ת"א 1942-08-15 אלאלוף נ' עיריית פתח תקווה ואח'

רקע

1. תביעת פיצויים בשל קנס בגין חניה שלא כדין, שהוטל על רכב של חברת השכרה, אשר הושכר לחברה אחרת. הקנס הוסב על-ידי העירייה לבקשת חברת ההשכרה על שמו של התובע שהיה רשום בחוזה כנהג ברכב, ובעקבות אי-תשלום הקנס ננקטו כלפיו הליכי גבייה ועיקול. בדיעבד הסתבר שהתובע כלל לא הועסק בתקופה האמורה באותה חברה, ובית-המשפט לעניינים מקומיים ביטל את הקנס. התביעה הוגשה בסך של 131,740 ₪ (56,800 ₪ לצרכי אגרה).

2. לטענת התובע, שהינו ד"ר להנדסה מאוניברסיטת בר-אילן, הוא הואשם על ידי הנתבעת 1, עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה") בביצוע עבירת חנייה יחידה, זאת בעקבות הסבת דו"ח חנייה באופן שגוי ורשלני מצד הנתבעת 3, דומיקאר בע"מ (להלן: "דומיקאר"). לאחר ניסיונות גבייה רשלניים ופוגעניים שנמשכו לא פחות מ- 18 שנים, שבוצעו על-ידי העירייה ועל-ידי "פרנקל את קורן" חברת עורכי דין (להלן: "חברת הגבייה"), ולאחר שהתובע עשה כל שביכולתו להתמודד מול הנתבעים, החליט בית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה לבטל את הדו"ח. על פי התביעה, הנתבעות פעלו ברשלנות, תוך הפרת חובה חקוקה, ופגעו בשמו הטוב של התובע. העירייה פעלה באמצעות חברת עורכי הדין לגבות מהתובע את החוב בגין עבירת חניה שלא ביצע. חברת הגבייה פעלה כשלוחתה של העירייה והוציאה אל הפועל את פעולות הגבייה. דומיקאר (המכונה אף באדג'ט) הייתה בעלת הרכב שלחובתה רשמה העירייה את הודעת הקנס, ואשר הושכר לחברת "מעריב לב-רם (שיווק)" (להלן: "מעריב לב-רם"), כיום חברה בפירוק, בה הועסק התובע במועד הקודם לביצוע העבירה.

3. לטענת התובע, הוא עבד לתקופה קצרה בחברת "מעריב לב רם" בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1995. ביום 17.12.1995, בזמן שהתובע כבר לא הועסק בחברת מעריב לב-רם, רשמה העירייה לחובת הרכב דוח חניה. הרכב האמור היה שייך לדומיקאר, והושכר למעריב לב רם בתאריך 30.11.95. דוח החניה נשלח במקור על-ידי העירייה לחברת דומיקאר, וזו ביקשה מהעיירה להסב אותו אל התובע, באופן שהודעת תשלום הקנס תהפוך להיות רשומה על שמו של התובע. ביום 4.8.96 קיבל התובע העירוני את בקשת ההסבה של דומיקאר, והודעת תשלום הקנס הוסבה אל התובע בניגוד לדין, שכן התובע לא עבד במעריב לב-רם במועד השכרת הרכב (30.11.95) ובוודאי שלא במועד ביצוע העבירה (17.12.95). מהרגע שבו נודע לתובע דבר קיומה של הודעת תשלום הקנס, שנים לאחר מועד ביצוע העבירה, פנה התובע בכל דרך אפשרית, בהתכתבויות אינסופיות, בעצמו ובאמצעות שני משרדי עורכי-דין, לעירייה ולחברת הגבייה, אך ללא הועיל. בסופו של דבר פנה התובע לבית-המשפט לענייניים מקומיים בפתח תקווה, אשר ביום 20.2.14, כ- 18 שנים לאחר מועד ביצוע העבירה, ביטל את הודעת הקנס. בית-המשפט לעניינים מקומיים הגיע למסקנה שהתובע לא עבר את העבירה, הואיל והעבירה בוצעה לאחר סיום עבודתו של התובע במעריב לב רם. כמו-כן, העירייה וחברת הגבייה לא שלחו את ההודעות על אודות הקנס לכתובתו הרשומה של התובע במשרד הפנים, אלא לכתובת אחרת, וכפועל יוצא התובע לא קיבל לידיו במשך שנים ארוכות את הודעת תשלום הקנס. רק בשנת 2005 נודע לתובע באקראי על החוב המיוחס לו, כאשר דייר שהתגורר במקום מגוריו הקודם של התובע, הודיע לו כי התקבל מכתב מחברת הגבייה. התובע פעל מידית מול חברת הגבייה, אך זו לא קיבלה את נימוקיו. בשנת 2007 קיבל התובע הודעת מבעלת יחידת הדיור בכתובת בה התגורר התובע קודם לכן באופן זמני, לפיה נציגי חברת הגבייה מאיימים לפרוץ לביתה, בגין החוב של התובע. התובע פנה שוב בכתב לחברת הגבייה והסביר כי לא ביצע את העבירה, והרכב לא היה ברשותו, וציין את כתובתו המעודכנת. כל פניותיו של התובע לחברת הגבייה ולעירייה לא הועילו. ביום 1.7.10 הטילה חברת הגבייה עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק הפועלים בגין החוב האמור. ביום 18.8.10 נשלח לביתו של התובע מכתב התראה לפני נקיטת הליכי גבייה. התובע נאלץ לשכור שירותי עורכת-דין אשר פנתה לחברת הגבייה, שוב ללא הועיל. ביום 29.4.11 הגיעו מעקלים לבית התובע, אשר פעלו מטעם חברת הגבייה, כשהם מאיימים על התובע ורעייתו כי אם החוב לא יוסדר, הם יפרצו לביתם ויעקלו מיטלטליהם. כשהתובע ורעייתו התנגדו לשלם, פרצו המעקלים בכוח אל בית התובע, ללא רשותו, וביצעו רישום של המיטלטלין המעוקלים. בהמשך לכך, שכר התובע את שירותיו של בא-כוחו, ופתח בהליך לביטול הודעת הקנס בבית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה, אשר ביטל את הודעת הקנס.

