תביעה על רשלנות רפואית שעניינה אובדן אשכיו של התובע בעקבות טיפול שקיבל בבית חולים על שם שיבא בבעלות המדינה. הנתבעת הנכונה היא המדינה ולא בית החולים שאינו אישיות משפטית. התביעה הוגשה יום לפני התיישנותה.
1. אשכו השמאלי של התובע נמק כתוצאה מתסביב אשך – testicular torsion שהוחמץ (להלן – "תסביב"). לימים התברר שגם אשכו הימני נמק ופועל יוצא, הוא איבד את יכולתו לייצר טסטוסטרון ואת פוריותו. לטענתו התרשל הצוות הרפואי בחדר מיון באבחון התסביב ובשל כך לא נותח להתרתו במועד בו היה האשך השמאלי בר – הצלה. לטענתו נמק גם האשך הימני כתוצאה מטיפול רשלני ומהפרת חובת מעקב או הנחייתו לביצוע מעקב לאורך השנים. התובע דורש מהמדינה פיצוי על נכויות פיסיות ונפשיות, פגיעות תפקודיות, נזקים ממוניים ולא – ממוניים שנגרמו לו כתוצאה מההתרשלויות.
2. לאחר שמיעת העדויות, בחינת הראיות ועיון בסיכומים שוכנעתי כי החמצת התסביב מקורה בהתרשלות בתהליך האבחנה המבדלת, ובכלל זה, הימנעות מהחשת התובע לניתוח חוקר. שוכנעתי ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, בקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נמק האשך השמאלי. לא שוכנעתי בקיומה של התרשלות ובקיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לבין נמק האשך הימני. יוער כי סיכומי המדינה כללו ניסוחים בוטים ומיותרים.
עובדות צריכות לעניין
3. התובע יליד 1982, בן שלוש ושמונה חודשים בעת הרלוונטית. ב - 13/10/85 בשעת בוקר, הביאו אביו לרופאת המשפחה עם תלונות על כאבי בטן מאתמול אשר טופלו בסירופ לשיכוך כאבי בטן. הרופאה מצאה את אשכו השמאלי נפוח, חם, עם רגישות ניכרת במישוש והפנתה אותו לחדר מיון ילדים.
4. התובע ואביו הגיעו לחדר מיון בשעת ערב. רופא ילדים שבדק את התובע ציין שמצבו הכללי טוב, שהאשך עם אודם וחום מקומי ושלא ניתן היה לבדוק אותו בשל רגישות רבה. הצדדים מכנים את המצב הזה "אשך חריף" - acute scrotum. האורולוג התורן אבחן acute hydrocele (מיימת, הצטברות מים סביב האשך) והתובע שוחרר עם המלצות לטיפול סימפטומטי וחזרה לחדר מיון בכל הרעה במצב. מוסכם כי האורולוג שגה באבחנה.
5. בבוקר ה - 15/10/85, לאחר שהתובע המשיך לסבול מכאבים והתקשה לעמוד, החזיר אותו אביו לחדר מיון. הפעם נמצאו נפיחות בשק האשכים, בצקת על פני עור השק, אשך נפוח ורגיש והוחלט לנתח. התובע הוכנס לצום משעה 12:00 ונותח אחר הצהריים. בניתוח שבו השתתף האורולוג התורן, נמצא האשך בצבע כחלחל ומסובב פעם וחצי על צירו. לאחר התרת התסביב וחימומו, התאושש האשך חלקית והמנתחים קיבעו את שני האשכים (להלן – "הניתוח").
6. ב – 17/10/85 השתחרר התובע לביתו. המפגש האחרון שלו עם בית החולים היה בביקורת שנערכה כעבור כעשרה ימים ועברה בהצלחה. התובע לא הונחה להמשיך בבדיקות או במעקב.
7. חלפו עברו השנים, התובע בגר ועמד לפני גיוסו לצה"ל. בעקבות בדיקות שגרתיות בלשכת הגיוס התגלה שאשכיו נמקו ושגופו אינו מייצר טסטוסטרון. כחלק מהבירור התבקש להמציא מסמכים מהניתוח, אביו פנה לארכיון בית החולים, קיבל תיעוד והמציא אותו ללשכת הגיוס.
8. התובע התגייס ושירת שירות מלא. בהמשך נישא לחברתו, כעבור זמן קצר התגרשו וכיום הוא נשוי בשנית ואב לילדה מתרומת זרע. הוא נזקק לטיפול הורמונלי באופן שוטף.
תמצית הטענות בשאלת האחריות
טענות התובע
9. אשך שמאלי - לטענת התובע, לביקור ב – 13/10/85 בחדר מיון, קדם ביקור בערב ה – 12/10/85. אז הביאו אביו עם תלונות על כאבי בטן ואשכים. הרופא התורן בדק אותו באופן שטחי ושחרר אותו עם המלצה לסירופ נגד עוויתות מעי (להלן – "הביקור הראשון"(. הרופא התרשל במחדליו לקרוא לאורולוג, להתייחס למצב כאל תסביב ולבצע ניתוח חוקר.
בביקור ב – 13/10/85, התרשל האורולוג באבחנה המבדלת כאשר לא נתן דעתו למכלול התסמינים לרבות היעדר רפלקס קרמסטרי, הקאה וכאבים עזים באזור האשכים. בהיעדר תקשורת מילולית עם התובע היה עליו לבסס את האבחנה על בדיקה קלינית מקיפה ולאור התסמינים, לאבחן תסביב או לאבחן בעיה רפואית המחייבת לשלול תסביב ולהחישו לחדר ניתוח .
בחוות דעת הכירורג מטעם התובע נטען להתרשלות בדחיית הניתוח ב – 15/10/85 מהבוקר לאחר צהריים.
10. לטענת התובע אין להטיל על הוריו אשם תורם בשל שיהוי בפנייה לחדר מיון. מומחה בית המשפט שלל את הטענה כי אפסו הסיכויים להציל את האשך במועד הפנייה. לדעתו, והיא הקובעת לאור מעמדו, לא מודדים את הזמן שחלף מאז תחילת התסמינים מפני שלא ניתן לדעת עד כמה היה האשך מסובב ועד כמה נפגעה אספקת הדם שלו בעת פנייתו לחדר מיון. ייתכן שהיה נתון לתסביב חלקי ועובדה שבחדר ניתוח, בחלוף שעות רבות, התאושש חלקית, עדיין לא השחיר והמנתח מצא שמצבו אינו מצריך כריתה.
