ת"א 27204-03-13 א. כ. נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

בפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. התובעת טוענת שנפגעה ביום 9.3.11, בהיותה נהגת ברכב המבוטח אצל הנתבעת, כשרכב לא ידוע פגע ברכבה מאחור. הנתבעת מכחישה הן את עצם התרחשות התאונה ברכב המבוטח, והן את גובה הנזק.

אין מחלוקת שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה.

נסיבות התאונה

1. שלושה העידו בפני מטעם התובעת בנוגע לנסיבות התאונה: התובעת, בעלה, אשר לטענתו הגיע אל מקום התאונה סמוך לאחר שהתרחשה, ומעבידה של התובעת, שהוא גם הרופא שטיפל בה מייד לאחר התאונה. כמו כן העיד בפני חוקר מטעם הנתבעת.

2. כל העדים שהובאו, למעט התובעת, לא היו עדי ראיה לתאונה. ומאידך, עדי ראיה לתאונה, למעט התובעת, לא הובאו. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבחינת פרטי עדות התובעת בנוגע לתאונה, שהיא עדות יחידה של בעל דין.

3. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, קובע בנוגע לעדות יחידה של בעל דין כי:

   "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו;"

   אי לכך, תבחן להלן עדותה של התובעת בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה כעדות יחידה של בעל דין, כאשר יתר הראיות שהוגשו ייבחנו על מנת לראות אם יש בהם משום סיוע לעדותה של התובעת.

4. על פי תצהירה של התובעת, רכב לא ידוע פגע מאחור בעוצמה רבה ברכב בו נהגה, וברח מהמקום. דקות ספורות לאחר מכן, הופיעה במקום בת דודתה שהזדמנה לשם במקרה. בת הדודה הודיעה מייד לבעלה של התובעת, שעבד בסמוך, וכעבור דקות ספורות הוא הגיע לשם רגלית. עוד הצהירה התובעת, שבעלה ביקש מבת דודתה לפנות אותה לטיפול רפואי, והוא נשאר במקום כדי לאסוף מידע בקשר לרכב הפוגע.

5. על פי עדות התובעת, ממקום התאונה היא פנתה יחד עם בת הדודה אל המרפאה בה עבדה לצורך קבלת טיפול רפואי מהמעסיק שלה, ד"ר אלקרינאווי. לאחר זמן מה הגיע למרפאה בעלה של התובעת, והוא פינה אותה לבית החולים סורוקה לקבלת המשך הטיפול הרפואי.

6. תצהירים דומים הוגשו על ידי בעלה של התובעת ובת הדודה האמורה. בת הדודה לא התייצבה לחקירה על תצהירה, על אף שזומנה כדין, והתובעת משכה את התצהיר.

7. בחקירתה הנגדית חזרה התובעת על הגרסה כפי שנמסרה בתצהיר, והוסיפה שאל המרפאה נסעו היא ובת דודתה ברכב עימו הגיעה בת הדודה, ולא ברכב המבוטח, שנשאר בזירת האירוע (עמ' 3, ש' 27 - 32). בעלה של התובעת נחקר בנקודה זו ואישר כי הוא נשאר במקום התאונה לפנות את הרכב (עמ' 18, ש' 17 - 35).

8. לתובעת הוצגו מספר גרסאות שהיא עצמה מסרה אודות השתלשלות האירועים לפני התאונה ואחריה, ובהן נפלו סתירות או אי דיוקים לעומת הגרסה שנמסרה בתצהיר ובחקירה הנגדית. כך למשל, בהודעתה למשטרה, כפי שהוקראה לתובעת בעמ' 5 ש' 25-26 לפרוטוקול, נכתב כי בעלה של התובעת (ולא בת דודתה) לקח אותה למרפאה, ומשם קיבלה הפניה לבית החולים. סתירה נוספת נמצאה בעדות לעומת חוות דעת ד"ר ברזילי, שמונה לקבוע את נכותה של התובעת עקב התאונה, בה נכתב בפרק "פרטי האירוע כפי שנמסרו על ידי הנבדקת" כי בת הדודה אשר הסיעה את התובעת למרפאה, נסעה עימה ברכב גם בעת התאונה (ולא הגיעה לזירה לאחר שהתרחשה – מ.צ'.).

9. תחילה, כשהתבקשה התובעת להסביר את הסתירות היא השיבה כי הדברים לא נאמרו על ידה, וכי היא אינה יודעת מדוע נכתבו כפי שנכתבו (עמ' 5 ש' 5 – 7 ושוב בש' 31).

10. ואולם בהמשך, הוצגה לתובעת האפשרות שישנה הקלטה שלה, שבה היא נשמעת אומרת לחוקר מטעם הנתבעת שבת הדודה היתה עימה ברכב בעת התאונה, בדיוק כפי שנרשם מפיה על ידי המומחה מטעם בית המשפט:

    "ש. אם אני אשמיע הקלטה שלך שאת אומרת לחוקר שהיתה איתך גברת מיראז' ברכב?

    ת. כשהיא לקחה אותי למרפאה?

    ש. לא. אמרת שהיתה איתך כי היתה צריכה ללכת לבדיקה.

    ת. היא אספה אותי והיתה. מה שהיה אני לא יודעת.

    ש. האם אמרת למישהו נוסף שהגברת מיראז' היתה צריכה בדיקה רפואית?

