לקה באירוע מוחי והוכר כנפגע עבודה

זוהי תביעת התובע להכיר באירוע המוחי בו לקה ביום 23.9.11, תוך כדי עבודתו כמתדלק בחברת "דלק מנטה קמעונאות דרכים בע"מ" (להלן - תחנה הדלק), כפגיעה בעבודה כמשמעות מונח זה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן- החוק).

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים בהליך

תיק זה מתנהל מזה מספר שנים, כאשר לאחר שמיעת עדויות הצדדים ביום 24.9.12, ניתנה ביום 18.1.13 החלטה ולפיה נקבע, כי עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית מספקת לגרסתו כי תנאי עבודתו ביום 23.9.11, מהווים אירוע חריג ולפיכך נקבע כי ימונה מומחה-יועץ רפואי בתחום הנוירולוגיה, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג מיום 23.9.11 לבין האירוע המוחי בו לקה התובע באותו היום. להלן התשתית העובדתית שנקבעה בהחלטה ונפרשה בפני המומחה:

• התובע יליד 1952.

• התובע עבד משנת 1993 כמתדלק בתחנת דלק.

• התובע עבד 6 ימים בשבוע, בימים שני ועד שבת, במשמרות בוקר.

• למעט ימי שישי היה התובע עובד לבד במשמרת ובדרך כלל בימי שישי עבד לצד התובע עובד נוסף בין השעות 06:00 – 09:00, שהן שעות עמוסות במיוחד.

• ביום 23.9.11, יום שישי בשבוע, החל התובע עבודתו בשעה 06:00 כהרגלו, אך הפעם נדרש לעבוד לבד (כפי שנדרש גם בשבועיים, שלושה האחרונים עקב צמצומים). העבודה באותו יום היתה עמוסה במיוחד, בין היתר בגלל מכירת עיתונים במחיר אטרקטיבי למתדלקים. התובע עבד באופן רצוף לבדו, תוך שנאלץ להתמודד עם צעקות, צפירות המכוניות ותלונות הלקוחות. עבודת התובע ביום שישי בבוקר לבדו, בתנאי הלחץ שתוארו, היוותה אירוע חריג בעבודתו (להלן – האירוע החריג).

• בשעה 09:00 לערך, בעוד שלקוחות המתינו לתדלוק, החל התובע לחוש סחרחורת וחולשה בידיים וברגליים ופונה לביה"ח רמב"ם בחיפה, לאחר קבלת טיפול רפואי ראשוני בקופ"ח.

• התובע אושפז מיום 23.9.11 ועד ליום 27.9.11.

• לתובע ניתנה תעודה רפואית לנפגע בעבודה לתקופת אי כושר מיום 23.9.11 ועד ליום 14.11.11.

על יסוד תשתית עובדתית זו, מונה ביום 21.4.13 פרופ' עודד אברמסקי, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן – המומחה הראשון) וחוות דעתו ניתנה ביום 19.5.13 (להלן – חוות הדעת הראשונה).

בחוות הדעת קבע המומחה הראשון, כי ביום האירוע בעבודה אובחנה בתובע אי ספיקת דם צרברו – וסקולרית (CVI), ללא אירוע מוחי. המומחה סבר שאין קשר בין האירוע החריג לבין הליקוי. המומחה הסביר שגם אם עובדתית נקבע כי מדובר באירוע חריג, הרי שמבחינה קלינית ופיזיולוגית, הוא מטיל ספק אם אכן התקיים אירוע חריג. התובע סובל ממספר גורמי סיכון בהם סכרת, היפרכולסטרולמיה, מחלת לב איסכמית, אטרוסקלרוזיס בכלי הדם העורקיים, כולל בעורקי המוח, עישון כבד בעבר ויתר לחץ דם. המומחה הפנה לכך שביום 26.8.11, חודש לפני האירוע בעבודה, סבל התובע מקוצר נשימה, כאב בחזה עם קרינה ליד שמאל, עייפות וחיוורון וכן לכך שיום לפני האירוע ביקר התובע בקופ"ח והתלונן על חולשה כללית ניכרת, עייפות וטשטוש ראייה, בנוסף לסחרחורות והתעלפות.