11. אשך ימני – קיימת היתכנות רפואית לפגיעה באשך בריא מעצם קיבועו, מעיכוב בהתרת התסביב ומקיבוע האשך הפגוע והותרתו בגוף, כשהוא מתנוון לאורך שנים ומפריש חומרים רעילים המעוררים את המערכת האימונית לפגוע באשך הבריא. הימנעות הצוות הרפואי ממעקב אחר מצבו של התובע או מהפנייתו למעקב לאחר הניתוח יצרה עמימות עובדתית וגרמה לו לנזק ראייתי באשר להוכחת הגורם לנמק. לשיטת התובע עבר נטל השכנוע אל המדינה והיא לא הרימה אותו.
12. התובע מעלה טענות על היפוך נטל שכנוע מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומכוח דוקטרינת הנזק הראייתי, כאשר הטענות משתרעות "על כל מחלוקת עובדתית". באופן קונקרטי הוא מפנה לרשומה מחדר מיון ולחסר באנמנזה מפורטת, בדיקות קליניות, בדיקות הדמיה ושיקולי הרופאים באבחנת acute hydrocele ובשלילת תסביב. חסר נוסף הוא מוצא ברשומה מהניתוח בהיותה לקונית, שטחית ואינה מפרטת את מהלך הניתוח.
טענות המדינה
13. יש לדחות את התביעה בשל שיהוי בהגשתה אשר גרם לה לנזק ראייתי כבד.
14. אשך שמאלי - לטענתה הביקור הראשון בחדר מיון ב – 12/10/85 לא היה ולא נברא, התובע לא הציג ראיה בכתב ואין לתת אמון בעדותו של אביו.
הטעות באבחון שאירעה ב – 13/10/85 היא טעות סבירה בשיקול הדעת ואינה בגדר התרשלות. האבחנה המבדלת של תסביב עמדה נגד עיני הצוות הרפואי אולם התרשמותם, לרבות של האורולוג שביצע בדיקת דופלר, הייתה שלא מדובר בתסביב. יש לזכור, מטעימה המדינה, שתסביב אינו הגורם השכיח ביותר ל"אשך חריף" אצל ילדים לפני גיל ההתבגרות.
לחילופין, וזו טענתה המרכזית של המדינה, אין קשר סיבתי בין התרשלות באבחנה מבדלת לבין נמק האשך. זאת מפני שהתובע הובא לחדר מיון בחלוף למעלה מ – 24 שעות מתחילת התסמינים, ואז כבר אפסו הסיכויים להצלת האשך.
ב – 15/10/85 כבר אפסו הסיכויים להצלת האשך והרופאים הפעילו שיקול דעת נכון וסביר כאשר החליטו להמתין עם הניתוח כדי להקטין את הסיכון הכרוך בהרדמה עם קיבה מלאה.
15. אשך ימני - קיבועו בוצע כראוי ובהתאם לחובה רפואית. לא הוכח שהקיבוע עלול לגרום להתנוונותו. לא הוכח שהתנוונותו נגרמה מפגיעה בעצבוב כלי דם לאחר התנוונות האשך השמאלי. אין קשר בין משך התסביב לבין הפרופיל ההורמונלי ואיכות הזרע של החולה. הסיבה להתנוונותו אינה ברורה וכנראה זו תוצאה של תהליך אוטו-אימוני.
מסכת הראיות
16. מטעם התובע העידו הוא ואביו. המדינה הגישה את תצהירו של ד"ר מדג'ר, האורולוג התורן, ואולם בחרה שלא להעיד אותו ותצהירו הוצא מהתיק.
17. הצדדים הגישו חוות דעת בתחום כירורגיה (ד"ר אבני מטעם התובע ופרופ' וינוגרד מטעם המדינה), בתחום אורולוגיה (ד"ר שוטלנד מטעם התובע ופרופ' ליבוביץ מטעם המדינה) ובתחום פסיכיאטריה (ד"ר פרקש מטעם התובע וד"ר מיטרני מטעם המדינה). מטעם בית המשפט הוגשה חוות דעתו של האורולוג ד"ר מוריאל ושל הפסיכיאטר ד"ר לריה. חוות הדעת, למעט חוות דעתו של ד"ר מוריאל, התקבלו ללא חקירות.
18. ד"ר מוריאל הגיע למסקנה שהתנהלות הצוות הרפואי ב – 13/10/85 סטתה מרפואה סבירה וגרמה להתנוונות האשך השמאלי. הוא לא מצא רשלנות כמו גם קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לבין נמק האשך הימני. המדינה חולקת על חוות דעתו ביחס לאשך השמאלי, חקרה אותו ארוכות ותקפה את קביעותיו בחריפות.
דיון
שיהוי
19. דחיית תביעה מחמת שיהוי תיעשה במקרים נדירים. אין די בחלוף הזמן כשלעצמו אלא על הנתבע להראות "דבר מה נוסף", עליו להראות כי הימנעות תובע מהגשת תביעה יצרה כלפיו מצג של ויתור ובשל כך שינה את מצבו לרעה (רע"א 9788/08 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקאות 96 – 97, פורסם בנבו). המדינה טענה שנגרם לה נזק ראייתי קשה ביותר אך לא פירטה מהו ולא פירטה באיזה אופן אם בכלל, שינתה את מצבה לרעה. אדרבא, לטענתה הגישה רשומה רפואית מלאה והיא אף הרשתה לעצמה לוותר על עדותו של המצהיר היחיד מטעמה. הטענה נדחית.
המסגרת הנורמטיבית ויישום הפסיקה על תסביב אשך
20. רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות. המבחן הוא מבחן הרופא הממוצע בשעת מעשה ולא מבחן של חכמים לאחר מעשה (דנ"א 1833/91 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פורסם בנבו). רופא ממוצע אינו יוצא ידי חובתו בהסקת מסקנה נכונה מהעובדות שבפניו ולעיתים קמה לו חובה לדרוש ולחקור כדי לקבל תמונה מלאה ואם נמנע מכך והתברר שטעה, יימצא מתרשל (ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (5) 276, 289, ע"א 3264/96 ,3709 קופת חולים כללית ואח' נ' פלד ואח', פ"ד נב (4) 849, 859).
