ת"א 25671-01-12 י.נ. נ' אבו חיט ואח'

התובע, יליד 12.12.1983, נפגע בתאונה ביום 14.10.2009 עת רכב על אופנועו ופגע ברכב שנהג בו הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") כתוצאה מעליית רכבו של הנתבע אל הכביש משטח הסמוך לו. בעת התאונה לא החזיק התובע ברישיון המתיר לו לנהוג באופנוע, ואין מחלוקת שלא היה כיסוי ביטוחי לנהיגתו בו. לפיכך, הגיש התובע את התביעה בעילה מכוח פקודת הנזיקין, כשהוא טוען כי רשלנות הנתבע היא שגרמה לתאונה. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הצטרף לתביעה כשהוא דורש שהנתבעים (הנתבע ומבטחת הנסיעה, היא הנתבעת 2, להלן: "הנתבעת") ישפו אותו בגין התשלומים ששילם וישלם לתובע. את תביעתו כנגד הנתבעת ביסס המל"ל, לחלופין, על העילה ההסכמית שיסודה בהסכם שבין המל"ל למבטחת.

הדיון בתובענה התמשך זמן רב. זאת הן מאחר וחוות-הדעת הרפואיות הוגשו לשיעורין, לנוכח העובדה שמצבו של התובע לא התייצב במשך תקופה ארוכה, והן משום שהצדדים בחרו להמתין לתוצאות ההליך הפלילי שהתקיים בבית המשפט לתעבורה כנגד הנתבע. הצדדים הגישו חוות-דעת רפואיות מטעמם, ולנוכח הפער בממצאי המומחים מונו מומחים מטעם בית המשפט. בשל הצורך בבדיקות חוזרות הומצאה לבית המשפט חוות הדעת הרפואית האחרונה בעניינו של התובע אך ביום 5.4.16. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות, נקבעו מועדים לשמיעת הראיות בתובענה. במסגרת הדיונים שנקבעו לשמיעת הראיות נחקרו התובע ועדיו, והמומחים הרפואיים מטעם בית המשפט.

בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 13.12.16 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בשאלת האחריות, לפיה תישא הנתבעת ב-80% מסכום הפיצוי שייפסק לתובע. כמו כן, הגיעו המוסד לביטוח לאומי והנתבעת להסכמה לפיה תשלם הנתבעת למל"ל 55% מסכום התגמולים ששולמו וישולמו לתובע (על יסוד העילה ההסכמית), ובעניין יתרת הסכום ימתינו המל"ל והנתבעת עד להכרעת בית המשפט העליון בשאלה המשפטית השנויה ביניהם במחלוקת. עוד הסכימו המל"ל והמבטחת כי אם יקבע שהמל"ל זכאי לתשלום נוסף מהמבטחת, תישא יתרת הסכום בהפרשי הצמדה וריבית מיום 13.12.16 ועד ליום התשלום בפועל.

סיכומי טענות הצדדים הוגשו בתוך פרקי זמן קצרים. סיכומי התשובה מטעם התובע הוגשו ביום 28.12.16.

לנוכח ההסכמה אליה הגיעו הצדדים לא נותר אלא לדון בשאלת הפיצוי לו זכאי התובע. יובהר כי מאחר ומדובר בתביעה שעילתה בפקודת הנזיקין, הרי שעל אף שהתובע נפגע באירוע המהווה תאונת דרכים לכל דבר ועניין, יחושב הפיצוי לו הוא זכאי על פי אמות המידה החלות בתביעת נזיקין רגילה (ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל, מיום 22.2.11, בפסקאות 18-14 לפסק-הדין; וראו ע"א 8552/09 עזבון עמאר אחמד נ' הפול, מיום 11.9.11, בפסקה 4 לפסק-הדין).

הנכויות שנגרמו לתובע

הנכות בתחום האורטופדיה

בתמיכה לטענותיו בעניין הנזק שנגרם לו, הגיש התובע את חוות-דעתו של האורטופד פרופ' י' נרובאי. המומחה מטעמו התייחס הן לפגיעה האורטופדית והן לפגיעה הנוירולוגית, כשהוא קובע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 88.48%. המומחה בתחום האורטופדיה מטעם הנתבעת, ד"ר מ' יצחקי ז"ל, קבע בחוות-דעתו מיום 16.4.12 כי מצבו של התובע טרם התייצב ולא ניתן לקבוע נכויות סופיות בעניינו. עם זאת, ציין ד"ר יצחקי שלא היה מקום לקביעת נכויות מצטברות העולות על 55% בגין הפגיעה בברך ובשוק של רגל שמאל, שכן אין בפגימות מצטברות באותו איבר להביא לקביעת נכות בשיעור העולה על שיעור הנכות הניתנת בגין קטיעת האיבר.

לנוכח מחלוקתם של המומחים מטעם הצדדים מונה ד"ר א' פרנקל כמומחה בתחום האורטופדיה מטעם בית המשפט. בחוות-דעתו הראשונה, מיום 24.10.12, סקר ד"ר פרנקל את הפגיעה ותוצאותיה. הוא ציין כי בתאונה נפגע התובע הן בבית החזה והן ברגליו. הפצע ברגל שמאל הזדהם, ואף אובחן שריר נמקי. בתהליך הריפוי אובחנה צניחת כף רגל שמאל. כתוצאה מפגיעותיו עבר התובע סדרה ארוכה של ניתוחים. גם לאחר ששוחרר מהאשפוז הממושך הראשון, אושפז התובע ביום 1.7.10 לתקופה נוספת של למעלה מחודש וחצי לצורך טיפול שיקומי אינטנסיבי. הוא עבר ניתוחים ואשפוזים נוספים במרוצת השנים 2011 ו-2012. המומחה מצא כי נכון למועד עריכת חוות-דעתו הראשונה סובל התובע מאי-חיבור של השבר בעצם הירך הימנית. במהלך בדיקת התובע על ידי ד"ר פרנקל מסר לו התובע כי הוא רתוק לכיסא גלגלים וכי הוא משתמש בסד לברך שמאל ובמכשיר למניעת צניחת כף רגל שמאל. עוד רשם המומחה מפי התובע כי "אינו יכול לעמוד וללכת בכוחות עצמו. מסוגל לעשות זאת, בקושי רב ביותר, עם עזרה". בסיכום חוות-דעתו מצא המומחה כי התובע "רתוק לכיסא גלגלים, עם דלדול שרירי, צלקות מרובות, אי יציבות בברך ימין, הגבלה בתנועה ואי יציבות בברך שמאל, הגבלה בתנועה מלווה בכאב בפרק ירך ימין ושיתוק עם מצב של צניחת כף רגל והפרעה בתחושה והעדר החזר עקב ברגל שמאל". המומחה סבר שמצבו של התובע אינו סופי ויש לבדקו שנית כחלוף תקופה נוספת של שנה וחצי עד שנתיים.

ביום 11.4.14 ערך ד"ר פרנקל חוות-דעת משלימה, לאחר בדיקה חוזרת של התובע. במהלך הבדיקה מסר לו התובע כי הוא רתוק לכיסא גלגלים ו"יכול ללכת למרחק קצר בעזרת קביים". כן מסר שהוא משתמש בסד בברך שמאל ובמכשיר למניעת צניחת כף הרגל. מבדיקות ההדמיה העדכניות עלה כי השבר בירך ימין הגיע לכלל חיבור. עם זאת, נמצאו בבדיקות ההדמיה שינויים ניווניים מתקדמים בברך שמאל ושינויים ניווניים קלים בברך ימין. על רקע מכלול הממצאים קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה בירך ימין לפי סעיף 47(2)(א) (מותאם) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות" ו"התוספת לתקנות", על פי העניין); נכות בשיעור 25% בגין הפגיעה בברך ימין, לפי סעיף 35(1)(ג)-(ד) (מותאם) לתוספת לתקנות; ונכות בשיעור 50% בגין הפגיעה בברך שמאל, לפי סעיף 35(1)(ה) (מותאם) לתוספת לתקנות. הנכות האורטופדית המשוקללת שנקבעה לתובע היא, אפוא, בשיעור 66.25%. המומחה לא התייחס בחוות דעתו לשיעור הנכות שיש לקבוע בגין הצלקות הרבות שפורטו בחוות-דעתו הראשונה או לאפשרות לטיפול בהן, מאחר ועניינים אלה אינם בתחום מומחיותו. הוא ציין שיש מקום להפנות את התובע לבדיקה על ידי מומחים בתחום הכירורגיה הפלסטית ובתחום הנוירולוגיה. בעקבות המלצה זו, ולאחר דין ודברים, מונה מומחה בתחום הנוירולוגיה מטעם בית המשפט.