המומחה התייחס בפירוט לממצאים שנמצאו בעקבות אשפוז התובע, כמו גם לממצאים שנמצאו בתובע בבדיקת MRI מיום 25.10.11, בה הודגם אוטם מוחי חריף צרברלי משמאל, בגינו אושפז שוב בביה"ח רמב"ם וכן לסימפטומים שהיו לתובע בהמשך במהלך אותה שנה.

על יסוד דברים אלו, קבע המומחה: "אין קשר ואין השפעה של "האירוע החריג" בעבודה על האירועים הנוירולוגים באותו יום שהיו דומים לאירועים קודמים ולאירועים שהיו אח"כ על רקע גורמי סיכון קונסטיטוציונליים".

התובע ביקש לפסול את חוות הדעת הראשונה ולמנות מומחה אחר, ואולם בהחלטה מיום 10.12.13, נדחתה הבקשה, מן הטעם שלא נמצאה עילה למינוי מומחה אחר וכן מן הטעם שעומדת בפני התובע האפשרות להפנות למומחה שאלות הבהרה, ככל שהוא סבור שקיים צורך בכך.

בהחלטה מיום 24.2.14, בעקבות בקשת התובע להפניית שאלות הבהרה למומחה, התבקש המומחה לבסס תשובותיו על הקביעה כי עבודת התובע באותו מועד אכן היוותה אירוע חריג בעבודתו ולהשיב לשאלות הבאות:

א.האם גם אלמלא האירוע בעבודה מיום 23.9.11, היה התובע לוקה ב-CVI באותו מועד והאם יתכן כי האירוע החריג בעבודת התובע החיש את בואו של הליקוי?

ב.האם תקופת אי הכושר כולה או חלקה היתה מתקיימת גם אלמלא הארוע בעבוד מיום 23.9.11?

על שאלות אלה השיב המומחה הראשון בתשובות הבאות:

א.אפשרי שגם אלמלא האירוע בעבודה ב- 23.9.11 היה התובע לוקה ב- CVA (כך במקור). אפשרי שהאירוע החריג בעבודה החיש את הופעת ה- CVA (כך במקור).

ב.לא ניתן לשלול שתקופת אי הכושר כפי שקבעו הרפואי, לא היתה מתקיימת אלמלא האירוע בעבודה ב- 23.9.11.

בעקבות תשובותיו של המומחה הראשון לשאלות ההבהרה, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב ולאחר מכן הפנה בית הדין למומחה את שאלות ההבהרה הבאות, מיוזמתו:

בתשובותיך לחוות דעתך הינך קובע כי אפשרי שגם אלמלא האירוע בעבודה היה התובע לוקה ב-CVA וכי אפשרי שהאירוע בעבודה החיש את בואו של ה-CVA. בעקבות זאת אנא השב לשאלות הבאות:

א.בסע' א' לחוות דעתך המקורית קבעת כי התובע לקה בעקבות האירוע בעבודה ב-CVI, ללא CVA. ואילו בתשובותיך התייחסת ל-CVA. אנא הסבר הדבר.

ב.בהמשך לתשובותיך לשאלות ההבהרה אנא הסבר האם סביר יותר, שהליקוי היה מתרחש באותו מועד גם ללא האירוע בעבודה או שסביר יותר שהאירוע בעבודה החיש את בואו של הליקוי? (בעקבות השאלה הקודמת, אנא חדד לאיזה ליקוי הינך מתייחס).

ג.באותו אופן אנא הסבר עמדתך ביחס לתקופת אי הכושר, דהיינו – האם סביר יותר שתקופת אי הכושר במועד בו התקיימה, קשורה לאירוע בעבודה, מאשר שהיתה מתקיימת באותו מועד, גם ללא האירוע בעבודה?

