פסק דין
השופט א' ריבלין:
השאלה המשפטית
1. רחל סובלת מנכות רפואית ששיעורה נופל מהסף המקנה זכאות לקצבת נכות לפי פרק ט'
לחוק הביטוח הלאומי ]נוסח משולב[, התשנ"ה-1995 )הנכות תקרא להלן נכות כללית, והחוק
- חוק הביטוח הלאומי(. לימים, נפגעת רחל בתאונת דרכים, ומצבה הרפואי מחמיר. בעקבות
התאונה, עוברת דרגת נכותה, הכוללת, את הסף הקבוע בחוק הביטוח הלאומי. כיוון שכך,
קמה לה זכאות לקצבת נכות כללית.
סמוך לאחר התאונה, מגישה רחל תביעת פיצויים כנגד המשתמש ברכב, ראובן - הוא המזיק.
זה האחרון, בנוסף לתביעת הפיצויים שמוגשת נגדו, עשוי להיחשף גם לתביעת השבה מצד
המוסד לביטוח לאומי, בגין התגמולים שנדרש המוסד לשלם לרחל. כלל הוא, כי על מנת
למנוע, בין היתר, מצב בו ישלם המזיק פיצוי יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי
- מנוכים התגמולים מסכום הפיצויים, ולזכות הניזוק נותרת רק יתרת הפיצויים שלא נוכו.
האם, בנסיבות המתוארות לעיל, זכאי ראובן המזיק לניכוי מלוא תגמולי הביטוח הלאומי
מדמי הנזק בהם הוא חב לרחל, או שמא ראוי לנכות מהם רק מקצת מן התגמולים, בהתאם
לשיעור היחסי של הנכות שנגרמה לרחל בתאונה? זו השאלה העומדת במוקד הערעור הזה.
ביסוד השאלה הזו עומדת העובדה שמחד גיסא, אחראי ראובן רק לחלק מן הנכות שבגינה
מאושרים לרחל תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ומאידך גיסא, ברור הוא שאלמלא התאונה, לא
היה חוצה שיעור נכותה הכוללת של רחל את הסף המקנה לה תגמולים, והמוסד לא היה נדרש
לשלם לה קצבת נכות כלשהי.
העובדות
2. המבקשת סבלה בעבר ממגבלות רפואיות שונות. היא פנתה למוסד לביטוח לאומי )להלן:
המוסד( בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית. תביעתה נדחתה, משום ששיעור נכותה לא הגיע
לכדי %40 - הסף הנדרש, על-פי סעיף 208)א( לחוק הביטוח הלאומי, לקבלת קצבה. מספר
שנים לאחר מכן, נפגעה המבקשת בתאונת דרכים )להלן: התאונה(. כתוצאה מהתאונה החמיר
מצב בריאותה, והיא פנתה בשנית למוסד לביטוח לאומי. הפעם הוערכה נכותה הצמיתה
המשוקללת בשיעור כולל של %43. דרגת נכות זו כללה הן שעור הנכות שנגרמה למבקשת בשל
התאונה והן את המגבלות הרפואיות מהן סבלה עוד קודם לתאונה ובלא קשר אליה. משעברה
דרגת נכותה המשוקללת את סף ה-%40, אושרה למבקשת קצבת נכות כללית. אין חולקין, כי
אלמלא התרחשה התאונה, לא הייתה חוצה דרגת נכותה של המבקשת את הסף שבחוק, ולא היתה
מוענקת לה קצבת נכות כלשהי.
לאחר שזכתה בקצבה, הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה לפיצויים כנגד המשיבים - נהג
הרכב שבו נסעה בעת שנפגעה בתאונה והחברה שביטחה את השימוש ברכב - וזאת, בגין נזקי
הגוף שנגרמו לה בתאונה. בית המשפט מינה מומחים רפואיים מטעמו על מנת שיחוו דעתם
באשר לדרגת הנכות שנגרמה למבקשת בתאונה, להבדיל מן המגבלות הרפואיות מהן סבלה קודם
לכן. על סמך חוות הדעת האלה, הוערכה, בבית המשפט, הנכות שהוסבה למבקשת בתאונה
בשיעור של %30.7. המומחים הרפואיים גם קבעו, כי המבקשת סובלת מנכות נוספת בשיעור של
%30.65 בלא קשר לתאונה. לשון אחר, כמחצית מדרגת נכותה הכוללת של המבקשת הורתה בנזקי
הגוף שנגרמו לה בתאונה, והמחצית האחרת - כתוצאה ממגבלות רפואיות אחרות.