    ת. לא יודעת מה היא היתה רוצה באותו זמן. אני יודעת שהיא לקחה אותי למרפאה. מה הסברתי באותו זמן, בצורת הדיבור שלי, כשהייתי מבולבלת אני לא יודעת. אני רק יודעת שהיא אספה אותי ולקחה אותי למרפאה.

    ש. מתי לטענתך היית מבולבלת?

    ת. כמו שאת שואלת אותי ואת מכניסה אותי בלחץ. מה שאני יודעת באמת שמיראז' לקחה אותי למרפאה." (עמ' 6 ש' 4 – 12)

    במילים אחרות, בלחץ החקירה הנגדית השיבה התובעת שהיא לא זוכרת אם בת הדודה היתה עימה בתאונה או שהגיעה מעט אחר כך. יחד עם זאת, התובעת עמדה על טענתה שבת הדודה היא שלקחה אותה למרפאה לאחר התאונה.

11. יצויין כי על אף שהנתבעת ביקשה להשמיע את הקלטת, בשל תקלה טכנית אצל החוקר, לא ניתן היה לעשות כן. בהמשך, ביקשה הנתבעת להגיש את תמליל הקלטת, אבל נוכח התנגדות התובעת, ובשל העובדה שלא היה תצהיר המאשר שהתמליל משקף במדוייק את מה שנשמע בקלטת, לא התרתי הגשת התמליל. ראה לעניין זה ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל לח(4) 169 (1984):

    "ההקלטה, המובאת לפני בית המשפט, או התמליל שלה, אשר גם לגבי עריכתו יש להביא עדות בדבר דרך הכנתו ואמינותו, חייבים לשקף נכונה את אשר הושמע, היינו, אם נשווה את המכשיר המקליט לאוזנו של אדם, הרי נוכל לומר, כי המבחנים באים להבטיח, כי מה שהמכשיר פולט מפיו לאחר ההקלטה אכן זהה למה שאוזנו קלטה בעת השמעתם של הדברים מעיקרם"

    התובעת חלקה על אמיתות התמליל, ובהעדר עדות המאשרת שהתמליל משקף באופן מדויק את מה שניתן לשמוע בקלטת, התמליל אינו קביל.

12. הנה כי כן, לא ניתן לדעת מה בדיוק אמרה התובעת לחוקר מטעמה של הנתבעת. ייתכן שאמרה לו שבת דודתה נסעה עימה ברכב בשעת התאונה. מאידך, ייתכן שאמרה לו שבת הדודה היתה עימה ברכב עת נסעה ממקום התאונה למרפאה. על כן לא ניתן לקבוע ממצא בשאלה האם בת הדודה היתה נוסעת ברכב בעת שאירעה התאונה, או שהגיעה למקום במקרה לאחריה.

13. לטענת הנתבעת לאי הבהירות בנקודה זו, כמו גם לעובדה שבת הדוד לא הגיעה להיחקר על תצהירה, ולעובדות נוספות שיפורטו להלן, ישנה משמעות מכרעת בשאלה האם ניתן ליתן אמון לגרסתה של התובעת שהיא נפגעה בתאונת דרכים כנהגת ברכבה.

14. בנקודה זו יש לציין כי בעת חקירתה הנגדית של התובעת ניכר היה שהיא מצויה בלחץ. התובעת ביקשה להפסיק את החקירה מספר פעמים. ואף התלוננה שבשל אופן הטחת השאלות, הדופק שלה מהיר ביותר. לטענת הנתבעת, רק אדם שאינו אומר אמת מצוי בלחץ כשהוא נחקר על דוכן העדים. על כן, היותה של התובעת בלחץ במהלך החקירה הנגדית מצביעה על כך שהיא אינה דוברת אמת.

15. בבחינת התנהגותה של התובעת על הדוכן, יש להבין במלואה את הסיטואציה במהלך חקירתה. ראה בעניין זה גם עמ' 4 ש' 29, וכן ראה עמ' 7 ש' 3 ושוב בש' 8 – 9, ושוב בש' 18. חקירת התובעת נפתחה בשאלות כלליות על מצבה המשפחתי, כאשר אחת השאלות הראשונות שנשאלו נגעה למערכת היחסים בינה ובין בעלה, והאם הם בהליכי גירושין. ניכר היה ששאלה זו גרמה לתובעת להילחץ מאד, והיא סירבה להשיב לה. על אף האמור, היא נשאלה בנושא זה יותר מפעם אחת, עד אשר בית המשפט נאלץ להתערב ולפסול את השאלה. שאלת מערכת היחסים בין התובעת לבין בעלה אינה רלוונטית לשאלה האם אירעה תאונת דרכים ברכב המבוטח, אם לאו, או גם לשאלות אחרות השנויות במחלוקת, דוגמת גובה הנזק. בנסיבות אלה, גם לא היה לתובעת אינטרס לשקר בנקודה זו, אולם ניכר שהשאלות גרמו לה מצוקה. ככל הנראה למצוקה שהפגינה התובעת בשלב זה של החקירה אין קשר לאי אמירת אמת, אלא היא נבעה מהצורך להשיב לשאלות שנשאלו בטון מאשים בנוגע לעניינים אינטימיים בינה לבין בעלה.

16. כיוון ששאלה זו היתה בין השאלות הראשונות בחקירה הנגדית, לא אוכל להסיק ממצוקתה של התובעת בהמשך החקירה את המסקנה שמבקשת הנתבעת ללמוד ממנה. בהחלט ייתכן שהשאלות האינטימיות והבלתי צפויות, והאופן בו נשאלו, הביאו את התובעת לידי בלבול, אשר השפיע על המשך החקירה. בנסיבות אלה, ראיתי לייחס משקל נמוך מאד לעובדה שהתובעת העידה על עצמה שהיא בלחץ במהלך החקירה הנגדית, כמו גם לסתירות לכאורה בין עדות התובעת בשאלות צדדיות, לבין התיאורים שמסרה בשאלות אלה בהזדמנויות אחרות.