21. תסביב אשך – מדובר בתופעה בה מתפתל האשך על צינור הזרע בתוך שק האשכים. הפיתול גורם לחסימה של כלי דם ורידיים ובהמשך, עקב היווצרות בצקת, לחסימה של אספקת הדם העורקי, לנמק האשך ולאובדנו. קיימים מצבים של פיתול מלא, פיתול חלקי, התרה ספונטנית לאחר פיתול - spontaneous detorsion ופיתול חוזר לאחר התרה - torsion - detorsion – torsion (ת.א. (י-ם) 373/94 סלמן נ' סבירסקי, ת.א. (י-ם) 1335/98 פלוני נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, פורסמו בנבו). התופעה שכיחה יותר אצל נערים אך מתרחשת גם אצל תינוקות וילדים קטנים (ת.א. (י-ם) 1414/98 לוי נ' מדינת ישראל, פיסקה 7, פורסם בנבו). התסמינים האופייניים, אם כי אין הכרח שיופיעו כולם, הם כאבים חדים ופתאומיים באזור הבטן התחתונה או האשכים, הקאות, מיקום גבוה של האשך בשק האשכים, היעדר מוביליות בבדיקה ידנית של הרפלקס הקרמסטרי. בהדרגה מופיעים אודם, נפיחות, חום מקומי, חום סיסטמי, מיימת ובהמשך בצקת על עור השק, עד לנמק. עקב הרגישות הרבה והכאבים במגע, מתקשה החולה ללכת ולעיתים מתנגד לבדיקה ידנית. "שעות הזהב" בהן טובים ורבים הסיכויים להצלת (ולהנצלת) האשך, נעות לפי המומחים שהעידו בבתי המשפט, בין 6 ל – 12 שעות מתחילת הכאבים (ת.א. (י-ם) 16025/95 פלוני נ' משרד הבריאות, פורסם בנבו). לאחר מכן, כפי שהעיד האורולוג התורן בשמשו כמומחה מטעם המדינה (בת.א. 1414/98) פוחתים הסיכויים בהדרגה וכעבור 24 שעות, מדובר בסיכויים נמוכים ובמצב מסוכן. התסביב, לרבות חשד לתסביב, נחשב מצב חירום רפואי המחייב ניתוח דחוף לשם התרתו.
22. סבירות האבחנה - מהלך האבחנה המבדלת בפרקטיקה הרפואית תואר היטב על ידי המומחה בת.א. 1414/98. כאשר מגיע ילד עם אשך חריף, חייב הרופא לשלול בראש ובראשונה סבב עצמוני שכן מדובר במצב "הכי דחוף". עליו לקחת אנמנזה מפורטת אם כי אצל ילד קטן, חשיבותה מעטה. בבדיקה הפיסיקלית יש לחפש סימני דלקת (אודם), לגעת כדי לחוש אם יש חום מקומי, לנסות למשש כמה שניתן, לנסות להפיק רפלקסים כמו קרמסטר. החברה האורולוגית הישראלית לא הורתה להשתמש באולטרה-סאונד דופלר (להלן – "דופלר"), אך המומחה הורה לעשות בו שימוש. עם זאת, גם בדופלר יש סכנות ובמצב של קושי לאבחן, הוא אינו לוקח סיכון לאבד אשך של ילד ומנתח (שם, פיסקה 7).
23. מבחני הסבירות בפסיקה צועדים יד ביד עם הפרקטיקה הרפואית. לפי המבחן המקל (יחסית) שואלים האם ניתן היה בנסיבות המקרה לשלול אבחנה של תסביב (ת.א. 1335/98). לפי המבחן המחמיר שואלים האם ניתן היה בנסיבות המקרה לשלול מעבר לכל ספק סביר אבחנה של תסביב (ת.א. 373/94). במילים אחרות, אם יש ספק – אז אין ספק. המבחן יושם במקרים בהם הייתה אבחנת תסביב מוטלת בספק ונמצאו סימנים ש"משכו" לכיוון אבחנות אחרות (ת.א. (ב"ש) 433/89 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"מ תשנ"ב (1) 509, פיסקה 5, ת.א. (חי') 16991/03 סויסה נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ות.א. (ת"א) 61117/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסמו בנבו). לעומת זאת, כאשר האנמנזה לא העלתה חשד והבדיקה הקלינית הספציפית הייתה תקינה, נדחתה טענת ההתרשלות (ת.א. (י-ם) 3847/06 ב' ב' (קטין) נ' קופת חולים מאוחדת, פורסם בנבו).
24. קשר סיבתי – נוכח קוצר הזמן בו ניתן להציל את האשך, מבקשים הנתבעים לעיתים לדחוק את מועד תחילת התסמינים לאחור, כדי להראות שגורל האשך נחרץ בטרם ההתרשלות ומנגד, מבקשים התובעים למשוך את המועד קדימה. בין היתר הצביעו תובעים על הפסקת הכאבים כביטוי להתרה ספונטנית, לפני התחדשותם בשל תסביב חוזר, מה שמחייב התחלת הספירה מאפס. במצבים של סיבתיות עמומה, הטילה הפסיקה אחריות תוך שימוש בכללי היפוך נטל (ת.א. 1414/98, ת.א. (י-ם) 6218/05 ש' א' נ' מתר-מרפאות בע"מ, פורסם בנבו), בדוקטרינה של פגיעה בסיכויי החלמה (ת.א. 373/94, ת.א. 433/89, ת.א. 16029/95, ת.א. (י-ם) 799/94 שירוני ואח' נ' יורים ואח', פורסמו בנבו) ולעיתים תוך ייחוס אשם תורם (ת.א. (י-ם) 1044/94 מזרחי נ' קופת חולים לאומית, ת.א. (י-ם) 18585/95 יתח נ' שמורק, ת.א. (ת"א) 45795-04 מור נ' בית חולים מאיר, פורסמו בנבו. יוער שהתובעים במקרים אלה היו בגירים).
מן הכלל אל הפרט
נמק האשך הימני
25. אפתח דווקא באשך הימני. ד"ר אבני, הכירורג מטעם התובע, הציע שקיבוע האשך, הגם שהוא צעד נכון, עלול לגרום להינמקותו. ואולם הוא לא כתב כי כך אירע אצל התובע ומדובר בסוגיה אורולוגית בעיקרה. ד"ר שוטלנד, האורולוג מטעם התובע, קושר בין העיכוב בהתרת התסביב, במיוחד בגילו של התובע דאז ובהמשך בין קיבוע האשך השמאלי, לבין התנוונות האשך הימני. הוא מפנה לספר לימוד על ירידה של 50% באיכות זרע, עבודה בעכברים המלמדת על השפעה שלילית של מנגנון אימונולוגי ומחקר המלמד על האצת ההשפעה השלילית כתוצאה מחשיפה משך כמה ימים, עד להתרת התסביב, לאשך הפגוע. פרופ' ליבוביץ, האורולוג מטעם המדינה, כתב שקיומם ומשמעותם של נזקים אימוניים לאשך בריא בגלל נמק באשך השני הוא בגדר מיתוס שלא הוכח ושלל את מסקנותיו של ד"ר שוטלנד ממקורותיו. ד"ר מוריאל, מומחה בית המשפט כתב שאין מספיק סימוכין לפגיעה של אשך בריא כתוצאה מהשארת אשך פגוע בגוף. הוא מציין שהמאמרים אליהם מפנה ד"ר שוטלנד דנים בירידה באיכות הזרע אך אינם מסבירים נמק מוחלט של האשך הבריא והיעדר זרעונים בכלל.