בטרם ידונו הקביעות בתחום הנוירולוגי יש לסקל מהדרך טענה של התובע בעניין צירוף הנכויות. בסיכומי התשובה טען התובע, לראשונה, כי תקנה 19 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 קובעת כי שעה שנגרמה לנפגע פגיעה באיבר זוגי יש לחבר את הנכויות ולא לשקללן. לפיכך טען שיש לחבר את דרגת הנכות שנקבעה בגין הפגיעה ברגלו השמאלית (50%) לזו שנקבעה עקב הפגיעה ברגלו הימנית (32.5%) ולקבוע כי נכותו האורטופדית הכוללת היא בשיעור 82%.

טענה זו יש לדחות. תקנה 19 לתקנות קובעת כי "דרגת הנכות לרגל פגימה באבר זוגי אחד כשהאבר האחר פגום מקודם, תיקבע על ידי צירוף פגימות שני האברים וניכוי הפגימה הקודמת". עניינו של הסעיף אך באותם מקרים שהנפגע סבל מפגימה קודמת באחד האברים הזוגיים ונפגע בתאונה באבר האחר, ואין להחילו בכל עת בה נפגע אדם באבר שהוא אחד משני אברים זוגיים. זאת מטעמים מספר: כך היא המשמעות הלשונית הפשוטה של התקנה; בפועל לא נמצא כי מומחים כלשהם מחברים את הנכויות באברים זוגיים, ואף המומחה מטעם התובע לא עשה כן; ואילו פסיקת בית הדין הארצי לעבודה אף צמצמה את התפרשות התקנה כך שזו תחול אך על פגיעות בעיניים ובאוזניים, תוך שהובהר כי פרשנות אחרת עלולה להביא לתוצאה שאינה בהכרח לטובת העובד (עב"ל (ארצי) 388/09 בר נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.3.10, בפסקה 5(ב) לפסק-הדין). משכך הם פני הדברים אין מקום לסטות מהכלל הקבוע בתקנה 11(ב) לתקנות, לפיו משוקללות הנכויות.

הנכות בתחום הנוירולוגיה

המומחה בתחום הנוירולוגיה מטעם בית המשפט, פרופ' ז' ארגוב, בדק את התובע ביום 11.1.16. התובע התלונן בפניו כי שתי רגליו חלשות והוא סובל מאירועים של קריסה ונפילה. עוד מסר התובע כי הוא "מתעייף בהליכה ונעזר בקביים למרחק קצר וכיסא גלגלים למרחק יותר משמעותי". בבדיקה הקלינית לא מצא המומחה חולשה או הפרעת תחושה ברגל ימין. הוא ציין כי ההחזרים ברגל ימין ירודים וכי "ישנן צלקות שתוארו על ידי האורטופד". אשר לרגל שמאל, ציין המומחה כי "יש קושי בבדיקת הרגל בשל הכאב". בבדיקה הקלינית כמעט ולא נמצאה יכולת תנועה ברגל ולא הופקו החזרים גידיים. נמצאה רגישות ניכרת לניקוש "באזור ראש הפיבולה משמאל עם הופעת כאב הקורן לשוק. ישנ[ן] צלקות מרובות". על יסוד ממצאיו אלה, כמו גם על יסוד בדיקת ההולכה העצבית, הגיע המומחה לכלל מסקנה כי לתובע נגרם שיתוק מלא של העצב הפרוניאלי המשותף, תחושתי ומוטורי, ככל הנראה בשל הקרע בעורק והלחץ במדור הקדמי.

על רקע מכלול הממצאים קבע פרופ' ארגוב לתובע נכות בשיעור 30% בגין הפגיעה העצבית בפרק התחתון של רגל שמאל, כשהוא עושה שימוש בסעיף 32(4)(ב) לתוספת לתקנות. עוד קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 10% בגין נוירומה עצבית. הוא ציין בחוות דעתו כי הממצאים בבדיקה הקלינית מביאים למסקנה בדבר קיומה של נוירומה, שהיא גוש של סיבי עצב המנסים לגדול מחדש לאחר פגיעה ונותרים חשופים. בשל הכאבים הכרוכים במצב זה, ועל אף העובדה שלא קיים סעיף מתאים לתופעה זו בתוספת לתקנות, סבר המומחה שיש לקבוע בגינו נכות בשיעור 10%. המומחה ציין כי יתכן שקיימת פגיעה עצבית נוספת ברגל שמאל, וכדי לברר אם גם העצב הפוסטריורי נפגע יש צורך בבדיקה ספציפית נוספת.

בחקירתו הנגדית אישר פרופ' ארגוב כי לנוכח השינוי המקיף שנעשה בתוספת לתקנות (שנכנס לתוקף בחודש דצמבר 2015, קודם לבדיקת התובע על ידי פרופ' ארגוב), מתאים מצבו של התובע בגין הפגיעה בעצב הפרוניאלי למצב המתואר בסעיף 32(4)(ג) לתוספת לתקנות, בנוסחה המתוקן, העוסק ב"הפרעה תפקודית קשה עד שיתוק מלא" כתוצאה מפגימה בעצב הפרונאלי המשותף. סעיף זה קובע כי בגין פגימה זו תיקבע נכות בשיעור 20% בלבד . המומחה אישר כי זו הנכות שיש לקבוע לתובע בגין הפגיעה בעצב, חלף קביעתו בחוות-הדעת לפיה יש לייחס לתובע נכות בשיעור 30% בגין פגיעה זו (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 21-13).

המלצת פרופ' ארגוב לעריכת בדיקה שתברר אם אכן נגרמה פגיעה גם לעצב הפוסטריורי לא יושמה. זאת מאחר ולתובע נקבעה ממילא נכות אורטופדית בשיעור 50% בשל הפגיעה בברך שמאל, ונכות נוירולוגית נוספת בשיעור משוקלל של 28% בגין פגימות עצביות שונות ברגל זו, כך שהנכות המשוקללת בגין הפגיעה ברגל שמאל עלתה על זו המוענקת בשל קטיעה.

לעניין זה יובהר שבדיון עצמו לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקביעה לפיה לא ניתן לקבוע לתובע נכות בשיעור העולה על מצב של קטיעת שוק, בגינו נקבעת נכות בשיעור של 55% (לפי סעיף 47(7)(א) לתוספת לתקנות). מכאן שלא נודעת משמעות לשאלה אם המגבלה הקשה ברגל שמאל נובעת גם מפגיעה עצבית הנוספת על זו שנקבעה לו. מסיכומי התשובה השתמע לכאורה שהתובע טוען אחרת. טענה מעין זו עומדת בניגוד לקביעה החד משמעית של תקנה 11(ג)(2) לתקנות, הקובעת כי "על אף האמור בתקנת משנה (ב) [העוסקת בשקלול הנכויות – ר.ו.], דרגת נכות בשל מספר פגימות באותו פרק, גפה או עין, לא תעלה... (2) לגבי גפה - על אחוזי הנכות שנקבעו לקיטוע החלק הפגום של אותה גפה". מאחר והנכויות השונות שנקבעו לתובע בגין הפגיעה ברגל שמאל עניינן בפגימות מהברך ומטה, לא ניתן לקבוע לו נכות בשיעור העולה על זה שהיתה מקנה קטיעת השוק.

הנכות הרפואית - סיכום

מחוות הדעת הרפואיות עולה, אפוא, כי הפגיעה המשולבת ברגלו השמאלית שוות ערך לכל הפחות לקטיעה מתחת לברך, דהיינו: נכות בשיעור 55%. נכות זו היא פועל יוצא של הנכויות המשולבות בתחום האורטופדיה (נכות בשיעור 50% בשל הפגיעה הקשה ברגל שמאל מהברך ומטה) ובתחום הנוירולוגיה (נכות בשיעור 20% בשל השיתוק העצבי הגורם להפרעה תפקודית קשה).