17. בשאלה העיקרית בתיק, דהיינו בשאלה אם אירעה תאונת דרכים ברכב המבוטח, לא הובאו ראיות, מעבר לעדות התובעת, שכן לא הובאו עדי ראיה לתאונה. לטענת התובעת, היא אינה יודעת אם היו אנשים שראו את התאונה, אם לאו. את החסר בעדי ראיה לתאונה ביקשה התובעת להשלים באמצעות התיעוד הרפואי מזמן אמת, שנכתב על ידי ד"ר אלקרינאווי, שטיפל בה ורשם מפיה שסיבת הפניה היא ש"היתה מעורבת בתאונת דרכים (רכב נכנס ברכב שלה מאחורה, מתלוננת על כאבי גב תחתון חזקים עם לשתי הרגלים" (כך במקור – מ.צ'.).

18. מעבר להגשת התיעוד המצוי בתיק קופת חולים, העיד ד"ר אלקרינאווי בפני. בתצהירו של ד"ר אלקרינאווי נכתב שהוא שמע מהתובעת ומבת דודתה שהגיעה עימה למרפאה שהיא נפגעה בתאונת דרכים ברכבה. הוא לא נחקר בנקודה זו, אלא רק בשאלה מי הביא את התובעת למרפאה. עדות זו, של מי ששמע את התובעת בזמן אמת, מחזקת מאד את גרסתה של התובעת.

19. יצויין עוד, כי מתיקה הרפואי של התובעת עולה כי כאשר נפגעה בנסיבות אחרות, כגון כאשר נפלה במדרגות ביתה, עובדה זו נמסרה מפיה כשפנתה לקבל טיפול רפואי (ר' דף 80 בתיק המוצגים שהגישה הנתבעת). תיאור זה עולה בקנה אחד עם עדותה של התובעת בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה על תאונות נוספות בהן נפגעה. גם בכך יש ללמד על נכונות הכלל המעדיף תיאור שנמסר לרופא המטפל, מזמן אמת, על פני עדויות מאוחרות יותר.

20. לכך יש להוסיף את קביעת המומחה מטעם בית המשפט, לפיה פגיעת התובעת ותלונותיה מתאימות לתאונה במנגנון חזית – אחור, בדיוק כפי שתיארה התובעת כבר ביום התאונה.

21. אני סבורה שיש לראות במנגנון הפגיעה, בעדותו של ד"ר אלקרינאווי על תיאור התובעת את נסיבות הפגיעה מזמן אמת, ובמסמך הרפואי שרשם באותו היום, משום סיוע לעדותה כי נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ברכבה.

22. מעבר לאי הבהירות בשאלה האם בת הדודה נסעה ברכב בשעת התאונה ובשאלה האם היא שהביאה את התובעת למרפאה, מצביעה הנתבעת על תמיהות נוספות בנוגע להתנהלות התובעת ובעלה לאחר התאונה. המשטרה לא הוזעקה למקום, והודעה על תאונה נמסרה למשטרה רק כעבור כחודש ימים. התובעת לא הציגה תמונות של הפגיעה ברכב. הרכב בו אירעה התאונה היה מבוטח אצל הנתבעת גם בביטוח חובה, וגם בביטוח מקיף. למרות האמור, התובעת ובעלה לא פנו לנתבעת בתביעה לכסות את הנזקים לרכב. יתר על כן, לא הוצגה קבלה לתיקון הרכב.

23. התובעת לא ידעה להסביר אף אחת מהעובדות שנמנו לעיל. את השאלות בנוגע לתיקון הרכב הפנתה לבעלה (עמ' 7 ש' 28 – עמ' 8 ש' 24). גם הבעל לא ידע להסביר מדוע לא הוזעקה משטרה למקום (עמ' 18 ש' 21). הוא העיד כי פנה למשטרה רק לאחר שנאמר לו על ידי קרובים או עורך דין שעליו להציג אישור משטרה (עמ' 24 ש' 3). הבעל הסביר עוד שכיוון שזוהי פוליסת ביטוח הרכב הראשונה על שם התובעת, סכום ההשתתפות העצמית במקרה של תביעה בגין נזקי רכוש לרכב היה גבוה, ואילו היתה מוגשת תביעה כאמור, היתה התובעת מפסידה את הנחת העדר התביעות שלה היתה זכאית כעבור שלוש שנים, אילו לא היתה מגישה התביעה. כיוון שתיקון הרכב במוסך עלה כ- 2,000 ₪, הוא העדיף שלא לתבוע את הנתבעת בגין עלות תיקון זה (עמ' 19 ש' 7 – עמ' 20 ש' 20).

24. עדות בעלה של התובעת בנקודה זו נשמעה אמינה, והיא מתיישבת עם נסיון החיים, אשר מלמד שפעמים רבות, כשמדובר בנזקים קלים, מעדיפים אנשים לתקן רכבים בעצמם, ולא לתבוע את חברות הביטוח, גם כאשר הם מבוטחים בביטוח מקיף. במקרים אלו, אנשים גם לא נוהגים לצלם את הרכב לפני התיקון, וגם לא עומדים על קבלת הקבלה עבור התשלום, או לא שומרים הקבלה.

