הכרעת דין בתיק תפ"ח 20712-10-10

השופטת ל' ברודי:

כתב האישום

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300    (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין").

2.         החל משנת 1998 התגוררו הנאשם ובת זוגו יבגניה אוסטרובסקי (להלן: " יבגניה") בדירה שרכשו במשותף, ברחוב רזיאל 25 בנתניה (להלן: " הדירה"). בהמשך, עברה להתגורר בדירה גם אמה של יבגניה, ליבוב אוסטרובסקי, ילידת 1931 (להלן: " המנוחה").

3.         באוקטובר 2007 ו-2009 הגישו יבגניה והמנוחה תלונות במשטרה, ולפיהן תקף אותן הנאשם ואיים עליהן.

4.         בתאריך 5.8.2010, בעקבות התלונות, עבר הנאשם להתגורר בבית בתו שברחוב יצחק שדה בנתניה, ובכל אותה תקופה, עד ליום 14.9.2010, המשיכו יבגניה והמנוחה להתגורר בדירה.

5.         על הרקע הנ"ל, פנתה יבגניה לעו"ד מוטי ימין (להלן: " עו"ד ימין"), לצורך הסדרת חלוקת הרכוש המשותף, ובכלל זה הדירה.

6.         כתוצאה מהמפורט לעיל, התפתחה אצל הנאשם שנאה כלפי יבגניה וכלפי בנה אלכסנדר (להלן: " אלכס").

7.         בתאריך 14.9.2010 בשעה 17:00, או בסמוך לכך, התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד ימין, שבה נכחו, בין היתר, הנאשם, יבגניה ואלכס.

8.         במהלך הפגישה, הגם שסוכם על מכירת הדירה, רגז הנאשם על כך שייאלץ להמתין מספר חודשים עד לפינויה על ידי יבגניה והמנוחה, והוא איים על יבגניה באומרו לה כי הוא "עוד יראה לה", וכן כי " זה עוד לא הסוף, עוד תראי אותי".

9.         בסיום הפגישה, בסמוך לשעה 19:00, שב הנאשם לבית בתו, ולאחר מכן יצא רגלית לדירה, לאחר שגמלה בליבו ההחלטה להמית את המנוחה או את יבגניה. לשם מימוש החלטתו, הצטייד הנאשם בסכין (להלן: " הסכין"), טרם הגיעו לדירה.

10.        בסמוך לשעה 20:15 הגיע הנאשם לדירה, בניגוד לצו שניתן על ידי בית משפט לענייני משפחה בכפר סבא ביום 11.7.2010, האוסר עליו להיכנס לדירה או להטריד את יבגניה ו/או את המנוחה.

11.        באותה עת, שהתה המנוחה בדירה בגפה. בעודם בסלון התפתח בין הנאשם לבין המנוחה מאבק אלים, שבמהלכו תקף הנאשם את המנוחה ודקר אותה באמצעות הסכין בצד שמאל של המפשעה, בבטן משמאל, בבית החזה משמאל ובצד השמאלי של העכוז. בנוסף, גרם לה הנאשם באמצעות הסכין לחתכים בגב, באמה השמאלית ובצוואר משמאל. כתוצאה מן הדקירות, התמוטטה המנוחה על רצפת הסלון.

12.        כתוצאה מהמאבק נגרמו לנאשם פצע חתך באמה הימנית, שלושה פצעי חתך באצבעות כפות הידיים ופצע שפשוף בכף היד הימנית.

13.        על מנת להסוות את מעשיו, גרר הנאשם את המנוחה, שרועה ומדממת, לחדר האמבטיה, החביא את הסכין במטבח וניקה את כתמי הדם שנותרו בדירה.

14.        בסמוך לשעה 20:43, הגיעו שוטרים לדירה. הנאשם החשיך את הדירה, לא פתח את הדלת לשוטרים במהלך כ-45 דקות, עד פריצת הדירה, בסמוך לשעה 21:30. כל אותה עת דיממה המנוחה למוות בחדר האמבטיה.

15.        כתוצאה מהדקירות שדקר הנאשם את המנוחה, נגרם לה נזק חמור בעורק וריד הכסל החיצוני משמאל, עם איבוד דם נרחב בעקבות פצע הדקירה במפשעה, ובשעה 22:00 נקבע מותה.

16.        בסמוך לשעה 05:00 ביום המחרת, 15.9.2010, נדגם דמו של הנאשם, ונמצא בו אלכוהול בריכוז של mg%154.

המענה לכתב אישום

17.        הנאשם הודה כי הגיע לדירה (מבלי להתייחס לעובדות שעמדו ברקע להגעתו), וטען כי התפתח מאבק אלים בינו לבין המנוחה, שבמהלכו דקר אותה דקירה אחת.

18.        הנאשם טען כי ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית - אלימות שנקטה כלפיו המנוחה, ולמצער, להיעדר כוונה מיוחדת לגרום למותה של המנוחה.

יריעת המחלוקת

19.        אין מחלוקת בדבר קיומו של סכסוך בין הנאשם לבין יבגניה והמנוחה, שבעקבותיו ננקטו הליכים לחלוקת הדירה בין יבגניה לנאשם. הנאשם אמור היה לקנות את חלקה של יבגניה בדירה. במועד הרלוונטי סלע המחלוקת העיקרי היה עיתוי העברת החזקה בדירה לנאשם. בנושא זה התנהל ויכוח בין הנאשם ליבגניה בפגישה במשרדו של עו"ד ימין, שהתקיימה מספר שעות עובר לאירוע נושא כתב האישום. הנאשם רגז על כך שהחזקה בדירה תימסר לו רק כחמישה חודשים מאוחר יותר, מבלי שיבגניה והמנוחה היו נכונות לסייע לו בדיור חלופי (הנאשם השתחרר מבית סוהר והיה מחוסר דיור, וכן עמד בתוקפו צו מניעה קבוע האוסר עליו להיכנס לדירה). הנאשם כפר בכך שאיים על יבגניה במהלך הפגישה במשרדו של עו"ד ימין.

20.        מטרת הגעת הנאשם לדירה: לטענת המאשימה, הנאשם עשה כן מתוך כוונה לגרום למותן של המנוחה או יבגניה בכוונה תחילה, בעוד שלטענת הנאשם הוא עשה כן כדי לשוחח עם המנוחה על אודות מציאת דיור חלוף עבורו (בדירה אחרת שבבעלותה), עד אשר יקבל את החזקה בדירה.

21.        אין מחלוקת כי הנאשם הגיע לדירה, שבה שהתה המנוחה בגפה.

קיימת מחלוקת בדבר נסיבות הגעת הנאשם לדירה: על פי הנטען בכתב האישום, הגיע הנאשם לדירה כשהוא מצויד בסכין. הנאשם הודה בדקירת המנוחה וכן בגרימת נזק לתמונתה של יבגניה באמצעות הסכין. עם זאת, טען כי לא הצטייד מראש בסכין.

22.        גרימת מותה של המנוחה: הנאשם הודה בכך שגרם למותה של המנוחה, אך טענתו היא כי לא עשה כן בכוונה תחילה. טענת ההגנה היא כי במהלך מאבק אלים בין הנאשם למנוחה, המנוחה דחפה את הנאשם והפילה אותו, נטלה לידיה סכין ופצעה באמצעותה את הנאשם. בתגובה, תפס הנאשם את ידה של המנוחה, שכל העת אחזה בסכין, ודקר אותה בחלק הקדמי של גופה מספר פעמים. הנאשם כפר בכך שדקר את המנוחה גם בעכוזה. יוער כי בחקירה במשטרה (השנייה והשלישית) טען הנאשם כי אחז בידיה של המנוחה. במענה לכתב אישום לא ניתנה התייחסות לנקודה זו, ובבית המשפט טען הנאשם כי אחז בידה של המנוחה שאחזה בסכין.

23.        התנהגות הנאשם לאחר דקירתה של המנוחה: אין מחלוקת כי הנאשם גרר את המנוחה לחדר האמבטיה וניקה כתמי דם בדירה. הנאשם כפר בכך שכיבה את האור והחביא את הסכין.

24.        אי פתיחת דלת הדירה לשוטרים: אין מחלוקת כי הנאשם לא פתח את הדלת לשוטרים, ובסופו של דבר נפרצה הדלת על ידי כוחות מכבי האש. הנאשם טען כי לאחר שדקר את המנוחה, במטבח הדירה, שתה בקבוק וודקה ובקבוק שמפנייה, והיה בגילופין, ובשל כך לא שמע את דפיקות השוטרים בדלת.

25.        אין מחלוקת כי מותה של המנוחה, שנקבע סמוך לשעה 22:00, נגרם בשל איבוד דם נרחב כתוצאה מפצעי הדקירה, ובעיקר פצע הדקירה הקטלני במפשעה.

26.        טענות ההגנה:

            א. סייג השכרות:

עובר להגעת הנאשם לדירה ובסמוך לכך, הוא שתה בקבוק אחד של וודקה, והיה בגילופין.

 (1) שכרות מלאה: בשעת מעשה הדקירה היה הנאשם תחת השפעת אלכוהול, וכתוצאה מכך היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

(2) שכרות חלקית: לחלופין, כתוצאה משתיית האלכוהול, היה הנאשם במצב של שכרות חלקית, ולפיכך לא נתגבשה אצלו ההחלטה להמית - החזות מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית והרצון שהיא תתגשם. במילים אחרות: בעת ביצוע המעשה לא התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי הנדרש בעבירת רצח: כוונה תחילה לגרום למוות.

            ב. הגנה עצמית: במהלך ויכוח שניטש בין הנאשם למנוחה, שהייתה אישה גדולת גוף ובריאה, דחפה המנוחה את הנאשם והפילה אותו. כאשר הנאשם התרומם, המנוחה, שחפצה במותו, פצעה אותו באמצעות הסכין באצבעותיו ובאמת ידו הימנית. הנאשם חש סכנה לחייו, וכדי להדוף סכנה זו, וכמוצא יחיד, אחז בידה של המנוחה, שעדיין אחזה בסכין, ודקר אותה בחלק הקדמי של גופה באמצעות הסכין, ממנה לא הרפתה המנוחה כל העת (ר' גם סעיף 22 לעיל).

            הנאשם כופר בכך שהצטייד בסכין מראש, ואולם גם אם כך היה הדבר, דקירת המנוחה נעשתה כאקט של הגנה עצמית (סעיף 55  לסיכומי ההגנה בכתב; עמ' 169, שו' 19 - עמ' 170, שו'  2).

27.        היסוד הנפשי:

            א. ההחלטה להמית: ר' סעיף 26(א)(2) לעיל- שכרות חלקית.

ב. יסוד ההכנה: כאמור כופר הנאשם בהצטיידותו בסכין מראש, וכן בביצוע פעולת הכנה כלשהי עובר לדקירת המנוחה.

ג. היעדר קנטור - לטענת ההגנה, אף אם לא חל סייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית,  הרי שהתנהגותה של המנוחה: הרמת קולה על הנאשם, דחיפתו והפלתו, וכן פציעתו באמצעות הסכין, ותחושתו של הנאשם כי נשקפת לו סכנה, גרמה לנאשם לאובדן שליטה עצמית, ובנסיבות אלה דקר את המנוחה.

חומר הראיות:

28.        מטעם המאשימה העידו, בין היתר, יבגניה, אלכס ועו"ד ימין (לגבי מערכת היחסים בין בני המשפחה והסכסוך שעניינו הדירה), ד"ר זייצב (הפציעות והחבלות שנגרמו לנאשם ולמנוחה, וכן סיבת מותה של המנוחה); ד"ר גופר (כמות האלכוהול שנמצאה בגופו של הנאשם); רפ"ק אביגדורי (תיעוד ממצאים בזירת העבירה); ד"ר בובליל (חוות דעת מומחה - ניתוח ממצאים בזירה - בדיקות דנ"א); שניים משכניה של המנוחה (לגבי ההתרחשות לאחר דקירת המנוחה); שוטרים שהגיעו לזירת העבירה (בין היתר לגבי דברים שמסר הנאשם), הוגשו אמרות הנאשם - חקירה ראשונה: מיום 15.9.10, בשעה 01:30 - ת/1 (להלן: " חקירה ראשונה"); חקירה שנייה: מיום 15.9.10, בשעה 11:45 - ת/2, ת/2א1, ת/2א2 ו-ת/2א3 (להלן: " חקירה שנייה"); חקירה שלישית: מיום 6.10.10, בשעה 10:00 - ת/3 (להלן: " חקירה שלישית").

29.        מטעם הנאשם: העיד הנאשם עצמו, וכן הוגשה פניית החוקר למעבדה הביולוגית, בנוגע לבדיקת חיים שבוצעה לנאשם (נ/1).

הרקע למעשה

מערכת היחסים בין הנאשם ליבגניה ולמנוחה:

30.        הנאשם ויבגניה קיימו קשר זוגי עוד בטרם עלייתם ארצה מאוקראינה בשנת 1997, וקשר זה נמשך למעלה מעשרים שנה. המנוחה, שהיא כאמור אמה של יבגניה, עלתה ארצה כשנתיים לאחר בני הזוג. אלכס, שעלה ארצה בשנת 1995, הוא בנה של יבגניה מנישואיה הקודמים.

31.        במהלך השנים עבד הנאשם באופן רצוף בענף הבנייה, ואילו יבגניה, שחלתה בשלב מסוים, עבדה רק חלק מן התקופה.

32.        הנאשם ויבגניה רכשו את הדירה (בנתניה), אשר נרשמה בבעלות שניהם בלשכת רישום המקרקעין. המנוחה התגוררה בדירה יחד עם הנאשם ויבגניה (תמורת דמי שכירות). בנוסף, נרכשה על ידי בני המשפחה דירה בבאר שבע שהייתה רשומה על שם המנוחה, ובה התגוררו אלכס ובני משפחתו.

33.        הנאשם הביע רגשות קשים כלפי אלכס: לדבריו התערב אלכס ביחסים בין הנאשם לבין יבגניה. כמו כן, הציגו הנאשם כאיש רודף בצע, אשר הרוויח כספים מהשכרת דירות, ואף דרש מהנאשם כספים. כן הטיל הנאשם את האשם לכך שנדון למאסר לפתחו של אלכס.