לנכות משמעותית זו מצטרפת נכות בשיעור 10% בגין הנוירומה העצבית, שאף שאין בה כדי להוסיף מבחינה מתמטית לשיקלול שנזכר לעיל, ואין בה כשלעצמה לגרום למגבלה נוספת בתפקוד הרגל השמאלית, הרי שהיא גורמת לכאבים קשים. לא למותר לציין כי לתובע אושר השימוש בקנאביס רפואי בשל הכאבים התוכפים עליו, והוא עושה שימוש בקנאביס לכל הפחות בשלוש השנים האחרונות (האישורים הוצגו במהלך חקירתו – עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 30-23, וכן בדיונים בועדות המל"ל).

בנוסף לפגיעה בברך שמאל סובל התובע מפגיעה משמעותית ברגל ימין, בגינה קבע לו המומחה בתחום האורטופדיה נכות משוקללת בשיעור 32.5% (נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה בירך ונכות בשיעור 25% בגין הפגיעה בברך).

לכל אלה יש לצרף את הצלקות הרבות שפורטו בחוות הדעת. כאמור, המומחים לא מצאו לנכון לחוות דעתם בעניין הנכות שמקנות צלקות אלה מאחר והדבר אינו בתחום מומחיותם. לעצם קיומן של צלקות אלה יינתן משקל מסוים לצורך פסיקת הפיצוי תחת ראש הנזק הלא ממוני.

נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא, איפוא, בשיעור של כ-70% (אף אם נתעלם מהנכות בגין הנוירומה לצורך השקלול), כשעניינה בפגיעות אורטופדיות ונוירולוגיות קשות ברגליים.

הפגיעה התפקודית

כידוע, הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, אף ששיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית (ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, מיום 25.7.10, בפסקה 8 לפסק-הדין והאסמכתאות הנזכרות שם, להלן: הלכת שלמייב). לעניין זה נקבע כי "אמנם הנחת המוצא היא כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו, אך בית המשפט רשאי לסטות מכללים אלה מקום בו נחה דעתו כי שיעור הנכות התפקודית או שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק שונה משיעור הנכות הרפואית שלו" (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, מיום 21.3.11, בפסקה 34 לפסק-הדין; והשוו, על דרך ההדגמה בלבד, ע"א 11035/07 שרותי בריאות כללית נ' אביטן, מיום 20.7.11, בפסקה 21 לפסק-הדין; ע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני, מיום 28.6.12, בפסקאות 23-22 לפסק-הדין). יובהר שלפגיעה התפקודית נודעת משמעות לכלל תפקודו של הנפגע, בבית ובעבודה.

בבחינת הקדמת המאוחר יובהר כי גם קביעת הפגיעה התפקודית אינה בגדר סוף פסוק לצורך הערכת הפיצוי לו זכאי הנפגע. שכן ככל שהדברים אמורים בגריעה מכושר ההשתכרות שומה על בית המשפט לבחון מה השפעת הפגיעה התפקודית על יכולתו של הנפגע לעבוד ולהשתכר. לעניין זה נקבע לא פעם כי "ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד" (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, מיום 25.3.12, בפסקה 7 להחלטה; לטרמינולוגיה זו ראו גם ע"א 8602/11 הפניקס נ' גדרון, מיום 3.4.12, בפסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מיום 11.1.15, בפסקה 6 לפסק-הדין). יחד עם זאת, ועל אף ההנחה לפיה אין מקום לקבוע "מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מיום 11.1.15, בפסקה 6 לפסק-הדין, להלן: הלכת פלוני), הובהר כי הנכות התפקודית והפגיעה התפקודית שבעקבותיה הן "מקור השראה להערכת הגריעה בכושר ההשתכרות כאשר בנכויות אורטופדיות עסקינן וכאשר משלח ידו של הנפגע כרוך בעבודה פיזית" (הלכת פלוני, שם; נראה שקביעה זו אינה אלא בגדר זיקוק של ההלכות בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 799 (1995) ובהלכת שלמייב, בפסקה 9 לפסק-הדין).

במקרה דנא נראה שהפגיעה התפקודית משמעותית יותר משיעור הנכות הרפואית שנקבע לתובע. מחוות דעת שני המומחים מטעם בית המשפט עולה שהתובע מרותק, הלכה למעשה, לכיסא גלגלים. יש באפשרותו ללכת למרחק קצר כשהוא נעזר בקביים, ולעניין זה הבהיר ד"ר פרנקל כי ביכולתו לבצע "מספר צעדים עם קביים" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 21-18 ועמ' 25 לפרוטוקול, שורה 28). אמירה זו יש לקרוא גם על רקע ממצאיו של ד"ר פרנקל בבדיקה הקלינית, מהם עולה כי בברך ימין קיימת אי יציבות קדמית אחורית ניכרת ואי יציבות צדית קלה, ואילו ברגל שמאל קיימת אי יציבות צדית ניכרת ואי יציבות קדמית אחורית בינונית (מצב שלא השתנה גם בבדיקה החוזרת, כעולה מחוות-דעתו). יכולתו להתנייד השתפרה אמנם מאז הבדיקה הראשונה, שאז לא היה מסוגל כלל ללכת ולעמוד בכוחות עצמו. עם זאת, בפועל מדובר באדם שהוא "מרותק לכיסא גלגלים ומסוגל לעשות פה ושם כמה צעדים עם קביים" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 19) ובאדם ש"גם היום הוא כמעט מרותק [לכיסא גלגלים] והוא ישאר במצב דומה" גם בעתיד (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 13-12).

העולה מכל האמור לעיל הוא כי על אף שלתובע נכות רפואית משוקללת בתחומי האורטופדיה והנוירולוגיה בשיעור 70%, הרי שבפועל אין פער ניכר בין מצבו לבין אדם המרותק באופן מלא לכיסא גלגלים (מצב בגינו נקבעת נכות רפואית בשיעור 100%). לכל היותר מסוגל התובע לבצע צעדים מספר באמצעות קביים. דומה שיכולת זו, או אף היכולת לעמוד בעזרת קביים, אין בה כדי לאפשר לו לבצע חלק מפעולות היומיום, בפרט לנוכח אי היציבות הקשה בשתי הברכיים. לכל אלה יש לצרף את הכאבים מהם סובל התובע, אליהם התייחס פרופ' ארגוב במפורט בחוות דעתו (וראו גם עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 4). לכאבים אלה נודעת משמעות הן לעניין ביצוע חלק מהפעולות (דוגמת חלק מפעולות ההלבשה) והן בכל הנוגע ליכולת התובע להשתלב בעבודה. קביעות אלה ישרתו את הדיון הן בכל הנוגע לשאלת העזרה והסיעוד להם זקוק התובע והן בשאלת הפגיעה ביכולתו להשתכר.

הפיצוי

א. הגריעה מכושר ההשתכרות

שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות

כאמור, הפגיעה התפקודית בתובע אינה נופלת במידה רבה מזו הנגרמת לפרפלג, בפרט כאשר למגבלה התפקודית הקשה המרתקת אותו לכסא הגלגלים במרבית שעות היממה מיתוספת פגימה נוירולוגית הגורמת לכאבים. התובע טוען כי בשל מכלול זה יש לקבוע שאיבד את מלוא כושר השתכרותו ממועד התאונה ואילך. הנתבעת סבורה כי אין כל מניעה שהתובע ישתלב בעבודות המבוצעות בישיבה, ולשיטתה אין לקבוע כי כושר השתכרותו נגרע בשיעור העולה על 50%.

