עקבי יצירות של אחרים, הוא התובע בעצמו (ר' סע' 1-5 לכתב ההגנה).

איני מתכוון להידרש לטענה זו ומוטב היה לוותר עליה, מה גם שלשם המחשתה הפנתה הנתבעת לנספח א' לכתב ההגנה, בו מופיעה תמונתה של הזמרת נינט טייב, בחתונתה, לובשת שמלת כלה שעיצב בעבורה לא אחר מאשר אותו גדי אלימלך, לגביו טוענת הנתבעת כי אין לו מוניטין.. האם דמות ידועה ומוכרת היטב כ'נינט' היתה בוחרת ליום חתונתה בשמלה של מעצב עלום שם? מסופקני.

בסע' 11 לכתב ההגנה טוענת הנתבעת, כי "שמלות הדומות באופן כזה" לזו של התובע, משווקות מזה שנים על ידי רבים בישראל, ברם עיון קל, בעין בלתי מקצועית, בנספח ג' לכתב ההגנה, מעלה כי השמלות שצירפה הנתבעת לחיזוק טענותיה כנגד התובע, אינן דומות כלל, לשמלה שבמחלוקת.

לאור כל הנ"ל, נחה דעתי, ואני קובע כי התובע-המעצב הינו בעל מוניטין בכלל, ובשמלה נשוא ההליכים, בפרט.

     דמיון מטעה

9. 9. דמיון מטעה נבחן, בין היתר, לפי מראה המוצר, סוג הסחורה וסוג הלקוחות לו הוא מיועד. במקרה שבפניי מדובר בסחורה זהה המיועדת לקהל זהה קרי: שמלות המיועדות לנשים.

פריט מרכזי בשמלות בו חשוב להתמקד בענייננו, שכן לגביו נטען בכתב התביעה כי הועתק / זויף, הינו אביזר קישוט המכונה 'ליבית'. ליבית זו ממוקמת בחזית השמלה, במרכזה.

בע"א 5066/10 אנג'ל נ' ברמן (פורסם ב'נבו', 30.5.13), סע' 26, נקבע כי:

"לעולם על התובע לעמוד בנטל להוכיח כי ישנה הטעיה, ואין לך הטעיה בלא דמיון מהותי בין שני המוצרים, אם במראיהם אם בצלילם, בהתאם לסוג המוצר".

הצבת שמלת התובע מול שמלת הנתבעת אינה מיטיבה עם הנתבעת, וזאת בלשון המעטה.

                     שמלת התובע                                            שמלת הנתבעת

קשה מאד ליתן הסבר לדמיון הרב ביניהן, ואולי זו הסיבה לכך, שאיש מטעם הנתבעת לא ניסה להציג בפני בית המשפט הסבר כזה או אחר.  ראוי להדגיש, כי לא הובאו בפניי ראיות של ממש מטעם הנתבעת באשר לדרך עיצוב השמלה/השמלות שעוצבו כנטען על-ידיה, ואשר דוגמה של אחת מהן נרכשה מטעמו של התובע.  לא הובא בפניי תיעוד כתוב בהקשר האמור.  מדובר בראיות הנמצאות בידיעתה המיוחדת של הנתבעת, אך דבר בהקשר האמור לא גולה במהלך גילוי המסמכים בעת הכנת המשפט, ואף לא הוגש כראייה מטעם הנתבעת.  מדוע לא הוצגה במהלך המשפט ראייה מכלי ראשון שתסביר כיצד הגיעה השמלה שנרכשה מטעם התובע לשוק בישראל?  מדוע לא קבלתי הסבר של ממש לדמיון 'המפתיע' בין שתי השמלות?  מדוע לא נתמכה עדותה הבלתי אמינה של העדה מטעם הנתבעת בתיעוד כתוב?

10. 10. מסקנתי היא, כי התשתית הראייתית שהוכחה בענייננו תומכת בעמדת התובע הן בשאלת ההכרה וההוקרה שרכש לגבי השמלה שעיצב, כאשר קהל הלקוחות הרליבנטי מקשר בינו לבין השמלה, והן באשר לדמיון המטעה שבין שמלת הנתבעת (שהוגשה כמוצג) לבין זו שעיצב התובע.  

סיכום וסעדים

11. 11. לאור מסקנותיי דלעיל לחובת הנתבעת על בסיס העוולה של גניבת עין  והפיצוי שייפסק בגין עוולה זו, נדחית בקשת התובע בסע' 54.2 לכתב התביעה, לפסוק פיצוי נוסף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט: ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פורסם בנבו, 14.3.2010 – סע' 66-67 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן).

12. בשים-לב לשיקולים דלעיל, אני מחליט כדלקמן:

• ניתן בזאת כלפי הנתבעת צו מניעה קבוע בהתאם לעתירה שבסעיף 53 לכתב התביעה;
• אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע פיצוי בסך של 55000 (חמישים וחמישה אלף)₪, להיום;

 (ג)   אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע את הוצאות משפט (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון המלא בפועל), ובנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך  35000 (שלושים וחמישה אלף)₪, להיום.

ניתן והודע בפומבי היום,  כ"ב כסלו תשע"ז, 22 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.