34.        מערכת היחסים בין הנאשם ליבגניה הייתה מורכבת וקשה, עוד בטרם עלו השניים ארצה. יבגניה העידה כי הנאשם נהג להעליבה, לאיים עליה ולפגוע בה, בעיקר בהיותו בגילופין. אלכס העיד כי הנאשם אמר ליבגניה, שהיא חולת סרטן, שהכסף שהוא מרוויח שייך לו. בשלב מסוים יבגניה סיפרה לו כי הנאשם אף פגע בה פיזית (עדות יבגניה, ח"ר, עמ' 50, שו' 15 - 19, ח"נ, עמ' 55, שו' 17 - 22, עדות אלכס, ח"ר, עמ' 39, שו' 24 - עמ' 40, שו' 10).

35.        יבגניה העידה כי במהלך השנים ניסתה המנוחה להגן עליה מפני הנאשם, ולעיתים אף חצצה פיזית בינה לבין הנאשם, כדי למנוע את פגיעתו בה. באחת ההזדמנויות, במהלך שנת 2007, אחז הנאשם בצווארה של יבגניה, וכאשר ניסתה המנוחה לגונן עליה, הוא איים עליה כי אם תתערב ותתלונן כנגדו, ידקור אותה. במהלך אותה שנה היכה הנאשם את המנוחה פעמיים, ויבגניה הגישה תלונה במשטרה כנגד הנאשם, וכן ניתן כנגדו על ידי בית המשפט צו הרחקה מהדירה (ח"ר, עמ' 50, שו' 20 - עמ' 51, שו' 9, ח"נ, עמ' 55, שו' 22 - עמ' 56, שו' 8, עמ' 57, שו' 2 -  עמ' 58, שו' 30).

לאחר סיום תוקפו של צו ההרחקה, שב הנאשם להתגורר בדירה יחד עם יבגניה והמנוחה, וחלה הידרדרות נוספת במערכת היחסים ביניהם (ח"ר, עמ' 51, שו' 10 - 18).

36.        על יסוד התלונה שהוגשה כנגד הנאשם על ידי יבגניה, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום, והוא הורשע, ונדון למאסר בפועל למשך 10 חודשים.

37.        לאחר שחרורו של הנאשם ממאסרו, ניתן כנגדו על ידי בית המשפט צו הרחקה קבוע מהדירה, וכן מיבגניה והמנוחה.

            יבגניה העידה כי הנאשם לא הקפיד לשמור על צו ההרחקה, והתקשר אליה מספר פעמים, ואף הגיע לחצר הבניין ושוחח עימה (ח"ר, עמ' 52, שו' 8 - 30).

38.        באותה תקופה התגורר הנאשם בבית בתו (ברחוב יצחק שדה בנתניה). בעדותו תיאר הנאשם את תנאי המגורים הקשים בבית הבת - שינה על הרצפה במחיצת נכדותיו (ח"ר, עמ' 134, שו' 29 - עמ' 135, שו' 1).

            הנאשם תיאר את מצוקתו לאחר שחרורו מהכלא. הוא היה מחוסר עבודה ודיור, ואף לא היה זכאי לקצבה, בין היתר בשל העובדה שהדירה בנתניה הייתה רשומה על שמו. כמו כן, הוא הביע זעם ותסכול מהעובדה שדווקא הוא, שלדבריו רכש את הדירה בכספו, נותר ללא מדור (ח"ר, עמ' 132, שו' 17 - עמ' 133, שו' 6).

39.        יבגניה העידה כי חפצה להיפרד מהנאשם, למכור את הדירה ולחלק את תמורתה, אולם הנאשם סירב, ובנושא זה היה תלוי ועומד הליך משפטי. הסכמה על עצם מכירת הדירה הושגה, בסופו של דבר, בפגישה אצל עו"ד ימין ביום 14.9.2010, והדיון בבית המשפט היה צפוי להימשך ביום שלמחרת (ח"ר, עמ' 51, שו' 20 - 22, עמ' 52, שו' 31 - עמ' 53, שו' 10).

            מצבה הבריאותי של המנוחה:

40.        ד"ר זייצב (להלן: " ד"ר זייצב") עורך חוות הדעת הפתולוגית (ת/4 (1) ו-ת/4(2)): המנוחה שהייתה כבת 80 שנה, שגובהה 1.65 ס"מ ומשקלה 87 ק"ג, הייתה במצב פיזי טוב יחסית לגילה, ובאופן כללי בריאה (ח"נ, עמ' 24, שו' 11 - עמ' 25, שו' 32).

41.        יבגניה העידה על הידרדרות במצב בריאותה של המנוחה עובר למותה. המנוחה הייתה חלשה, לעיתים נפלה בזמן הליכה, סבלה מדלקת ריאות ודלקת בלבלב, והיא שוחררה מבית חולים ביום 7.9.10, לאחר אשפוז של כשבוע ימים. המנוחה אף נעזרה במטפלת מהביטוח הלאומי (ח"ר, עמ' 55, שו' 5 - 13, ח"נ, עמ' 55, שו' 30 - עמ' 56, שו' 26).

42.        אלכס העיד כי המנוחה הייתה חולה, היא התקשתה לרדת מהדירה בגפה, וכן נעזרה במטפלת (ח"נ, עמ' 48, שו' 25 - עמ' 49, שו' 13).

43.        הנאשם:

            חקירה שלישית:

המנוחה הייתה אישה בריאה, עם זאת באוקראינה סבלה מבעיות בלבלב, ועל רקע זה התמכרה לסמים, בעיקר לתרופות משככות כאבים (ת/3, עמ' 7, שו' 3 - 14).

            בבית המשפט:

כאשר מדובר באנשים זקנים, הם "כולם חולים" (ח"ר, עמ' 131, שו' 2 - 7).

            הפגישה במשרדו של עו"ד ימין:

44.        בתאריך 14.9.2010, בסביבות השעה 17:00, התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד ימין, שבה נכחו, בין היתר, הנאשם, יבגניה, אלכס, עו"ד ימין ובאת כוחה של יבגניה. במהלך הפגישה הושגה הסכמה, שלפיה יבגניה תמכור את חלקה בדירה לנאשם.

45.        יבגניה ואלכס העידו כי במהלך הפגישה היה הנאשם מרוגז ופניו היו סמוקות. אלכס הסביר כי אמנם הושגה הסכמה עקרונית לגבי הדירה, אולם אלכס עמד על כך שיבגניה והמנוחה לא תצאנה מהדירה באופן מיידי, אלא לאחר התארגנות, ובתוך פרק זמן של כחמישה חודשים. הנאשם הגיב ברוגז רב והשמיע איומים בשפה הרוסית: " אתם עוד תראו מי אני, כאילו אתם לא מתארים מה אני הכנתי לכם". אלכס מסר לעו"ד ימין, שייצג את הנאשם, כי הנאשם איים עליו. עו"ד ימין אמר לו שהוא ישוחח עם הנאשם ויסביר לו הכל, וכך עשה (עדות יבגניה, ח"ר, עמ' 53, שו' 12 - 14, עדות אלכס, ח"ר, עמ' 41, שו' 25 - עמ' 42, שו' 12, ח"נ, עמ' 47, שו' 26 - עמ' 48, שו' 24).

46.        יבגניה העידה כי לאחר שסוכם שתמכור לנאשם את חלקה בדירה, הוא איים עליה באומרו לה: " את לא מתארת לעצמך מה מחכה לך". יבגניה סברה כי נתנה לנאשם את מה שביקש, ולא הבינה מדוע היה כה זועם (ח"ר, עמ' 53, שו' 9 - 18).

47.        עו"ד ימין העיד כי ייתכן שהנאשם לא היה שבע רצון מכך שהיה עליו להמתין לפינוי הדירה, אך הוא הסכים לסידור שהושג, ויצא מהמשרד ללא כעס (ח"ר, עמ' 123, שו' 26 - עמ' 124, שו' 9).

            עו"ד ימין אישר את דבריו בחקירה במשטרה, שלפיהם היו חילופי דברים בין הנאשם לאלכס בשפה הרוסית, וכי אלכס אמר לו (לעו"ד ימין) כי הנאשם שוב מאיים עליו (ח"ר, עמ' 124, שו' 10 - עמ' 125, שו' 23).

48.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

            הנאשם אישר כי היה כעוס במהלך הפגישה. הוא הניד בראשו לשלילה כאשר נשאל אם איים על מאן דהוא. כאשר יבגניה אמרה לנאשם שתיקח את רהיטיו ושהוא לא יקבל את הדירה, השיב לה הנאשם שלא צריך לצחוק, ובתגובה היא שאלה אותו אם הוא מאיים עליה, אך הוא לא השיב לה (ת/1, עמ' 14).

            חקירה שנייה:

הנאשם גרס כי יבגניה " עשתה ממני צחוק", ועל כן אמר לה: " חכי תראי, את תצחקי...אתם תצחקו עוד". הנאשם הסביר כי כוונתו הייתה לעשות דבר מה כדי להפחיד את "שלושתם" (ככל הנראה הכוונה היא ליבגניה, המנוחה ואלכס) (ת/2, עמ' 5, שו' 148 - עמ' 6, שו' 155, ת/2א3, עמ' 5, שו' 9 - עמ' 6, שו' 26).

            בבית המשפט:

            הנאשם העיד כי במהלך הפגישה חש צער בשל היעדר מקום מגורים וכסף, וכי אינו יכול לזכור אם השמיע איומים בשלב כלשהו (ח"ר, עמ' 134, שו' 6 - 26).

מעשיו של הנאשם מעת שעזב את משרדו של עו"ד ימין ועד הגעתו לדירה (באותו יום בשעת ערב) - שתיית אלכוהול:

49.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

            הרגלי השתייה: הנאשם גרס כי לא נהג לעשן ולשתות (וודקה או בירה), ואולם לאחר שחרורו מהכלא נהג לשתות וודקה בכל יום (ת/1, עמ' 9, עמ' 13).

באמרתו הראשונה הנאשם אינו מתייחס למעשיו מאז שעזב את משרדו של עו"ד ימין ועד הגעתו לדירה (באמרות מאוחרות יותר הוא מסר כי ממשרדו של עו"ד ימין הגיע לבית בתו ומשם הלך לדירה, אכל,  וכן שתה אלכוהול).

לדבריו, באותו יום שתה בקבוק שמפנייה ושני בקבוקי וודקה, מאוחר יותר, בדירה (אליה הגיע בסביבות השעה לאחר השעה 20:00). המנוחה ישבה עימו, אך היא עצמה לא שתתה. במקום אחר ציין כי באותו יום התחיל לשתות מוקדם מהצהרים, בערך מהשעה 16:00 (ת/1, עמ' 5, עמ' 7).

בהמשך, שינה את גרסתו, ואמר ששתה את המשקאות, בדירה, יחד עם המנוחה. תחילה שתו וודקה ולאחר מכן שמפנייה (ת/1, עמ' 13, עמ' 16, עמ' 18).

בגופתה של המנוחה בוצעה בדיקה טוקסיקולוגית, ולא נמצא אלכוהול בדם (חוות דעת מומחה ד"ר זייצב ת/4(2)).

חקירה שנייה:

            הרגלי השתייה: הנאשם גרס כי אינו נוהג כלל לשתות משקאות משכרים (ת/2, עמ' 5, שו' 135 - 136, ת/2א3, עמ' 2, שו' 31 - עמ' 3, שו' 2).

            לאחר הפגישה במשרדו של עו"ד ימין הגיע לבית בתו, שתה בקבוק שלם של וודקה (שתכולתו 750 גרם), ואכל עגבנייה ונקניקייה. בהמשך ציין כי שתה בירה ואכל עגבניות ושתי נקניקיות. כן ציין כי שתה קצת, והמשיך לשתות לאחר מכן בדירה, כשהמנוחה כבר "שכבה" (ת/2, עמ' 2, שו' 17 - 18, עמ' 4, שו' 87 - 93, ת/2א1, עמ' 7, שו' 14 - 27, ת/2א2, עמ' 17, שו' 13 - 29, עמ' 21, שו' 27 - עמ' 23, שו' 9).

            חקירה שלישית:

            הרגלי השתייה: הנאשם גרס כי  נהג לשתות בכל יום וודקה (ת/3, עמ' 6, שו' 27 - 28).

            לאחר הפגישה במשרדו של עו"ד ימין הגיע הנאשם לבית בתו, היה עצוב מאד, שתה ואיבד שליטה " אני זוכר שהגעתי הביתה הייתי כל כך עצבני, תלשתי שערות שלי, שאגתי כמו אריה על ה-280 אלף ש"ח (סכום הכסף שיבגניה ביקשה ממנו בפגישה - ל.ב.). חזרתי הבית עצבני שתיתי בקבוק שלם וודקה". משנשאל בהמשך אם הוא רוצה להוסיף דבר מה לחקירתו, השיב: " אני איבדתי שליטה על עצמי"  (ת/3, עמ' 1, שו' 16 - 18, עמ' 6, שו' 18, עמ' 9, שו' 8 - 19).

            הנאשם טען כי המנוחה לא שתתה עימו בדירה, ואף הכחיש כי כך טען באמרתו הראשונה (ת/3, עמ' 8, שו' 9 - 14).

            בבית המשפט:

            הרגלי השתייה: הנאשם מסר גרסאות סותרות בנקודה זו. לדבריו, החל לשתות לאחר שחרורו מהמאסר, בכל יום, כדי להשכיח את צרותיו. הוא מורגל בשתייה, ומסוגל לשתות כמות של ליטר, ולא להגיע למצב של שכרות. במקום אחר השיב כי הוא כלל אינו שותה ואינו צורך אלכוהול, וכי יש לו הרבה עדים שיאשרו זאת (ח"ר, עמ' 134, שו' 27 - עמ' 135, שו' 2, עמ' 135, שו' 19 - 20, ח"נ, עמ' 149, שו' 9 - 15, עמ' 150, שו' 13 - עמ' 151, שו' 28).

            יבגניה העידה כי הנאשם היה מסוגל לסיים בקבוק שלם של וודקה בעצמו, ופעמים רבות הגיע למצבי שכרות (ח"נ, עמ' 55, שו' 17 - 22) .

            הנאשם העיד שלאחר הפגישה במשרדו של עו"ד ימין הגיע לבית בתו, והחל לשתות " כדי לא לחשוב על כלום". הוא אכל במטבח שתי עגבניות ונקניקיות, וכן שתה בקבוק וודקה. שתיית האלכוהול הייתה במטבח, לנגד עיני בתו של הנאשם. הנאשם שלל את האפשרות ששתה בירה, על אף שכך מסר באמרתו השנייה (ת/2). לדבריו בעת שמסר את ת/2 הוא לא הבין מה נעשה איתו והיכן הוא נמצא (ח"ר, עמ' 134, שו' 27 - עמ' 135, שו' 27, ח"נ, עמ' 148, שו' 22 - עמ' 150, שו' 12).