3. בית משפט השלום )כבוד השופט מ' שנהב( חייב את המשיבים בתשלום פיצויים למבקשת
בגין הנזקים שהוסבו לה בתאונה. מסכום הפיצויים הזה הורה בית המשפט לנכות מחצית
מתגמולי הביטוח הלאומי, וזאת בהתאם לשיעור היחסי של הנכות שנגרמה למבקשת בגין
התאונה. המשיבים ערערו על ההחלטה הזו. ערעורם התקבל בבית המשפט המחוזי. בית המשפט
הורה על ניכוי מלוא סכום התגמולים, וזאת, על שום העובדה - שכאמור אינה שנויה
במחלוקת - שאלמלא התרחשה התאונה, לא היה מגיע שיעור נכותה של המבקשת לסף הנדרש בחוק
הביטוח הלאומי, ולא הייתה מוענקת לה קצבת נכות כלשהי. קשר סיבתי זה - כך עולה מפסק
דינו של בית המשפט המחוזי - חשף את המשיבים לתביעת השבה מצד המוסד לביטוח לאומי
בגין מלוא התגמולים שנדרש המוסד לשלם למבקשת. לפיכך, ועל מנת למנוע מצב בו יחובו
המשיבים בפיצוי יתר, ראה בית המשפט המחוזי לנכות את התגמולים במלואם. על החלטה זו
של בית המשפט נתבקשה רשות ערעור.
טענות הצדדים
4. המבקשת מלינה על החלטת בית המשפט המחוזי להורות על ניכוי מלוא תגמולי המוסד
לביטוח הלאומי מדמי הנזק שנפסקו לחובת המשיבים. לטענתה, ניכוי מלוא סכום התגמולים -
המשקפים, כאמור, את נכותה הכוללת, הן זו שהיתה קיימת קודם לתאונה והן זו שהוסבה לה
בתאונה - מן הפיצויים המבטאים רק את דמי הנזק המגיעים לה בגין הנכות שנגרמה לה
בתאונה, יעמיד אותה במצב של פיצוי חסר. המבקשת גורסת גם, כי החלטתו של בית המשפט
המחוזי עומדת בסתירה לפסיקה קודמת בה הורה בית משפט זה, בנסיבות דומות, לנכות רק
חלק יחסי מן התגמולים.
המשיבים סומכים, מצדם, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם סבורים, כי אין ללמוד
גזירה שווה מהפסיקה הקודמת עליה מסתמכת המבקשת. באותן פרשות קודמות, כך הם מסבירים,
נגרמה הנכות הכוללת שהוסבה לתובע מ"שתי תאונות עבודה, אשר ניתן להבחין בינהם ]כך
במקור[ מבחינת קביעת הנכות". במצב דברים כזה, מציינים המשיבים, עשויה כל אחת מן
התאונות להקים לתובע "זכות למענק ו/או גמלה חודשית, ועל כן אין כל תלות הדדית בינן
לבין עצמן". ברי, על כן, כי במקרים אלה, כך מסבירים המשיבים, "יש להבחין בין
הגמלאות, ולנכות רק את אלו המתייחסות לאירוע מסוים בגינו נפסק פיצוי". לעומת זאת,
במקרה כמו זה שבפנינו, כך הם סבורים, נחשפו הם לתביעת השבה בגין מלוא התגמולים. כך,
בשל שחבותו של המוסד לביטוח לאומי בתשלום תגמולים בגין הנכות שאינה קשורה לתאונה,
היא פועל יוצא של עצם קרות התאונה. המשיבים סבורים, אפוא, כי על מנת שלא יחובו
בפיצוי יתר, אכן ראוי היה לנכות מדמי הנזק את מלוא התגמולים שנפסקו לזכות המבקשת.