4. התובע טען לעילות תביעה של הפרת חובה חקוקה, בגין העובדה שהעירייה לא נימקה את הסבת הדוח (שדינה כדין ביטול דוח), בניגוד לחובתה על-פי סעיף 229 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. עוד טען התובע לעוולת הרשלנות, בגין החלטת העירייה להסב את הדוח, תוך הפרת חובת הזהירות, ובגין העובדה שלא תיקנו את טעותן לאחר שהתובע פנה אליהן בנושא. עוד טען התובע להוצאת לשון הרע מצד העירייה וחברת הגבייה בכך שעיקלו את חשבון הבנק שלו, ושלחו מעקלים לביתו.

5. עוד טען התובע כי חברת דומיקאר פעלה ברשלנות בעניינו בכך שביקשה להסב את הודעת תשלום הקנס לחובתו של מי שנחזה בעיניה להיות נהג הרכב, במקום לבקש להסב את הודעת תשלום הקנס לחובת חברת "מעריב לב רם" או לנהג השני שהיה רשום כנהג ברכב.

6. התובע טען לנזקים הבאים: הפסד ימי עבודה, 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד ראשונה, 5,000 ₪; הוצאות משפט תביעות קטנות, 1,000 ₪; הוצאות משפט עניינים מקומיים, 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד עניינים מקומיים, 14,160 ₪; שכר בטלת עד, 400 ₪; עוגמת נפש, 50,000 ₪; פגיעה בשם הטוב, 50,000 ₪; שכר טרחת עו"ד בגין מכתב התרעה טרם התביעה, 1,180 ₪.

7. עיריית פתח תקווה הגישה כתב הגנה מטעמה. לטענתה, יש לדחות את התביעה מהעדר עילה או מהעדר יריבות, הואיל וענינה של התביעה בנקיטת הליכי גביה שנקטה חברת הגבייה, והיא גובת המס אשר ביצעה את העיקול. כמו-כן, מי שביצעה את ההסבה היא חברת דומיקאר. לטענת העירייה הרכב חנה בניגוד לדין, והוצמדה לרכב הודעת קנס. משלא שולם הקנס, שלחה העירייה לדומיקאר הודעת תשלום קנס. חברת דומיאר המציאה לעירייה הצהרה אליה צורף העתק חוזה ההשכרה, לפיו במועד ביצוע העבירה היה הרכב בשימושו של התובע. בהתאם לכך, הסב התובע העירוני את הדוח על שמו של התובע. החל ממועד הסבת הדוח נשלחו למענו הרשום של התובע מכתבי התראה רבים וכן הודעות רבות בדואר רשום, וקיימת חזקת מסירה. ביום 20.6.05 העבירה העירייה את הטיפול בגביית הדוח לידי חברת הגבייה, ומכאן ואילך כל הטיפול בנושא התנהל על-ידי חברת הגביה. רק ביום 26.2.13 פנה התובע בהליך והגיש בקשה לביטול הדוח לבית המשפט לעניינים מקומיים, ובתאריך 20.2.14 קבע בית-המשפט כי לאור העובדה שרישומי חברת דומיקאר לא שיקפו נכונה את זהות הנהג, יש לבטל את הדוח, ללא צו להוצאות, וזאת על אף שהתובע דרש באותו הליך פיצויים והוצאות. הדוח הוסב על-פי הצהרת דומיקאר. משלא פנה התובע בדרישה לערכאות מתאימו כי יעוכבו הליכיי הגבייה, הרי שחברת הגבייה הייתה רשאית להמשיך בהליכי הגביה, כל עוד אין החלטה אחרת מאת בית-המשפט. לטענת העירייה כלל ההתכתבויות של התובע הינן מול חברת הגביה.