יש לזכור כי גם אדם המשותק בפלג גופו התחתון לא איבד בהכרח את יכולתו לתפקד, לעבוד ולהשתכר, ואין מקום לייחס לו "חותם של אי כשירות גמורה" (ע"א 1249/04 רבאח נ' רבאח, מיום 8.11.06, בפסקה יא לפסק-הדין, להלן: הלכת רבאח; והשוו ע"א 7397/10 אוחיון נ' קיבוץ להבות הבשן, מיום 27.2.12, בפסקה 4 לפסק-הדין; ע"א 3510/11 מלונות מוריה נ' טקצ'נקו, מיום 14.2.13, בפסקה 4 לפסק-הדין). מאליו מובן שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ולהתאים את ההערכה בעניין שיעור הגריעה לטיב המגבלה התפקודית, כמו גם ל"נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (הלכת שלמייב, בפסקה 8 לפסק-הדין; וראו ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מיום 11.1.15, בפסקה 6 לפסק-הדין; ע"א 8074/15 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, מיום 22.5.16, בפסקה 6 לפסק-הדין).

הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע היא ניכרת. עם זאת, אף שעה שמדובר היה בפרפלג נקבע בפסיקה כי "אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה" (הלכת רבאח, שם). בעקבות זאת נקבע כי לנפגע באותו עניין נותרה גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור 80% (הלכת רבאח, בפסקה יא(1) לפסק-הדין). בדומה נקבעה גריעה בשיעור 70% מכושר ההשתכרות לנפגעת שסבלה מנכות נוירולוגית בשיעור 71.2%, נכות נפשית בשיעור 20% ונכות פלסטית בשיעור 23% (ע"א 5231/10 פלונית נ' סהר, מיום 2.8.12, בפסקה יג לפסק-הדין). כלל זה שימש גם במסגרת הפחתת הפיצוי שנקבעה בע"א 3510/11 מלונות מוריה פלזה טבריה בע"מ נ' טקצ'נקו, מיום 14.2.13. נראה כי כיום לא יטה בית המשפט לקבוע גריעה מלאה מכושר ההשתכרות לאדם המשותק בפלג גופו התחתון, אלא אם כן לפגיעה זו נוספו מרכיבים המקשים עוד יותר על תפקודו של הנקבע. בהקשר אחרון זה נקבע כי לעתים "גם אם הניזוק אינו 'שבר כלי' אין משמעות הדבר כי נותרה לו יכולת השתכרות. לא דומה ניזוק שעבד עבודת כפיים לניזוק שעבד במשרד, לא דומה פרפלג המצנתר את עצמו מספר פעמים ביום למי שאינו נדרש לכך" וכל ניזוק נדון על פי נסיבותיו הפרטניות (ע"א 8074/15 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, מיום 22.5.16, בפסקה 6 לפסק-הדין, במקרה זה נקבע הפסד השתכרות מלא לפרפלג המצנתר עצמו 8 פעמים ביום, נזקק לזמן התארגנות ארוך וסובל מספסטיות).

לתובע טרם מלאו 26 שנים במועד פגיעתו בתאונה. הוא בוגר 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות (סעיף 3 לתצהירו). בהעדר השכלה פורמלית עבד התובע עובר לתאונה כנהג משאית אצל מספר מעסיקים (ראו דו"ח רציפות הביטוח וכן עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 28 – עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 13), כמתקין דודי שמש (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 29), כמתקין מזגנים (דו"ח רציפות הביטוח), ואילו בתקופה הסמוכה לתאונה עבד בחנות של רשת אוטו דיפו. מרבית העבודות בהן הועסק התובע הן בעלות רכיב פיזי מובהק. דווקא העובדה לפיה לא התמיד התובע במקום עבודה אחד, עניין שידון להלן בעת בחינת בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות, תומכת במסקנה לפיה הפגיעה התפקודית הקשה הגבילה עד מאוד את יכולתו למצוא עבודה במומו. התמונה כולה מצביעה על מי שיש להניח כי היה שולח ידו במלאכות שונות המצריכות תפקוד פיזי טוב ותקין. בהינתן כל אלה, ולנוכח טיב נכותו וההשפעה המשולבת של היעדר היכולת לעבוד בעמידה יחד עם הכאבים התוכפים על התובע בגין הנוירומה, הגעתי לכלל מסקנה כי הוא איבד 80% מכושר השתכרותו.

קביעה זו תחול מחודש ינואר 2014 ולעתיד. מחוות-הדעת עולה כי עד לאותו מועד לא התייצב מצבו של התובע. כפי שנזכר לעיל, התובע עבר שורה ארוכה של ניתוחים וטיפולים, והשבר בעצם הירך מימין לא התאחה עד לתחילת שנת 2014. לפיכך יש לקבוע לתובע הפסד מלא של כושר ההשתכרות עד לסוף שנת 2013. מאותו מועד ואילך ועד לתום תוחלת חיי העבודה של התובע יעמוד שיעור הפסד השכר (לעבר) והגריעה מכושר ההשתכרות (לעתיד) על 80%.

בסיס השכר

לצורך חישוב הפיצוי לו זכאי התובע יש לקבוע את בסיס שכרו. לעניין זה יש לבחון את עיסוקיו עובר לתאונה, ולתת משקל לאפשרות כי היה עולה בידו להגיע ליציבות בעבודה ולהשביח את שכרו כרבות הימים.

אכן, בעת שבא בית המשפט לקבוע את הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, ובפרט שעה שמדובר בגריעה משכרו של אדם צעיר שבעת התאונה עמדה מרבית חייו לפניו, "נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומישאלות-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני-נביאים" (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 822 (1993)). מקושי מובנה זה אין להתעלם, אך אין בו כדי לשלול את החובה המוטלת על בית המשפט להעריך את הפיצוי העתידי על יסוד המובא לפניו, על אף שאין מי שיוכל לחזות את צפונות העתיד.

מדו"ח רציפות דיווח של המל"ל עולה שהתובע השתלב בשוק העבודה בשנת 2003, בטרם מלאו לו 20 שנה (שנתיים קודם לכן עבד התובע בשני מקומות עבודה שונים לתקופה של חודש). בתצהירו טען התובע כי עבד כשלוש שנים במוסך אלסקה בנתניה ולאחר מכן עבד כחמש שנים בתור מתקין דוודים (סעיף 4 לתצהירו). טענות אלה לא גובו בתלושי שכר.

מדו"ח רציפות הדיווח עולה כי בשנת 2003 עבד במשך שלושה חודשים כמתקין מזגנים והשתכר כ-2,000 ₪ לחודש. בהמשך אותה שנה עבד ארבעה חודשים נוספים אצל מעביד אחר בשכר חודשי שעמד אז על כ-3,750 ₪. בשנת 2004 עבד כ-11 חודשים, אצל שלושה מעסיקים שונים. עבודתו אצל המעסיק הראשון, אצלו הועסק גם בשלהי שנת 2003, הניבה שכר חודשי של כ-3,700 ₪. אצל המעסיקים האחרים השתכר כ-3,000 ₪ בממוצע לחודש, ואף פחות מכך. בשנת 2005 דווח התובע כמועסק במשך ארבעת החודשים הראשונים של השנה בשכר ממוצע של 4,570 ₪ ולאחר מכן עבד במשך חודשיים נוספים (או פחות מכך) אצל מעסיק נוסף ששילם לו שכר נמוך יותר. בשנת 2006 הועסק התובע אצל שני מעסיקים שונים לתקופה מצטברת של חמישה חודשים, שאף בה עמד שכרו הממוצע על כ-3,000 ₪. בשנת 2007 דווח התובע כעובד במשך חמישה חודשים והשתכר בממוצע 5,600 ₪ לחודש בעבודה זו. בשנת 2008 דווח כעובד למשך ארבעה חודשים והשתכר כ-3,500 ₪ בממוצע לחודש. החל מחודש פברואר 2009 ועד לתאונה עבד התובע באייס רשתות שיווק בע"מ והשתכר בממוצע כ-5,990 ₪ לחודש (בשמונת חודשי העבודה המלאים מפברואר ועד ספטמבר השתכר התובע 47,931 ₪ ובממוצע 5,991 ₪ לחודש; בבחישובי הנתבעת נפלה טעות שכן היא כללה בחישוב מטעמה את משכורת חודש אוקטובר, אף שזו שיקפה שכר רק עד ליום התאונה, וחילקה את התוצאה ב-9).