25. יצויין כי מעדות החוקר מטעם הנתבעת עולה שהתובעת ובעלה מסרו לו בעת החקירה את פרטי המוסך בו תוקן הרכב, ובוצעה חקירה במקום. בהקשר זה העיד החוקר כך:

    "גם הייתי אצל ההוא שתיקן את הרכב. בכלל כאלם פאדי". (עמ' 28 ש' 7-8)

    מעדות זו עולה שאכן הרכב תוקן, כפי שטענו התובעת ובעלה. החוקר לא העיד שהיה במוסך אליו הפנו אותו התובעת ובעלה, אלא שהיה אצל "ההוא שתיקן את הרכב". לא ברור מאמירתו של החוקר למה כוונתו בביטוי "בכלל כאלם פאדי", והוא לא נתבקש בחקירה החוזרת להבהירה. יש להניח שאילו חקירתו היתה מגלה שהרכב לא תוקן, הדבר היה נטען על ידו מפורשות, ושבעל המוסך היה מוזמן על ידו כדי להעיד על כך.

26. הצדדים נחלקו בפני בשאלה מהי משמעות אי הבאתו של בעל המוסך לעדות. לטענת התובעת, דבר זה יוצר הנחה שעדותו היתה פועלת לרעת הנתבעת. והנתבעת טענה את אותה הטענה, רק בכיוון ההפוך.

    "כלל ידוע הוא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה (הניתנת לסתירה) כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1649-1659 והאסמכתאות שם). עד נחשב רלבנטי לגרסת בעל דין מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל-דין טוען להן (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 (1991)). כאמור, בנסיבות המקרה עולה כי העדת הנהגים חשובה לאישושה הן של גרסת התביעה הן של גרסת ההגנה.

    במקרים מעין אלו, השאלה על מי מהצדדים מוטלת החובה להעיד את העד, וכנגזרת ממנה ההנחה כי אם היה מעיד הייתה עדותו תומכת בגרסת היריב, היא פועל יוצא של השאלה על מי מהצדדים רובץ נטל ההוכחה לצורך העניין שלשמו נדרשת העדות (קדמי, בעמ' 1652. והשוו: ע"א 793/89 בניני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 324, 331 (1992)). ודוק: באומרנו נטל ההוכחה בהקשר זה כוונתנו לנטל הבאת הראיות. אי העדת עד רלבנטי אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל הדין. אם מדובר בעד שעדותו חשובה לשני הצדדים, אולם בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח, מבלי להעיד את העד הרלבנטי, להביא ראיות מספיקות אחרות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני, עשויה אי העדת העד לפעול לרעת בעל הדין השני שעליו נטל הבאת הראיות, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע." (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ''ד סא(3) 18)

27. על כן, אם התובעת הצליחה להרים את נטל השכנוע גם בלי להעיד את בעל המוסך, הנטל עובר אל כתפי הנתבעת להביאו. במקרה דנן, כאשר התובעת העידה בעצמה, והביאה את בעלה ומעבידה לתמוך בגרסתה, בעוד שהנתבעת לא הביאה דבר, מלבד עדות החוקר שחקר את התובעת, מצופה היה שהנתבעת תפעל להביא את בעל המוסך כעד מטעמה, אם אכן הרכב לא תוקן אצלו.

28. דומה המקרה שבפני, ודומות טענות הנתבעת עד מאד, לנסיבות המקרה בע"א 8388/99‏ הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ''ד נו(4) 689 (2002), שם טענה התובעת כי נפגעה בתאונת דרכים כנהגת, אולם לא נמצאו ראיות לפגיעות כלשהן ברכבה. יתר על כן, כמו במקרה דנן, נמצאו סתירות בין תיאורים שמסרה התובעת שם בהזדמנויות שונות לגבי מה שאירע לה לאחר התאונה. בשונה מהמקרה כאן, שם גם נמצאו סתירות בין עדות התובעת אודות פציעותיה לבין התיעוד הרפואי מזמן אמת. למרות כל אי הדיוקים, קבע בית המשפט כי יש ליתן אמון לעדות התובעת לפיה היא נפצעה בתאונת דרכים ברכבה, משום שזו הגרסה שמסרה בזמן אמת בחדר המיון, ובהתחשב בעובדה שנמצאו סימני חבלה בבדיקתה:

    " בית-המשפט המחוזי מתייחס לעדותה היחידה של בן-ארי ביחס לתאונה וקובע כי נתגלו בה "לא מעט סתירות"...

    אין לפני, אלא דבריה [של בן-ארי – ת' א']. לא הובאה שום ראיה חיצונית לאירוע של תאונת דרכים אף על פי שבדרך כלל כאשר מתרחשת תאונה כזאת יש ראיה כלשהי. לטענתו [של בא-כוח המבטחות – ת' א'] אין אפילו שמץ של ראיה לנזק למכונית של התובעת, ולא מתקבל על הדעת שתאונה, כפי שהתובעת מתארת אותה, אינה מותירה סימן כלשהו על המכונית.