במילים אחרות, הן המבקשת והן המשיבים טוענים, זו וגם אלה, לסטיה מן הסימטריה הראויה
ביחסים שבין המזיק לניזוק. זו טוענת כי פסיקת בית המשפט המחוזי הביאה לפיצוי חסר,
ואלה טוענים כי פסיקת בית משפט השלום הביאה לחבות יתר.
החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
לאחר עיון בכתובים ושמיעת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
המסגרת הנורמטיבית - ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי
5. ניכוי מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי, כפי שהורה בית המשפט בית המחוזי, יגרע מן
הפיצויים המשתלמים למבקשת. גריעה זו אינה ראויה, וזאת מן הטעם שהיא באה לא רק בשל
הנכות שהוסבה לה בתאונה, כי אם גם בשל הנכות ממנה סבלה קודם לכן. נראה כי בית המשפט
המחוזי הגיע לתוצאה אליה הגיע רק משום שסבר שהוא אנוס לעשות כן - ולא היא.
זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על תגמולים ששילם ועל תגמולים שעתיד הוא
לשלם לנפגעים במעשה נזיקין הייתה קבועה בעבר בהוראת סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי,
תשי"ד-1953. בינתיים הומרה הוראה זו בהוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי ]נוסח
משולב[, תשכ"ח-1968, וכיום היא מעוגנת בסעיף 328 בנוסח החוק מתשנ"ה-1995, המורה בזו
הלשון:
)א( היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי
לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד
שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...
מקום בו קמה למוסד לביטוח לאומי זכות השבה כאמור כלפי המזיק, יש להפחית מן הפיצויים
להם זכאי הניזוק מאת המזיק את התגמולים שהניזוק קיבל ושעתיד הוא לקבל מאת המוסד
לביטוח לאומי. בידי הניזוק הזכות לדרוש את תשלום היתרה )סכום הפיצויים בהפחתת
תשלומי המוסד( מידי המזיק. כלל זה של ניכוי אינו מפורש בחוק, אך הוכר בפסיקה )ראו,
למשל, ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה)251 ,242 )2; ע"א 675/82 סלמן-אסדי
נ' כהן, פ"ד לח)462 ,449 )4; ע"א 16/85 עזרא נ' דוד, פ"ד מא)659 ,649 )1(. ניכוי
תגמולי המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים נועד להגשים שתי מטרות. האחת, מניעת מצב
בו יקבל הניזוק כפל פיצוי - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק; והאחרת, מניעת מצב
בו ישא המזיק בכפל תשלום - לניזוק ולמוסד לביטוח לאומי גם יחד. מהו היקף הניכוי
הראוי בנסיבות המקרה שלפנינו?
6. בחינת המסגרת הנורמטיבית המעצבת את זכות ההשבה של המוסד לביטוח הלאומי כלפי
המזיק - הזכות לשיפוי בגין התגמולים ששולמו ושעתידים להשתלם למבקשת - מלמדת כי אין
מקום לנכות את מלוא התגמולים שישתלמו במסגרת קצבת הנכות הכללית. בחשבון הניכוי
יבואו אך ורק התגמולים המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה. אבהיר את דברי:
זכות התביעה של המוסד לביטוח לאומי נגזרת מעקרונות התחלוף )הסוברוגציה(. לפיכך,
גודרת זכותו של הניזוק כלפי המזיק את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. המוסד
לביטוח לאומי אינו יכול להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. אכן,
זכותו של המוסד לביטוח לאומי היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד
נכנס לנעליו. בית המשפט העליון עמד על כך, לאחרונה, בע"א 1577/97 המוסד לביטוח
לאומי נ' עמית יצחק )לא פורסם, ניתן ביום 18.12.01(:
זכות תביעה זו פורשה בפסיקה כזכות שבתחלוף. והתוצאה: זכותו של הניזוק כלפי המזיק
גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר
לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. עמד על כך השופט ת' אור בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח
בע"מ נ' אלחדד וערעור שכנגד, פ"ד נא)749 )2:
מקובל לראות בזכות זו של המוסד כלפי המזיק זכות סוברוגציה )א' ברק "פיצויים", דיני
הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעמ' 649; ע"א 64 ,62 ,61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ'
גרוסברג ואח' וערעורים נגדיים, בעמ' 195(. ממיון זה נובעות מסקנות נורמטיביות
שונות. עולה ממנו, כי על המוסד להוכיח, בגדר תביעת השיפוי שלו, גם את זכותו של
הניזוק בנזיקין כלפי המזיק )קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 939(. תוצאה נוספת של מיון זה
היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא
יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלי הניזוק )ראו קציר, בעמ' 850-849(.