כאמור, התובע לא הציג תלושי שכר בתמיכה לטענתו לפיה עבד באופן רצוף בשנים שלפני שנת 2009. עם זאת, יש לזכור כי מדובר באדם צעיר לימים, שהתקופות בהן לא גילה יציבות בעבודה חפפו את שנותיו הראשונות לאחר סיום התיכון ובטרם גיבש את דרכו בחיים. בשמונת החודשים שקדמו לתאונה ועד לתאונה עצמה גילה התובע יציבות במקום העבודה והשתכר שכר שהוא שווה ערך לכ-6,650 ₪ נכון להיום (שכרו הממוצע בצירוף הצמדה). מעיון בתלושים עולה כי התובע ביצע שעות נוספות בכל אחד מהחודשים בהם עבד בעבודה זו, ונראה שיש יסוד להשערה כי אכן ביקש להחזיק במקום עבודה זה ולהתמיד בו. לכך יש לצרף את עדות התובע ואמו, לפיה במועד התאונה היה התובע בקשר רומנטי והתעתד לבוא בברית הנישואין (סעיף 21 לתצהירו וסעיף 5 לתצהיר אמו).

אף אם בשנים שקודם לכן, בעודו צעיר עד מאוד לימים, לא הפגין התובע יציבות מספקת בשוק העבודה, יש להניח כי עם התבגרותו, ועל אחת כמה וכמה אם היה מקים בית ומשפחה, היתה דעתו מתיישבת עליו ולא היה מקום לצפות כי יעבוד לסירוגין בלבד. יש להעניק משקל גם לגידול שחל בשכרו עם השנים. בנסיבות אלה, נראה שעל אף העובדה שחלפו למעלה משמונה שנים מסיום התיכון ועד לתאונה ועל אף עברו התעסוקתי הלא יציב, אין להניח כי השכר אליו הגיע עובר לתאונה משקף את מלוא פוטנציאל ההשתכרות הגלום בו. מאידך, אין מקום לקבלת טענת התובע לפיה יש להעמיד את שכרו לצורך החישוב על השכר הממוצע במשק. ההנחה היא כי כחלוף שמונה שנים אין הוא עונה עוד להגדרת אותו "צעיר בתחילת דרכו" עליו מוחלת אמת מידה זו. בשקלול של מכלול השיקולים שנזכרו לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעמיד את בסיס השכר שישמש לצורך חישוב ההפסדים בעבר ובעתיד על 8,000 ₪ לחודש.

בסיס שכר זה מביא בחשבון את העובדה כי כבר בשנה הראשונה לעבודתו במקום עבודה מסודר השתכר התובע כ-6,500 ₪ לחודש בערכים של היום, ואת ההנחה לפיה היה מתקדם בשכר בשנים הרבות עד לתום תוחלת חיי העבודה. במצב דברים מעין זה, ולנוכח טיבו הספקולטיבי משהו של החישוב הנעשה בהקשר דברים זה, יש להחיל בסיס שכר זה גם על הפסדי העבר בדומה לדרך בה נעשה הדבר בע"א 3175/11 עוליאל נ' שלמה ציון, מיום 1.12.11 (בפסקה 5 לפסק-הדין).

על אף כל האמור לעיל, ובשל השוני המסויים בין המקרה דנא לעניינים של קטינים שנדון באותו פסק-דין, ייפסק הפיצוי לעבר על יסוד שכרו של התובע עובר לתאונה לתקופת הפסד השכר המלא (עד לסוף שנת 2013). ממועד זה ואילך ייפסקו ההפסדים על יסוד שכר של 8,000 ₪.

לנוכח כל האמור לעיל זכאי התובע לפיצוי בסכום של 540,000 ₪ במעוגל בגין הפסדי השכר בעבר (הסכום כולל הפרשי הצמדה לתקופה הראשונה וריבית מאמצע אותה תקופה, וכולל ריבית מאמצע התקופה השניה), ולפיצוי בסכום של 1,640,000 ₪ במעוגל בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. לסכומים אלה יש להוסיף פיצוי בשיעור 12% בגין הפסדי הפנסיה, שיועמד על סכום מעוגל של 245,000 ₪ (ראו ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג, מיום 31.7.14, בפסקה 7 לפסק-הדין; ההפחתה המסויימת בסכום נובעת מהצורך לייחס הפרשה נמוכה מ-12% לחלק מתקופת העבר, על יסוד צווי ההרחבה שחלו באותה עת).

הפיצוי הכולל לו זכאי התובע בגין הפסדי השכר בעבר, הגריעה מכושר ההשתכרות והפנסיה, עומד לפיכך על 2,425,000 ₪.

ב. נזק לא ממוני

 הערכת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני היא משימה קשה, הן בשל הקושי העיוני שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של הנזק (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, 930 (1999); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1, 27 (2003)). הד להתלבטות הקשה הכרוכה בקביעת הפיצוי הראוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע ניתן למצוא בדבריו הקולעים של כבוד השופט [כתארו אז] חשין, לפיהם: "כיצד זה אפשר להעריך, במדוייק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה-כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו?" (ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242, 1254ז (1952)). על אף זאת, שומה על בית המשפט לאמוד את הפיצוי הראוי על פי נסיבותיו של המקרה שלפניו, תוך שאיפה להביא לכך שהפיצוי ישקף את הנזק האמיתי שנגרם לנפגע (ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 18.1.15, בפסקה ד לפסק-דינו של כבוד השופט רובינשטיין), ומתוך התחשבות בשיעור הנכות, טיבה והשפעתה על הנפגע. יש להבהיר בהקשר זה שכיום אין עוד כל חולק כי אין להקיש לעניין גובה הפיצוי מהסכומים שנקבעו כפיצוי לנזק הלא ממוני במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 והתקנות שתוקנו מכוחו (ראו ע"א 398/99 קופת חולים נ' לאה דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 (1999); ע"א 10566/05 שלג נ' אמיר חברה להנדסה, מיום 26.2.09, בפסקה 12), לא בדרך של מכפלה ולא בדרך אחרת (ע"א 9927/06 הנ"ל, בפסקה ג לפסק-דינו של כבוד השופט רובינשטיין).

החלת אמות מידה אלה למקרה דנא מביאה למסקנה לפיה יש לפסוק את הפיצוי על הצד הגבוה. מהלך חייו של התובע, אדם צעיר בתחילת דרכו בחיים, נגדע בעודו באיבו. יכולתו לתפקד בבית ובחוץ נפגעה קשות, וכך גם יכולתו לפרנס את עצמו ואת בני ביתו. נישואיו המתוכננים לא יצאו לפועל, וכחלוף שבע שנים מהתאונה מצוי הוא מחוץ לכל מערכת זוגית, גר בבית הוריו ונעזר באמו בכל פעולות היומיום. נכותו גורמת לא רק להגבלה בתפקודו אלא גם לכאב קבוע, ונוסף לה אף מימד אסתטי בדמות הצלקות הרבות שנותרו בגופו. במכלול נסיבות אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובע את הסכום לו עתר בסיכומיו – סכום של 500,000 ₪ (נכון להיום, כעולה מפסקה 40 לסיכומים) בגין הנזק הלא ממוני.

ג. עזרה וסיעוד

אין חולק שהתובע לא נעזר עד היום בעזרה או בשרותי סיעוד בשכר. בני משפחתו הקרובה, ובעיקר אמו, הם שדאגו ודואגים לכל צרכיו. התובע ואמו תיארו כיצד האם מבצעת עבור התובע את כל עבודות הבית, ואף עוזרת לו ברחצה (סעיף 29 לתצהיר התובע ועמ' 16 לפרוטוקול, שורות 20-18; סעיף 7 לתצהיר האם) ומסייעת לו להתלבש (סעיף 7 לתצהיר האם). האם נשאלה לעניין זה והבהירה כי בנה אינו מסוגל להתלבש לבד בשל חוסר היציבות המקשה על עמידתו ובשל הכאבים המחמירים בהתכופפות (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 22-12). תשובות אלה עולות בקנה אחד עם תיאורי הנוירולוג ועם עדות התובע בעניין הכאבים היומיומיים שהביאו לכך שהוא נזקק לשימוש בקנאביס רפואי (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 30-23, עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 28-25, עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 29-28 ועמ' 16 לפרוטוקול, שורה 3). כן הבהירה האם שהיא אכן מסייעת לבנה גם בפעולת הרחצה (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 25 – עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 1).