26. המומחה מטעם בית המשפט משמש כידו הארוכה בתיקי רשלנות רפואית ויש חשיבות רבה לעדותו בהיותו מומחה ניטרלי (ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו, פורסם בנבו). ככלל, בית המשפט אינו נוטה להתערב בקביעות רפואיות טהורות של המומחה מטעמו. לטענת התובע, קביעתו של ד"ר מוריאל אינה מנומקת, אינה נתמכת בספרות הרפואית והתייחסותו למחקרים שהביא ד"ר שוטלנד שטחית ואינה שוללת היתכנות רפואית לפגיעה. ואולם, התובע לא אתגר את המומחה בחקירה הנגדית, לא סתר את קביעותיו ולא הניח בסיס לסטייה מקביעותיו. התובע הנושא בנטל השכנוע, גם לא הצביע על עדיפות חוות דעת המומחה מטעמו על פני זו של המומחה מטעם המדינה.
27. ד"ר מוריאל מציין שאין עדויות על התפתחות האשך מאז היותו של התובע בן 3.5 ועד הגיעו לגיל 17. לטענת התובע מדובר בנזק ראייתי הרובץ לפתחה של המדינה, מפני שבית החולים לא ביצע מעקב רפואי ולמצער, לא הנחה אותו ליזום מעקב רפואי. מדובר בטענה מרחיקת לכת שאינה עוסקת בראיות קיימות או פוטנציאליות ברשות בית החולים אלא בראיות שעליו לייצר או להנחות את התובע לייצר. סבורני שהמקום הנכון ללבן את הטענה הוא במסגרת עוולת רשלנות ו"דחיקתה" למסגרת של כללי היפוך נטל, בין לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין ובין לפי "היזק ראייתי" היא מלאכותית וכפי שנראה, גם לא תצלח.
28. התובע אינו מצביע על קושי ממשי להשיג ראיות על מצבו לאורך השנים (ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון אלברט, פורסם בנבו). לבית החולים אין שליטה או נגישות לראיות, אדרבא, הללו מצויות ברשות התובע ובשליטתו, בגופו ובמסגרת חירותו ושיקול דעתו להיבדק (להבדיל, ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו (1) 539, 557). רגישות הנושא מנקודת ראותו של ילד ונער מתבגר מצויים במישור הסובייקטיבי ועם כל ההבנה, אין באלה ליצור שליטה או נגישות של בית החולים לראיות. שלישית, ואולי העיקר, תנאי לקיומו של "היזק ראייתי" הוא קיומה של חובה והפרתה על ידי הנתבע (גיא שני, חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, תשע"ב – 2011, 321 – 323 והאסמכתאות שם). התובע אינו מבסס חובת מעקב או חובת הפנייה למעקב רפואי. ד"ר אבני אמנם כתב בחוות דעתו ש"ברור שהמעקב ... צריך להיות למשך חודשים רבים לאחר הניתוח" אך כאמור, ד"ר אבני אינו מומחה בתחום האורולוגיה ובנוסף, הוא אינו מפנה לסימוכין. ד"ר שוטלנד אינו קובע שהייתה חובת מעקב, אדרבא, לשיטתו, הייתה חובה לכרות את האשך השמאלי מפני שהיוותרותו בגוף משך 4 ימים עד לניתוח היא שהאיצה את הנזק לאשך הימני. מכל מקום, התובע לא ביסס חובת מעקב במסגרת הרפואה הנוהגת.
התובע לא ביסס קשר בין האירועים נשוא התביעה לבין נמק האשך הימני.
נמק האשך השמאלי
29. עדותו של התובע אודות אירועי 1985 היא עדות שמיעה נעדרת קיום עצמאי ומבוססת על דברים ששמע מאביו. עדות האב היא עדות יחידה מטעמו של בעל דין וקביעת ממצאים על פיה, בהיעדר תוספת ראייתית חיצונית, דורשת הנמקה מיוחדת כגון מתן אמון מלא ומושלם (סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971). חלוף הזמן לא היטיב עם זכרונו של האב ולפיכך נדרשת תוספת ראייתית. הוא העיד שלא קיבל מבית החולים מסמך על הביקור בחדר מיון ב – 12/10/85 (עמ' 38 ש' 5 – 6). ואולם בהמשך העיד שקיבל מסמך אך זרק אותו (עמ' 38 למטה - עמ' 39). הוא הצהיר על ביקור נוסף בחדר מיון, בבוקר ה – 13/10/85, מיד לאחר קבלת ההפניה מרופאת המשפחה (סעיף 5). כאן לא העיד שקיבל מסמך כלשהו וביקש להסתמך על הרשום בתעודת חדר מיון מערב ה – 13/10/85. אך בתעודה נכתב "לפני כ 8 שעות שוב כאבי בטן" ואין ללמוד ממנה על ביקור קודם בבוקר. טוב עשה התובע כאשר לא העלה טענה על הביקור הזה בסיכומיו.
הביקור בחדר מיון בערב ה - 12/10/85, היה או לא היה?
30. האב הצהיר כך:
"זכור לי בבירור כי במוצאי שבת ה – 12/10/85 נסעתי בדחיפות עם בני ... לביה"ח ... עקב תלונות על כאבים עזים מלווים בבכי וצרחות במפתיע וללא סיבה נראית לעין, באזור הבטן התחתונה והאשכים, אשר הלכו והתגברו.... זמן קצר לאחר שהתקבל בחדר המיון ... ומבלי שנערכה לו כל בדיקה מעמיקה לבירור מצבו, הוא שוחרר על ידי אחד מהרופאים התורנים לביתו, עם מרשם לסירופ לטיפול בעוויתות של המעי".
הסברו של האב להיעדר תיעוד על הביקור – העלמתו בידי בית החולים - הובא לראשונה בחקירתו הנגדית ואינו מסביר מדוע דווקא נותרה תעודת חדר מיון מהביקור ב – 13/10/85.
31. בהפנייתה לחדר מיון מ – 13/10/85 כתבה רופאת המשפחה:
"הילד אתמול התלונן על כאבי בטן הקיא פעם לפי דברי האב טופל ב – Notensyl Sy היום – כאבים באזור האשכים.