סיבת ההגעה לדירה - המניע למעשה העבירה:

50 .        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

            ברקע להגעתו של הנאשם לדירה - עדויותיהם המפלילות של המנוחה, יבגניה ואלכס, שבעטיין נדון למאסר. לדברי הנאשם הוא היה צריך להוכיח שיש לו כבוד והיה צריך לרצוח את המנוחה, את יבגניה ואת אלכס. אילו יבגניה ואלכס היו בדירה, היה חותך אותם לחתיכות. ישיבתו בכלא הייתה לשווא, כתוצאה מעדות שקר שמסרו יבגניה, אלכס והמנוחה (ת/1, עמ' 2, עמ' 5, עמ' 23). הנאשם הלך לבד לדירה כדי לטפל ב"חוסר הגבולות" (יבגניה חפצה בנוסף לכספו גם ברהיטי הדירה). בהמשך, חזר לגרסה כי הגיע כדי לנקום בכולם, והוסיף כי היה רוצה להרוג גם את המשטרה וגם את השופט. לאחר מכן אמר כי את המנוחה כלל לא רצה להרוג, ובהמשך אמר כי רצח את המנוחה על כך שהעידה עדות שקר בגינה נכלא (ת/1, עמ' 15, עמ' 22 - 23).

            חקירה שנייה:

            הנאשם גרס כי ריצה מאסר על לא עוול בכפו. המנוחה הייתה בעיקר זו שהפלילה אותו. לתפיסתו היה זה מהלך מתוכנן של בני המשפחה - לגרום לכליאתו כדי לקחת ממנו את הדירה. הנאשם הגיע אפוא לדירה כי רגז על האופן שבו השתלשלו האירועים, ורצה לחקור כיצד הדברים התרחשו. הנאשם הביע צער על מה שקרה, ואמר שהיה עצבני ורצה לדעת מדוע לוקחים ממנו את הדירה. כמו כן הוא הגיע לדירה כדי לומר לבני המשפחה שאין להם בושה לגרום לכך שיצטרך להמתין חמישה חודשים לפינוי הדירה, אותה התכוונו להשאיר ריקה מכל חפץ (ת/2, עמ' 1, שו' 5 - עמ' 2, שו' 17, שו' 40 - 41, ת/2א1, עמ' 2, שו' 37 - עמ' 4, שו' 1, עמ' 4, שו' 32, עמ' 6, שו' 35 - עמ' 7, שו' 8, עמ' 19, שו' 23 - 30, ת/2א2, עמ' 11, שו' 31 - 36, עמ' 16, שו' 7 - 15, עמ' 18, שו' 11 - 35, עמ' 28, שו' 38 - עמ' 29, שו' 24, ת/2א3, עמ' 7, שו' 8 - 36).

            חקירה שלישית:

            ברקע - שיחת טלפון שניהל הנאשם עם יבגניה באותו יום, שבמהלכה אמר לה שהוא זקוק למסמכים ולבגדים מתוך הדירה. יבגניה הפחידה אותו, ובאותו יום,  בפגישה במשרדו של עו"ד ימין, אמרה כי אם היא תרצה, היא תתקשר למשטרה. הנאשם הפר את צו ההרחקה והגיע לדירה, מכיוון ש"הם" הפחידו אותו בפנייה למשטרה (ת/3, עמ' 1, שו' 13 - 17, עמ' 7, שו' 20 - עמ' 8, שו' 1).

            בבית המשפט:

            הנאשם העיד, בגרסה כבושה, כי הגיע לדירה במטרה למצוא פיתרון מגורים עד אשר תתפנה הדירה בפועל (כחמישה חודשים). לדבריו, חפץ בכך שהמנוחה תאפשר לו לגור באופן זמני בדירתה בבאר שבע (ח"ר, עמ' 135, שו' 28 - 30, עמ' 136, שו' 1 - 16, ח"נ, עמ' 146, שו' 12 - 22, עמ' 152, שו' 1 - 12).

            הנאשם הופנה לגרסאותיו השונות בחקירה, אך לא הייתה תשובה בפיו מדוע לא העלה גרסה זו במשטרה (ח"נ, עמ' 154, שו' 3 - עמ' 155, שו' 3). כמו כן הופנה לגרסתו במשטרה כי בא לנקום במנוחה על שהפלילה אותו. הוא הכחיש שכך גרס בחקירה, ואמר שאינו זוכר זאת (ח"נ, עמ' 159, שו' 1 - 24, עמ' 160, שו' 17 - עמ' 161, שו' 2).

הגעה לדירה - ההצטיידות בסכין ובגרזן

51 .        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

            אשר לסכין בה אחזה המנוחה - הנאשם טען שאינו זוכר באיזו סכין אחזה המנוחה, ומהיכן ניטלה. הוא הוסיף כי הוא לא אחז בסכין בידו בזמן האירוע (ת/1, עמ' 7, עמ' 11, עמ' 18).

            חקירה שנייה:

בטרם הגיע הנאשם לדירה, ניגש לרכבו (מפתחות הרכב היו בכיס מכנסיו), משם נטל סכין, שאותה הניח בכיס השמאלי של מכנסי העבודה שלו. לדבריו, הוא נהג להחזיק סכין ברכבו כדי לעשות "על האש". הוא תיאר את הסכין: סכין מטבח גדולה עם חלודה, שהייתה מונחת ברכב כעשר שנים. אורך הידית העשויה מעץ בצבע בהיר כ- 10 - 15 ס"מ, ואורך הלהב כ-20 ס"מ (ת/2, עמ' 2, שו' 26 - 27, ת/2א1, עמ' 14, שו' 1 - 14, עמ' 14, שו' 28 - עמ' 15, שו' 7, עמ' 16, שו' 3 - 28, ת/2א2, עמ' 3, שו' 5 - 13, עמ' 17, שו' 31 - 36, עמ' 29, שו' 26 - 27).

מטרת הבאת הסכין - כדי להפחיד את המנוחה (ת/2א1, עמ' 13, שו' 34 - 37).

ייאמר כי כאשר הנאשם תיאר בחקירה זו את ההתרחשות בדירה, טען כי לאחר שסיים את שתיית האלכוהול (אצל בתו - ל.ב.) יצא לכיוון הדירה, בידיים ריקות: " אני הלכתי ריק לדירה. לא היה איתי כלום" (ת/2, עמ' 2, שו' 18). בהמשך, תיאר באופן מפורט כיצד הביא את הסכין, כמתואר לעיל.

חקירה שלישית:

הוצגה לנאשם תמונה של גרזן (שנתפס מוסתר במטבח יום לאחר מותה של המנוחה): הנאשם אישר כי הגרזן שייך לו. לדבריו, הוא עושה בו שימוש לחיתוך בשר "מנגל". באותה עת היה הגרזן מונח במגירה במטבח הדירה בתוך ארגז כלים, השייך לנאשם מזה שנים רבות (ת/3, עמ' 3, שו' 1 - 7, עמ' 3, שו' 23 - עמ' 4, שו' 8).

בבית המשפט:

הנאשם אישר אמנם כי הסכין שבה (לדבריו) השתמשה המנוחה הייתה שלו, אך עמד בתוקף על כך שלא הביא אותה עימו באותו יום לדירה. משנתבקש להסביר כיצד הגיעה הסכין לידי המנוחה, השיב כי אינו יודע, בשל כך שנפל, ולמנוחה הייתה אפשרות ליטול את הסכין מהמטבח או מכל מקום אחר. הוא הוסיף כי הסכין גם לא נדרשה לו (לצורך פגיעה במנוחה - ל.ב.), וכי היו מספיקות לו הידיים אם היה רוצה בכך (ח"ר, עמ' 136, שו' 32 - עמ' 138, שו' 24).

הנאשם הופנה לגרסתו בחקירה השנייה, בגדרה הסביר בפרוטרוט כי נטל את הסכין מהרכב כדי להפחיד את המנוחה, והשיב כי אינו יודע ואינו זוכר מה אמר במשטרה. ראשו כאב, והוא אמר את אשר אמר כדי שיעזבו אותו. הנאשם אף הופנה לכך שבחקירתו השנייה אמר שבהמשך המנוחה נטלה את הסכין מכיס מכנסיו, ועל כך הוא השיב כי בחקירה במשטרה היה במצב בו לא הבין דבר, והוא אינו זוכר ואינו יודע מה אמר בחקירה. משהופנה הנאשם לאמרה השנייה, שלפיה מפתחות הרכב היו בכיסו, השיב בציניות שבמשטרה יכול היה להגיד גם שהוא "אסטרונאוט". מפתחות הרכב לא היו בכיסו כי אם במגירה. משהופנה לגרסתו כי הסכין הוחזקה ברכב כדי לעשות "על האש", השיב כי אין לקחת ברצינות את גרסתו במשטרה. מזה כשנתיים לא היה בסמוך לרכבו (אותו החנה בזמנו ברחוב רזיאל) והוא אינו יודע מה מצוי ברכב (ח"ר, עמ' 137, שו' 3 - 8, עמ' 138, שו' 6 - 17, עמ' 139, שו' 5 - 9, ח"נ, עמ' 152, שו' 21 - עמ' 153, שו' 15, עמ' 167, שו' 2 - 16).

ההתרחשות בדירה - גרימת מותה של המנוחה

            ההגעה לדירה:

52.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

הנאשם אישר בהינד ראש שהמנוחה פתחה לו את הדלת. משנשאל פעם נוספת כיצד נכנס לבית, קילל את השוטרים, ואמר שהוא רוצה ללכת לישון. הנאשם שתק כאשר נשאל מתי הגיע לבית (ת/1, עמ' 3).

בהמשך, המנוחה פתחה לו את הדלת, והוא טען כי אינו זוכר מה התרחש לאחר מכן (ת/1, עמ' 4).

חקירה שנייה:

הנאשם הגיע לדירה מבלי שנטל עימו דבר (מפתחות או סכין). הוא צלצל בדלת, המנוחה פתחה לו את הדלת, הנאשם צעק, ולאחר מכן אמרה המנוחה לנאשם שהיא לא אשמה, ונכדה לימד אותה מה לומר בבית המשפט (הכוונה היא להליך הפלילי הקודם נגד הנאשם - ל.ב. ) (ת/2, עמ' 2, שו' 12 - 18, ת/2א1, עמ' 5, שו' 6 - 38, עמ' 6, שו' 13 - 23, עמ' 7, שו' 24 - 37, ת/2א2, עמ' 17, שו' 29 - 36).

חקירה שלישית:

תחילה גרס הנאשם כי אינו זוכר כיצד הגיע לדירה, בשל היותו שיכור באותה עת. הוא שלל אפשרות הגעה באמצעות רכבו (בו לא השתמש מאז החל בריצוי מאסרו),  וציין כי ניתן להגיע רגלית מבית הבת לדירה בפרק זמן של כחמש דקות. בהמשך, ציין כי הגיע ברגל לדירה (ת/3, עמ' 1, שו' 18 - עמ' 2, שו' 18, שו' 25 - 28).

בבית המשפט:

הנאשם טען כי אינו זוכר אם הגיע לדירה בנסיעה או ברגל, ובהמשך אישר כי הגיע ברגל. הנאשם עלה לקומה החמישית במעלית, הקיש בדלת, המנוחה פתחה לו, הוא שמח, נכנס לסלון, ואמר לה כי הוא רוצה לדבר (ח"נ, עמ' 152, שו' 4 - 20, עמ' 153, שו' 16 - 24).

השיחה בין הנאשם למנוחה:

53.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

הנאשם שאל את המנוחה מדוע "הם" הפלילו אותו, והיא השיבה שאלכס אשם בכל (הכוונה היא להליך הקודם בגינו הנאשם ריצה מאסר - ל.ב.). הנאשם אף אמר כי המנוחה הודתה בפניו ש"הפלילה" אותו במשפט, והוא שאל אותה מדוע עשתה כן, ואם היא לא מפחדת מאלוהים מכיוון שהיא זקנה. בתגובה - כך הנאשם - צעקה עליו המנוחה. משנשאל אם קיללה אותו, השיב כי אינו זוכר כלום כי היה שיכור (ת/1, עמ' 3 -7, עמ' 13, עמ' 15 - 16, עמ' 18).

חקירה שנייה:

הנאשם טען כי עם כניסתו לדירה, צעק על המנוחה, אשר אמרה כי הנכד שלה לימד אותה מה עליה לומר בבית המשפט, והיא אינה אשמה שהוא (הנאשם) היה בכלא. בהמשך, השניים צעקו זה על זה. המנוחה שהייתה אישה חזקה, הייתה עצבנית, ונהגה באגרסיביות (ת/2, עמ' 2, שו' 14 - 15, שו' 18 - 21, ת/2א1, עמ' 6, שו' 1 - 30, עמ' 7, שו' 10, עמ' 8, שו' 6 - 29, ת/2א2, עמ' 25, שו' 13 - 33).

חקירה שלישית:

הנאשם חזר על גרסתו כי שאל את המנוחה מדוע מסרה לגביו דברי שקר במשטרה (ת/3, עמ' 5, שו' 15 - 18).

בבית המשפט:

הנאשם מסר גרסה שונה מזו שמסר באמרותיו במשטרה: כאשר נכנס לדירה, חייכה המנוחה. בשלב מסוים ציין כי הוא ישב עם המנוחה בסלון ושוחח עימה. הנאשם אמר לה שהוא רוצה לגור בדירתה פרק זמן של חמישה חודשים, כי בחוץ קר וגשום, ואין לו מקום מגורים. בתגובה, צעקה עליו המנוחה שייצא מביתה, דחפה אותו, והוא נפל בסלון, מכיוון שהיה שתוי. בחקירתו הנגדית שלל הנאשם שיחה באותו מעמד על אודות התיק הקודם (בגינו ריצה מאסר) (ח"ר, עמ' 135, שו' 30 - 32, עמ' 136, שו' 17 - 26, עמ' 139, שו' 18, ח"נ, עמ' 152, שו' 6 - 7, עמ' 153, שו' 24 - עמ' 154, שו' 2, עמ' 155, שו' 4 - 24).