אין ספק כי הפגיעה התפקודית הקשה ממנה סובל התובע מגבילה אותו בביצוע מרבית עבודות הבית. מהעדויות עולה כי היא מקשה עליו גם מביצוע חלק מפעולות היומיום, דוגמת פעולת הלבישה או הרחצה. אמנם, מצבו אינו מחייב שכירת עובד זר, כטענת התובע, אולם מדובר בעזרה בהיקף משמעותי. לעניין הפיצוי הכספי לא נודעת חשיבות לשאלה אם התובע נעזר כיום בעזרה בשכר או נשען על קרובי משפחתו. שעה שהנפגע נעזר בבני משפחתו "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, מיום 31.12.1989; ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.1997). פיצוי מעין זה יש לשלם לבני המשפחה גם כאשר מעניקים הם לבן משפחתם שירות סיעודי חלף השימוש בעובדים זרים, כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה (ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל, מיום 8.12.09, בפסקה יא לפסק-הדין; רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד, מיום 6.2.12, בפסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, מיום 6.11.12, בפסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, מיום 4.8.05, בפסקה 11 לפסק-הדין; והשוו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, מיום 6.1.15, בפסקה 10 להחלטה; ע"א 8918/14 פלונית נ' פלוני, מיום 27.7.15, בפסקה 7 לפסק-הדין). הפיצוי בגין עזרת קרובים זו ישולם לנפגע בין מכוח הקונסטרוקציה בדבר המחאת זכות (ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד, פ"ד מ(1) 225, 229 (1986)) או בשל קיומה של חובה מוסרית להשבה (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 554-553 (1980); והשוו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, מיום 6.1.15, בפסקה 9 להחלטה).

לנוכח טיב המגבלה התפקודית והיקף הצורך בעזרה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 4,000 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד (הפיצוי משקף מעט יותר משלוש שעות עזרה ביום). לפיכך זכאי התובע לפיצוי בסכום של 360,000 ₪ לעבר (הסכום כולל ריבית מאמצע התקופה) ובסכום של 1,160,000 ₪ לעתיד (תוך הפחתה מסויימת בשל ההנחה כי ממילא היה נזקק עזרה מוגברת בתום חייו). סך הפיצוי לו זכאי התובע תחת ראש נזק זה הוא 1,520,000 ₪.

ד. הוצאות ניידות

התובע התנייד קודם לתאונה על אופנוע שבבעלותו. באותה עת החזיק ברשיון לרכב פרטי ולמשאית, אך לא לאופנוע. מכל מקום, אין חולק שהחזיק באופנוע ונשא בהוצאות הכרוכות בכך. מכאן שהתובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות הניידות המוגברות בגין התאונה, על יסוד ההנחה כי גם אלמלא התאונה היה מחזיק ברכב ומוציא את ההוצאות הבסיסיות הכרוכות בכך.

מאחר והתובע היה מחזיק רכב גם אלמלא התאונה אין צורך להיכנס לחישובי המומחים מטעם הצדדים בעניין עלות החזקת רכב. הפיצוי לו זכאי התובע אינו אלא בשל ההוצאות העודפות בהן ישא עקב מצבו. מאחר ולשיטת שני המומחים גם יחד יכול התובע להתנייד באמצעות רכב משפחתי רגיל, לא נראה כי קיימת עלות שולית עודפת בכל הנוגע לעצם רכישת הרכב.

במצבו הנוכחי לא יכול התובע לצאת מהבית ללא שיתנייד באמצעות רכב. לפיכך יש להניח כי חל גידול משמעותי בהוצאות החודשיות הכרוכות בהחזקת הרכב. גידול זה יש לאמוד בסכום של 1,200 ₪ לחודש. סכום זה ישמש הן כבסיס לעבר (וזאת תוך הבאה בחשבון כי אף אם התובע לא הרבה לצאת מהבית הוא נזקק ללא מעט נסיעות לטיפולים) והן לעתיד. לפיכך זכאי התובע במעוגל לפיצוי בסכום של 450,000 ₪ תחת ראש נזק זה.

ה. הוצאות רפואיות, אביזרים והתאמת דיור

לבד מהאישורים שהציג התובע במהלך הדיון בעניין השימוש בקנאביס רפואי, לא הציג התובע קבלות המעידות על הוצאותיו הרפואיות. הוא אף לא הציג קבלות בנוגע לאביזרים הרפואיים להם הוא נזקק, דוגמת כסא הגלגלים והסדים, ויש בכך לכאורה כדי לתמוך בטענת הנתבעת לפיה מדובר באביזרים שסופקו לו במסגרת "סל הבריאות". לא למותר לציין כי יתכן שהתאונה היא תאונת עבודה, כפי שיובהר במסגרת הדיון בניכוי תגמולי המל"ל. התובע אמנם לא פנה לענף נכות מעבודה (אולי גם מחמת טעות בהבנת הסיטואציה המשפטית) ותביעתו התיישנה זה מכבר. עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות כי המל"ל יתרשם שהאיחור בפנייה נבע מטעות שבתום לב וישקול את תביעתו לגוף העניין. במקרה מעין זה יהיה זכאי התובע למלוא הוצאותיו הרפואיות מהמל"ל. לשיקול זה ינתן משקל נמוך בשל הספק הכפול, הן זה הנוגע לשאלה אם התאונה היא אכן תאונת עבודה והן זה הנוגע לאפשרות שהמל"ל יאפשר לו להגיש את התביעה על אף התיישנות עילתה.

בכל הנוגע לפסיקת הפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות יש לשקול במקרה דנא את החוסר הראייתי מחד גיסא, מול ההנחה המתבקשת מאידך גיסא לפיה התובע הוציא הוצאות שונות ברכישת אביזרים ותרופות, העובדה שהוא נזקק לטיפול רפואי והחשש כי יזקק בעתיד להוצאות רפואיות נוספות שאינן כלולות בסל הבריאות או שיוצאו ממנו (ראו הקביעה בע"א 6431/96 בר זאב נ' ג'ומעה, פ"ד נב(3) 557, 571ד-ה (1998); והשוו רע"א 6880/08 מדינת ישראל נ' סלים סעיד, מיום 6.2.12, בפסקה 35 לפסק-הדין). לכל אלה יש להוסיף את ההוצאה החודשית בגין השימוש בקנאביס, אך גם את העובדה ששאלות בנוגע לצורך בשימוש מעין זה לא הוצג למומחים מטעם בית המשפט. במכלול זה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובע סכום של 190,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ואביזרים לעבר ולעתיד. הסכום משקף פיצוי חודשי של כ-500 ₪, ומהווה שקלול של מכלול השיקולים שהובאו לעיל.

אשר להתאמת הדיור: אף שבני משפחת התובע בנו בחצר ביתם בית מונגש לתובע ולאמו, אין מקום לפיצוי התובע בסכום המשקף את עלות בניית הבית. זאת הן מאחר והפיצוי לו הוא זכאי הוא אך עבור התאמת דיור, ולא עבור בניית בית מהמסד ועד הטפחות, והן בשל העובדה כי עלות הבנייה לא הוכחה כדבעי. מאחר ונקבע לעיל שהתובע אינו זקוק לשרותי עובד זר, הרי שעל הפיצוי בעניינו לשקף את התאמת הבית לצרכי התובע (ולא תוספת בניה הנועדת לשיכון עובד סיעודי).

התאמת הדיור הנדרשת במקרה דנא כוללת התאמות של פתחים בדירה בה יגור התובע, התאמות של המטבח (אם וכאשר יתגורר התובע בגפו או ידאג לצרכיו בעצמו), חדרי שרותים והאמבטיה והתאמה של הגישה לדירה או לבית. עניין אחרון זה עשוי להתבטא בדמות תוספת למחיר דיור אפשרי בדרך של מגורים בבניין ובו מעלית או בדרך של מגורים בדירה בקומת קרקע ללא מדרגות (שמחירה עולה על זה של מחיר דירה רגילה). על יסוד מכלול שיקולים אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובע בסכום של 120,000 ₪ עבור התאמת דיור המתאימה למגבלותו.