8. פרנקל את קורן, חברת הגבייה, הגישה כתב הגנה מטעמה. במסגרת זו טענה להעדר יריבות, הואיל וחברת הגביה היא בגדר שלוח ואורגן של העירייה וכל תפקידה בטיפול בגביית חובות בגין דוחות חניה. הסמכות לדון בבקשה לביטול דוח חניה הינה בסמכות היועץ המשפטי של העירייה.

9. דומיקאר הגישה כתב הגנה מטעמה. במסגרת זו טענה להתיישנות הואיל והאירוע אירע לפני כשני עשורים. דומיקאר התקשרה בשנות ה- 90' עם חברת מעריב לב רם בחוזה שכירות לטווח ארוך במסגרתו העמידה שלושה רכבים לרשותה של מעריב לב-רם. חברות רבות שוכרות עבור עובדיהן רכבים מדומיקאר, ואחד מתנאי ההסכם הוא כי כל נהג מטעם החברה יגיע לאחד מסניפי דומיקאר ויחתום על החוזה. מנספח 3 לכתב התביעה עולה כי ביום 30.11.95 הגיע התובע לסניף של דומיקאר, לקח רכב להחזקתו, ונרשם כנהג ברכב. במעמד זה נרשם התובע כנהג ברכב ומסר את פרטיו, לרבות כתובתו לדומיקאר. על-פי נהלי דומיקאר, היא מסבה את דוחות החניה והתעבורה שמתקבלים אצלה על-שם הנהג המחזיק ברכב על-פי רישומיה. דומיקאר היא פאסיבית בכל הנוגע לרישומי הנהגים והיא ניזונה ממידע המועבר אליה מקצין הרכב של החברה, קרי: מעריב לב-רם. ככל שהיו שינויים פרסונליים בחברה, הרי שהיה עליה לעדכן את דומיקאר על השינוי.

   העדויות והראיות

10. התובע העיד בבית-המשפט. בחקירתו הנגדית אישר שיידע על קיומו של החוב כבר בשנת 2005. רק בפברואר 2013 פנה לבית-המשפט לעניינים מקומיים לבטל את הדוח, וזאת לאחר ניסיונות קודמים למשא ומתן ולאחר התכתבות עם חברת הגבייה. בית המשפט לעניינים מקומיים ביטל את הדוח, אך לא פסק הוצאות. הוא סיים את עבודתו במעריב לב רם באמצע אוקטובר 1995, והרכב היה אצלו מספטמבר 1995. בתקופה שהתקבל הדוח, הרכב לא היה ברשותו. הפרטים שנרשמו בחוזה ההשכרה הם שלו. הוא פנה לדומיקאר 10 שנים לאחר שיידע על הדוח. לא פנה לדומיקאר בסמוך לאחר שידע על קיום הדוח, ואף לא צירף את דומיקאר להליכים משפטיים קודמים שניהל. התובע ניסה לפנות לחברת מעריב לב-רם בשנת 2007, אך החברה כבר לא הייתה פעילה.

11. התובע הגיש אסופת מסמכים מטעמו, אשר מהם עולה כי אכן לא עבד במעריב אל-רם במועד קבלת הדוח, אלא בין החודשים ספטמבר-אוקטובר 1995 (נספח 2); פניית התובע לחברת הגבייה בשנת 2007 בה מציין התובע כי קיבל מכתב מבעלת הבית בכתובתו הקודמת לפיו מאיימים לפרוץ לביתה. התובע עדכן את חברת הגבייה בדבר כתובתו הנוכחית, וציין כי הרכב האמור לא היה ברשותו (נספח 5); התכתבויות רבות מול חברת הגבייה.

12. הוגש תצהיר רעייתו של התובע, גב' הדסה אלאלוף. לדבריה מאז שהוטל עיקול על חשבונם, בכל פעם שהיא הולכת לסניף הבנק, היא מרגישה שהפקידים מסתכלים עליה באופן מוזר, וחושבים שהיא ובעלה אינם עומדים בחובותיהם. הם נשאלו מספר פעמים מדוע יש להם עיקול על החשבון. על-אף פעולות רבות שלהם מול חברת הגבייה, לא הוסר העיקול. ביום 29.4.11 דפקו על דלת ביתם גברתניים שהציגו עצמם כנציגי ההוצאה לפעול, כשהם מאיימים שאם החוב לעירייה לא יוסדר מיד, הם יפרצו לבית, יעקלו מיטלטלין, ימכרו אותם ויחייבו אותם בהוצאות העיקול ההובלה והאחסנה. כשהתנגדה לשלם, הם הרימו את הקול וביצעו רישום של המיטלטלין המעוקלים, וגרמו לה חרדה רבה.