גרימת מותה של המנוחה:

54.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

הנאשם טען כי שאל את המנוחה מדוע (בני המשפחה) הפלילו אותו, והיא השיבה שנכדה עשה כן, והנאשם היכה אותה מכת אגרוף בפניה. לאחר מכן אמר כי היכה את המנוחה בשל כך שהודתה בפניו שהיא הפלילה אותו במשפט. הוא טען כי אינו זוכר אם היכה את המנוחה מכת אגרוף או באמצעות סכין, וזאת בשל היותו שיכור. לאחר מכן - לא עשה למנוחה דבר, ובהמשך - השיב שלא לגוף העניין, שהפלילו אותו, וכן קילל. משנשאל הנאשם למקור הפצע שנראה ביד ימינו, השיב כי המנוחה קפצה עליו עם סכין, אך לא זכר מה היה לאחר מכן. הנאשם לא זכר באמצעות איזו סכין נדקרה המנוחה, וכן לא זכר כלל מה קרה לאחר שהמנוחה נטלה סכין והחלה לדקור אותו לדבריו. בהמשך, לאחר שהתברר לנאשם מפי המנוחה כי אלכס הפליל אותו, אמר לה כי "יסגור חשבון" עם אלכס, המנוחה נטלה את הסכין והכתה אותו בידו. לאחר מכן - לא ידע לומר כיצד המנוחה הכתה אותו באמצעות הסכין (ת/1, עמ' 3 -6, עמ' 10, עמ' 11, עמ' 16).

משנשאל הנאשם אם הרג את המנוחה משום שהתלוננה עליו, השיב כי היא החלה לחתוך אותו ודקרה אותו בידו. הנאשם הכחיש שאיים על המנוחה, וטען כי המנוחה אחזה בסכין כי חפצה להרוג אותו, ולא כדי  להתגונן (ת/1, עמ' 13 - 14).

משנשאל הנאשם כיצד הרג (או רצח) את המנוחה, השיב כי אינו זוכר, ואף לא זכר מהו מקור הדם שנמצא בדירה (ת/1, עמ' 5, עמ' 7 - 8).

לאחר מכן, הסביר בצורה מפורטת יותר כי תפס בידה של המנוחה שאחזה בסכין והיכה אותה באמצעות הסכין, בהיות הסכין בידה. הסבר נוסף: הוא תפס את ידה של המנוחה, שאחזה בסכין, ודקר אותה באמצעות הסכין (כשהסכין בידה של המנוחה). הנאשם טען כי אינו זוכר את מיקום הדקירה בגופה של המנוחה (ת/1, עמ' 11, עמ' 17, עמ' 19).

הנאשם הדגים את מעשיו (ת/1א - דיסק חקירת נאשם, 14.9.10): תנועת דקירה לכיוון גופה של המנוחה.

גרסה נוספת: הנאשם הצליח להוציא את הסכין מידה של המנוחה, והוא מצא את עצמו חתוך ומדמם, ולא ידע מה היה לאחר מכן (ת/1, עמ' 16).

גרסה נוספת: המנוחה החזיקה בסכין בחוזקה, הנאשם עיקם את ידה, היא התנגדה, "השתחררה" והכתה אותו. הנאשם רצה לשלוף את הסכין מידה, המנוחה לא נפלה, וצעקה שאלכס אשם בכל. לאחר מכן, הנאשם לא היכה  אותה, והוא אינו יודע כיצד קיפחה את חייה. הנאשם לא עזר למנוחה למות, ולא עשה דבר (ת/1, עמ' 11 - 12).

גרסה נוספת (חזר על עיקרי דבריו לעניין הדקירה): הנאשם עיקם את ידה של המנוחה, ובעודה אוחזת בסכין, דקר את גופה. תחילה הכחיש כי דקר  את המנוחה מספר פעמים, ובהמשך אמר כי הוא אינו זוכר כמה פעמים דקר אותה ובאיזה חלק של גופה (ת/1, עמ' 18).

הנאשם אף טען כי אינו זוכר במשך כמה זמן הוא והמנוחה נאבקו על הסכין, וכיצד נגמר המאבק ביניהם (ת/1, עמ' 16 - 17).

מקום ההתרחשות: תקיפת הנאשם בידי המנוחה ודקירתו בתגובה, התרחשו במטבח (ת/1, עמ' 11).

טענת ההגנה העצמית: הנאשם ציין כי חשש מפני המנוחה, אשר דקרה אותו בידו, וכן כי לא הצליח להוציא מידה את הסכין. הנאשם לא חפץ לקפח את חייה של המנוחה, ואלמלא הייתה דוקרת אותו, לא היה מקפח את חייה, " לעולם לא" (ת/1, עמ' 14, עמ' 17, עמ' 22).

טענת השכרות: הנאשם טען שבזמן האירוע היה שיכור, וכך גם המנוחה. בשל השכרות, הנאשם לא זכר את פרטי האירוע  (ת/1, עמ' 5, עמ' 7, עמ' 12, עמ' 16 - 18, עמ' 21).

רס"ר עופר תכלת העיד כי בעת שהנאשם נלקח לחקירה, הוא התנודד, נדף ממנו ריח של אלכוהול, והוא הקיא. עם זאת, להערכת רס"ר תכלת הנאשם, לא היה נתון במצב שכרות "עמוק". על חלק מהשאלות השיב בצורה עקבית ומסודרת, והתבטא בצורה בהירה וממוקדת, ולא כך היה הדבר לגבי חלק אחר של השאלות. על פניו נראה היה כי הנאשם הבין חלק גדול מהשאלות שנשאל, ואף ידע להבחין בין שאלות שחפץ להשיב עליהם, לבין שאלות עליהן לא רצה להשיב.

מצפייה בדיסק המתעד את החקירה ת/1א (שנערכה מספר שעות לאחר האירוע), עולה כי במהלך חקירתו, שהתנהלה בשפה הרוסית, בנוכחות מתורגמן, ישב הנאשם מרבית הזמן כשראשו מורכן, והחוקרים קראו בשמו כדי למקד את תשומת ליבו. הוא הקיא מספר פעמים, קילל פעמים רבות, הביע רגשות כעס על גורמים שונים, והתבטא בגסות. כמו כן, לחלק ניכר מהשאלות השיב כי אינו זוכר, לדבריו, בשל מצב השכרות בו היה נתון.

לסיכום גרסתו הראשונה של הנאשם במשטרה, שאינה סדורה: הנאשם טען כי בעת שהגיע לדירת המנוחה, היה שיכור, ובשל כך פרטי האירוע, כולם או חלקם, אינם זכורים לו. יחד עם זאת, הבסיס של גרסתו הוא כי קבל בפני המנוחה על כך שבני המשפחה הפלילו אותו, וכי התפתח מאבק בינו לבין המנוחה, ובשלב מסוים אחזה המנוחה בסכין (אין הסבר בגרסה למקור הסכין). הנאשם ניסה להוציא את הסכין מידיה של המנוחה, אך לא הצליח בכך, ומתוך פחד, וכאשר הסכין בידה, דקר אותה (אינו זוכר כמה פעמים).

במהלך החקירה הביע הנאשם מצוקה, ביקש לישון, וניכר כי אף נרדם בישיבה. בחלק מהזמן היה נסער, ואמר כי הוא רוצה לשלוח יד בנפשו.

חקירה שנייה:

חקירתו השנייה של הנאשם נערכה בתאריך 15.9.10, יום לאחר חקירתו הראשונה. מתוך צפייה בדיסק המתעד את החקירה, שהתקיימה בשפה הרוסית בסיוע מתורגמן ת/2ב, ניתן להתרשם כי הנאשם שיתף פעולה עם חוקריו, דיבר בצורה רגועה יותר, הביט לעבר השוטרים כאשר השיב לשאלות, והיה ממוקד וענייני יותר מאשר בחקירה הקודמת.

הנאשם טען כי האירוע התרחש בסלון, בכניסה לדירה (יוער כי בכניסה לדירה קיימת מבואה, שבהמשכה הסלון). הנאשם והמנוחה התווכחו וצעקו זה על זה. המנוחה, שהייתה אישה חזקה, התנפלה על הנאשם, ודחפה אותו לעבר קיר. הנאשם, שהיה שתוי ו"לא שפוי" (כלשונו), התנפל אף הוא על המנוחה, הדף אותה מפניו, ואף היא נדחפה לקיר שממול. הנאשם תיאר מאבק בינו לבין המנוחה. משנתבקש לפרט, אישר כי היו דחיפות הדדיות, וכי באותה עת נפלה מראה גדולה שהייתה תפוסה על הקיר (ת/2, עמ' 2, שו' 21 - 26, ת/2א1, עמ' 8, שו' 24 - 29, עמ' 9, שו' 7 - עמ' 11, שו' 5, עמ' 11, שו' 20 - עמ' 12, שו' 29, עמ' 12, שו' 36 - עמ' 13, שו' 31, עמ' 16, שו' 35 - 38, ת/2א2, עמ' 25, שו' 15 - 38).

אשר לסכין, ככל הנראה - כך הנאשם - כתוצאה מהדחיפות הוא נפל, חולצתו התרוממה, והמנוחה הבחינה בסכין בכיס מכנסיו (כזכור בגרסה זו הוא ציין שהגיע למקום כשהוא מצויד בסכין כדי להפחיד). המנוחה אחזה בסכין בשתי ידיה, הנאשם ניסה לחטוף ממנה את הסכין, ולא הצליח, ולפיכך משך את הסכין וסובב אותה לעבר גופה של המנוחה. בשלב זה, הנאשם דקר את המנוחה בבטנה פעם אחת, ויתכן שאף יותר מכך, אך זאת לא זכר. כתוצאה מהדקירה הראשונה או השנייה, המנוחה נפלה וחדלה מלצעוק. הנאשם דקר את המנוחה אך ורק בזמן המריבה ביניהם, ולא דקר אותה לאחר נפילתה (ת/2, עמ' 2, שו' 37 - עמ' 3, שו' 44, ת/2א1, עמ' 9, שו' 7 - 18, עמ' 10, שו' 14 - 20, עמ' 11, שו' 6 - 19, עמ' 12, שו' 29 - 35, עמ' 13, שו' 32 - 37, עמ' 14, שו' 19 - 20, עמ' 17, שו' 4 - עמ' 18, שו' 20,  עמ' 20, שו' 24 - עמ' 22, שו' 18, ת/2א2, עמ'1, שו' 11 - עמ' 2, שו' 8, עמ' 15, שו' 38 - עמ' 16, שו' 3).

ציר גרסתו של הנאשם הוא אפוא מאבק בינו לבין המנוחה שהיה מלווה בצעקות, דחיפות הדדיות, נפילת הנאשם, נטילת הסכין מכיס מכנסיו על ידי המנוחה וניסיון של הנאשם  לחטוף מידי המנוחה את הסכין, במהלכו נפצע בידיו. מכיוון שלא הצליח ליטול את הסכין, דקר הנאשם את המנוחה כשהוא מסובב את ידיה האוחזות בסכין לעבר גופה, וכאשר המנוחה אוחזת בסכין בכל העת.

יחד עם זאת, משנשאל הנאשם האם קיימת אפשרות שבשלב זה של האירוע הסכין "יצאה" מידיה של מהמנוחה, השיב כך: "י כול להיות שהיא זזה מהידיים שלה, אני ניסיתי לסובב לה את הידיים... בשביל מה אני אשקר? או שהסכין זזה מהידיים שלה, ואני הכנסתי לה אותה בטעות" (ת/2א2, עמ' 2, שו' 33  - עמ' 3, שו' 3).

משנשאל הנאשם אם הגיע כשהוא מצויד בסכין כדי להרוג את המנוחה, השיב כי המעשה היה ספונטני. כשהמנוחה דחפה אותו " זה יצא בטעות....הכל.ככה יצא..." "...כן, זה יצא בטעות...". "זה קרה בלי כוונה". "כן. אני מודה בזה...אני רצחתי אותה". "אני מצטער על זה. אני מצטער מאד... "אני מודה בזה, אני רצחתי אותה" (ת/2א2, עמ' 14, שו' 31 - עמ' 16, שו' 3).

הדגמת/שחזור האירוע על ידי הנאשם: בדיסק המתעד את החקירה ת/2ב שחזר הנאשם והדגים סיטואציה שבה המנוחה אחזה בסכין בשתי ידיה, הנאשם ניסה להוציא מידיה את הסכין, תוך שהוא אוחז בסכין בשתי ידיו ונאבק במנוחה. בהמשך, ובעוד המנוחה אוחזת בסכין, הנאשם הניף את הסכין ישר קדימה, ולאחר מכן כלפי מעלה.

כמו כן הדגים הנאשם כיצד ניסה להפריד בין ידיה של המנוחה שאחזו בסכין, המנוחה התנגדה, והנאשם נאבק בה בעומדם זה מול זה. הנאשם ניסה לחטוף את הסכין, ותוך כדי כך כופף את ידיה של המנוחה שהיו ישרות, ודקר אותה במפשעתה, בצד שמאל של גופה (ת/2א2, עמ' 1 , שו' 12 - 28, עמ' 15, שו' 38 - עמ' 16, שו' 3).

מספר הדקירות: הנאשם לא זכר כמה פעמים דקר את המנוחה: " אני לא זוכר. כמה, פעם, פעמיים, שלוש. לא זוכר כמה" (ת/2א1, עמ' 19, שו' 12 - 15, עמ' 19, שו' 35 - עמ' 20, שו' 10, ת/2א2, עמ' 24, שו' 12 - 26).

בעת שדקר את המנוחה - כך הנאשם - הסכין "נתקעה" (כלשונו). יתכן שהוא דקר אותה פעמיים עד אשר היא נפלה ארצה. לאחר נפילתה ארצה לא המשיך לדקור אותה (ת/2א1, עמ' 19, שו' 36 - עמ' 20, שו' 32).

מיקום הדקירות: הדקירה הראשונה הייתה ככל הנראה בבטן, באמצע או בצד. הנאשם לא זכר באיזה צד של הבטן דקר את המנוחה (ת/2א1, עמ' 18, שו' 17 - עמ' 19, שו' 15, עמ' 22, שו' 1 - 3, ת/2א2, עמ' 24, שו' 24 - 28).

טענת ההגנה העצמית: משנשאל הנאשם מדוע דקר את המנוחה, השיב כי היא הרימה עליו את הסכין, וזה היה " או שאני או שהיא" (ת/2א2, עמ' 2, שו' 1 - 14).