בבדיקה .... הפרמיה + חום מקומי + נפיחות + רגישות ניכרת למישוש באשך השמאלי.".
הרופאה לא ציינה ביקור קודם בחדר מיון ולא ציינה שהתרופה נרשמה על ידי רופא חדר מיון. ניתן היה לצפות שתציין פרטים אלה, לו היה האב משמיעם באוזניה. האב נשאל והשיב שאינו אחראי למה שכותבת הרופאה (עמ' 37 למטה). תשובתו אינה מסבירה מדוע מופיעים רק פרטי התרופה.
32. בתעודת חדר מיון מ – 13/10/85 אין ציון של ביקור קודם בחדר מיון אלא נרשם שהתובע "נבדק ע"י רופא ... (תיבה שנויה במחלוקת) ב.מ.פ. קבל תרופה נגד עוויתות ונרגע". לטענת התובע נרשם בתיבה השנויה במחלוקת רופא "ב"ח". מומחה בית המשפט העיד שנרשם רופא "בית" (עמ' 32, ש' 5) וזו גם התרשמותי. התובע לא הרים את הנטל לשכנע בעמדתו.
33. לטענת התובע מודה המדינה שנבדק בחדר מיון ב – 12/10/85. זאת הוא למד מגיליון בדיקת גוף ומהלך מחלה שנערך לפני הניתוח, ב - 15/10/85 שם נרשם: " ... יליד ישראל. להורים ממוצא .... ת.ע. כאבים באשך שמאל. מ.כ. בד"כ בריא. 3 ימים לפני הבאתו, כאבי בטן, ללא שלשולים ... נבדק במיון ושוחרר". דעתי שונה. תוכן הרישום מלמד שמדובר באנמנזה בלבד. זאת ועוד, לטענת התובע ביקר פעמיים בחדר מיון. ואולם האנמנזה מלמדת על ביקור אחד בלבד ופרטיו תואמים את הפרטים מהביקור ב – 13/10/85.
התובע לא הוכיח ביקור בחדר מיון ב – 12/10/85.
הביקור בחדר מיון ב – 13/10/85 – התרשלות באבחנה מבדלת
34. תצהירו של האב לגבי הביקור תמציתי ביותר:
"... שוחררנו תוך זמן קצר לביתנו, ע"י אחד הרופאים התורנים, עם הוראה להמשך נטילת משככי כאבים. חשוב לציין כי חרף תחנוניי וניסיונותיי לשכנע את הרופא התורן לערוך לבני בדיקה יסודית יותר שכן הבדיקה שערכו לו הייתה כללית ביותר ונראה היה גם למי שאינו מבין ברפואה, שהצוות מזלזל ואינו לוקח ברצינות את תלונותינו ואת מצבו...".
35. המדינה נמנעה מהעדת הצוות הרפואי והראיה היחידה מטעמה היא התעודה מאותו ביקור (בשעה 18:30 או 19:30):
"סבת הפניה: מחלה
הגיע לח. מיון בגלל: לפני כ 36 שעות כאבי בטן. נבדק ע"י רופא בית ב.מ.פ.
קבל תרופה נגד עוויתות ונרגע. לפני כ 8 שעות שוב כאבי בטן. ללא
הקאות או שלשולים. הקאה אחת אחרי מתן אקמול ...
בבדיקתו: חום רקטלי 36
בדיקה גופנית: במצב כללי טוב. ללא חוורון כחלון או צרבת. ......... אשכים
ימין תקין. משמאל אדם וחם מקומי. רגישות רבה – לא ניתן לבדיקה.
צלום חזה: כאבי בטן מאתמול....
צלומים אחרים: הילד קיבל טרופה (כך במקור, י. ה.) לשיכוך כאבים.
בדיקות אחרות:
שוחרר עם אבחנה של : נבדק ע"י אורולוג תורן –
Acute Hydrocele .
ממליצים על (בדיקות, המשך טיפולים): ממליץ טיפול סימפטומטי בלבד,
והפניה למרפאה כירורגית לילדים (..... דחוף).
בכל הרעה במצבו יוחזר לח. מיון. ב / ד"ר מדג'ר
חתימת הרופא: ד"ר רכבי גדעון.".
36. פרופ' ליבוביץ, האורולוג מטעם המדינה, כתב שאין לו ספק כי האבחנה המבדלת של תסביב עמדה לנגד עיני הרופאים שבדקו את התובע. פרופ' וינוגרד, כירורג ילדים מטעם המדינה, כתב שסיפור מחלתו של התובע לא היה אופייני ושהרופא שביצע את הבדיקה הקלינית, ביצע אותה ביסודיות וברצינות. כשלעצמי, התקשיתי להבין כיצד ניתן לטעון לגבי שיקול דעת, כאשר הרופא המאבחן אינו מתייצב להעיד על שיקוליו. דעתי, המבוססת על אמות המידה בפסיקה ועל התעודה עצמה, שונה. התעודה אינה מפרטת ביצוע בדיקות קליניות חשובות ותוצאותיהן, ככל שבוצעו, לשלילת אפשרות של תסביב. לא הובאו בפניי טענות על חשיבותם האבחנתית של ממצאי דופלר ולכן אתעלם מהיעדר רישום על הבדיקה. לא ניתן ללמוד מהתעודה שהרופא בדק רפלקס קרמסטרי, לא ניתן ללמוד ממנה שהרופא בדק את מיקומו של האשך בשק האשכים ולא ניתן ללמוד ממנה שהרופא בדק את יכולתו של התובע ללכת ולקפוץ. לא ניתן ללמוד ממנה שהאורולוג שקל אבחנה מבדלת של תסביב ולא ניתן ללמוד ממנה על השיקולים שהביאו אותו לבחור באבחנה של מיימת שאינה משנית לתסביב. לא הובאו בפניי ראיות על משקלה האבחנתי של בדיקת דופלר באותו מועד ולכן לא אייחס משקל להיעדרה (גם ד"ר שוטלנד אינו מייחס לה משקל אבחנתי). לעומת זאת, ניתן ללמוד מהתעודה שכאבי הבטן שהחלו לפני 36 שעות, לא "הניבו" ממצא פתולוגי בבדיקת רופא הבית, שהתובע נרגע לאחר קבלת תרופה נגד עוויתות ושהכאבים חזרו לפני כ – 8 שעות.