13. מטעם העירייה העיד מישל אוקנין, מנהל רשות החניה העירונית בעיריית פתח תקווה. לדבריו, הסבת הדוח לפי בקשת דומיקאר לא הייתה כרוכה בהפעלת שיקול דעת, ולא היה צורך בבירור. ככלל, הודעת תשלום קנס נשלחת לחברת ההשכרה וזו מודיעה לעירייה בכתב מי השתמש ברכב על-פי חוזה ההשכרה. אין צורך בהנמקה להסבה, משום שהמסמכים מדברים בעד עצמם. העד הבהיר כי שליחת הודעת תשלום הקנס הינה לפי הכתובת המעודכנת של הנמען במשרד התחבורה, ולא במשרד הפנים, ולפיכך גם אם כתובתו במשרד הפנים שונה, הדבר אינו רלוונטי. חברת הגבייה אינה מוסמכת לבטל את הדוח, אולם מדובר במשרד עורכי-דין בעלי ידע משפטי.

14. מטעם חברת הגבייה הוגש תצהיר עדות ראשית חתום על-ידי עו"ד מחמוד מסארווה, שהינו עורך דין בחברת הגבייה. לדבריו, חברת הגבייה הינה שלוח ואורגן של העיריה וכל תפקיד החברה הינו טיפול שוטף בגביית החובות בגין דוחות חניה. ביום 25.10.06 העירייה העבירה לחברת הגבייה את דוח החניה לטיפולה. כל פניות התובע נבדקו מול העיריה והתשובות ניתנו לו לאחר התייעצות עם העיריה. ביטול דוח החניה או הסבתו הינו בסמכות התובע העירוני. העיירה, ובצדק, עמדה על כך שהתובע ישלם את חובו בגין דוח החניה, שכן אין בעזיבת התובע את מקום עבודתו, כדי להוכיח כי הלה לא נהג ברכב.

    עו"ד מסראווה העיד בבית-המשפט. לדבריו, גביית המס בחברת הגבייה היא על-פי האצלת סמכות. הם קיבלו את הדוח לגביה בשנת 2006. בשנת 2007, לאחר שקיבלו את מכתבו של התובע, הם בדקו את הנושא מול העירייה, אך לא נדרשו לבדוק מול דומיקאר או מול "מעריב לב-רם". העובדה שהתובע לא עבד בחברה במועד הדוח, אינה מוכיחה שהוא לא נהג.

15. מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ארז בן ברוך, אשר ציין כי תצהיר ההסבה הוא תצהיר מאומת על-ידי עו"ד אשר נשלח כמות שהוא לעירייה אשר הסבה את הדוח. לאור חלוף הזמן שמעל 20 שנה, אין ביכולתה של דומיקאר למצוא את המסמך.

16. ארז בן ברוך העיד בבית-המשפט וציין כי אין ברשות דומיקאר מסמכים מלפני 20 שנה. לדבריו, אם לא מודיעים לדומקיאר על החלפת המשתמש-הלקוח, אז דומיקאר אינה יודעת על כך. הוא אינו יוצר קשר עם הלקוח בכל דוח.

    דיון

    עוולת הרשלנות

17. סבורני כי יש לחלק את האירועים לשתי תקופות: השלב הראשון הינו ממועד הסבת הקנס על שמו של התובע בשנת 1995, ועד למועד שבו התובע פנה לראשונה לחברת הגבייה בשנת 2007. השלב השני, החל מהמועד שבו פנה התובע לחברת הגבייה בשנת 2007 ואילך.