    בא-כוח המבטחות טוען כי היה מקום לייחס משקל רב לעובדה שבן-ארי נמנעה מהבאת עדויות חיצוניות לאירוע, וכן כי היה על בית-המשפט לפרט באופן מיוחד את נימוקי החלטתו, שלטענתו ניתנה על בסיס עדותה היחידה של בן-ארי, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. דא עקא, בית-המשפט נימק את החלטתו ביחס להתרחשות התאונה לא רק בעדותה של בן-ארי, אלא גם ברישומי בית החולים איכילוב שהגישו לו המבטחות. אמנם, המוצג נ/14 והמוצג נ/18, שעליהם מסתמך בית-המשפט, הם למעשה אותו מסמך, כאשר הראשון הינו נוסח מודפס של האמור באחרון, אך גם מסמך יחיד זה הוא חיזוק מספיק לעדותה של בן-ארי, שכן הוא מתעד חבלות גוף שנגרמו לבן-ארי, ואף מביא מפיה את הטענה, כי "לדבריה נפגעה בתאונת דרכים", וזאת במועד סמוך לאחר התאונה. .. אכן, בעדותה של בן-ארי נתגלו סתירות, והיא אף מעוררת תמיהות מספר, אך לאור האמון של בית-המשפט המחוזי בחלק עדותה בדבר קרות התאונה, והואיל והיא ייחסה את פגיעותיה לתאונת דרכים כבר באשפוזה הראשון, לא נתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי בנקודה זו."

29. בדומה, גם בע"א (י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (6.9.07) הכחישה מבטחת הרכב את עצם התרחשות התאונה, כשהיא נסמכת על אי דיוקים בעדות הנפגע, ועל הימנעותו מהעדת עד שהגיע למקום התאונה מייד לאחר התרחשותה. בית המשפט שלערעור קיבל את הערעור, וקבע שיש לקבל את גרסת התובע לפיה התאונה אירעה כמתואר על ידו, בהתבסס בעיקר על תעודת חדר המיון:

    "ראשית, לבית המשפט קמא הוגשה תעודת חדר המיון של בית החולים הממשלתי ברמאללה, מיום 19.5.94 (נספח ב.1 לכתב התביעה), בה נאמר כי המערער הגיע לבית החולים לאחר שנפגע "מידית המחפרון כפי שטען", היינו, בעת שהמערער הגיע לבית החולים, סובל משני שברים (בפרק יד שמאל ובכף רגל ימין), מסר גרסה ראשונית הזהה לגרסה שביסוד התביעה. נסיבות מסירת הגרסה הראשונית על ידי המערער תומכות באמינותה, בדומה לרציונל העומד ביסוד כלל הרס גסטא, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מן השמועה. זאת, מן הטעם שהאמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש כי האמרה היא כוזבת (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד-2003, בעמ' 514); ע"א 8388/99‏ הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ''ד נו(4) 689 (2002); ת"א (י-ם) 3064/01 להב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח, 2006(1) 4721)...

    אנו מייחסים משקל רב לראיה זו, שהיא אותנטית ונערכה מיד בסמוך לאירוע...

    סיכומם של דברים. מסקנתנו היא, כי עלה בידי המערער להוכיח במאזן ההסתברויות כי הוא נפגע מכף המחפרון, שהיה נהוג על ידי האח, אשר הופנתה לעברו. זו היתה גרסתו הבסיסית של המערער מן הרגע הראשון. היא נמסרה בחדר המיון, במשטרה, לחוקר מטעם המשיבה ובבית המשפט. אשר לסתירות ולאי הדיוקים שנפלו בדברי המערער, אין אנו באים להתערב בהתרשמותה של הערכאה הראשונה מעדות המערער, ואולם נראה לנו כי המדובר בעניינים שאינם נוגעים ל"גרעין הקשה" של העדות בדבר אופן התרחשות התאונה, שלא נסתר."

30. אף אני סבורה שהתיעוד הרפואי מזמן אמת מהווה סיוע לעדותה של התובעת עצמה, אשר למרות אי הדיוקים בעניינים שאינם נוגעים ל"גרעין הקשה" של נסיבות התאונה, נראתה לי אמינה. טעם לדבר בכך שאי הדיוקים לא היו בנוגע לנסיבות התאונה, אלא בנוגע לדברים שאירעו לאחריה, אשר מטבע הדברים התובעת ייחסה להם פחות חשיבות, ולפיכך ייתכן שלא דייקה בדבריה, או לא זכרה במדוייק.

31. למעלה מהצורך אומר שאף אם לא ניתן לראות בעדותו של ד"ר אלקרינאווי משום סיוע לעדות התובעת, ולאחר שבחנתי בזהירות יתרה את עדויות התובעת ובעלה, אני סבורה שיש לקבלן. יודגש כי לאחר בחינה כאמור, רשאי בית המשפט לקבל את העדות, ולפסוק על פיה, אף אם לא נמצא לה סיוע בחומר הראיות:

    "בית המשפט קמא סבר כי אינו רשאי לבסס הכרעתו על עדות יחידה של בעל דין, מאחר שחזקה עליו מצוותו של סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) המונע זאת, כביכול. בכך נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות: סעיף 54 הנ"ל אינו מונע הכרעה שיפוטית על פי עדות יחידה, אולם אם מבקש בית המשפט, במשפט אזרחי, לפסוק באחד מן המקרים המפורטים בו, על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה האמורה אינה הודאת בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במילים אחרות, בית המשפט רשאי לפסוק גם על פי עדות יחידה ללא סיוע, אולם במקרים המפורטים בסעיף 54 עליו לנמק בפירוט מה הניעו לסמוך הכרעתו על העדות היחידה האמורה, אינה נתמכת בראיית סיוע... על כן יכול היה בית המשפט קמא להסיק כי בהיעדר סיוע אינו מוכן לסמוך על דבריו של מר ליסטר בלבד, אך לא היה מקום לקביעה כי סעיף 54 שולל לעולם הסתמכות על עדות יחיד..." (עא 224/78 ‏חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ''ד לג(2) 90 (20.3.79))