37. אפילו הייתה האבחנה של מיימת אפשרית (כך הטיח ב"כ המדינה במומחה בית המשפט בעמ' 21) הנתונים המופיעים בתעודה אינם מאפשרים לשלול תסביב, ואף אינם מטילים ספק באפשרות של תסביב, ומכאן, שהאבחנה החד משמעית של מיימת לוקה בחוסר סבירות. אפילו היה ספק, חובת הצוות הרפואי הייתה להחיש את התובע לניתוח חוקר. מחדליהם עולים כדי התרשלות.
קשר סיבתי
38. התובע בחר למקם את טענותיו תחת הכותרת של "אשם תורם". המדינה נמנעה מלטעון לאשם תורם ו"הלכה על כל הקופה" בטענה על היעדר קשר סיבתי. לטענתה, הובא התובע לחדר מיון בחלוף למעלה מ – 24 שעות מתחילת התסמינים ובשלב זה סביר להניח שהנזק כבר היה בלתי הפיך. מומחה בית המשפט הסתייג מהביטוי של "חלון הזדמנויות" בו נקב בית המשפט (עמ' 18 – 19) והסתייגותו בהחלט במקומה. הכל מסכימים על קיומן של "שעות הזהב" בהן הסיכויים להצלת האשך הם מיטביים. מומחה בית המשפט קבע כי בחלוף 6 שעות מתחילת התסמינים, מתחילה פגיעה לא הפיכה באשך. גם הוא וגם פרופ' ליבוביץ לא קבעו כי מיד בתום "שעות הזהב" נחרץ דינו של האשך אלא הכל מסכימים שבחלוף השעות, הולכים הסיכויים ופוחתים עד שהם נמוכים מאוד בחלוף 24 שעות. יודגש כי מחקרים וסטטיסטיקה לחוד, ומקרה קונקרטי לחוד וחובתו של בית המשפט לפסוק תמיד לפי הראיות שבפניו.
39. מומחה בית המשפט הסכים כי התסביב החל לפני הגעת התובע לחדר מיון (עמ' 19, ש' 15). ואולם הוא העיד שלא ניתן לדעת עד כמה היה האשך מסובב ועד כמה נפגעה אספקת הדם שלו בעת בדיקתו בחדר מיון. כדוגמא, הצביע על אפשרות של תסביב חלקי, של 90 או של 180 מעלות, ולכן לא ניתן לקבוע את נקודת ההתחלה למדידת "שעות הזהב". סימן אובייקטיבי הוא מוצא בדו"ח הניתוח ולפיו, חרף חלוף שעות ארוכות מהביקור בחדר מיון, התאושש האשך חלקית, צבעו לא היה שחור והמנתח חשב שמצבו אינו מצריך כריתה (עמ' 16 - 17).
40. מומחי הצדדים הרחיבו על האפשרות של detorsion tortion (תסביב שהותר ספונטנית ושב להתפתל מחדש). ד"ר שוטלנד מטעם התובע, כתב שצבעו התכלכל של האשך ותסביב של 540 מעלות בלבד (סבב וחצי) בחדר ניתוח מצביעים על אפשרות של detorsion tortion . פרופ' ליבוביץ הגיב וכתב שניתן להסיק על אירוע כזה מהמהלך הקליני ולא מהממצא התוך ניתוחי. והנה, המהלך הקליני המתועד בתעודת חדר מיון, מלמד שהתובע החל לסבול מכאבי בטן כ – 36 שעות לפני בדיקתו בחדר מיון, אך לאחר בדיקת רופא בית שלא העלתה דבר, קיבל תרופה נגד עוויתות ונרגע. חלפו שעות עד לחזרת הכאבים, 8 שעות בלבד לפני בדיקתו בחדר מיון. הרגיעה אצל ילד קטן, שהיא פונקציה של חלוף הכאב, יכולה להוות אינדיקציה להתרה ספונטנית של התסביב, עד לחזרתו, כ – 8 שעות לפני הבדיקה בחדר מיון ואזי מתחיל מניינן של "שעות הזהב" מחדש (ת.א. 1414/98). גם העובדה שהתובע שוחרר לביתו, על אף הטעות באבחנה, מתיישבת יותר עם המסקנה שהתסביב טרם "נכנס" לשלב מתקדם, אשר היה מתבטא באודם כהה, נפיחות וחום קיצוניים (השוו - ת.א. 373/94). משקלם של נתונים נסיבתיים אלה מתגבר נוכח הימנעותה הבלתי מוסברת של המדינה מהעדת הצוות הרפואי. לא ניתן להפריז בפועלה של ההימנעות נגד המדינה בנסיבות כאלה.
41. הצטברות ושילוב הנתונים מאפשרים לקבוע בדרגת הסתברות העולה על 50%, שהתובע נבדק בחדר מיון במסגרת "שעות הזהב" או בסמוך לסיומן. לפיכך הוכיח שבאותה עת היה האשך בר – הצלה ומכאן, שהוכיח גם קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אובדן האשך.
כאילוסטרציה בלבד, מאחר שלא נטען לגבי פגיעה בסיכויי החלמה - להבדיל מהפסיקה הוותיקה לגבי תסביב אשך, ניתן כיום לקבוע שההתרשלות פגעה בהסתברות העולה על 50% בסיכויי ההחלמה של התובע ולכן הוא זכאי לפיצוי מלא (ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה, פורסם בנבו).
סוגיות נוספות
42. עיכוב הניתוח במספר שעות על מנת לאפשר הרדמה בתנאי צום אינו בגדר התרשלות, לא שוכנעתי כי הקדמת הניתוח הייתה משנה את מצבו של האשך וטענה זו של התובע נדחית.
43. לא נדרשתי להיפוך נטל מכוח היזק ראייתי "מובנה" (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר דאור, פ"ד נח (5) 54, ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר, פורסם בנבו, ע"א 2886/05 אשכנזי נ' קופת חולים כללית, פורסמו בנבו ובצדם, הסתייגויות המלומדים גיא שני, 404 – 407, ישראל גלעד, דיני נזיקין – גבולות האחריות, 1362 – 1364 ושל אריאל פורת, נזיקין, חלק א' (2013), 314)). לו נדרשתי, הייתי קובעת שהימנעות מביצוע בדיקות קליניות לרבות הניתוח, מעבירה את נטל השכנוע אל המדינה והיא לא הרימה אותו. מדובר בהפעלה מינורית של הכלל, לפתרון עמימות בחוליה סיבתית בודדת בעלת "גזרה צרה" – האם היה האשך בר הצלה במועד הביקור בחדר מיון.