טענת השכרות: לאחר שהנאשם הביע צער על גרימת מותה של המנוחה, ביקש סליחה, וכך הסביר את מעשיו: " ככה זה קרה, אני הייתי שיכור...". "הייתי עצבני...". "איבדתי את הכל" (ת/2א2, עמ' 18, שו' 7 - 15).

הנאשם שתה בקבוק וודקה בבית בתו לפני הגעתו לדירה (ת/2א1, עמ' 7, שו' 12 - 28).

בהיות הנאשם בדירה, לאחר דקירת המנוחה, שתה וודקה ושמפנייה (ת/2א3, עמ' 1, שו' 21 - 36).

בהתייחס לאפשרות שהנאשם, שהגיע לדירה מצויד בסכין, היה אמור לצפות מראש שהאירוע יסתיים במותה של המנוחה, השיב כי לאחר שתיית בקבוק וודקה המכיל 750 גרם, הוא לא חשב על כלום (ת/2, עמ' 3, שו' 74 - 77, ת/2א2, עמ' 17, שו' 13 - 32).

הגרסה שנמסרה לד"ר זייצב (במכון לרפואה משפטית ביום 28.9.10 (ת/5)):

בטרם נערכה לנאשם בדיקה רפואית, הוא נתבקש לתאר בפני הרופא המשפטי את נסיבות האירוע. לדבריו, תוך כדי ויכוח עם המנוחה, המנוחה תקפה אותו באמצעות סכין ופגעה בידו הימנית. הנאשם, לצורך הגנה, אחז בשורש כף ידה שאחזה בסכין, ודקר אותה מספר פעמים. הנאשם לא זכר באלו מקומות בגופה של המנוחה הוא דקר אותה.

חקירה שלישית:

בחקירה זו, שנערכה ביום 6.10.10, נשאל הנאשם בעיקר שאלות הבהרה.

בהתייחסו לסכין, לא חזר הנאשם על הגרסה לפיה הגיע לדירה כשהסכין בכיסו. בתארו את השתלשלות האירועים, אמר הנאשם כי עד אשר חש במכה חזקה, לא הבחין בסכין בידיה של המנוחה. הוא אף הציג בפני החוקרת את הפציעה שנגרמה לו באמת יד ימין. הנאשם ניסה להוציא מידיה של המנוחה את הסכין, אך הדבר לא עלה בידו, ואף נגרמו לו חתכים בידיו. לפיכך הוא נטל את ידיה של המנוחה שאחזו בסכין ודקר אותה. הנאשם טען כי אינו זוכר כמה פעמים דקר את המנוחה. לדבריו היה שיכור, ולא היה אחראי למעשיו (ת/3, עמ' 5, שו' 17 - 27, עמ' 6, שו' 11 - 14, עמ' 8, שו' 15 - 20).

טענת ההגנה העצמית:

הנאשם הופנה לפציעות שנגרמו למנוחה בחלק האחורי של גופה (חתכים בגב ודקירה בעכוז), מה שלא מתיישב עם טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית, וכך השיב: " מאחורי לא היו לה דקירות. אני לא זוכר, אני לא זוכר כמה, אני שותה 750 גרם וודקה, אני לא יודע איפה" (ההדגשה שלי - ל.ב.) (ת/3, עמ' 6, שו' 15 - 18). משנתבקש הנאשם להתייחס לחוסר הפרופורציה בין "פצעי ההגנה", שלו שהיו שטחיים, לבין עוצמת הדקירות בגופה של המנוחה, לא השיב לגופו של עניין (ת/3, עמ' 6, שו' 18 - 28).

משעומת הנאשם עם הקושי שמעלה גרסתו כי הותקף על ידי קשישה שזמן קצר קודם לכן שוחררה מאשפוז בבית חולים, השיב שהיא נרקומנית ומשתמשת בסמים ( ת/3, עמ' 7, שו' 1 - 14).

טענת השכרות: באותו יום, לפני הגעתו לדירה, שתה הנאשם כמות גדולה של וודקה (750 גרם), והיה עצוב ושתוי. הוא דקר את המנוחה כשהסכין בידיה, אך לא הבין דבר, ולא היה אחראי למעשיו. משנתבקש, בין היתר, למסור פרטים על אודות הסכין: מספר הדקירות ומיקומן, וכן להסביר את אי הזעקת עזרה רפואית למנוחה, השיב כי היה שיכור ולא הבין דבר (ת/3, עמ' 1, שו' 16 - 18, עמ' 5, שו' 1 - 2, שו' 21 - 24, עמ' 6, שו' 11 - 25, עמ' 8, שו' 20 - 22, עמ' 9, שו' 15 - 19).

בבית המשפט:

כזכור, לדברי הנאשם הוא הגיע לדירה כדי לבקש את סיועה של המנוחה בסידור מקום מגורים עד לפינוי הדירה, ולא היה מצויד בסכין. משהבינה המנוחה את מטרת בואו, צעקה עליו, דחפה אותו והוא נפל. כאשר התרומם מעט, התקרבה אליו המנוחה כשהיא אוחזת בידה בסכין. הנאשם אחז בידו בלהב הסכין במטרה להגן על עצמו, הסכין "נתקעה" לו ליד העצם, ידיו נחתכו והוא שתת דם. בשל העובדה שהנאשם נפל, הוא לא ראה מהיכן נטלה המנוחה את הסכין (ח"ר, עמ' 136, שו' 21 - 32, עמ' 137, שו' 10 - 11, עמ' 139, שו' 11 - עמ' 140, שו' 27, ח"נ, עמ' 153, שו' 24 - עמ' 154, שו' 2, עמ' 155, שו' 23 - 24, עמ' 156, שו' 4 - 23).

הנאשם שב והדגיש כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית: המנוחה הייתה אישה חזקה, ששקלה כ-90 ק"ג. היא החזיקה את הסכין ביד ימינה בחוזקה, הנאשם אחז בלהב הסכין ביד ימינו, ובידו השמאלית אחז אך ורק את ידה של המנוחה (ולא בסכין). לא היה בפי הנאשם הסבר לחתכים שנמצאו גם בידו השמאלית (דו"ח פתולוגי ת/5). הנאשם לא הצליח לשחרר את הסכין, והוא דקר את המנוחה, כשכל העת הסכין הייתה בידה. הוא לא זכר באיזה חלק של גופה דקר אותה, וכן את מספר הדקירות. לדבריו היה "בלאגן" אחד גדול, רעש, צעקות של שניהם, וראשו "לא עבד". בהמשך ציין כי דקר את המנוחה מספר פעמים והיא נפלה כשהסכין עדיין בידה הימנית (ת/5, ח"ר, עמ' 139, שו' 29 - עמ' 141, שו' 22, ח"נ, עמ' 156, שו' 24 - עמ' 157, שו' 30, עמ' 159, שו' 19 - עמ' 160, שו' 16).

בחקירתו הנגדית שלל הנאשם את גרסתו בת/1 שלפיה הצליח להוציא את הסכין מידה של המנוחה, וטען כי אינו זוכר מי חקר אותו ומה השיב, בשל היותו באותה עת "לא שפוי". עם זאת, ראוי לציין כי בת/1 שינה את גרסתו, ואמר גם כי ניסה להוציא את הסכין, אך הדבר לא עלה בידו (ח"נ, עמ' 157, שו' 30 - עמ' 158, שו' 32).

טענת ההגנה עצמית: הנאשם העיד כי חש שהוא נתון בסכנה. הוא אחז בסכין, שכן אילו היה מרים את ידיו, הייתה המנוחה דוקרת אותו, ועל כן התגונן מפניה (ח"נ, עמ' 158, שו' 7 - 16).

הנאשם הופנה לכך שעל פי חוות הדעת הפתולוגית (ת/4) למנוחה היו חתכים בגבה וכן פציעה בעכוז. בפי הנאשם, הטוען כי כל העת הסכין הייתה בידה של המנוחה, לא היה הסבר כיצד נגרמו לה הפציעות בחלק האחורי של גופה. יוער כי לנאשם ניתנו מספר הזדמנויות ליתן הסבר בנקודה זו, לרבות לשאלות בית המשפט (ת/4, ח"ר, עמ' 141, שו' 26 - עמ' 142, שו' 31).

טענת השכרות: הנאשם העיד כי בעת שהמנוחה דחפה אותו, הוא היה קצת שתוי, נפל, ולאחר מכן התרומם. בהמשך ציין כי לאחר שהמנוחה נפלה, היה במצב שלא הבין דבר ממה שקרה, והגדיר את שטיפת הרצפה כ"טירוף", אם כי לא קשר זאת מפורשות למצב השכרות (ח"ר, עמ' 136, שו' 25 - 28, עמ' 141, שו' 1 - 6, עמ' 143, שו' 29 - 32, ח"נ, עמ' 156, שו' 25 - 27, עמ' 162, שו' 15 - 28, עמ' 163, שו' 27 - 28).

מעשי הנאשם לאחר דקירת המנוחה ונפילתה:

            שריפת התמונה:

55.        בזירת העבירה נתפסה על הכיריים במטבח תמונה (של יבגניה) שרופה בחלקה, והמסגרת ועליה כתמי דם, נמצאה על פח האשפה בתוך ארון מתחת לכיור (ת/23, ותצלומים 103 ו-104).

56.         הנאשם:

            חקירה ראשונה:

הנאשם לא זכר את פרטי האירוע לאחר דקירתה של המנוחה (ת/1, עמ' 12, עמ' 17, עמ' 19).

חקירה שנייה:

הנאשם נטל את תמונתה של יבגניה שהייתה תלויה על הקיר ושרף אותה על הגז, בשל השנאה שחש כלפי יבגניה, אשר יחד עם אלכס, נטלה ממנו את הדירה בחוסר הגינות (ת/2, עמ' 4, שו' 113 - עמ' 5, שו' 120, ת/2א2, עמ' 27, שו' 10 - 38, עמ' 28, שו' 4 - 37). יוער כי בחקירה זו הנאשם לא ציין באיזה שלב של האירוע שרף את התמונה, אך מחקירתו השלישית ומעדותו בבית המשפט עולה כי הדבר היה לאחר דקירת המנוחה.

חקירה שלישית:

הנאשם "דקר" את התמונה, הוציאה ממסגרתה ושרף אותה. באותו שלב הוציא הנאשם גרזן מהמגירה במטבח, אך בסופו של דבר לא השתמש בו להוצאת התמונה ממסגרתה (ת/3, עמ' 3, שו' 4 - 24, עמ' 4, שו' 9 - 12, עמ' 5, שו' 14).

בבית המשפט:

לאחר דקירת המנוחה ובטרם גרר אותה לאמבטיה, נטל הנאשם מידה של המנוחה את הסכין, פתח באמצעותה את התושבות שהחזיקו את תמונתה של יבגניה, בה היא מצולמת מחויכת, הוציא את התמונה ושרף אותה על הגז. לאחר מכן השליך הנאשם את הסכין במטבח (ח"ר, עמ' 143, שו' 3 - 13, ח"נ, עמ' 161, שו' 26 - 30, עמ' 163, שו' 8 - 12).

פעולות שביצע הנאשם לגבי הסכין והגרזן:

57.        בתאריך 16.9.11, יום למחרת האירוע, נתפסו בחלקו הצפוני של מטבח הדירה, מאחורי שקיות שהיו מונחות על הרצפה, סכין וגרזן מוכתמים בדם (ת/6, ת/8, ת/23 ותצלום 115). סכין המטבח הינה בעלת ידית עשויה פלסטיק בצבע שחור באורך כ-15 ס"מ ולהב באורך של כ-17 ס"מ. נמצאו כתמי דם בצורת ניגוב משני צידי הלהב, וריכוז כתמים באזור בסיס הלהב ההולכים ומתמעטים לכיוון חוד הלהב (ת/6, ת/8, ת/23, ת/23א).

מקור הדנ"א מדגימה שנלקחה מלהב הסכין יכול להיות במנוחה או בכל אישה אחרת בעלת פרופיל גנטי זהה (השכיחות היא אחד למעל למיליארד) (חוו"ד מומחה ד"ר בובליל, ת/21, עמ' 7, פסקה 1).

            יצוין כי ביום האירוע נתפסו בכיור המטבח שתי סכינים, שלגביהן אין טענה כי נעשה בהן שימוש.

58.        יבגניה העידה, לאחר שהוצגה לה בבית המשפט תמונת הסכין עליה נמצא הדם כאמור, כי סכין זו לא הייתה בביתה. היא הדגישה כי הסכין הוצגה לה גם בעת שמסרה את עדותה במשטרה (ח"ר, עמ' 61, שו' 7 - 25).

59.        בנוסף, נתפס גרזן שלו ידית עץ באורך של כ-30 ס"מ עם כתמי דם בתצורת העברה בשני קצוות הידית (ת/8, ת/23א). נלקחו דגימות מידית האחיזה של הגרזן, ונמצא כי מקור הדנ"א בדגימה יכול להיות בנאשם או בכל גבר אחר בעל פרופיל גנטי זהה (השכיחות היא אחד למעל למיליארד).

בדגימה מהחלק התחתון של ידית האחיזה של הגרזן מקור הדנ"א יכול להיות במנוחה או בכל אישה אחרת בעלת פרופיל גנטי זהה (השכיחות היא אחד למעל למיליארד) (חוו"ד מומחה ד"ר בובליל, ת/21, עמ' 7).

60.        יבגניה העידה, גם בקשר לגרזן, שהוצג לה גם בחקירתה במשטרה, כי חפץ זה לא היה בדירה (ח"ר, עמ' 61, שו' 7 - 25). בחקירה נגדית - כלי העבודה של הנאשם נשמרו אך ורק במחסן (ח"נ, עמ' 61, שו' 28 - עמ' 62, שו' 4, עמ' 63, שו' 7 - 19).

61.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

תחילה טען הנאשם כי לא שטף את הסכין (ת/1, עמ' 18 - 19). לאחר מכן טען שאינו זוכר ששטף את הסכין, הוא לא השליכה, והוא אינו יודע היכן הניחה (ת/1, עמ' 20 - 21).

חקירה שנייה:

ניקוי הסכין באמצעותה דקר הנאשם את המנוחה: גרסתו של הנאשם אינה עקבית. במהלך אותה חקירה גם הכחיש כי ניקה את הסכין, וגם טען כי אינו זוכר (ת/2, עמ' 5, שו' 137 - 145, ת/2א2, עמ' 9, שו' 9 - עמ' 10, שו' 26, ת/2א3, עמ' 3, שו' 10 - עמ' 4, שו' 25).