המומחה הראשון השיב לשאלות ההבהרה הנוספות שנשאל כך: בדיקת MRI שנערכה לתובע חודש לאחר האירוע בעבודה הדגימה CVA ואילו קיימת עדות לפני האירוע ובזמן האירוע ל-CVI, שמשמעו ירידה בזרימה בדם, ללא התפתחות איסכמיה שגורמת לאוטם. לדידו של המומחה "יותר סביר שהאירוע בעבודה החיש סימנים של CVI על רקע מחלת אטרוסקלרוטית דם קשה" וכן הוא מאשר שסביר יותר שתקופת אי הכושר קשורה לאירוע בעבודה, מאשר שאינה קשורה לאירוע בעבודה.

על יסוד האמור בחוות דעת המומחה הראשון ולאחר עיון בסיכום טענות הצדדים, נדחתה התביעה בפסק הדין מיום 3.11.14.

התובע הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 6223-12-14) ובהסכמת הצדדים, נדרש המומחה הראשון בהחלטה מיום 13.7.15 להשיב לשאלות ההבהרה שלהלן:

א.בחוות דעתך מיום 19.5.13 ציינת כי הנזק הפיזיולוגי שנגרם למבוטח ביום 23.9.11 הוא CVI. לפיכך, בתשובותייך לשאלות להלן הנך מתבקש להתייחס ל – CVI בלבד ולא ל – CVA בגינו אושפז המבוטח ביום 25.10.11.

ב.בחוות הדעת מיום 19.5.13 ציינת כי האירוע בעבודה אינו קשור ל – CVI ואינו קשור לתקופת אי הכושר שהחלה ביום 23.9.11. מצד שני, בתשובות מיום 2.10.14 ציינת כי סביר יותר שהאירוע בעבודה החיש את ה – CVI וכי סביר יותר כי תקופת אי הכושר במועד בו התקיימה קשורה לאירוע בעבודה.

הנך מתבקש להסביר כיצד התשובות מתיישבות זו עם זו, ולפרט במידת האפשר.

ביום 7.9.15 השיב המומחה הראשון לשאלות ההבהרה הנוספות, בזו הלשון:

"האירוע בעבודה לא הוא שגרם ל- CVI ב- 23.9.11. הוא סבל באופן קבוע מאי ספיקה צרברו-וסקולרית (CVI), בייחוד מאי-ספיקה ורטברו בזילרית (VBI) על רקע הצרויות אטרוסקלרוטיות בכלי הדם שהפריעו לזרימת הדם למוח. ההיצרויות האלו האטרוסקלרוטיות קשורות לגורמי הסיכון הרבים.

ההפרעה הקבועה בכלי הדם הצברו-ורטברו-בזלים גרמו להופעות קליניות רב-גוניות חולפות גם לפני האירוע, גם ביום שלפני האירוע, גם ביום האירוע וגם בימים לאחר מכן. השינויים בזרימת הדם גורמים לסימפטומים דינמיים שיכולים לכלול התעלפות, חולשה, סחרחורת, קשיי ראייה, קוצר נשימה, כאבים, אי-שקט. כל גורם גופני פנימי וכל גורם חיצוני יכולים להשפיע על מידת הזרימה הדינמית שהיא ממילא פגועה. כל גורם יכול להבליט סימפטומים מסוימים לתקופה קצרה, אירועי סימפטומים מ- CVI היו כאמור בתקופה שלפני האירוע החריג, ביום שלפני האירוע החריג, ביום שבו אירע האירוע החריג וגם בימים שלאחר מכן. אם היה "אירוע חריג" ביום הנדון, הוא אירוע מוגדר מבחינה משפטית אבל מבחינה קלינית אינו שונה מאירועי יום יום רבים שהיו לפני התאונה ולכן מבחינה קלינית לא ניתן לקבוע שהאירוע גרם באופן חריג או שונה לסימפטומים הקלינים של ה- CVI. גם אם האירוע האיץ או השפיע ברגע נתון על הופעת סימפטומים חולפים, סימפטומים אלו אינם שונים מסימפטומים קודם לכן מבלי שהוגדרו כ"אירוע חריג". לפיכך נראה שתקופת הכושר שנקבעה לו מ- 23.9.13 (צ"ל 23.9.11, מ.נ.ד.) צריכה להתייחס ל- CVI עצמו שהוא תוצאה מגורמי הסיכון הרבים. בדיקות הדמיה שונות (דופלקס, MRI) הראו הצרויות אטרוסקלרוטיות בכלי הדם שהן תוצאה מגורמי הסיכון הרבים והקשים, ושהן הסיבה ל-CVI ולסימפטומים הנובעים ממנו. כל שינוי פיזיולוגי בתנוחה, בדיבור, בערנות, בתנועות, בלחץ דם שהם הווית פעילות אנושית בחיי יום יום, יכולים להבליט סימפטומים חולפים של ה-CVI, כפי שהיו במקרים רבים אצל חולה זה, כולל ביום הנידון."