32. כאמור, אני סבורה שיש ליתן אמון בדברי התובעת לפיהם התאונה אירעה ברכבה, המבוטח אצל הנתבעת. גרסתה של התובעת מתיישבת עם נסיון החיים באשר לאירועים מסוג זה. על פי תיאורה של התובעת, בעת התאונה הרכב שלה היה בעמידה לפני מעבר חציה. אמנם רכב אחר פגע בו, אבל ככל הנראה הנזק לרכב לא היה גדול, כפי שגם עולה מעלות התיקון הנמוכה. לפיכך אין זה בלתי מתקבל על הדעת שנהג הרכב הפוגע לא יעצור, אלא ימשיך בדרכו. גם תיאור התובעת לפיה בדקות הראשונות לאחר התאונה היא היתה מבולבלת ולא שמה לב לפרטי הרכב הפוגע מתקבלים על הדעת. בהתחשב בחומרת הפגיעה ברכב, סביר שלא הוזמן אמבולנס למקום, ושהתובעת פנתה למרפאה הסמוכה, ולא ישירות לחדר מיון. כיוון שתחילה נראה היה שהפגיעה אינה קשה, בעלה של התובעת נשאר לטפל ברכב, ולנסות לאתר עדי ראיה לרכב הפוגע. רק כאשר הגיעה התובעת למרפאה וקיבלה הפניה לחדר מיון, הצטרף אליה בעלה.

33. מעבר להגיון הפנימי בגרסה, התובעת השאירה עלי רושם אמין, על אף שניכר היה בחקירתה הנגדית שחלק מהשאלות הסבו לה קושי.

34. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקיה עקב התאונה.

     

    שיעור נזקי התובעת

35. התובעת, ילידת 7.9.88 נפגעה בתאונה ביום 9.3.11, בהיותה כבת 23.

36. ביום 31.10.2013 מונה ד"ר יאיר ברזילי כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדי. המומחה בדק את התובעת ביום 28.1.2014. ממצאי הבדיקה העלו כי לתובעת רגישות בצוואר והגבלת תנועה מזערית, וכן רגישות בגב המתני, עם הגבלת תנועה קלה מאד עד קלה. המומחה ציין תלונות מעטות בגין בעיות בעמוד השדרה המתני עוד קודם לתאונה.

37. נוכח האמור, קבע המומחה כי נכותה של התובעת היא 2% לצמיתות, לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, בגין מגבלות תנועה מזעריות בעמוד השדרה הצווארי. המומחה קבע כי אין לקשור נכות זו לתאונה כיוון שלא מצא תיעוד רפואי הנוגע לצוואר לאחריה. כמו כן קבע המומחה 7.5% נכות לצמיתות, לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות, בגין מגבלות תנועה קלות מאד עד קלות בעמוד השדרה המתני, מהם מיוחסים 2.5% למצב קודם ו-5% לתאונה הנדונה.

38. כן קבע המומחה נכויות זמניות: 100% למשך שבעה שבועות ו- 50% למשך חמישה שבועות.

39. בעקבות שאלות הבהרה שנשלחו אל המומחה, אליהן צורף חומר רפואי נוסף, הוא ערך חוות דעת מתוקנת, במסגרתה תיקן וקבע כי 2% נכות בגין עמוד שדרה צווארי מיוחסים אף הם לתאונה. במענה לסבב נוסף של שאלות, לא מצא המומחה לחזור בו ממסקנתו האחרונה.

40. המומחה לא נחקר על חוות דעתו ועל תשובותיו לשאלות ההבהרה, ועל כן לא מצאתי מקום לסטות מהן, למרות טענות הצדדים. המומחה בחן את התיעוד הרפואי שנשלח אליו, ועל בסיסו קבע איזה חלק מהנכות יש לייחס למצבה הרפואי של התובעת לפני התאונה. הקביעה נראית לי סבירה. לפיכך אני קובעת כי נכותה הכוללת של התובעת היא 7% במעוגל.

     

    להלן פירוט נזקי התובעת על פי ראשי הנזק.

41. הפסד שכר בעבר

    במועד התאונה עבדה התובעת כאחות מעשית במרפאת קופת חולים. ממוצע שכרה לפני התאונה (בשנת 2010 ובחודשים ינואר ופברואר 2011) עמד על 4,618 ₪.

42. התובעת לא צירפה לתצהירה תלושי שכר המצביעים על הפסדים, למעט תלוש השכר מחודש התאונה, מרץ 2011. על פי תלוש זה, השתכרה התובעת בחודש מרץ סך של 1,587 ₪, דהיינו נגרם לה הפסד של כ- 3,031 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2011.

43. התובעת צירפה לתצהירה טופסי 106 המלמדים על שכרה בשנים שלאחר התאונה. ממסמכים אלו לא ניתן לראות ירידה בשכר, אלא אדרבא, עליה. ד"ר אלקרינאווי העיד כי על אף שהתאונה השפיעה על עבודתה של התובעת, שכרה לא נפגע בשל כך. על כן, אין מקום לפסוק הפסד שכר לאחר תקופת אי הכושר.