מקום הימצאה של הסכין: הנאשם לא השליך את הסכין ולא החביאה, הוא הניחה בסלון או במטבח (הפרטים לא זכורים לו היטב) (ת/2, עמ' 3, שו' 58 - 61).

חקירה שלישית:

הסכין: הוצגה לנאשם תמונת הסכין (שעליה נמצא דנ"א של הנאשם עצמו ושל המנוחה), והוא טען כי סכין זו אינה שלו (ת/3, עמ' 4, שו' 19 - עמ' 5, שו' 10). משעומת עם הימצאות הדנ"א שלו, השיב כי הוא אחז בסכין בעת שהוציא את התמונה מהזכוכית (ת/3, עמ' 6, שו' 5 - 10).

הגרזן: הנאשם טען שהשליכו, אך אינו זוכר לאיזה מקום (ת/3, עמ' 3, שו' 10 - 13, עמ' 4, שו' 2 - 4)

הנאשם שלל את האפשרות שהחביא את הסכין והגרזן. לטענתו הוא השליך דברים, אך לא החביאם (ת/3, עמ' 5, שו' 10 - 14).

בבית המשפט:

ניקוי הסכין: הנאשם הכחיש שניקה את הסכין. משעומת עם היעדר טביעת אצבע שלו על הסכין, השיב כי הדבר לא יתכן, באשר עשה בה שימוש לצורך פתיחת תושבות התמונה (ח"נ, עמ' 163, שו' 8 - 18).

מקום הימצאה של הסכין: הנאשם חזר על הגרסה, שלפיה אחז בסכין כדי לפתוח את תושבות התמונה, ובהמשך, השליך את הסכין במטבח. משעומת עם העובדה שהסכין נמצאה במטבח יום למחרת, מוחבאת עם הגרזן מאחורי דלת המטבח, השיב כי הניח את הסכין ואת הגרזן בסמוך לפלטה, ולא החביא דבר (ח"נ, עמ' 163, שו 19 - 26).

גרירת המנוחה מהסלון לחדר האמבטיה וניקוי הזירה:

62.        ממצאים בזירת העבירה:

בחדר האמבטיה: נמצאה גופת המנוחה שרועה על גבה, בתוך שלולית דם, ראשה לכיוון דרום, ועל רגלה הימנית מטלית מוכתמת בדם. נמצאו חבלות על גופה של המנוחה (יפורטו בהמשך); כתמי דם נמצאו, בין היתר, על דופן הכיור, ועל המגב והיעה שהיו בסמוך לגופה, וכן על שברי זכוכית של מראה.

במבואת הכניסה: שברי זכוכית וכתמי דם.

בחדר המגורים: כתמי טפטוף, התזה, ניגוב והיקוות על רצפת החדר, וכתמי התזה של דם על הקיר והשידה.

פינת האוכל: כתמי העברה, טפטוף וניגוב על גבי רהיטים שונים.

מסדרון המוביל לחדרי השינה והמקלחת: כתמי היקוות של דם מהול לאורך המסדרון, המתרבים ככל שמתקרבים לכיוון חדר האמבטיה. 

מסקנת המומחה, רפ"ק אביגדורי, על יסוד ממצאים אלה, היא כי קיימת סבירות גבוהה שבוצעה פעילות ניקוי חומר (חשוד) כדם וגריפתו לעבר חדר האמבטיה. כן הוזז כיסא בפינת האוכל (ת/23).

63.        מרגריטה גנקין (שכנה המתגוררת בבניין הסמוך לזה בו התגוררה המנוחה) (להלן: " מרגריטה"): בשעות הערב, בהיותה בדירתה, שמעה צעקות " פחד נוראי" של אישה וקול שבירת חפץ. היא הביטה דרך החלון, והבחינה בדירה באדם שאחז בבית שחיו של אדם אחר, וגרר אותו על הרצפה. מרגריטה התקשרה למשטרה, אשר הגיעה למקום כעבור כ- 20 - 30 דקות. בהמשך, הבחינה באדם שניקה את הרצפה באמצעות מגב (ח"ר, עמ' 35, שו' 1 - 23, עמ' 36, שו' 1 - 9, עמ' 37, שו' 29 - 32).

64.        אלכס גנקין (בעלה של מרגריטה) (להלן: " גנקין"): שמע אף הוא צעקות של אישה וקול שבירת חפץ, והבחין, דרך חלון הפונה לדירה, באדם שאחז בבית שחיו של אדם אחר, וגרר אותו על הרצפה. לאחר מכן ראה אדם גדול גוף לבוש חולצה לבנה, שניקה את הרצפה באמצעות מגב. גנקין העיד כי יכול היה להבחין בהתרחשות בדירה: הדירה בה הוא מתגורר מצויה בקומה השביעית, בעוד שהדירה (של המנוחה), בה דלק האור, מצויה בקומה החמישית (ח"ר, עמ' 28, שו' 19 - עמ' 31, שו' 25, עמ' 32, שו' 12 - עמ' 33, שו' 7, ח"נ, עמ' 34, שו' 6 - 21).

65.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

            ניקוי הזירה: הנאשם אמר כי עקב שתיית אלכוהול, אינו זוכר אם ניקה את המקום (ת/1, עמ' 20, עמ' 22 - 23).

            חקירה שנייה:

            גרירת המנוחה: הנאשם מסר כי משך את המנוחה, שהייתה מוטלת ככל הנראה על צידה, לחדר המקלחת.

הסבריו למעשה זה: א. אינו יודע מדוע עשה כן. ב. כדי שיבגניה ואלכס לא יראו את המנוחה. ג. הנאשם חשש מפני אלכס, והניח את המנוחה במקלחת כדי שיוכל לברוח.

ד. הנאשם שמע את השוטרים דופקים בדלת (ת/2, עמ' 3, שו' 45 - 50, ת/2א2, עמ' 3, שו' 15 - עמ' 4, שו' 19, עמ' 5, שו' 11 - עמ' 6, שו' 25, עמ' 25, שו' 5 - 12).

            ניקוי הזירה: הנאשם אישר כי לאחר גרירת המנוחה ניקה את כתמי הדם בדירה הן באמצעות סמרטוט והן באמצעות מגב. הסיבה למעשה: רצון לברוח מהדירה, כדי שמי שיגיע לדירה לא יבחין בכתמי הדם (ת/2, עמ' 4, שו' 84 - 86, שו' 101 - 102, ת/2א2, עמ' 20, שו' 7 - 32, עמ' 24, שו' 33 - עמ' 25, שו' 7, ת/2א3, עמ' 4, שו' 26 - עמ' 5, שו' 4).

            חקירה שלישית:

            גרירת המנוחה: לאחר שהנאשם דקר את המנוחה, גרר אותה בידיה לחדר האמבטיה. הוא "החביא" אותה כדי שאלכס ויבגניה לא ימצאו אותה מייד עם הגיעם לדירה (ת/3, עמ' 5, שו' 27 - עמ' 6, שו' 5, עמ' 7, שו' 15 - 17).

            בבית המשפט:

            גרירת המנוחה וניקוי הזירה: תחילה טען הנאשם כי אינו זוכר מדוע לקח את המנוחה לחדר האמבטיה ואינו יודע מדוע שטף את הרצפה. בעת שעשה כן לא הבין את מצבו, וגם בדיעבד אינו מבין מדוע כך נהג. לאחר מכן אמר: " זה טירוף", ולא היה הסבר בפיו מדוע עשה כן (ח"ר, עמ' 141, שו' 1 - 3, עמ' 143, שו' 24 - 32).

            בהמשך טען כי אינו זוכר שלקח את המנוחה לחדר האמבטיה. משנאמר לו כי בחקירה במשטרה השיב לשאלה זו, אמר כי הוא אינו מכבד את המשטרה, ולא השיב לגופו של עניין (ח"ר, עמ' 143, שו' 25 - עמ' 144, שו' 14).

משנשאל פעם נוספת מדוע עשה כן, השיב כי אינו יודע. כן אמר כי אינו יודע מדוע היה צריך לעשות זאת (ח"נ, עמ' 162, שו' 29 - עמ' 163, שו' 2).

ניקוי הזירה: הנאשם טען כי הוא לא נהג כ"רוצח", לא ברח מהדירה, ניקה את הרצפה ונשאר במקום (ח"נ, עמ' 163, שו' 3 - 7).

            אי הושטת  עזרה למנוחה:

66.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

            הנאשם הגיב על השאלה בקללות, וטען שהמנוחה לא ביקשה ממנו עזרה, והוא אינו זוכר דבר (ת/1, עמ' 12, עמ' 21).

            חקירה שנייה:

            משנתבקש הנאשם להסביר כיצד מתיישבת טענת ההגנה העצמית עם אי הזעקת עזרה, לא היה בפיו הסבר לכך, אך הוא שלל את האפשרות כי יש בכך אינדיקציה לתכנון שלו מראש להרוג את המנוחה. הוא אמר כי דקר את המנוחה באופן ספונטני, והוא מצטער שלא בדק אם הייתה חיה או מתה. הנאשם הביע חרטה על מעשיו. בהמשך טען כי עשה כן מחוסר מחשבה: " השכל שלי לא עבד". משנאמר לו שלא הושיט עזרה כי שמח שהמנוחה מתה, השיב: " היא, גם ככה, הייתה מתה בעוד חמש שנים" (ת/2, עמ' 3, שו' 66 - 74, עמ' 5, שו' 127 - 130, ת/2א2, עמ' 11, שו' 14 - 30, עמ' 12, שו' 1 - עמ' 13, שו' 26, עמ' 30, שו' 5 - 23).

            חקירה שלישית:

            הנאשם טען כי לאחר שדקר את המנוחה לא הבין דבר, הלך ישר למטבח ושתה (ת/3, עמ' 8, שו' 2 - 4, שו' 21 - 22).

            בבית המשפט:

            באותה עת לא הבין הנאשם את המתרחש. משהופנה לתגובתו במשטרה בנוגע לאי הושטת עזרה: " גם ככה הייתה מתה בעוד חמש שנים", השיב כי לא הבין דבר ממה שנאמר בחקירה, הוא נוטל כדורים שנתן לו הפסיכיאטר, והוא אפילו אינו זוכר את שמות ילדיו (ח"נ, עמ' 162, שו' 15 - 28, עמ' 163, שו' 27 - עמ' 164, שו' 4).

            שתיית אלכוהול:

67.        האירוע התרחש ביום 14.9.10, בין השעות 20:15 - 21:30 (עת הגיעה המשטרה למקום). יום למחרת, בסביבות השעה 05:00 לפנות בוקר, ניטלו מהנאשם דגימות דם ושתן. מחוות דעתו של המומחה בתחום הטוקסיקולוגיה, ד"ר גופר, עולה כי בדגימת הדם נתגלה אלכוהול בריכוז של mg%154, ובדגימת השתן בריכוז mg%207 (ת/19, ת/19א).

            ד"ר גופר העיד כי ריכוז האלכוהול שנמצא נחשב גבוה, ואולם לעניין השפעתו, קיים שוני משמעותי בין בני אדם המורגלים בשתייה לבין אלה שאינם מורגלים בה. הריכוז שנמצא אצל הנאשם מצביע על שכרות אצל אדם שאינו מורגל בשתייה (ת/19ב, ח"ר, עמ' 67, שו' 7 - 22, ח"נ, עמ' 71, שו' 3 - 6).

68.        הנאשם:

בטרם התייחסות לגרסת הנאשם בנוגע לשתיית אלכוהול בדירה, יוזכר כי הנאשם טען (בעקביות) כי שתה בקבוק וודקה בבית בתו, בטרם הגעתו לדירה.

            חקירה ראשונה:

            הנאשם טען ששתה וודקה לאחר שהמנוחה שכבה ובזמן שהמשטרה הגיעה לבית. הכמות הכוללת של האלכוהול שצרך באותו ערב: שני בקבוקי וודקה ובקבוק שמפנייה (ת/1, עמ' 5, עמ' 17, עמ' 19).

            חקירה שנייה:

הנאשם טען ששתה בקבוק וודקה ובקבוק שמפנייה לאחר שדקר את המנוחה (ת/2, עמ' 3, שו' 55 - 57).

במקום אחד אמר כי שתה לאחר שגרר את המנוחה למקלחת, ואז הגיעה המשטרה (ת/2א2, עמ' 4, שו' 20 - 22).

במקום אחר אמר כי קודם המשטרה הגיעה (שמע דפיקות בדלת), ואז גרר את המנוחה לחדר האמבטיה. לאחר שראה דרך העינית שהמשטרה הגיעה, ישב במטבח במשך כחצי שעה ושתה (ת/2א2, עמ' 8, שו' 15 - עמ' 9, שו' 8).

חקירה שלישית:

הנאשם טען כי שתה בקבוק שמפנייה ובקבוק וודקה לאחר שדקר את המנוחה (ת/3, עמ' 8, שו' 7 - 8).

בבית המשפט:

כמות האלכוהול: הנאשם טען כי בדירה שתה בקבוק מלא של שמפנייה וכוס אחת של וודקה. הוא אישר כי בחקירה במשטרה אמר ששתה בדירה בקבוק שלם של וודקה. משעומת עם האפשרות שיכול והוא מנסה להתאים את כמות האלכוהול לחוות דעת המומחה (ד"ר גופר), שלל זאת, ואמר כי לנוכח כמות האלכוהול ששתה ראשו הסתחרר (ח"ר, עמ' 145, שו' 5 - 21, ח"נ, עמ' 165, שו' 19 - עמ' 166, שו' 32).

הנאשם אף העיד כי לאחר דקירת המנוחה שקל לשלוח יד בנפשו על ידי קפיצה מהחלון, ולשם כך החליף חולצה (כהכנה למותו), אך לא עשה כן כי ברחוב טיילו ילדים, והוא המתין לכך שיעזבו את המקום. בזמן ההמתנה ניגש למטבח ושתה את האלכוהול (ח"ר, עמ' 142, שו' 32 - עמ' 143, שו' 24, עמ' 145, שו' 9 - 10, ח"נ, עמ' 165, שו' 14 - 21).

69.        גנקין העיד כי לאחר שהמשטרה הגיעה למקום הנאשם עמד בסמוך לחלון, לבוש חולצה לבנה. האדם שראה בחלון התאים במימדיו לאדם שראה קודם לכן בדירה (ח"ר, עמ' 32, שו' 12 - עמ' 33, שו' 7, ח"נ, עמ' 33, שו' 29 - עמ' 34, שו' 5).