18. בכל הנוגע לשלב הראשון, בדגש על הסבת הדוח על שם התובע, סבורני כי לא נפל פגם ממשי בהתנהלות הנתבעות. בשלב זה של הסבת הדוח, פעלו כל הנתבעות על-פי הנתונים שהיו בפניהם, ולא הוכח כי הייתה מוטלת עליהן חובה לברר את זהות הנהג מעבר למסמכים שהיו בפניהם. דומיקאר העבירה את המידע לגבי הנהג ברכב לפי הנתונים שהיו בפניה לרבות הסכם השכרת הרכב. העירייה וחברת הגבייה פעלו על-פי הנתונים שקיבלו מדומיקאר, לרבות הצהרה מחברת דומיקאר והסכם השכרת הרכב. לא היה בפניהם שום נתון שהיה אמור לעורר את חשדן בשלב זה, שמא ההסבה הינה שגויה. בשלב זה, של הסבת הדוח על שמו של התובע, האחריות לשגיאה רובצת לפתחה של חברת לב-רם, אשר איננה נתבעת בתיק, ונראה כי האשם של חברת לב-רם בשלב זה הוא הסיבה המכרעת לנזק (ראו סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין). בהקשר זה סבורני כי אף אם ההסבה בוצעה על סמך הצהרה, ולא על סמך תצהיר ערוך כדין, ואף אם נפלו פגמים טכניים אחרים בהסבה, אין בכך כדי לשנות את התוצאה, שהרי גם אם הייתה דורשת העירייה מחברת דומיקאר להעביר לה תצהיר או מנמקת את החלטתה, יש להניח שהדבר לא היה מוביל לגילוי הטעות. כך גם לא נמצא פגם בהחלטה להסב את הדוח על שמו של הנהג הראשון המופיע בהסכם, ולא על שמו של הנהג השני.

19. לעומת זאת, בשלב שבו התובע פנה לעירייה או לחברת הגבייה בבקשה שיבטלו את הקנס, ובהמשך אף צירף סימוכין לטענתו, הרי שהן הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן. העירייה וחברת הגבייה התרשלו בכך שמעת שהתובע פנה אליהן לא בדקו את עניינו, ולא ביקשו ממנו שיצרף אסמכתאות לטענותיו. ביתר שאת התרשלו חברת הגבייה והעיריה מעת שהתובע הציג להן תימוכין לכך שלא עבד בחברת מעריב לב-רם במועד ביצוע העבירה. בשלב זה היה על העירייה וחברת הגבייה לברר את טענתו, ולאחר שהטענה הייתה מתבררת כנכונה, היה עליהן לבטל את הדוח. התובע פנה שוב ושוב לעירייה ולחברת הגבייה, בעל-פה ובכתב, וצירף מסמכים אשר מוכיחים לכאורה את טענתו, ואלה לא השכילו לבחון באופן יסודי את טענותיו, בדגש על כך שלא עבד בחברה במועד ביצוע העבירה, ולעמוד על הטעות בהסבת הדוח. דוח הביטוח הלאומי מיום 16.5.11, אשר ממנו עולה כי התובע לא עבד בחברה אשר שכרה את הרכב במועד ביצוע עבירת החנייה היה אמור לשמש אסמכתא מספיקה לחברת הגבייה ולעירייה לשם ביטול הדוח, כשם שבסופו של דבר הוביל את בית-המשפט לעניינים מקומיים לקבל את טענת התובע (ראו גם בע"א 4992/07-11 טפר נ' עיריית נתניה (2.1.12)). מעת שהוצגה להן האסמכתא האמורה, חברת הגבייה והעירייה ידעו או היו צריכות לדעת כי הסבת הדוח לתובע בטעות יסודה, ולא היה שום צורך שהעירייה או חברת הגבייה ימתינו להחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים, לשם ביטול הדוח. משלא עשו כן, הרי שהעירייה וחברת הגבייה התרשלו במילוי תפקידן, והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן, כרשות מנהלית, וכשלוחתה, כלפי התובע. כידוע, רשות מנהלית – ורשות מקומית בכלל זה – בפרט כאשר היא מפעילה סמכויות אכיפה, תביעה וגבייה נגד האזרח, חבה בחובת הגינות מוגברת כלפי האזרח, ועליה לפעול כנאמן הציבור, ביושר, בהגינות ובתום לב. במקרה דנן הפרו העירייה וחברת הגבייה את חובתן זו.

    יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא אהרן ברק בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985):

    "אמת, בראשיתם של דברים ראוי היה לה למערערת לסמוך על הנתונים העובדתיים, שסופקו לה על-ידי רשות הרישוי. אך שעה שהופנתה תשומת לבה של המערערת, כי הרישומים אינם נכונים, וכי הם אינם מעודכנים, וכי עשוי שתוגש תביעה כנגד נאשם חף מכל אשמה, היה זה מחובתה של המערערת לבחון ולבדוק ולהבטיח, כי המידע שבידה הוא אמין. אין המערערת רשאית לטמון ראשה במחשב ולעצום עיניה מראות".

    אף במקרה דנן, בראשיתם של דברים ראוי היה לנתבעות לסמוך על הנתונים העובדתיים שסופקו להם, אך שעה שהתובע הפנה את תשומת לב העירייה וחברת הגביה לכך שהרישומים אינם נכונים, היה זה מחובתן לבחון, לבדוק ולהבטיח כי המידע שבידן הוא אמין ולא היו רשאיות לטמון ראשן במחשב ולעצום עיניהן מראות.