בפסק דינו מיום 25.10.15, הורה בית הדין הארצי לעבודה, בהסכמת הצדדים, על מינויו של מומחה-יועץ רפואי נוסף בתיק, וזאת לדבריו "נוכח אי הבהירות שעלתה מחוות דעתו של המומחה, כמפורט בפרוטוקול הדיון; וכאשר תשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה נוספות שהופנו אליו במסגרת בית דין זה לא הסירו באופן מספק את אי הבהירות".

בהתאם, מונה תחילה ביום 26.10.15 דר' שגיא הר-נוף, כמומחה-יועץ רפואי נוסף בתיק וחוות דעתו ניתנה ביום 5.1.16. ביום 28.1.16 ביקש הנתבע למנות מומחה אחר תחתו, בנימוק כי בית דין זה מינה כמומחה נוסף נוירוכירורג ולא נוירולוג, כפי שנקבע שימונה, ובהתאם למומחיותו של המומחה הראשון שמונה בתיק. בהחלטה מיום 19.4.16 התקבלה הבקשה ובהחלטה נפרדת מאותו היום, מונתה פרופ' ויויאן דרורי, כמומחית רפואית נוספת בתיק (להלן – המומחית הנוספת).

בחוות דעתה מיום 3.7.16 קבעה המומחית הנוספת, כי ביום 23.9.11 פקד את התובע במהלך עבודתו אירוע מוחי קל, ואירוע מוחי נוסף עם החמרה במצבו הנאורולוגי בתאריך 28.9.11, כאשר האירוע הראשון גרם להפרעה תפקודית קלה בלבד (חוסר יציבות בהליכה ונימול בפלג גוף ימין) ואילו האירוע השני גרם לנזק הנאורולוגי המשמעותי יותר עם חולשת רגל ימין, הפרעת דיבור והפרעה משמעותית יותר בהליכה. המומחית הנוספת הסבירה בחוות דעתה, כי קיימים מחשבוני סיכון לאירוע מוחי, כאשר בהתאם לנתוני התובע העולים מתיקיו הרפואיים – הסיכון המחושב שלו לפתח אירוע מוחי במהלך 10 השנים הבאות עמד בחודש ספטמבר 2011 על 12.5% - "משמעותית גבוה יותר בהשוואה לאוכלוסיית גברים ממוצעת בגילו שהינה בעלת סיכון ממוצע של 6%"; נוכח סיכון זה הוסיפה המומחית, כי "תרומת השפעת הלחץ בעבודה ביום האירוע הייתה זניחה יחסית". לשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה מיום 23.9.11 לבין האירוע המוחי שפקד את התובע באותו היום השיבה המומחית בחיוב; ולשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין תקופת אי הכושר השיבה המומחית בזו הלשון:

"האירוע מתאריך 23.9.11 היה קל וללא הפרעה תפקודית משמעותית. ביום 28.9.11 חווה התובע אירוע מוחי נוסף, אשר גרם להפרעה תפקודית משמעותית יותר. לכן תקופת אי הכושר לעבודה בעקבות האירוע הראשון הינה בין התאריכים 23-27.9.11 בלבד".