44. פגיעה בכושר השתכרות

    בשנת 2014 החלה התובעת להשלים השכלתה לקבלת תואר אחות מוסמכת. בהתחשב בגילה של התובעת במועד התאונה (23) ובעובדה שהיא עודנה משלימה מסלול הכשרתה, אין לראות בשכרה של התובעת עובר לתאונה את בסיס השכר לקביעת הפגיעה בכושר השתכרותה.

    התובעת טוענת שבהתחשב בגילה במועד התאונה, ובהעדר אינדיקציה אחרת, יש להעמיד את בסיס השכר על השכר הממוצע במשק. הנתבעת חולקת על טענה זו.

    לא הובאו בפני ראיות כלשהן לגבי שכרן הממוצע של אחיות מוסמכות, האם הוא גבוה או נמוך מהשכר הממוצע במשק. עיון בפסיקה מלמד שבשנת 1997 הוערך שכר אחות מוסמכת כ- 7,500 ₪ לחודש (ע"א 5774/95‏ ‎צחק שכטר ואח'‏‎ ‎נ' אלה כץ (19.11.97)). סכום זה נכון להיום הוא כ- 10,800 ₪ לחודש. בשנת 2011 הוערך בסיס השכר לאח מוסמך על 10,000 ₪ לחודש נטו, וזאת בהתבסס על פרסומים של הממונה על השכר באוצר (ת"א (י-ם) 9131/07 קן אליעזר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (22.6.11)). על פי "מאפיינים תעסוקתיים של האחיות בישראל", דו"ח מחקר של משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפורסם בספטמבר 2014, השכר הממוצע בישראל לאחות עומד על 10,244 ₪ לחודש. זהו פרסום רשמי של מדינת ישראל, אשר אין סיבה לפקפק באמינותו. בנסיבות אלה, נראה כי טענת התובעת לפיצוי המבוסס על השכר הממוצע במשק היא טענה סבירה למדי.

45. באשר לשיעור בגריעה מכושר ההשתכרות, טענה התובעת בסיכומיה, בהסתמך, בין היתר, על ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אלקאדר כי "בשנים האחרונות, ועל רקע המגמה ההולכת וגוברת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזק גוף מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק משקף את הפסד כושר ההשתכרות". לפיכך ביקשה התובעת להעמיד את הגריעה מכושר השתכרותה על תחשיב אקטוארי של 7% נכות. תחשיב אקטוארי של 7% מהשכר הממוצע במשק, בהתחשב בגילה של התובעת (מקדם היוון 271.8902), ובמספר נקודות הזיכוי שלה (6.75), עומד על 188,496 ₪.

46. מנגד, הנתבעת ביקשה לקבוע שכאשר מדובר בנכות מזערית, כלשונה, אין כלל מקום לפסוק פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות, שכן אין לנכות מסוג זה השפעה על כושר של אדם לעבוד. בכך התבססה הנתבעת, בין היתר, על ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (31.12.89):

    "אמת, כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות, והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גבהו של ההפסד. השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (השווה ע"א 586/84, 587, 588 מכלוף ואח' נגד עירית תל אביב פסקי דין מ"ג (1) 137בעמ' 152מול האות ב'). השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו."

47. בתצהירה, תיארה התובעת את עבודת האחות המעשית כעבודה מאומצת. ואולם, כשבוחנים את התיאור שמסרה התובעת, רואים שעבודתה לא היתה שונה בהרבה מכל עבודה משרדית. כך למשל מתארת התובעת כי עבודתה כרוכה בישיבה ועמידה ממושכות, קריאה וכתיבה לפרקי זמן ממושכים, ישיבה מול מחשב והקלדת נתונים במחשב (ס' 26 לתצהיר). על פי עדותה של התובעת, ועל פי עדות מעבידה, לאחר התאונה היא שבה לעבודתה, באותו היקף, עד ששבה לספסל הלימודים לצורך השלמת התואר כאחות מוסמכת. לדברי מעבידה של התובעת, על אף שהתובעת חזרה לעבודה באותה מתכונת, התפקוד שלה ירד בצורה משמעותית. למרות האמור, תלושי השכר וטופסי 106 שהגישה התובעת מצביעים על עליה בשכרה לאחר התאונה, ועד שהחלה ללמוד.

48. כפי שתיארה התובעת, ישנם תפקידי אחות שאינם כרוכים בעבודה פיזית. התובעת בראשית דרכה המקצועית, ויש להניח שהיא תכוון עצמה לתפקידים בהם המאמץ לגב ולצוואר הוא מינימאלי. בהתחשב בעובדה שהנכות שנקבע לתובעת היא נמוכה מאד, ואף היא מורכבת משברירי נכויות, ובעובדה ששכרה עלה לאחר התאונה, אינני סבורה שיש מקום לפסוק פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות על בסיס תחשיב אקטוארי, אלא יש להעדיף סכום גלובאלי, המביא בחשבון את כל האמור לעיל. בנסיבות העניין אני מעריכה את הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת בסכום של 75,000 ₪.

49. הפסד זכויות פנסיוניות

    מתוך הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות נגזר הפיצוי בגין אבדן זכויות פנסיוניות, אשר מוערך ב- 12% מהפגיעה העתידית בשכר (ר' תא (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (18.12.13)). לפיכך, הפיצוי בראש נזק זה יעמוד על 9,000 ₪.

50. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים

    לטענת התובעת, נגרמו לה הוצאות בגין רכישת משככי כאבים, נסיעות לטיפולים ודמי ביקור אצל רופאים. התובעת לא צירפה ולו קבלה אחת, ועל כן לא הוכיחה נזקיה. לפיכך, אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין הוצאות בעבר.