ניכויי מל"ל

בעקבות פגיעתו בתאונה פנה התובע למוסד לביטוח לאומי בענף נכות כללית ובענף ניידות. הוא זכה וזוכה לקצבת ניידות. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לענף נכות כללית: במסגרת הדיונים שנערכו בעניינו בענף זה עמד התובע בפני ועדות רבות במהלך השנים. הוא אף הגיש מספר עררים על החלטות של הועדה, הן על ההחלטה מיום 12.12.10 בגדרה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 60%; הן על ההחלטה מיום 1.3.12 בגדרה נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 0%; הן על ההחלטה מיום 6.6.13 הקובעת דרגת אי כושר בשיעור 0% והן על ההחלטה מיום 9.7.14 שגם בגדרה נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 0%. עררים אלה התקבלו כולם, מי באופן מלא ומי בחלקו. כתוצאה מהחלטות הועדות והחלטות ועדות הערר זכה התובע לתשלום קצבת נכות כללית עד לתום שנת 2014. מיום 1.1.15 ואילך נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 0% (פירוט ההליכים והחלטות הועדות מופיע בתעודת עובד ציבור של המל"ל מיום 14.9.16).

מה"פרטה" העדכנית שהגיש המוסד לביטוח לאומי ביום 26.12.16 עולה כי התובע זכה לתגמולים בסכום של 135,019 ₪ בענף נכות כללית (כולל הפרשי הצמדה וריבית), וכי הוא זכה ויזכה לקצבאות ניידות שסכומן 479,916 ₪ (הסכום לעבר כולל הפרשי הצמדה וריבית, והסכום לעתיד מהוון). אין חולק שיש לנכות סכומים אלה מהפיצוי שיש לשלם לתובע. אין גם חולק כי על יסוד הסכם הפשרה שבין המל"ל למבטחת על המבטחת לשלם למל"ל בשלב זה 55% מסכומים אלה.

הנתבעת סבורה שיש להורות לא רק על ניכוי קצבאות המל"ל שהתובע זכה ויזכה בהן אלא גם על ניכוי רעיוני של תגמולים. לשיטתה, הוכח כי מדובר בתאונת עבודה. לפיכך היה על התובע לפנות לענף נפגעי עבודה "וזאת מכח חובת הקטנת הנזק" (סעיף 12 בעמ' 15 לסיכומים). לחלופין טענה שיש לנכות את תגמולי המל"ל העתידיים בענף נכות כללית, אף שתביעת התובע בענף זה נדחתה החל מיום 1.1.15. זאת מאחר ולשיטתה לא פעל התובע בתום לב ולא הגיש למל"ל את חוות-דעת המומחים מטעם בית המשפט. לטענתה היה על התובע לעשות כן במסגרת תביעה להחמרה, ומשלא עשה כן – יש להורות על ניכוי הגמלאות בפועל.

מעדות התובע עולה כי על אף שהתאונה התרחשה בסביבות השעה 22:30 לערך, היא התרחשה ככל הנראה בתום משמרת ערב מאוחרת של התובע ובעת שעשה דרכו לביתו (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 18 – עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 14). התובע אישר כי משמרת ערב בעבודה הסתיימה בדרך כלל בשעות 22:00 או 23:00 (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 30-29), וכי התאונה התרחשה במקום המצוי בציר נסיעתו הרגיל מהעבודה הביתה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 28-26). הוא לא זכר שעבד במשמרת ערב ביום התאונה, ולעניין זה השיב "אני לא זוכר, יכול להיות שכן" (שם, שורות 19-18). הוא אישר כי בעת התאונה היה בדרך לביתו (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 1), אך שב וציין שאינו זוכר אם עבד באותו יום (שם, שורות 14-4). הנתבעת לא הביאה עדים שיבהירו סוגיה זו, אף שהזכירה בחקירה הנגדית שמות של שני עדים פוטנציאליים בהקשר זה ועל אף שניתן היה לברר זאת בנקל באמצעות פנייה למעביד. במצב דברים זה ספק אם הורם הנטל לפיו התאונה אירעה בדרכו של התובע מהעבודה לביתו והיא עולה כדי "תאונת עבודה".

אף לו היה מוכח כי התאונה היא תאונת עבודה (ונראה כי יש לכך תמיכה מסויימת במיקום התאונה בנתיב הנסיעה מהעבודה ברעננה לכיוון בית התובע בקלאנסווה ובעובדה כי התובע עצמו העיד כי משמרת ערב הסתיימה בשעה הקרובה לשעת התאונה), לא היה בכך כדי להביא למסקנה לפיה יש להורות על ניכוי רעיוני של הגמלאות להן היה זוכה התובע בענף נפגעי עבודה. זאת, שכן עילת התביעה של התובע כנגד המל"ל בענף נפגעי עבודה התיישנה זה כבר (התאונה התרחשה ביום 14.10.09, לפני למעלה משבע שנים), ובשל חלוף תקופת ההתיישנות הנתבעת אינה חשופה לתביעת שיפוי מצד המל"ל בגין גמלאות אפשריות בענף זה. מכאן שלא התקיים הרציונל התומך בניכוי או הקפאה בשל החשש מתביעת השבה עתידית כלפי המזיק (ואף לא בשל החשש לפיצוי כפל).

אין גם מקום לטענה המשתמעת לפיה יש לנכות בפועל את הגמלאות בענף נפגעי עבודה של אי מיצוי הזכויות בענף זה. טענה זו עשויה להישמע מפי המעביד, אך לא מפי צד שלישי. לעניין זה נקבע לא פעם כי המעביד ומבטחתו זכאים לנכות את מלוא תגמולי המל"ל להם עשוי היה לזכות הנפגע, שהרי אלה צומחים מהפרמייה בה נשא המעביד שהוא המבוטח הרלוונטי בנסיבות העניין. לפיכך זכאי המעביד לנכות תגמולים להם זכאי היה העובד ללא קשר לשאלה אם העובד זכה בהם בפועל אם לאו (ראו ע"א 8673/02 פורמן נ' רפאל גיל, פ"ד נח(2) 375, 381-382 (2004); ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון, פ"ד סא(3) 589 (2006); והשוו ע"א 390/06 גרינשטיין נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, מיום 22.7.08, בפסקה 12 לפסק-הדין). על בסיס תפיסה זו נקבע כי "הכלל הוא שמקום בו העובד לא מיצה את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי רשאי המעביד לנכות באורח רעיוני את התגמולים שהיו משתלמים לעובד אילו זה מיצה את זכויותיו" (דנ"א 2158/10 סהר נ' שלימוב, מיום 16.8.10, בפסקה 1 להחלטה; והשוו ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אור ציון סעדה, מיום 28.5.08, בפסקה 11 לפסק-הדין). הלכות אלה נובעות מהתפיסה לפיה המעביד זכאי לניכוי תגמולי המל"ל מאחר ואלה מושתתים על תשלומיו למוסד לביטוח לאומי. אין להן קיום במישור היחסים בין הניזוק לבין מזיק שאינו המעביד.

המסקנה מכל אלה היא כי אין להישמע לטענת הנתבעת לפיה יש מקום לניכוי רעיוני או להקפאה של התגמולים להם עשוי היה התובע להיות זכאי בענף נפגעי עבודה, שעה שהתובע לא יוכל לזכות לתגמולים אלה ולא ייהנה מכפל פיצוי; הנתבעת אינה חשופה לתביעת שיפוי; והנתבעת אף אינה בעלת מעמד מיוחד – של מעביד – המאפשר ניכוי בפועל גם שעה שהנפגע לא זכה ולא יזכה לתגמולים.

אין מקום גם לטענה החלופית, לפיה יש לנכות או להקפיא תגמולים רעיוניים שהתובע עשוי היה לזכות להם במסגרת ענף נכות כללית. כאמור, טענה זו מיוסדת על רקע אי הצגת חוות-דעת המומחים מטעם בית המשפט לפני המל"ל.