    לא ניתן לקבל את טענת העירייה לפיה משלא פנה התובע בדרישה לערכאות מתאימות כי יעוכבו הליכי הגבייה, הרי שחברת הגבייה הייתה רשאית להמשיך בהליכי הגביה, כל עוד אין החלטה אחרת מאת בית-המשפט. סבורני כי מעת שהתובע פנה אליהן והציג בפניהן את טענתו לפיה כלל לא עבד בחברת מעריב אל-רם במועד ביצוע העבירה, הייתה מוטלת על העירייה ועל חברת הגבייה חובה לבדוק את טענותיו, ולא להמתין להחלטה שיפוטית בנושא.

20. בכל הנוגע לאחריות חברת הגבייה סבורני כי חברת גבייה אשר פועלת מטעמה של עירייה כמוה כרשות השולחת אותה. במקביל, לא שוכנעתי כי יש לקבל את טענות העירייה לפיה האחריות, ככל שהיא קיימת, רובצת לפתחה של חברת הגבייה. הן העירייה והן חברת הגבייה חבות חובת זהירות כלפי התובע, ושתיהן התרשלו בכך שלא בחנו את בקשותיו לבטל את הדוח באופן יסודי. התובע פנה פעם אחר פעם הן לעירייה והן לחברת הגבייה, בעל-פה ובכתב, ושתיהן לא שעו לפניותיו. בהקשר זה יש לדחות הן את טענות העירייה והן את טענות חברת הגבייה אשר הטילו את האחריות זו על זו, ולחייבן ביחד ולחוד. מתוך הראיות עולה כי העירייה וחברת הגבייה פעלו במשותף, כאשר חברת הגבייה פעלה כזרועה הארוכה של העירייה, ואף אחת מן השתיים לא ניסו למנוע את המחדל ולהוביל לביטול הדוח במועד. ביחסים בין העירייה לבין חברת הגבייה סבורני כי יש לחלק את האחריות שווה בשווה (50%-50%), וזאת בשים לב לכך שהשתיים פעלו בצוותא ותוך תיאום ביניהן. הסמכות הפורמלית לבטל את הדוח הינה אמנם בידי העירייה, אך חברת הגבייה הייתה זו שביצעה את פעולות הגבייה והאכיפה.

21. בכל הנוגע לטענת התובע בקשר להפרת חובה חקוקה, בשל העדר ההנמקה לגבי הסבת הדוח או בשל העדר תצהיר מאומת כדין, סבורני כי לא קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה, ככל שהייתה, לבין הנזק שנגרם לתובע, ולפיכך אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עילה זו, וממילא יפוצה התובע בגין עוולת הרשלנות.

    עוולת לשון הרע

22. סבורני כי חברת הגבייה והעירייה פגעו בשמו הטוב של התובע בכך שעיקלו את חשבון הבנק שלו, ושלחו מעקלים לביתו. בהטלת עיקול על חשבון הבנק של התובע, יש משום לשון הרע הואיל וזהו דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, בפרט כאשר מדובר באדם נורמטיבי. בעצם הצגתו של התובע, כמי שמתחמק מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. העיקול אף מקיים את יסוד הפרסום שבעוולת לשון הרע (ראו פסק-דינו של כב' השופט אמנון כהן בע"א (מח' י-ם) 45661-12-10 עו"ד גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.11)). הטלת העיקול, כמו גם שליחת המעקלים לביתו של התובע, פגעו בזכותו לכבוד אישי ובשמו הטוב. ההלכה הפסוקה הכירה זה מכבר בכך שהטלת עיקולים שלא כדין על חשבונות בנק עשויה להוות פרסום לשון הרע, אף כשמדובר בעיקול בסכום נמוך. דברים אלה נכונים ביתר שאת בעניינו של התובע שהוא מרצה אקדמי בעיסוקו, בעל תואר דוקטור.

23. כמו-כן, סבורני כי לא עומדת לעירייה או לחברת הגבייה הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בשלב שלאחר שהתובע הודיע להן על כך שהוא לא עבד בחברה במועד הרלוונטי, כבר פעלו העירייה וחברת הגבייה שלא בתום לב כאשר המשיכו בהליכי הגבייה או העיקול, ולא הייתה עליהן חובה חוקית או מוסרית לעשות כן, אלא חובתן הייתה לברר את טענות התובע לגופן. משלא עשו כן, הרי שלא עומדת לזכותן הגנת תום הלב.