70.        מרגריטה העידה כי ראתה דרך החלון אדם קירח, ג'ינג'י, שפניו אדומות, לבוש חולצה לבנה מכופתרת. כן ציינה כי בשלב מסוים, לאחר שהמשטרה הגיעה, כבה האור בדירה (ח"ר, עמ' 37, שו' 1 - 28, עמ' 38, שו' 1 - 6).

            הגעת השוטרים לדירה:

71.        בני הזוג גנקין העידו כי המשטרה הגיעה למקום כ-20 -30 דקות מעת שהוזעקה על ידם. על פי דוח הפעולה, הודעה על האירוע נמסרה בשעה 20:39, והמשטרה הגיעה למקום בשעה 20:46 (רס"מ סלים, ת/17, עדות גנקין, ח"ר, עמ' 32, שו'1 - 10, עדות מרגריטה, ח"ר, עמ' 36, שו' 1 - 9).

            מהדו"ח ת/17 עולה כי רס"מ צורי סלים (להלן: " רס"מ סלים") הקיש בחוזקה על דלת הדירה, הזדהה כשוטר, דרש לפתוח את הדלת ובעט בה. באותה עת שמע קול נפילת מפתח בתוך הדירה, אך איש לא פתח את הדלת. השוטרים נעזרו במרגריטה, אשר הצביעה על הדירה, רס"מ סלים הקיש בדלת ובעט בה פעם נוספת, ובסופו של דבר הוזעקו אנשי כיבוי אש, אשר פרצו את הדלת.

            מרגריטה העידה כי כיוונה את המשטרה לדירה, וכי היה צורך לעשות שימוש בפנס לאחר שכובה האור בדירה (ח"ר, עמ' 36, שו' 14 - 18).

72.        הנאשם:

חקירה ראשונה:

הנאשם טען כי אינו זוכר דבר, ובין היתר כיצד נכנסו השוטרים לדירה (ת/1, עמ' 17, עמ' 22).         

            חקירה שנייה:

הנאשם אישר כי שמע את הדפיקות בדלת, ואף הביט בעינית והבחין בשוטרים, אך לא פתח את הדלת.  לדבריו, ישב במטבח כ-30 דקות, במהלכן דפקו השוטרים בדלת, ושתה אלכוהול (ת/2, עמ' 3, שו' 51 - 57, ת/2א2, עמ' 7, שו' 11 - עמ' 9, שו' 8).

חקירה שלישית:

משנשאל הנאשם מדוע כיבה את האור בדירה, השיב שהאור לא דלק, וכי הכל התרחש בדירה החשוכה (ת/3, עמ' 7, שו' 18 - 20).

בבית המשפט:

הנאשם העיד כי אינו יודע כמה זמן דפקו השוטרים בדלת, שכן עמד בסמוך לחלון, משם לא ניתן לשמוע את הדפיקות. הוא שלל את האפשרות שהשוטרים שמעו אותו נושם, שכן לדבריו היה בחדר אחר (ח"נ, עמ' 164, שו' 15 - 28).

הנאשם הכחיש כי כיבה את האור בטרם הגעת השוטרים לדירה. לדבריו לא היה צורך בהדלקת אורות כלל (ח"נ, עמ' 164, שו' 6 - 15).

הנאשם אישר כי בעת שעמד בסמוך לחלון, שכנים הבחינו בו (ח"נ, עמ' 164, שו' 13 - 14).

כניסת השוטרים לדירה:

73 .        מדו"חות השוטרים רס"מ סלים (ת/17) , רס"מ מאיר לוי (להלן: "רס"מ לוי") (ת/14) ורס"מ איגור אסיף (להלן: " רס"מ אסיף") (ת/15) ומעדויותיהם עולה כי הגיעו לדירה בעקבות דיווח (מהמשל"ט) על צעקות שנשמעו בדירה ברחוב רזיאל. בהגיעם למקום, איתרו את הדירה, תוך הסתייעות במודיעה ובשכנה נוספת, הקישו בדלת, בעטו בה, ושמעו בדירה קול נשימת אדם ונפילת מפתח. משהבינו כי מאן דהוא נמצא בדירה ולא הצליחו לפתוח את הדלת, הוזעק צוות כיבוי אש שפרץ את הדלת (רס"מ  סלים, ת/17, ח"נ, עמ' 83, שו' 5 - 8, רס"מ לוי, ת/14, רס"מ אסיף, ת/15, ח"נ, עמ' 86, שו' 3 - 18, עמ' 87, שו' 26 - 32).

74.        רס"מ אסיף העיד כי  בעת שנכנס לדירה הבחין בנאשם במטבח. הנאשם אמר, עוד בטרם פנו אליו, בשפה הרוסית, השגורה בפיו של רס"מ אסיף: " זהו, מת",".. אני הרגתי אותה". רס"מ אסיף לא זכר האם הנאשם היה שיכור (ת/15, ח"ר, עמ' 84, שו'  25 - 26, ח"נ, עמ' 87, שו' 26 - 32, עמ' 88, שו' 13 - עמ' 89, שו' 17, עמ' 90, שו' 3 - 20).

75.        רס"מ לוי העיד כי הבחין בנאשם בעומדו בין הסלון למטבח, ושאל אותו מדוע לא פתח את הדלת. הנאשם השיב לו בשפה העברית: " זהו, היא מתה", הצביע לכיוון חדר האמבטיה ואמר שהיא (המנוחה - ל.ב.) שם. תיאור זהה מפורט בדו"ח ת/12 (שנערך על ידי השוטר שאול סהר והוגש בהסכמה) (ת/14, ח"נ, עמ' 91, שו' 16 - עמ' 92, שו' 25).

רס"מ לוי העיד כי רס"מ אסיף ניגש לחדר האמבטיה, ובהמשך, לאחר שהנאשם נעצר, שאל אותו רס"מ לוי מה קרה, והנאשם השיב בשפה העברית: " הרגתי אותה היא מתה, היא מתה". משנשאל הנאשם מדוע עשה כן, השיב שהמנוחה, פנתה לבית משפט ו" אומרת עליו דברים", וכי היכה אותה בבטנה באמצעות הסכין (ת/14, ח"נ, עמ' 92, שו' 21 - 30, עמ' 93, שו' 11 - 27).

76.        רס"מ לוי ורס"מ אסיף הבחינו בכתמי דם על חולצתו של הנאשם, ו רס"מ לוי אף הבחין בחתך בפרק ידו הימנית (רס"מ לוי, ת/14, ח"נ, עמ' 93, שו' 6 - 10, עמ' 95, שו' 22 - 25, רס"מ אסיף, ת/15).

            בדירה נראו כתמי דם, והמנוחה הייתה שרועה בחדר האמבטיה, ועל גופה, ששתת דם, נראו דקירות (רס"מ לוי, ת/14, רס"מ אסיף, ת/15).

77.        הנאשם נעצר על ידי רס"מ לוי, ונלקח על ידי השוטרים לתחנת המשטרה (רס"מ לוי, ת/14).

הממצאים בזירה:

78.        למקום הגיע צוות מעבדה ניידת, אשר תיעד את הממצאים בזירת העבירה (כפי שפורטו לעיל), לרבות מקום הימצאה של המנוחה והחבלות שנראו על גופה. יצוין כי בין היתר תועדו כתמי הדם שהיו בזירה, שחלקם הועברו לבדיקות מעבדתיות, בעיקר לצורך שיוך כתמי הדם לנאשם ולמנוחה. בחוות הדעת התייחסות לחלק מהדגימות שניטלו בזירה. בחוות דעת של רפ"ק אביגדורי, ראש המעבדה הניידת שלוחת מרכז, אשר תיעד את הממצאים בזירה וניתח אותם, הוא מתייחס לכתמי הדם כחומר חשוד כדם (חח"ד), ואולם  אין מחלוקת כי הכתמים הם כתמי דם.

להלן המסקנות אליהם הגיע רפ"ק אביגדורי, לאחר ניתוח הממצאים:

            א. קיימת סבירות גבוהה כי המנוחה הותקפה ונפצעה באזור מבואת הכניסה, חדר המגורים ופינת האוכל, ולאחר מכן עברה או הועברה לחדר האמבטיה, שם מצאה את מותה (ת/23, עמ' 5, ח"ר, עמ' 100, שו' 16 - 28).

            הממצאים שהובילו למסקנות אלה: כתמי התזה של דם על הרצפה, השידה, המראה והקיר המזרחי בחדר המגורים, ועל השולחן והכסא בפינת האוכל. שברי זכוכית על הרצפה במבואת הכניסה, וכן התושבות להחזקת מראה על הקיר המזרחי במבואת הכניסה (ת/23).

            ב. בזירה בוצעו פעולות ניקוי דם וגריפתו לעבר חדר האמבטיה (ת/23, ח"ר, עמ' 101, שו' 1 - 3, שו' 11 - 13).

הממצאים שהובילו למסקנות אלה: כתמי ניגוב, היקוות, כתמים מהולים וכתמי היקף של דם על רצפת חדר המגורים, פינת האוכל ובמסדרון; שברי זכוכית של מראה בסמוך לגופה, על רצפת חדר האמבטיה; מטלית רצפה, מגב ויעה מוכתמים בדם. מקור הדנ"א מדגימה שנלקחה מהמגב יכול להיות במנוחה או בכל אישה אחרת בעלת פרופיל גנטי זהה (השכיחות היא אחד למעל למיליארד) (חוו"ד מומחה ד"ר בובליל, ת/21, עמ' 7, פסקה 1, ת/23, ח"ר, עמ' 101, שו' 2 - 11).

            ג. כסא בפינת האוכל הוזז ממקומו (ת/23, ח"ר, עמ' 101, שו' 14 - 29).

            הממצאים שהובילו למסקנות אלה: כתמי הדם באזור החלק המזרחי של שולחן פינת האוכל (ת/23, ח"ר, עמ' 101, שו' 14 - 17).

            ד. מקור כתמי הדם על הסכין (שבהמשך זוהה כדמה של המנוחה) הינו העברה ישירה ממקור המזוהם בדם. כיוון התנועה של הדם שהיה על הסכין הוא מאזור בסיס הלהב לכיוון חוד הלהב (ת/23א).

            הממצאים שהובילו למסקנות אלה: כתמי דם מנוגבים בחלקם, ותצורה של מריחה המתקבלת כשבבסיס נותר דם, ועל הקצה המנוגב מצוי פחות חומר (ת/23א, ח"ר, עמ' 103, שו' 16 - עמ' 104, שו' 24).

יוער כי המומחה התייחס גם למיקום הימצאות הנאשם, על יסוד חומר חשוד כדם שנמצא על גבי חולצת בד בצבע אפור, אך מחולצה זו לא ניטלה דגימת דם (ת/23).

החבלות שנמצאו על גופת המנוחה וסיבת המוות (חוות דעת פתולוגית ת/4(1) ות/4(2)):

הלן פירוט הממצאים האנטומיים העיקריים:

            פצעי דקירה:

79.        על גופה של המנוחה נמצאו ארבעה פצעי דקירה:

            א. בבית החזה מצד שמאל: אורך פצע הכניסה כ-5.3 ס"מ ואורך תעלת הדקירה, העוברת דרך רקמות רכות של בית החזה עד לסחוס של צלע 4,  כ- 13 - 15 ס"מ.

            ב. בבטן מצד שמאל: אורך פצע הכניסה כ-4 ס"מ, ואורך תעלת הדקירה כ-15 ס"מ. דקירה זו עוברת דרך הרקמות הרכות של השוליים התחתונים של בית החזה, קרום הצפק, רקמת השומן מסביב למעי הגס, רקמת השומן אחור ציפקית וקוטב תחתון של הכליה השמאלית.

            הדקירה בבטן, שפגעה במעי הגס ובכליה השמאלית, הייתה בעלת פוטנציאל קטלני (ד"ר זייצב, ח"ר, עמ' 17, שו' 13 - 23, ח"נ, עמ' 22, שו' 15 - 22).

            ג. בעכוז משמאל ובצד החיצוני: אורך פצע הכניסה 1.8 ס"מ, ואורך תעלת הדקירה, העוברת דרך רקמות רכות ושרירים, כ-3 ס"מ.

            ד. במפשעה בצד שמאל של הגוף: אורך פצע הכניסה כ-4 ס"מ, ואורך תעלת הדקירה כ-12 ס"מ. כיוון תעלת הדקירה הוא מקדימה מעט אחורה, משמאל לימין ומלמטה למעלה, עוברת דרך רקמות רכות של המפשעה, קרום הצפק ווריד ועורק הכיסליים החיצוניים עם פצעי חתך מלאים, ועוברת דרך חלל הצפק ומגיע עד לדופן של המעי הגס.

            הדקירה במפשעה היא הדקירה הקטלנית: דקירה זו גרמה לפגיעה לעורק וריד הכסל החיצוני משמאל, וכתוצאה מכך לאיבוד דם נרחב.

80.        פצעי הדקירה נגרמו באמצעות חפץ מושחז כמו להב של סכין ברוחב של כ- 4.5 - 5 ס"מ ובאורך של לפחות כ- 13 - 15 ס"מ (או מחפץ אחר דומה).

            פצעי חתך ושריטות:

81.        פצע חתך בצוואר מצד שמאל; פצע חתך אופקי באמה השמאלית בצד האחורי ומעט פנימי; פצע חתך באמה השמאלית, בצד הקדמי בשליש התחתון; שני פצעי חתך בבטן העליונה מצד שמאל; פצע שריטה אופקי בבית החזה מצד שמאל, בגבול עם הצוואר; פצע שריטה ושני פצעי חתך בגב: בחוות הדעת ת/4(1) קושר ד"ר זייצב בין שני פצעי החתך בבטן העליונה מצד שמאל ופצע השריטה האופקי בבית החזה מצד שמאל, לבין פצע השריטה ושני פצעי החתך בגב. בתצלום גופתה של המנוחה (ת/23, תמונה מס' 9) ניתן לראות בבירור כי פצע החתך בבטן (בכיוון מותן שמאל) מקיף את המותן וממשיך לכיוון הגב.

82.        פצעי החתך נגרמו באמצעות חפץ מושחז כמו להב של סכין (או מחפץ אחר דומה).

83.        פצעי החתך באמה השמאלית יכולים להתיישב עם "פצעי הגנה".

            דימומים תת עוריים:

84.        על גופתה של המנוחה נמצאו דימומים תת עוריים בלחי הימנית ובמצח ופצע שפשוף בפנים, שנגרמו בעקבות חבלות קהות ישירות (מכה) או בלתי ישירות (נפילה).