אין ]למוסד[ - כך נפסק בעניין אחר - אלא מה שהיה לתלויים בניזק" )ע"א 62/60 המוסד
לביטוח לאומי נגד התחנה המרכזית לשיכון ובנין בע"מ, ואח', פ"ד יד 1117 ,1115(
ולפיכך, "אם תובע המוסד פיצוי, את זכותו של הניזק - המבוטח הוא תובע" )ע"א 166/59
משה אפריאט ואח' נ' ועץ המשפטי וערעור נגדי, פ"ד טו 1144 ,1134(. "הלכה פסוקה היא"
- כך חזר וקבע בית משפט זה - "כי משמעותו הממשית של סעיף 150)א( לחוק ]היום סעיף
328 )א([ היא יצירת סוברוגציה לטובת המוסד לגבי הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלם
לניזק או לתלויים בו" )ע"א 295/69 רחל שושון ואח' נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים
בע"מ, פ"ד כג)359 ,357 )2(.
הנה כי כן, על פי עקרונות התחלוף, עומד המוסד לביטוח לאומי בנעלי המבקשת, ואוכף את
זכותה כלפי המשיבים. זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי קמה מכוח זכות התביעה של
המבקשת כלפי המשיבים, ונופלת בהיעדרה. ודוק, בהתאם לעקרונות התחלוף, לא יכולה זכותו
של המוסד לביטוח לאומי כלפי המשיבים להיות גדולה מזכותה של המבקשת. לפיכך, אין
המוסד לביטוח לאומי זכאי לדרוש מעבר לסכום הפיצויים בו חויבו המשיבים טרם שנעשה
הניכוי )ראו ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף )מהדורה רביעית, תשנ"ח( 1083-1082,
1091-1090(.
7. לחובת המשיבים נפסקו פיצויים המשקפים את שיעור הנכות שנגרמה למבקשת בגין התאונה,
הא ותו לא. משנגזרת זכות ההשבה של המוסד לביטוח לאומי מזכות התביעה של המבקשת כלפי
המשיבים, ברי שהמוסד לא רכש כל זכות שבתחלוף אלא כלפי אותו חלק בתגמולים המבטא את
הנכות שהוסבה למבקשת בתאונה. אכן, כשם שמוגבלת זכותה של המבקשת כלפי המשיבים לנזקים
שנגרמו כתוצאה מהתאונה, כך גם מוגבלת זכות השיפוי של המוסד - שבא בנעליה של המבקשת
- לתגמולים שמשקפים את דרגת הנכות שהוסבה למבקשת בתאונה.
עקרון בסיסי זה מצא לו ביטוי בפסיקה קודמת. כך, במקרה בו אירעו לנפגע שתי תאונות
עבודה, ונגרמה לו נכות בכל אחת מהן, נפסק, כי יש לנכות מן הפיצויים המגיעים לו בגין
התאונה השניה רק את תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשתלמים בגין אותה תאונה:
אין הצדקה שבמשפט, שבהגיון או שבצדק, לנכות מן הפיצויים שהמשיב זכאי להם עבור הנכות
שנגרמה לו בעטיה של התאונה השניה גם תגמולים בגין הנכויות שנגרמו לו בתאונה
הראשונה... אם הפריד בית המשפט בין הדבקים לעניין הפיצויים, יש להפריד בין הדבקים
גם לעניין הגמלאות, ולנכות רק אלה ששעורן כשעור הנכות ששמשה בסיס לקביעת הפיצויים
הוברר כי לנפגע )דברי השופט י' טירקל בע"א 6553/96 צור שמיר חברה לביטוח נ' מלצר,
פ"ד נג)620-619 ,611 )1(.