51. באשר להוצאות עתידיות, המומחה מטעם בית המשפט לא הצביע על צורך בטיפולים רפואיים, מעבר לאלו שקיבלה התובעת בסמוך לאחר התאונה. לפיכך אני דוחה את התביעה גם בראש נזק זה.

52. עזרה

    התובעת אינה טוענת שהיא נזקקה לעזרה בשכר, מיום התאונה ועד הנה. לטענתה, בשנים הראשונות שלאחר התאונה, התגוררה בסמוך לבית הורי בעלה, ומשפחתו סייעה לה בטיפול בבית ובילדים. מאז החלה לימודיה בבית החולים אסף הרופא, עברה התובעת להתגורר ליד בית הוריה, והיא נעזרת בהם מעת לעת.

53. עדות זו עומדת בניגוד לעדות בעלה של התובעת, שהעיד כי היא מבצעת את עבודות הבית בעצמה, "כמו כל אשה", כלשונו. עדות זו מתיישבת יותר עם שיעור הנכות של התובעת וטיבה.

54. יחד עם זאת, על פי קביעת המומחה, בתקופה הסמוכה לאחר התאונה היתה התובעת באי כושר מלא באי כושר חלקי משמעותי למשך מספר חודשים. יש להניח שבתקופה זו נעזרה התובעת בקרוביה. בנסיבות אלה, יש מקום לפסוק לתובעת סכום גלובאלי עבור העזרה בתקופת אי הכושר ועבור עזרה לעתיד, ואני פוסקת לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך 5,000 ₪.

55. נזק לא ממוני

    בהתחשב בשיעור הנכות הזמנית ושיעור הנכות הקבועה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

56. ניכויים

    אין מחלוקת בין הצדדים שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, וכי התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי סך של 6,178 ₪ עבור דמי פגיעה וכן סך של 7,254 ₪ עבור מענק נכות. גם אין מחלוקת בין הצדדים שיש לנכות את הסכומים האמורים. לטענת הנתבעת, מענק הנכות היה נמוך מהמצופה בשל השיהוי שחל בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי. לפיכך מבקשת הנתבעת שיבוצע ניכוי רעיוני של מענק הנכות המלא, בסך של 15,696 ₪, חלף ניכוי מענק הנכות שהתקבל בפועל.

57. התובעת מתנגדת לכל ניכוי רעיוני. לטענת התובעת, אין מקום לנכות סכומים שהנתבעת ממילא אינה צפויה לשלם למוסד לביטוח לאומי בתביעת שיבוב, ככל שתוגש.

58. ההלכה בעניין ניכוי תגמולים רעיוניים מבוססת על גישת יסוד לפיה אין אמנם הוראה בדין המחייבת נפגע לתבוע גמלה שהוא זכאי לה על פי חוק הביטוח הלאומי, אך כאשר הנתבע הוא מעבידו של התובע, או כאשר התאונה אירעה ברכב המעביד והנתבעת היא מבטחת הרכב, סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מחייב ניכוי הגמלה לה היה זכאי הניזוק לו מיצה זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי (ראה לעניין זה גם תא (י-ם) 6491/99 זערור יעקב נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (28.1.07)).

59. כאשר הנתבע אינו המעביד, או כאשר תאונת הדרכים אירעה ברכב שאינו רכב המעביד, החובה למצות את זכויות הנפגע מול המוסד לביטוח לאומי, מוטלת עליו מכח החובה לפעול בסבירות ובתום לב. לפיכך, היה והנפגע אינו נוקט בכל האמצעים הסבירים למימוש זכויותיו אלה, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים (ר' למשל ע"א 8251/04‏ דולב חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אייש (6.9.06)).

60. לא מצאתי שהתובעת נהגה בחוסר תום לב, היא לא נחקרה בנקודה זו, ולא ברורים שיקוליה לגבי מועד הגשת התביעה לקביעת דרגת נכותה מעבודה. חוות דעת המומחה בתחום האורטופדי שקבע את נכותה של התובעת הוגשה לתיק בית המשפט ביום 8.5.14, והתביעה לקבלת מענק נכות הוגשה למוסד לביטוח לאומי ביום 22.5.14. בהחלט ייתכן שהתובעת סברה בתום לב שהמצאת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לוועדה הרפואית תשפר דווקא את סיכוייה להגדלת מענק הנכות, ולפיכך להקטנת חיובה של הנתבעת.

61. בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת התובעת ומורה על ניכוי מענק הנכות שהתובעת קיבלה בפועל, וכן על ניכוי הסכום שהתקבל בגין דמי פגיעה. לסכומים אלה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום בפועל ועד למועד הניכוי.

    לסיכום

62. אני נותנת אמון בעדות התובעת באשר לנסיבות התאונה, עדות המתיישבת עם הגיון הדברים, ולכן סיוע בתיעוד רפואי מזמן אמת ובעדות ד"ר אלקרינאווי, אשר הוא עד אוביקטיבי, ואין לו עניין בתוצאות ההליך. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

    הפסד שכר בעבר3,031 ₪

    פגיעה בכושר השתכרות 75,000₪

    הפסד זכויות פנסיוניות9,000₪

    עזרה5,000₪

    נזק לא ממוני15,000₪

63. לפיצוי בגין הפסדי השכר בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.11. מהפיצוי יש להפחית את תשלומי המל"ל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום בפועל.

64. על הסכומים דלעיל, יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%.

     

    ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ז, 22 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.