44. התובע לא ניזוק מנכס בשליטת המדינה ולכן לא חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
שאלת הנזק
נכות רפואית
45. נכות אורולוגית ואנדוקרינית - ד"ר שוטלנד מטעם התובע קבע נכות בשיעור 50% בשל אובדן פוריות, נכות בשיעור 30% בשל היתכנות פגיעה עתידית בתפקוד מיני ונכות בשיעור 30% בשל אוסטיאופורוזיס. פרופ' ליבוביץ מטעם המדינה מסכים עם ד"ר שוטלנד על הנכות בשל אובדן פוריות, אך לדעתו אין קשר סיבתי בינה לבין אירועי התביעה. לחילופין, קבע נכות בשיעור 20% בשל חוסר אשך אחד. לדעתו אין לקבוע נכויות נוספות. ד"ר מוריאל מטעם בית המשפט מסכים עם קביעתו של פרופ' ליבוביץ.
46. התובע איבד אשך אחד בלבד כתוצאה מרשלנות המדינה. אובדן האשך לא פגע בפוריותו ולא פגע ביכולת גופו לייצר טסטוסטרון. הפגיעה נגרמה מאובדן האשך השני ואלו אינם רובצים לפתחה של המדינה. לפיכך הנכות לה אחראית המדינה היא בשיעור 20% לפי סעיף 24 (3) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תשט"ז – 1956 (להלן – "התקנות").
47. הפיצוי הנזיקי ניתן ככלל בהתאם לתמונת מצב בהווה, כפי שמוצגת בבית המשפט. ניתן אמנם לפצות על התרחשויות עתידיות ובלבד שהונחה תשתית מתאימה להיתכנותן. התובע גילה על אובדן אשכיו בהיותו כבן 17. במועד עדותו היה כבר בן 33. הוא משתמש בזריקות טסטוסטרון, יש לו בת זוג קבועה וגם הייתה לו בעבר ועד כה לא התגלתה הפרעה בתפקוד המיני. כמובן שלא ניתן לשלול אפשרות של הפרעה בעתיד, אך נכון להיום, לא נראה שהתובע חשוף לכך יותר מאחרים. תחושותיו וחרדותיו תקבלנה ביטוי מתאים במסגרת הנכות הנפשית. אין מקום לקביעת נכות נוספת בשל חשש ערטילאי לפגיעה בתפקוד המיני. בשולי הדברים, לו הייתה נמצאת פגיעה כיום, היה על התובע להראות שהוא עומד בתנאי תקנה 24 (8) ג' לתקנות כדי לזכות בנכות שקבע לו ד"ר שוטלנד. (והוא אינו עומד בהם).
48. ד"ר שוטלנד פירט ירידה קשה בצפיפות עצם העולה מצילומים בהם עיין. אני מוכנה להניח שהתובע לוקה באוסטיאופורוזיס, בפרט כאשר פרופ' ליבוביץ מציין שזו תופעה נלווית להיפוגונדיזם הנובע מחסר הורמונלי. אלא שלא ניתן לקשור נכות זו לאובדן אשך אחד. במילים אחרות, אלמלא אובדן האשך הימני, היה מצבו ההורמונלי של התובע שפיר ולא היה נחשף לאוסטיאופורוזיס. בשולי הדברים, אין כיום ראיה לפגיעה בכושר הפעולה הכללי ואין בסיס לנכות בשיעור 30% שקבע ד"ר שוטלנד לפי סעיף 35 (1) ד' לתקנות.
49. נכות פסיכיאטרית - ד"ר פרקש מטעם התובע קבע נכות בשיעור 20%. ד"ר מיטרני מסכימה עם ד"ר פרקש על הנכות הכוללת אלא לדעתה, ניתן לייחס 10% בלבד לאירועי התביעה. ד"ר לריה מסכים עם קביעתה של ד"ר מיטרני.
50. ד"ר לריה הגיש חוות דעת ארוכה ומעמיקה. הוא התייחס למצבו של התובע לפני ולאחר הגילוי המאוחר על אובדן אשכיו ופוריותו. אך הוא התייחס גם לתסמינים המצביעים על בעת – חברתי ואשר התגלו כבר בילדות ובנערות ועליהן למד מהאנמנזה. פסק הדין כמו גם התובע, לא ייתרמו מציטוטים ואסתפק בהפניה לפירוט הרב בחוות הדעת. ד"ר לריה בדעה שהתובע לוקה בבעת – חברתי על רקע אישיות חרדתית – המנעותית ומאז שהתוודע לנכותו נשוא התביעה והחל לקבל טיפול הורמונלי, הוא סובל מתסכול, רגזנות ומצב רוח ירוד בדפוס תנודתי, תגובתי ומחזורי בהתאם לקבלת הזריקות. צבר התסמינים אינו מצטבר כדי הפרעה פסיכיאטרית מובחנת וגם אינו גורם להפרעה ברת כימות בתפקוד התעסוקתי – חברתי, אך הוא בהחלט גורם להפרעה קלה עד בינונית (תקופתית – מחזורית) בתפקוד הנפשי. בסיכום, העמיד את הנכות על 10% לפי סעיף 34 (א) (2) לתקנות.
51. התובע חולק בסיכומיו על קביעותיו של ד"ר לריה. לטענתו יש לקשור את כל התסמינים בתחום החברתי לתחושתו בדבר שונותו מבני גילו והשוני נובע מהעובדה שגופו חדל לייצר טסטוסטרון. כל זאת אף בטרם התוודע לאובדן אשכיו. עוד לטענתו, פגיעתו הנפשית קשה ונובעת מאובדן אשכיו, מהפגיעה הקשה בתפקודו המיני, מעקרותו ומהאוסטיאופורוזיס. בית המשפט אינו נוטה להתערב בקביעות רפואיות טהורות של המומחה מטעמו, התובע לא זימן את ד"ר לריה לחקירה ולא סתר את קביעותיו. אוסיף שהנכות הקבועה בתקנות, ניתנת על קשיים בתפקוד ואינה מתיימרת להוות מדד לרמת הסבל הסובייקטיבי. לפיכך אני מאמצת את קביעותיו של ד"ר לריה.
לתובע נגרמה נכות אורולוגית - אנדוקרינית בשיעור 20% ונכות פסיכיאטרית בשיעור 10%.
קורותיו התעסוקתיות התובע
52. התובע הצהיר שבשל חוסר ביטחון עצמי הנובע ממצבו הרפואי והנפשי, החליף מקומות עבודה ותפקידים ובין אמצע שנת 2013 לאמצע שנת 2014 לא עבד בכלל. בתצהירו לא מסר פרטים על כישוריו, ניסיונו, מקצועו, מקומות עבודה ורמת השתכרותו. לד"ר פרקש מסר שהוא בוגר תיכון במגמת מחשבים, התגייס לצה"ל עם פרופיל 45 ושירת בתפקיד פקידותי . לאחר שחרורו למד והשלים תואר ראשון בתעשייה וניהול ועבד כשכיר בתחום קידום מכירות של חברת מחשבים.