בעניין אחר נקבעה לניזוק בתאונת דרכים קצבת נכות כללית מטעם המוסד לביטוח לאומי.
הניזוק הגיש כנגד המזיקים תביעה לפיצויים בגין הנכות שנגרמה לו בתאונה. בית המשפט
המחוזי הורה לנכות מדמי הנזק את מלוא הקצבה, חרף העובדה שהמוסד לביטוח לאומי לא
נדרש להחליט, וממילא לא קבע, מה גרם לנכות, והאם נגרמה - כולה או מקצתה - בשל
התאונה. בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע איזה חלק
מן הקצבה מבטא את הנכות שנגרמה בתאונה, וראוי על כן בניכוי )ע"א 2176/95 חלבי נ'
אבו חמד )לא פורסם, ניתן ביום 11.8.97( )השופט ת' אור((.
ההלכה הזו, כפי שנקבעה בפסיקה, מושתתת על הקשר הסיבתי הרלבנטי לעניין ניכוי ההטבה,
והיא יפה גם לענייננו. במה דברים אמורים?
8. חיובו של המזיק בהשבת שווי ההטבה למיטיבו מותנה בקיומו של קשר סיבתי מתאים. אין
המדובר בקשר הסיבתי העובדתי בין המעשה המזיק לבין הסרת המחסום בפני תשלום הגמלאות.
קשר כזה אכן מתקיים בעצם העובדה שאלמלא המעשה המזיק דהיום לא היו משתלמים התגמולים.
הקשר הסיבתי שהוא תנאי לחיוב המזיק להשיב למיטיב ערך הטבתו מתבטא, לעומת זאת, בזיקה
הסיבתית שבין המעשה העוולתי לבין הנזק דהיום, לאמור בין מעשה הנזיקין לבין הנכות
שהוסבה בתאונה. אכן, המעשה המזיק חולל את הזכאות כולה, אך הוא הסב רק מקצת הנכות
שבגינה קמה הזכאות. לנכות זו אחראי המזיק. נכות זו גודרת את זכות החזרה של המוסד אל
המזיק.
תביעת ההשבה שקמה למוסד על-פי חוק הביטוח הלאומי היא אך מקרה מיוחד של השבה.
העקרונות הכלליים לעניין השבתה של הטבת נזק פורטו בחוק לתיקון דיני הנזיקין
האזרחיים )הטבת נזקי גוף(, תשכ"ד-1964. התפישה המקובלת היא שזכות התביעה הסטטוטורית
של המיטיב מבוססת על תחלוף )ר' פרי, ריקושטים כלכליים )תשס"ב( 419(; ג' טדסקי,
"הטבת נזקי-גוף על ידי הלא אחראי לנזיקין", הפרקליט כא )תשכ"ה( 237(. מלשון החוק
ניתן ללמוד כי הוא מחייב קשר סיבתי בין העוולה לבין נזק הגוף שהצריך את מתן ההטבה,
וזאת - כתנאי לזכאותו של המיטיב לחזור אל המזיק. הטבתו של נזק שלא נגרם על ידי
עוולת המזיק אינה הטבה שניתן לחייב בגינה את המזיק )קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 979(.
סעיף 1 לחוק האמור מושתת על הקשר הסיבתי הזה, והוא דובר בהטבה שניתנה כדי לתקן נזק
גוף וב"תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו, ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק...". על
אמת המידה הראויה לבחינת התקיימותו של הקשר הסיבתי הצריך לעניין השבת ההטבה עמד בית
המשפט העליון עוד בע"א 619/78 חונוביץ' נ' כהן, פ"ד לה)303 ,281 )4. "יש לשקול" -
כך פסקה שם השופטת מ' בן-פורת - "אם לולא ההטבה היה המזיק חייב לתת לניזוק )או
לתלוי בו( את מה שקיבל מהמיטיב". ובענייננו - אין מחלוקת כי המזיק לא היה חייב
לניזוק את מה שזה קיבל מן המיטיב בגין הנכות הקודמת.