    חברת דומיקאר

24. בכל הנוגע לאחריותה של דומיקאר, סבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי דומיקאר התרשלה או הוציאה לשון הרע. דומיקאר ביצעה את ההסבה על סמך הנתונים שהיו בפניה באותה עת, אשר מהם עולה לכאורה כי התובע נרשם כנהג הראשי והמחזיק ברכב. בהמשך, לאחר שידע כבר התובע על הקנס השגוי, לא טרח לפנות לחברת דומיקאר, ליידע אותה על הטעות, ולבקש שתתקן את הדרוש תיקון. לתובע נודע על הדוח בשנת 2005 והוא פנה לדומיקאר רק בשנת 2013 או בשנת 2015 (לפי עדות התובע עמ' 11, ש' 4-6) או בשנת 2013, וזאת כאשר ביום 20.2.14 כבר בוטל הדוח על-ידי בית-המשפט. התובע אף לא טרח לצרף את חברת דומיקאר להליך קודם שניהל נגד חברת הגבייה, וזאת על אף שבאותה עת זכה לייעוץ משפטי, ומכאן נראה שאף התובע ובאת כוחו דאז, לא סברו באותה עת כי אחריות כלשהי רובצת לפתחה של דומיקאר. אילו היה התובע טורח לפנות לחברת דומיקאר בסמוך לאחר שנוגע לו על הקנס, ייתכן שהיה ביכולתה לתקן את הטעות, ומשלא עשה כן, לא שוכנעתי כי דומיקאר התרשלה. העובדה שהתובע לא פנה לחברת דומיקאר בשלב מוקדם יותר, אלא רק בשיהוי ניכר, אף גרמה לה לנזק ראייתי. בשל השיהוי האמור, ובשים לב לכך שהפנייה הראשונה לחברת דומיקאר הייתה זמן רב לאחר חלוף המועד הנדרש לשמירת מסמכים על-פי דיני ההתיישנות, לא היה ביכולתה של חברת דומיקאר לאתר את המסמכים המקוריים הנוגעים להשכרת הרכב, למעט אלה שהמציא לה התובע, ולבחון את הדברים.

25. לא שוכנעתי כי חברת דומיקאר פעלה ברשלנות בכך שביקשה להסב את הודעת תשלום הקנס לחובתו של מי שנחזה בעיניה להיות נהג הרכב, במקום לבקש להסב את הודעת תשלום הקנס לחובת חברת "מעריב לב רם". על-פי הנתונים שהיו בידי חברת דומיקאר, התובע היה רשום כנהג הרכב, ולכן לא התרשלה כאשר ביקשה להסב את הדוח אליו. לא מצאתי פסול במדיניות חברת ההשכרה לכך שהיא מבקשת להסב את הדוחות אל מי שרשומים כנהגים ברכבים, ולא לחברות שבהם עובדים אותם נהגים אשר מקבלים את הרכב כחלק מתנאי עבודתם. באופן דומה לא שוכנעתי כי חברת דומיקאר התרשלה בכך שלא ביקשה להסב את הדוח לנהג השני שהיה רשום כנהג ברכב. התובע היה רשום כנהג ראשון ברכב, ומכאן ההיגיון הטמון בהסבת הדוח אליו. לא ניתן לקבוע כי בשלב ההסבה היה על חברת דומיקאר לבצע בדיקה נוספת מעבר לבחינת המסמכים שברשותה. כאמור לעיל, הרשלנות אשר גרמה להסבה השגויה רובצת לכאורה לפתחה של חברת מעריב לב-רם, אשר לא הודיעה לחברת דומיקאר על כך שהתובע אינו עוד עובד בחברה, ואינו מחזיק ברכב. על החברה אשר שוכרת את הרכבים מוטלת החובה להודיע על העברת הרכב מעובד אחד למשנהו באותה חברה. כמו-כן, אילו התובע היה טורח להודיע לחברת דומיקאר באמצע אוקטובר 1995 על כך שסיים לעבוד בחברת מעריב אל-רם והחזיר את הרכב לחברה, או לכל הפחות מוודא מול חברת מעריב לב-רם שבה עבד, על כך שהיא מודיעה לדומיקאר על סיום עבודתו בחברה וסיום החזקת הרכב על-ידו, הרי שהסבת הדוח על שמו הייתה נמנעת מלכתחילה. יתר על כן, אף אם התובע היה פונה לדומיקאר לאחר שנודע לו לראשונה על הקנס בשנת 2005, ומודיע שהוא לא עבד בחברה במועד האמור, יש להניח שהיה ביכולתה למנוע את התקלה. בהקשר זה נראה כי הן מעריב לב-רם והן התובע יכלו למנוע את התקלה באופן זול ופשוט יותר. כאמור לעיל, אין בעובדה שלא הועבר תצהיר חתום על-ידי עו"ד, במובחן מהצהרה, כדי לשנות את התוצאה, הואיל ואין קשר סיבתי בין העדרו של התצהיר לבין הטעות בהסבת הדוח.