53. בחקירה הנגדית מסר שעבד בחברת מחשבים בשכר חודשי של 5,000 ₪ וכיום הוא עובד כעוזר למנהלת רכש בשכר חודשי של 9,000 ₪ (עמ' 25 – 26). לדבריו: " ... שאם הביטחון שלי אני מרגיש כל כך נמוך שקשה לי לפנות ולבקש לעשות דברים שמטילים עלי. קשה לי לעשות את זה. אני צריך לגייס כוחות נפשיים מאוד גדולים.". (עמ' 28, ש' 8 – 10). ובהמשך: "... אני לא הצלחתי לבצע משימות ולכן לא יכולתי להמשיך בעבודה הקודמת שלי ... לא יכולתי להרים את הטלפון ולענות, כי הרגשתי שאני לא יכול יותר להמשיך.". (עמ' 29 למעלה).
54. בחקירה החוזרת תיאר את השפעת הטיפול ההורמונלי: "לפני שאני עושה את הזריקה הזו, אז יש בעיות של מצב רוח, של רגזנות. אני עונה, אשתי גם אומר את זה, שאני עונה לה לא במקום. אני נוטה לריב איתה יותר, נוטה לא לקום בבוקר כמו שצריך. אני כל הזמן קם עם זה ומתעסק עם זה ... יש תקופה שפשוט מרגישים את זה יורד. ואז יש לזה את התופעות שתיארתי. גם אחרי שאני מזריק, לוקח לזה זמן להשפיע, וגם כשזה משפיע, אז אני מרגיש שאני לא אניץ אני קם עם זה בבוקר, אני קם עם תחושות לא טובות. אני קם עם מחשבות לא נכונות. אני כל הזמן מתעסק עם זה בראש.... ". (עמ' 31).
דיון בראשי נזק
הפסדי השתכרות וגריעה מכושר השתכרות
55. התובע אינו מבקש פיצוי קונקרטי על הפסדים בעבר אלא לפסוק פיצוי גלובלי בסך 500,000 ₪. המדינה מציעה פיצוי בסך 30,000 ₪. התובע כיום בן 35 ולפניו 32 שנות עבודה. הנכות האורולוגית – אנדוקרינית אינה בעלת השלכה תפקודית – תעסוקתית אך לנכות הפסיכיאטרית השלכה מסוימת. יש להביא בחשבון כי חרף תיאוריו של התובע (להם אני בהחלט מאמינה), רמת שכרו אינה נופלת מהשכר הממוצע במשק. יש בדבר כדי להעיד על תפקוד טוב אך אין לשלול שאלמלא מומו, היה תפקודו משתפר ומתבטא גם בעלייה ברמת השכר. בהביאי בחשבון את מכלול הנתונים, פוסקת לתובע 110,000 ₪ (כמחצית מחישוב אקטוארי).
עזרת הזולת
56. התובע מבקש לפסוק פיצוי בסך 70,000 ₪. המדינה אינה מציעה פיצוי כלשהו. לא מצאתי כי הונחה תשתית לעזרת זולת מוגברת בעבר ולצורך בעזרה בעתיד.
הוצאות רפואיות
57. התובע נזקק וייזקק לטיפולים הורמונליים לאורך חייו. מתקבל על הדעת ולגיטימי שיבקש לעבור בעתיד ניתוח להשתלת תותב שעלותו מסתכמת ב - 500 $ לתותב ו – 15,000 ₪ לניתוח עצמו. אני דוחה בשתי ידיים את ההערה סרת הטעם בסיכומי המדינה (עמ' 16 למטה). יש להביא בחשבון עלויות של השתתפות עצמית ברכישת תרופות וטיפולים עתידיים בתחום הנפשי, גם אם כיום אינו עובר טיפולים כאלה. כמו כן יש להביא בחשבון עלויות מסוימות עבור נסיעות לטיפולים. התובע מבקש לפסוק פיצוי בסך 400,000 ₪. המדינה מציעה לפסוק 10,000 ₪. פוסקת לתובע 30,000 ₪.
כאב, סבל ואובדן הנאות חיים
58. התובע נשוי בשנית ואב לילדה. תפקודו המיני תקין אך הוא תלוי בטיפול הורמונלי מתמיד, סובל מתנודות במצבו הנפשי ולכך יש השלכה על חיי המשפחה והחברה. עקרותו, על כל השלכותיה בתחום הרפואי, אישי, חברתי ומשפחתי, לא נגרמה מאובדן האשך השמאלי. עם זאת, אלמלא אבד, לא היו השלכות לאובדן האשך הימני והדברים כרוכים זה בזה. אין ספק שמדובר בפגיעה קשה בגבריות היורדת לשורש הדימוי והביטחון העצמי. התובע מבקש לפסוק פיצוי בסך 1,200,000 ₪. המדינה מציעה לפסוק 70,000 ₪.
59. בעבר פסקתי לתובע שאיבד אשך ולא לקה בנכות נפשית, פיצוי של 200,000 ₪ (ת.א. 61117/07). בתי משפט שדנו בשנות ה – 2000 בתביעות דומות עם נכויות נפשיות, פסקו 120,000 ₪ - 200,000 ₪ (ת.א. (חי') 1083/00 פלוני נ' קופת חולים כללית, ת.א. (י-ם) 10968/05 א' ג' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה , פורסם בנבו והפסיקה בראשית פסק הדין). מזא דומני שחלה עלייה ברמת הפיצוי (ראו הסקירה בת.א. (ת"א) 22500-08-11 פלונית נ' בית חולים וולפסון, פורסם בנבו).
התובע הפנה לפיצוי של 500,000 ₪ לקטין שאיבד חלק נכבד מאיבר מינו עם השלכות קשות שאיני רואה צורך לפרט (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נה (5) 241). מצבו של התובע טוב באופן יחסי לאותו קטין ושוב, יש לזכור שעקרותו לא נגרמה מאובדן האשך.
לאחר איזון ושקילה החלטתי לפסוק לתובע פיצוי של 280,000 ₪.
סך הפיצוי – 420,000 ₪
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע 420,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 98,280 ₪ ובתוספת שכ"ט מומחים והוצאות משפט.
התובע יגיש נוסח פסיקתא בצירוף קבלות על הוצאות בתוך 10 ימים.
ניתן היום, י"ח טבת תשע"ז, 16 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