9. אכן, ייתכן שהמוסד לא יוכל להשיב לידיו את מלוא התגמולים במקרה כזה. אך בכך אין
ולא כלום, ואין זה המקרה היחיד בו נמנעת מן המוסד ההשבה. המוסד אינו משיב לידיו את
כל התגמולים בהתקיים התנאים האמורים בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. המוסד אינו משיב
לידיו את כל התגמולים גם בכל מקרה בו אין בנמצא מזיק החב במקרה שבגינו הם משתלמים.
וחשוב יותר, אפילו תאמרו כי השוני בענייננו הוא שכאן ניתן להצביע על מציאותו של
מזיק - אין המוסד יכול לבוא חשבון עם המזיק הזה, במסגרת תביעת השיפוי, בגין הנכות
שלא הסב. בכך לא אמרנו, כי אין בידו של המוסד עילת תביעה עצמאית בגין הנזק הכלכלי
שהוסב לו בעקבות התאונה, בשל שזו, התאונה, הביאה את המוטב אל מעבר לסף הזכאות. אם
אכן קמה תביעה כזו - ושאלה זו אינה נקיה מקושי עיוני ומעשי, ואין אני נדרש לה - תהא
זו תביעה ישירה נגד המזיק; אין לה קשר לתביעה שיסודה בזכות התחלוף, ואין לה זיקה
לסכום הראוי לניכוי מסכום הפיצויים המגיע לניזוק.
שומת ההטבה הצריכה בניכוי
10. התאונה בה נפגעה המבקשת היא תאונת דרכים. במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים, תשל"ה-1975 )להלן: חוק הפיצויים( מתבררות ברגיל השאלות שבענייני רפואה בדרך
של מינוי מומחים מטעם בית המשפט. עם זאת, מקום בו קיימת קביעה על פי דין של דרגת
הנכות שנגרמה לנפגע בשל תאונת הדרכים, תחייב אותה קביעה גם לצורך תביעת הפיצויים
בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. כך מורה סעיף 6ב לחוק הפיצויים.
דרגת נכות כללית שנקבעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אינה נופלת בגדר הוראת סעיף 6ב,
יהא שיעור הקביעה במסגרת הנכות הכללית אשר יהא, ואפילו יהא שעורה אפס. הטעם העיקרי
לכך הוא שבתביעה לקצבת נכות כללית, מתבררת זכאותו של אדם לקצבה, בלא קשר לתאונה
מסוימת בה נפגע, ואפילו לא נפגע כלל בתאונה )ראו, למשל, בר"ע 94/86 עקיבא נ' "רותם"
חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ)755 ,754 )1; ע"א 268/86 כהן נ' "הסנה" חברה ישראלית
לביטוח בע"מ, פ"ד מג)395 ,391 )1; ע"א 2512/94 ברכה זר נ' "צור שמיר" חברה לביטוח
בע"מ, פ"ד מח)657 )5(. הוא הדין, במקרים מסוימים, גם לעניין קביעת דרגת נכות לצורך
הענקת תגמולי המוסד, שאינם משתלמים בגין נכות כללית. כך הדבר, דרך משל, במקרה בו
נפגע אדם בשורה של תאונות, שאחת מהן או יותר - לא כולן - מוגדרות כתאונת דרכים, אך
כולן מוכרות כתאונות עבודה. במקרה כזה, תקבע דרגת הנכות בגין פגיעה בעבודה על-ידי
המוסד, והיא תתייחס לכל התאונות בהן נפגע אותו אדם. היא לא תיוחד לתאונת הדרכים.