26. במאמר מוסגר יצוין, ומבלי לקבוע מסמרות, כי לא שוכנעתי שיש לקבל את טענת ההתיישנות של דומיקאר, וזאת בשים לב לכך שספק בעיני אם עילת התביעה של התובע נולדה טרם ביטל בית-המשפט את הדוח (ראו גם ת"א (ת"א) 46730-10-14 ורקשטל נ' עיריית תל-אביב (27.9.16)).

    שיעור הנזק / הפיצוי

27. התובע הוכיח כי נגרמו לו הנזקים הבאים:

    • הוצאות משפטיות, תשלום לעו"ד חנה לינק, 5,000 ₪ בגין חוות דעת, ייעוץ משפטי ומכתב דרישה (נספח 25).

    • הוצאות משפטיות, תשלום לעו"ד שילאנסקי בגין ההליכים המקדמיים (שלא במסגרת ההליך הנוכחי), 580 ₪, 805 ₪, 1,090 ₪, סה"כ 2,500 ₪ (לא כולל סך של 4,720 ₪ מיום 12.7.15, בסמוך למועד הגשת התביעה אשר ייכלל במסגרת שכ"ט עו"ד).

    • פיצוי בגין נזק לא ממוני, לרבות עוגמת נפש ובגין לשון הרע. סכום זה מוערך בסך של 12,500 ₪. בעניין זה נתתי דעתי אף לעוגמת הנפש שנגרמה לתובע עקב עיקול חשבון הבנק של התובע, ועקב הגעת נציגים מטעם חברת הגבייה לביתם של התובע ורעייתו.

      סה"כ 20,000 ₪.

28. בכל הנוגע לשיעור הפיצוי, נתתי דעתי לכך שבמקרים דומים נפסקו פיצויים במנעד שבין 5,000 ₪ לבין 35,000 ₪ (ראו למשל, בתא"מ (אי') 5048-11-12 ביטון נ' עיריית אילת (7.8.14), נפסק סך של 35,000 ₪; בת"א (ת"א) 17615-03-10 גידניאן נ' עירית תל-אביב-יפו (24.2.11) נפסק סך של 35,000 ₪; בע"א (מח' מרכז לוד) 7484-06-16 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' אטרש (12.12.16) נדחה ערעור בגין פיצוים בסך של 30,000 ₪; בת"א (חי') 26845-10-12 בר-עוז נ' עיריית חיפה (4.1.14) נפסק סך של 20,000 ₪; בת"א 4914/07 בנימין נ' פסקל (16.6.11) נפסק סך של 10,000 ₪; בת"ק (צפת) 19631-05-12 מור-אוניקובסקי נ' פלג הגליל החברה אזרוית למים וביום בע"מ (23.6.13) נפסק סך של 10,000 ₪; בתא"מ 2150-01-14 דויטש נ' עיריית חיפה (31.5.15) נפסקו 8,000 ₪; ע"א (מח' י-ם) 45661-12-10 עו"ד גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.11) נפסק פיצוי בסך של 5,000 ₪; ת"א (רמ') 34633-01-13 בן יוסף נ' פרי ירוחם (10.8.15) נפסק פיצוי בסך של 4,500 ₪; ת"א (ב"ש) 35169-06-14 אלעוקה נ' מועצה מקומית ערערה בנגב (15.11.15) נפסק סך של 4,500 ₪; ת"ק 28124-10-15 עמר נ' עיריית בני ברק (19.9.16) נפסק סך של 3,350 ₪.

29. בשולי הדברים יובהר כי אין בעובדה שבית-המשפט לעניינים מקומיים לא פסק פיצויים או הוצאות משפט בשלב ביטול הקנס, כדי להוביל לדחיית טענות התובע בהליך הנוכחי.

30. עוד יצוין בשולי הדברים כי לא שוכנעתי כי יש למחוק את כתב ההגנה של חברת הגבייה בשל העדר צירוף תצהיר או את החלקים מהתצהירים אשר עתר ב"כ התובע למחיקתם בסיכומיו. מדובר בפגמים טכניים שאינם יורדים לשורשו של עניין.

    סוף דבר

31. אשר על-כן, אני פוסק כי הנתבעות 1-2, עיריית פתח תקווה ו"פרנקל את קורן חברת עורכי-דין", ישלמו ביחד ולחוד לתובע סך של 20,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪ וכן הוצאות משפט (הוצאות תמלול, צילום וכו' בסך 500 ₪ וכן אגרות). הסכום ישולם תוך 30 ימים, ואלמלא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

    ביחסים בין העירייה לחברת הגבייה, תחולק האחריות שווה בשווה, וכל צד יישא ב- 50% מהסכומים האמורים.

32. התביעה נגד חברת דומיקאר נדחית. התובע יישא בשכר טרחת ב"כ דומיקאר בסך של 6,000 ₪, ובהוצאותיה (שכר עדים).

     

    מזכירות בית-המשפט תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

    זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

     

     

    ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ז, 27 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.