על יסוד האמור בחוות הדעת הנוספת סיכמו הצדדים את טענותיהם כדלקמן:

לדידי התובע, יש להכיר בתאונה מיום 23.9.11 כבתאונת עבודה, שכן השאלה היחידה בה נדרשת הכרעה בענייננו הינה, שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין תקופת אי הכושר, ולשאלה זו ענו הן דר' שגיא הרנוף והן המומחית הנוספת בחיוב. לדידי התובע, שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין מחלת התובע אינה רלוונטית לשלב זה בו נמצא התיק, אלא לשלב קביעת דרגת הנכות מעבודה על ידי הועדה הרפואית, אשר תידרש לעניינו של התובע; לתמיכה בטענתו, הפנה התובע לעב"ל (ארצי) 9689-03-12 לבנת בנרויה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.7.13, (להלן – עניין בנרויה) ועב"ל (ארצי) 74/96 שרגא מנטל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 29.11.00, תוך שהוסיף כי הגם שעברו הרפואי של התובע מעיד על מחלות נוירולוגיות, ללא קרות האירוע החריג בעבודה שהוכר כזה על ידי בית הדין, המחלה לא היתה מופיעה באותו היום.

מנגד, טען הנתבע בסיכומיו, כי דין התביעה להידחות בהיעדר הוכחת קשר סיבתי הן בהתאם לחוות דעתו של המומחה הראשון, מהנימוקים שפורטו בפסק הדין מיום 3.11.14, והן בהתאם לחוות דעת המומחית הנוספת, אשר אמנם מצאה קשר סיבתי בין האירוע בעבודה מיום 23.9.11 לבין האירוע המוחי הקל בו לקה התובע ובגינו נגרמה לו תקופת אי כושר קצרה מאוד של חמישה ימים בלבד, מ- 23.9.11 עד 27.9.11; אולם, המומחית הנוספת קבעה בחוות דעתה כי בעקבות האירוע בעבודה נגרם לתובע אירוע מוחי קל, ללא הפרעה תפקודית משמעותית וכן נוכח הסיכון הגבוה במיוחד של התובע לפתח אוטם מוחי בכל עת בשל מחלותיו הקודמות – הרי שתרומת השפעת הלחץ בעבודה ביום האירוע היתה זניחה יחסית. המומחית הנוספת קבעה במפורש כי השפעת האירוע החריג היתה פחותה בהרבה מהשפעת מצב בריאותו של התובע וגורמי הסיכון שקיננו בו, על עצם התרחשות האירוע או על המועד בו הופיע. לדידי הנתבע, קביעות מפורשות אלה מלמדות שהתובע אינו עומד במבחן העיתוי ולא במבחן ההשפעה בהתאם להוראת סעיף 83 סיפא לחוק, שכן מחוות הדעת עולה כי השפעת האירוע החריג בעבודה על הופעת הליקוי הנוירולוגי, היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים לרבות מצבו הבריאותי הקונסטיטוציונלי של התובע.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובמכלול חוות הדעת שהובאו לפנינו הגענו לידי מסקנה, לפיה דין התביעה להכרה באירוע מיום 23.9.11 כבתאונת עבודה להתקבל, זאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

כעולה מפסק הדין בעניין בנרויה, מקום בו נקבעה תקופת אי כושר בעקבות אירוע תאונתי – די בקיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין תקופת אי הכושר בגינן הוצאו תעודות אי כושר, לצורך הכרה באירוע כתאונת עבודה (סע' 13 לפסק הדין). נפנה בעניין זה לקביעת בית הדין הארצי בסע' 12א' להחלטה מיום 14.2.13, שניתנה בעניין בנרויה:

"כאשר מתרחש ארוע תאונתי - ובמקרה שלפנינו הארוע החריג מיום 3.9.08, שבעקבותיו הוצאו תעודות אי כושר השאלה אותה יש לבחון, בסיוע המומחה הרפואי, הינה שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תקופת אי הכושר ולא שאלת הקשר הסיבתי בין הארוע בעבודה לבין המחלה. שכן, העומד לבירור היא הזכאות לדמי הפגיעה. זכאות זו יכול ותקום גם אם האירוע בעבודה גרם להחמרה זמנית וחולפת במצב רפואי קיים".

במקרה דנן אמנם קבעה המומחית הנוספת כי השפעת האירוע החריג על הליקוי ממנו סבל התובע ביום האירוע החריג הינה זניחה, אך לצד זאת קבעה כי קיים קשר סיבתי בין תקופת אי הכושר שעד 27.9.11 לבין האירוע החריג. משכך – הרי שחוות הדעת תומכת בקיומו של נזק שנגרם לתובע בעקבות האירוע החריג. משלא ביקש מי מהצדדים לבקש מהמומחית הבהרות ביחס לקביעה זו, אין זאת אלא שמדובר בקביעה המקובלת על שניהם.

בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעמו וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של מומחה זה גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין (דב"ע (ארצי) 411/97 דחבור בוטרוס – המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.11.99). לפיכך, בית הדין נוטה לסמוך ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (עב"ל (ארצי) 34988-04-11 ישראל מאמו – המוסד לביטוח לאומי,מיום 9.5.12).

שעה שמונה מומחה נוסף, בשונה ממומחה אחר, משמעות הדבר הינה כי שתי חוות הדעת, הן של המומחה הראשון והן של המומחה הוסף, מונחות בפנינו בעת ההכרעה בהליך. עם זאת, בית הדין רשאי, במסגרת שיקוליו, להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה זאת ככל שהוא מוצא כי זו מנומקת ומבוססת יותר, כפי שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 39612-11-12 המוסד לביטוח לאומי – סמיון מלניק, מיום 11.11.13:

"29. במקרה הנוכחי יש מקום להתבסס רק על חוות הדעת הראשונה ועל חוות הדעת השנייה, ככל שהיא תומכת חוות הדעת הראשונה, ואכן היא תומכת בה בחלקים שהזכרנו. חוות הדעת הראשונה היא חד משמעית ללא שמא כלשהו, ולכן על פיה תיפול ההכרעה בתיק זה. חוות דעת זו קובעת חד משמעית, כי קשר סיבתי בין תנאי עבודת המשיב למחלותיו - אין. לעומתה, כאמור, חוות הדעת השנייה מבוססת במידה רבה על הנחות, המצביעות על יותר ספק מאשר ודאי."

לאחר בחינת שתי חוות הדעת, אנו מעדיפים להסתמך על חוות הדעת הנוספת, בהיותה ברורה יותר, חד משמעית ומנומקת היטב, בשונה מחוות הדעת הראשונה, שכפי שקבע בית הדין הארצי אינה ברורה דיה ולא ניתן בה מענה מספק לצורך הכרעה בתיק.

מנגד, קביעותיה של המומחית הנוספת הן מפורשות ונהירות והראיה לכך – שאף אחד מהצדדים לא טוען כנגד קביעותיה ולא נדרש להבהירן.

לפיכך, ומשקביעת המומחית הנוספת מכירה בקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה מיום 23.9.11 לבין האוטם המוחי הקל בו לקה התובע באותו היום וגם לבין תקופת אי הכושר שנגרמה לתובע בעטיו – שזו הסוגיה הטעונה הכרעה בהליך כעולה מעניין בנרויה – דין התביעה להכרה באירוע מיום 23.9.11 כבתאונת עבודה להתקבל. בנוסף, אנו מאמצים את חוות דעתה של המומחית הנוספת ולפיה נגרמו לתובע 5 ימי אי כושר בעקבות התאונה, מיום 23.9.11 ועד ליום 27.9.11.

מובהר בזאת, בין היתר בשים לב להוראת סע' 93 לחוק, כי אין באמור בפסק דין זה בכדי לקבוע מסמרות באשר לחובת התשלום בגין תקופת אי הכושר, אשר בעניינה לא טענו הצדדים בפנינו דבר ולפיכך – התשלום יבוצע בהתאם להוראות החוק.

על יסוד האמור ומשלא ביקש מי מהצדדים להפנות למומחית הנוספת שאלות הבהרה אודות קביעתה בסוגית תקופת אי הכושר– דין התביעה להתקבל כאמור לעיל.

סוף דבר

על יסוד כל המפורט לעיל, ובהסתמך על חוות הדעת הנוספת, אנו קובעים כי ביום 23.9.11 אירעה לתובע תאונת עבודה כמשמעות המונח בסעיף 79 לחוק, בעקבותיה היה בתקופת אי כושר ממועד התאונה ועד ליום 27.9.11.

על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 4,500 ₪ תוך 30 יום מהיום.

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום ז' טבת תשע"ז, 05 ינואר 2017 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.