קביעה כזו לא תשמש במסגרת חוק הפיצויים. גם במצב דברים זה אין בקביעת המוסד משום
קביעה על-פי דין כנדרש לפי סעיף 6ב, בשל אותו טעם בדיוק, והוא - שלא ניתן לקשור את
תגמולי המוסד בקשר בלעדי לתאונה הנדונה בבית המשפט )ראו המקרה שנדון ברע"א 5608/90
קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מו)107 )2(. אשר על כן, כל קביעה רפואית של
המוסד לביטוח לאומי שאינה מתייחסת לנכות נשוא התאונה, ואך ורק לנכות זו, לא תשמש
קביעה על-פי דין. הקביעה במסגרת הנכות הכללית של המוסד לביטוח לאומי היא אך מקרה
פרטי של קביעה שאינה בת סמך לעניין הקשר הסיבתי הרלבנטי ואף לעניין דרגת הנכות
הרלבנטית )ראו פרשת ברכה זר הנ"ל(.
11. ההגיון העומד ביסוד הבחנה זו נכון גם לעניין שומת התגמולים הצריכים בניכוי מן
הפיצויים המגיעים לניזוק. ההגיון העומד ביסוד הכלל הראייתי, לפיו קביעה שאינה
מייחדת נכות מסוימת לתאונה אינה קביעה בת סמך לעניין סעיף 6ב לחוק הפיצויים, דומה
בעיקרו לעקרון שעומד מאחורי הכלל המהותי, לפיו אין לנכות מכספי הפיצויים את אותו
חלק מן ההטבה שאינו נובע כל כולו מן התאונה לה גרם המזיק. שומת הניכוי כרוכה, אפוא,
בקשר הסיבתי הרלבנטי, עליו כבר עמדנו. זהו הקשר שבין הנזק לבין התאונה, להבדיל מן
הקשר שבין הזכאות להטבה לבין העוולה שחוללה אותה. לפיכך, כל קביעה רפואית של המוסד
שאינה מתייחסת לנכות שהוסבה בתאונת הדרכים, ולה בלבד, לא תוכל לשמש לשם בירור שיעור
התגמולים הצריכים בניכוי, כשם שאינה משמשת כקביעה על-פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב
לחוק.
מקום בו אין המדובר בתאונת דרכים, לא חלות הוראות חוק הפיצויים, ובהן הוראת סעיף
6ב, ושאלת הנכות הרפואית נבחנת בבית המשפט במסגרת הוראת פרק י"א לתקנות סדר הדין
האזרחי, התשמ"ד-1984. גם כאן, תיעשה שומת ההטבה הצריכה ניכוי על-פי קביעת בית המשפט
את שיעור הנכות הרפואית, בין בהסתמך על מומחים שהעידו הצדדים ובין בהסתמך על מומחה
שמינה בית המשפט.
השיעור היחסי של תגמולי המוסד אותם ראוי לנכות מן הפיצויים יקבע, אפוא, על-פי שיעור
הנכות אותה ראה בית המשפט כנכות שהוסבה לתובע הניזוק. נכות רפואית זו נקבעת בבית
המשפט, כאמור, בין בדרך של יישום הוראת סעיף 6ב )קביעה על-פי דין( ובין בדרך של
מינוי מומחים לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים או לפי תקנות סדר הדין האזרחי - הכל לפי
העניין. דרך זו עדיפה על הסתייעות בחוות דעתם של רופאי המוסד לביטוח לאומי. כאמור,
לעניין תגמולים מסוימים, אין רופאי המוסד נדרשים כלל לשאלת הזיקה הסיבתית שבין
הנכות לבין מעשה הנזיקין הרלבנטי. במקרים אלה, אין להסתמך על קביעת המוסד גם מקום
בו ניתן לגלות בחוות דעתם של רופאי המוסד התייחסות מבדלת למאפייני הנכות השונים מהם
סובל הנפגע. לעיתים מתקיימת גם אי-התאמה בין תיאור סוגי הנכות השונים שבקביעת המוסד
לבין קביעת סוגי הנכות בבית המשפט. בית המשפט, שלא כמו המוסד לביטוח לאומי, נדרש
תמיד לקבוע מהי הנכות ממנה סובל הניזוק כתוצאה ממעשה הנזיקין, והוא מתבקש לייחדה
מכל מגבלה רפואית אחרת.