נראה כי בטענתה מכוונת הנתבעת לקביעות בע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' בשאראת, מיום 1.2.16, בפסקה 8 לפסק-הדין (להלן: הלכת נחום בסה). באותו עניין נקבע כי על הנפגע מוטלת החובה לפעול למיצוי זכויותיו מול המל"ל "בכנות, בסבירות ובתום לב". עוד נקבע באותו עניין כי בכלל חובה זו מצויה החובה להציג לפני הועדה את קביעות מומחי בית המשפט ואף לפנות בתביעה להחמרה "מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל" (הלכת נחום בסה, שם). יחד עם זאת נקבע באותו עניין כי חובתו של הניזוק אינה כוללת חובה להגשת ערר על קביעות הועדה או פנייה לבית הדין לעבודה (הלכת נחום בסה, בפסקאות 8 ו-14 לפסק-הדין).

עיון בדוחו"ת ועדות המל"ל מעלה כי אלה קבעו לתובע נכויות רפואיות דומות למדי לאלה שקבעו מומחי בית המשפט עד לאחר איחוי השבר ברגל ימין. או אז קבעו לו נכות בשיעור 10% בלבד בגין הפגיעה ברגל ימין (החלטה מיום 2.6.13). התובע ערר על החלטה זו. במסגרת הדיון בוועדה הרפואית לעררים (שנתנה את החלטתה ביום 21.7.13) הציג התובע את חוות-דעתו של פרופ' נרובאי. כזכור, במסגרת חוות-דעת זו נקבעו לתובע נכויות בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה בשיעור משוקלל של כ-88% (נכות אורטופדית בשיעור 40% בגין הפגיעה ברגל שמאל ונכות נוירולוגית בשיעור 40% בגין השיתוק העצבי ברגל שמאל; נכות בשיעור 50% בגין אי חיבור העצם ברגל ימין ונכות בשיעור 20% בגין אי יציבות בברך ימין; ונכות בשיעור 20% בשל הצלקות). הנכויות שקבע בתחום האורטופדי אינן שונות מהותית מקביעות המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר פרנקל (ובכל הנוגע לירך קבע פרופ' נרובאי נכות חמורה פי כמה), והן עולות על אלה ששבע פרופ' ארגוב, שחוות-דעתו התקבלה רק כשנתיים ומחצה לאחר הדיון בוועדה. הועדה דחתה את הערר, כשהיא דוחה חלק מממצאי פרופ' נרובאי על יסוד בדיקותיה הקליניות והתרשמותה מבדיקות ההדמיה.

דיון נוסף בועדה התקיים לאחר בדיקה של התובע על ידי אורטופד מטעם המל"ל, שהתקיימה ביום 1.5.14. במסגרת בדיקה זו מסר התובע למומחה כי הוא מטופל בקנאביס רפואי. גם בדיון שהתקיים בפני הועדה לעררים (שנתנה את החלטתה ביום 16.9.14) חזר התובע על הטענות לפיהן הוא סובל מכאבים ומטופל בקנאביס רפואי ובמשככי כאבים. על אף זאת הגיעה ועדת העררים לכלל מסקנה לפיה יש להעניק לו דרגת אי כושר זמנית בלבד, עד לתום חודש דצמבר 2014. היא ביססה קביעה זו על מסקנתה לפיה התובע מסוגל לעבוד באופן חלקי בישיבה בטלמרקטינג.

מאחר שהתובע הציג לפני המל"ל חוות-דעת הכוללת נכויות שוות ערך ואף כאלה העולות על אלה של מומחי בית המשפט, לא התקיים הטעם הנזכר בהלכת נחום בסה שעניינו בפער בין קביעות רופאי המל"ל לקביעות המומחה, ואין עוד מקום לטענה לפיה התובע פעל בחוסר תום לב עת לא הציג לפניה את חוות-דעת המומחים מטעם בית המשפט.

אף לו ניתן היה לייחס לתובע חוסר תום לב בדרך התנהלות זו, ולו בשל "הנחת עבודה" – שספק אם היא מבוססת – כי רופאי המל"ל מעניקים לקביעות מומחי בית המשפט משקל רב יותר מאשר לקביעות מומחים מטעם הנפגע, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה בנסיבות העניין. נראה שבמקרה דנא ניתן לקבוע כי תוצאת הדיון בועדה אמורה היתה להיות זהה בין אם בפני רופאי המל"ל היתה עומדת חוות-דעת של מומחה מטעם התובע ובין אם היתה עומדת לפניהם חוות-דעת של מומחה בית המשפט. כאמור, רופאי המל"ל דחו את טענות התובע על יסוד התרשמותם מהבדיקה הקלינית ובדיקות ההדמיה. ממילא אין יסוד מספיק להנחה לפיה היה בהצגת חוות-דעת אחרות או נוספות כדי לשנות את התמונה.

אין גם מקום לטענה לפיה היה על התובע להגיש תביעה להחמרה על יסוד חוות-דעתו של פרופ' ארגוב (שכאמור – נערכה בעקבות בדיקה בשנת 2016 והומצאה לבית המשפט ביום 5.4.16, זמן רב לאחר תום הדיונים במל"ל). הובהר לעיל כי במסגרת חוות-דעת זו נקבעו לתובע נכויות נוספות בגין הפגיעה ברגל שמאל. נכויות אלה נוספו על הנכות האורטופדית אך לא הביאו לשינוי ממשי בתפיסת מצב הפגימה ברגל שמאל, מאחר והנכות המצטברת עלתה על 55%. מעיון בדוחות ועדות המל"ל עולה כי התמונה בנוגע לרגל שמאל היתה דומה למדי לזו שהצטיירה מחוות-דעת המומחים. אשר לנכות בגין הנוירומה, לה ניתנה התייחסות מסויימת לעיל בהערכת הפיצוי, נראה שהתלונות בעניינה באו לפני ועדות המל"ל. בכלל זה הציג התובע את האישורים שניתנו לו לשימוש בקנאביס רפואי, והתלונן על כאבים עזים. ועדות המל"ל קבעו את אשר קבעו גם בהתייחס לטענות אלה, ולא נראה כי נכות נוספת בשיעור 10% תשנה את התמונה. לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי מחוות-הדעת עולה שלא מדובר בהחמרה של מצב התובע אלא בהתייחסות למצב קיים. מתעורר איפוא ספק אם ועדות המל"ל היו מקבלות תביעת "החמרה" מעין זו, כאשר עניינה אינו אלא בהצגת ראייה נוספת לתמיכה בתלונה שהועלתה בעבר ולא זיכתה בקבלת קצבה.

לנוכח כל האמור לעיל יש לקבוע שמהפיצוי לו זכאי התובע יש לנכות את תגמולי המל"ל בשיעורים המפורטים בפרטה מיום 26.12.16, המשקפים אך את התגמולים להם זכה התובע ויזכה בפועל. סכומם הכולל של אלה הוא 614,935 ₪.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע את הסכום על פי הפרוט דלהלן:

א. הפסדי שכר, גריעה מכושר השתכרות ופנסיה2,425,000 ₪

ב. נזק לא ממוני500,000 ₪

ג. עזרה וסיעוד לעבר ועתיד1,520,000 ₪

ד. ניידות450,000 ₪

ה. הוצאות רפואיות ואביזרים190,000 ₪

ו. התאמת דיור120,000 ₪

סה"כ5,205,000 ₪

ז. ניכוי תגמולי המל"ל614,936 ₪ -

סה"כ4,590,064 ₪

בהתאם להסכמת הצדדים על הנתבעת לשלם לתובע 80% מסכום זה, דהינו: סכום של 3,672,051 ₪. לסכום זה יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, וכן הוצאות המשפט של התובע. הסכום ישולם עד ליום 1.2.17, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן תשלם הנתבעת למל"ל בשלב זה סכום של 338,214 ₪ (55% מסכום התגמולים ששילם המל"ל וישלם), וכן תשא בשכ"ט עו"ד של המל"ל בסכום כולל של 40,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט בכסלו התשע"ז, 28 בדצמבר 2016, בהעדר.