דרך זו בה נלך - הסתמכות על הקביעות הרפואיות של בית המשפט - יש בה גם יתרון מעשי.
היא מייתרת את הצורך להתחקות אחרי השיקולים שעמדו ביסוד קביעת המוסד לביטוח לאומי -
שיקולים שאינם דומים בהכרח לשיקולים הצריכים לקביעת החבות המזיקה. היא מייתרת את
הצורך להוסיף התייחסות חיצונית לקביעה הפנימית של המוסד לביטוח לאומי, במיוחד
במקרים בהם אין רופאי המוסד נדרשים כלל לבירור החלוקה שבין הנכות שהוסבה על ידי
המזיק דהיום לבין הנכות שהיתה קיימת עובר למעשה הנזיקין.
כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד אותם ננכה מתביעת הפיצויים, מקום בו לא יוחדו
התגמולים למעשה הנזיקין נשוא המשפט, נשום, בכל מקרה, על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית
המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב, במקרים כאלה, לקבוע לא רק את שיעור הנכות
שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק,
וזאת על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים
על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים. ובענייננו: היחס שנקבע הוא 1/2,
וגורם זה יש להכפיל בסכום תגמולי הביטוח הלאומי. התוצאה תנוכה מסכום הפיצויים המגיע
לתובע. לתוצאה זו הגיע בית משפט השלום, ואותה ראוי שנקיים.
12. בשולי הדברים יוער, כי אין למסקנה אליה הגענו, כי יש לנכות רק מקצת מתגמולי
המוסד, נפקות ממשית, בנסיבות המקרה הזה, לעניין זכות ההשבה של המוסד לביטוח לאומי.
בענייננו, לא הגיש המוסד תביעת השבה כנגד המשיבים, ואין כל ספק כי עילת תביעתו
התיישנה זה מכבר )לדיון כללי על מועד תחילת ההתיישנות של זכות התחלוף של המוסד, ראו
פרשת עמית יצחק הנ"ל(. המבקשת טוענת, בהקשר זה, כי ניכוי התגמולים - מקצתם או מלואם
- יביא להתעשרותם של המשיבים שלא כדין, שכן בשל ההתיישנות, אין הם חשופים עוד
לתביעת השבה מצד המוסד. אלא שכבר נקבע, לא אחת, כי יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח
גם אם אין המוסד תובע, או עומד לתבוע, השבה מאת המזיק, וזאת, על מנת שהניזוק לא
יקבל פיצוי כפל. עמד על כך בית המשפט העליון, מפי הנשיא )אז השופט( א' ברק, בפרשת
כליף הנ"ל: "הפיצויים להם זכאי המזיק... מופחתים בגימלאות, שהמוסד לביטוח לאומי
משלם לניזוק, ולא בסכומים, אשר המזיק משלם למוסד. ייתכן שהמוסד יחליט לוותר למזיק
ולא לתבוע ממנו דבר. ייתכן שהמוסד יתפשר עם המזיק. ייתכן שלמוסד אין זכאות כלפי
המזיק, שהוא גם מעבידו של הניזוק. כל אלה אינם מעניינו של הניזוק, אשר נזקו שופה
על-ידי המוסד, ועל כן נזקו הופחת" )שם, בעמ' 252(.
סוף דבר - דעתי היא כי החלטתו של בית משפט השלום לנכות רק מקצת מן התגמולים ששולמו
על-ידי המוסד לביטוח לאומי ושעתידים להשתלם על-ידו - בדין ניתנה. הערעור מתקבל, את
פסק דינו של בית המשפט המחוזי יתבטל, ויושב על כנו פסק דינו של בית משפט השלום.
המשיבה 1 תשא בהוצאות המבקשת וכן בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 40,000 ש"ח.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא )בדימוס( ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא )בדימוס(
השופט )בדימוס( י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט )בדימוס(
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, ט"ז באייר תשס"ג )18.5.2003(.
המשנה לנשיא )בדימוס( ש ו פ ט )בדימוס( ש ו פ ט
_________________________
01039530/אמ_P08.doc .העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח
www.court.gov.il ,מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט
הי
פ