            דימומים תת עוריים בעפעפיים מימין ומשמאל, נגרמו קרוב לוודאי מחבלות קהות ישירות (מכה), בסמוך למוות.

            דימומים תת עוריים בזרוע הימנית, באמה השמאלית ובכפות הידיים, נגרמו בעקבות חבלות קהות ישירות (מכה) או בלתי ישירות (נפילה), בסמוך למוות.

ממצאים מתחת לאחת הציפורניים של המנוחה (ת/21א, ד"ר בובליל):

85.        בדגימה מתחת לציפורני יד ימין של המנוחה התקבלה תערובת של שני פרטים לפחות: המקור למרכיב העיקרי יכול להיות המנוחה, ולא ניתן לשלול את הנאשם כמקור המשני בתערובת.

החבלות שנמצאו על גופו של הנאשם (חוות דעת פתולוגית ת/5- ד"ר זייצב):

86.        על גופו של הנאשם נמצאו ממצאים אנטומיים אלה: פצע חתך באמה הימנית, שלושה פצעי חתך באצבעות כפות הידיים ופצע שפשוף בכף היד הימנית.

            הפצעים נגרמו באמצעות חפץ מושחז, כגון להב של סכין (או מחפץ דומה אחר) (ד"ר זייצב, ת/5, ח"נ, עמ' 19, שו' 10 - 16).

            הפצעים יכולים להתיישב עם "פצעי הגנה" שנגרמו כ-24 שעות לפני הבדיקה.

            הפצעים יכולים להתיישב עם טענת הנאשם: המנוחה עמדה לדקור את הנאשם בסכין. הנאשם אחז בשורש כף ידה של המנוחה שאחזה בסכין וסובב לה את שורש כף היד, ובשלב זה הוא דקר אותה מספר פעמים (ד"ר זייצב, ח"נ, עמ' 23, שו' 1 - עמ' 24, שו' 1).

רמת האלכוהול שנמצאה בדגימות הדם והשתן שניטלו מהנאשם ביום 15.9.10 בשעה 05:00 (הבוקר שלמחרת ליל האירוע) ומשמעותן (חוות דעת מומחה ד"ר גופר, ת/19א ו-ת/19ב)

87.        בדגימת הדם נמצא אלכוהול בריכוז של mg%154, ובשתן בריכוז mg%207.

            ד"ר גופר העיד כי ריכוז האלכוהול נחשב גבוה, ואולם מבחינת השפעת האלכוהול על האדם, קיים שוני משמעותי בין אלה המורגלים בשתייה לבין אלה שאינם מורגלים בה. הריכוז שנמצא אצל הנאשם מצביע על שכרות אצל אדם שאינו מורגל בשתייה (ר' סעיף 67 לעיל).

88.        להלן התייחסות ד"ר גופר למספר תרחישים אפשריים, להם השלכה על גרסת הנאשם בחקירתו במשטרה, ביחס לכמויות ולמועדים של צריכת האלכוהול:

            א. שתיית בקבוק וודקה אחד בסביבות השעה 19:30:

            ריכוז האלכוהול (הצפוי) בדם בשעה 20:30 (זמן ביצוע העבירה) לאחר שתיית בקבוק וודקה שלם בשעה 19:30: בין 280 מ"ג אחוזים (קיבה מלאה) ל- 380 מ"ג אחוזים (קיבה ריקה). לגרסת הנאשם, עם שתיית הוודקה אכל ארוחה קלה.

ריכוז האלכוהול (הצפוי) בדם ביום למחרת בשעה 05:00 (מועד נטילת דגימת הדם): בטווח של 142 מ"ג אחוזים 237 מ"ג אחוזים.

            ב. שתיית בקבוק וודקה ובקבוק שמפנייה רק בשעה 21:00 (בסמוך לאחר ביצוע העבירה):

ריכוז השיא (הצפוי) בדם יהיה כחצי שעה לאחר השתייה - כ-520 מ"ג אחוזים.

ריכוז האלכוהול (הצפוי) בדם ביום למחרת בשעה 05:00 (מועד נטילת דגימת הדם): בטווח של 332 מ"ג אחוזים - 407 מ"ג אחוזים.

ג. שתיית שני בקבוקי וודקה ובקבוק שמפנייה (בשעה 19:30 ושעה-21:00):

ריכוז השיא (הצפוי)  בדם יהיה בסביבות השעה 21:30  כ-875 מ"ג אחוזים. מדובר בריכוז גבוה שאינו מתיישב עם ריכוז הנמדד באנשים חיים. ריכוז זה עלול לגרום למוות או לפחות לתרדמת (כמצופה מריכוזי אלכוהול העולים על 450 מ"ג אחוזים).

ריכוז האלכוהול (הצפוי) בדם ביום למחרת בשעה 05:00 (מועד נטילת דגימת הדם): בטווח של 685 מ"ג אחוזים - 760 מ"ג אחוזים. אף ריכוז זה עולה על 450 מ"ג אחוזים, והוא עלול לגרום למוות או לתרדמת.

            היתכנות גרסת הנאשם:

89.        האפשרות שהנאשם שתה שלושה בקבוקי אלכוהול שלמים (במהלך הערב והלילה) איננה סבירה, באשר אם כך היה הדבר, ריכוז האלכוהול בזמן נטילת דגימת הדם (בשעה 05:00 ביום למחרת) היה צריך להיות גבוה יותר באופן משמעותי מזה שנמצא בפועל. בנוסף, היה הנאשם אמור להיות לא בין החיים, או למצער שרוי בקומה. אין זה סביר כי אדם יוכל לשתות כמויות כאלה ולאחר מכן להסתובב, לדבר וכיו"ב (ח"ר, עמ' 68, שו' 1 - 27, ח"נ, עמ' 72, שו' 1 - 16).

90.        האפשרות שהנאשם שתה בקבוק וודקה שלם אחד (בלבד), כחצי שעה לפני אירוע הדקירה, יכולה להתאים לריכוז שנמצא אצל הנאשם בדם (אפשרות ראשונה) (ח"ר, עמ' 68, שו' 23 - עמ' 70, שו' 8, ח"נ, עמ' 72, שו' 17 - 18).

            גרסת הנאשם שלפיה שתה לפני האירוע ולאחריו, אינה מתיישבת עם התוצאות המעבדתיות (ח"ר, עמ' 70, שו' 9 - 14).

91.        האפשרות שהנאשם שתה לפני האירוע, אך לא בקבוקים שלמים - גם אם הנאשם שתה חצי בקבוק וודקה וחצי בקבוק שמפנייה, היה צפוי להימצא ריכוז גבוה יותר של אלכוהול בדם  מזו שנמצאה אצלו בפועל (ח"ר, עמ' 70, שו' 15 - 22).

92.        בבית המשפט העיד הנאשם, בגרסה כבושה, עליה לא נחקר ד"ר גופר שהעיד בפרשת התביעה, על אודות כמות האלכוהול הכוללת ששתה באותו ערב. לדבריו, בסמוך לשעה 19:30 בבית הבת, שתה בקבוק אחד של וודקה, ולאחר שדקר את המנוחה, שתה בקבוק של שמפנייה וכוס אחת של וודקה (ר' סעיפים 49 ו-68 לעיל - עדות הנאשם בבית המשפט). בעוד שעל פי הגרסאות שמסר הנאשם במשטרה שתה באותו ערב שני בקבוקי וודקה ובקבוק שמפניה אחד, על פי הגרסה בבית המשפט שתה בקבוק וודקה שלם, בקבוק שמפנייה שלם וכוס אחת של וודקה.

ההחלטה להמית - גרסת הנאשם:

93.        הנאשם:

            חקירה ראשונה:

            כאמור, הנאשם נימק את הגעתו לדירה בעיקר ברצונו לטפל ב"חוסר הגבולות" וחפץ בנקמה (ר' סעיף 50 לעיל, חקירתו הראשונה של הנאשם). משנשאל הנאשם אם תכנן לבצע את הרצח מעת שיצא מהכלא, שתק (ת/1, עמ' 6). כאשר הנאשם החליט ללכת לדירה, הוא לא ידע כיצד יטפל ב"חוסר הגבולות" ומה יעשה (ת/1, עמ' 15).

            חקירה שנייה:

            הנאשם מסר כי בעת שיצא מהכלא אמר לחבריו שהוא לא יעזוב ככה, והוא יגיע לחקר האמת על מה שהיה. כן אמר להם שהוא ישיג את שלו, שהוא לא אשם, וכי הוא יחזור לכלא עוד מעט, והם יראו אותו בטלוויזיה. עם זאת, באותה עת לא היו לו מחשבות להרוג מישהו או לעשות משהו. הנאשם הכחיש כי כאשר אמר שישוב לכלא, התכוון לכך שיהרוג את המנוחה (ת/2, עמ' 2, שו' 9 -11, ת/2א1, עמ' 4, שו' 11 - 31, ת/2א3, עמ' 2, שו' 17 - 23, עמ' 3, שו' 1 - 10)

            הנאשם נטל את הסכין באופן ספונטני, אך ורק כדי להפחיד את המנוחה, את יבגניה ואת אלכס, ולא במטרה לרצוח (ת/2, עמ' 2, שו' 29 - 32, עמ' 3, שו' 49 - 51, שו' 68 - 69, ת/2א1, עמ' 15, שו' 2 - עמ' 16, שו' 3, ת/2א2, עמ' 11, שו' 37 - 39, עמ' 13, שו' 26 - עמ' 14, שו' 37, עמ' 15, שו' 38 - 39, עמ' 16, שו' 15 - 23, ת/2א3, עמ' 6, שו' 26 - עמ' 7, שו' 8).

לגבי ההתרחשות בדירה: הנאשם מסר כי לא הצליח לחטוף את הסכין מידי המנוחה. 

" ומה אני עם הסכין?! היא הייתה אצלי בכיס. היא דחפה אותי.. זה יצא בטעות. הכל. ככה יצא... זה קרה בלי כוונה...כן, אני רצחתי, אני אשם... אני מאד מצטער על זה... אני מודה בזה, אני רצחתי אותה... אני מאד מצטער על זה, אבל לא בדקתי אותה, אם היא חיה או לא..." (ת/2א2, עמ' 15, שו' 6 - 35). ובהמשך: " לא בדיוק דקרתי, זה קרה באופן ספונטני" (ת/2א2, עמ' 15, שו' 38).

            חקירה שלישית:

            הנאשם גרס שאיבד שליטה, לאחר ששתה בזמן שהיה נרגז (ת/3, עמ' 9, שו' 15 - 19).

            בבית המשפט:

            כאמור, טען הנאשם, בגרסה כבושה, כי מטרת הגעתו לדירה הייתה הסדרת דיור חלוף, עד אשר תתפנה הדירה. הנאשם הופנה בחקירתו הנגדית לגרסאות השונות שמסר במשטרה בנוגע לסיבת הגעתו לדירה, ובין היתר, כדי " להרוג את כולם", כנקמה על כך שישב בכלא לשווא (ר' סעיף  50 לעיל), אך לא השיב לגוף העניין. לדבריו, אילו רצונו היה לבצע רצח, היה מגיע לדירה ועוזב אותה (כפי שלתפיסתו היה נוהג רוצח), אך לא כך נהג, ולא בכך חפץ. הנאשם לא מסר הסבר לכבישת גרסתו (ח"ר, עמ' 135, שו' 28 - 30, ח"נ, עמ' 146, שו' 12 - 22, עמ' 152, שו' 1 - 12, עמ' 154, שו' 3 - עמ' 155, שו' 3).

            הנאשם הופנה, בין היתר, לגרסתו בחקירה השנייה (ת/2), שלפיה בטרם שוחרר ממאסרו אמר לחבריו כי עוד מעט ישוב לכלא ויראו אותו בטלוויזיה, והוא השיב על כך כי לא הייתה לו מחשבה לבצע רצח, וכי דבריו אלה (בחקירה) נאמרו בהיותו שיכור (ח"נ, עמ' 161, שו' 10 - 22). יוזכר כי חקירתו השנייה של הנאשם נערכה יום למחרת האירוע.

            הנאשם שלל מכל וכל את האפשרות שחפץ במותה של המנוחה. לגרסתו, מלכתחילה לא הגיע לדירה מתוך כוונה לקפח את חייה של המנוחה, ואף טען כי לא הצטייד מראש בסכין. לדבריו, דקירתה של המנוחה היא תולדה של מאבק שהתפתח ביניהם: המנוחה צעקה על הנאשם ודחפה אותו. הנאשם, שהיה קצת שתוי, נפל והתרומם. התפתח מאבק בין הנאשם לבין המנוחה שאחזה בסכין בידה (הנאשם אינו מסביר מהיכן נלקחה הסכין). המנוחה תקפה את הנאשם ודקרה אותו, הוא אחז בידה האוחזת בסכין, ממנו לא הרפתה, ודקר אותה באזור הבטן באמצעות הסכין. במילים אחרות: הנאשם לא חפץ במותה של המנוחה, כי אם היא זו שחפצה במותו, ומעשיו: אחיזת היד ודקירת המנוחה - נועדו כדי להתגונן מפניה בעת שנשקפה סכנה לחייו (ח"ר, עמ' 136, שו' 21 -  עמ' 137, שו' 23, עמ' 139, שו' 15 - עמ' 140, שו' 27, עמ' 142, שו' 27 - 30, ח"נ, עמ 152, שו' 21 - עמ' 154, שו' 2, עמ' 155, שו' 23 - 24, עמ' 156, שו' 4 - 23, עמ' 159, שו' 1 - 24, עמ' 167, שו' 2 - 16).

בנוסף, טען הנאשם כי עקב שתיית האלכוהול היה נתון במצב שבו לא הבין דבר ממה שהתרחש. יוזכר כי בשלב קודם של תיאור האירועים בבית המשפט גרס כי היה "קצת שתוי". מכל מקום טענת הנאשם היא כי בנסיבות המתוארות, לא התגבש אצלו הרצון והחפץ במותה של המנוחה (ח"נ, עמ' 162, שו' 15 - 28, ר' סעיף 54 לעיל, עדות הנאשם בבית המשפט - טענת השכרות).

דיון והכרעה

קביעות מהימנות וממצאים עובדתיים

            גרסת הנאשם:

            כללי:

            הגרסה בבית המשפט :

94.        התרשמתי כי הנאשם לא סיפר לבית המשפט את העובדות כהווייתן, ואינני נותנת אמון בגרסתו, שזו תמציתה: הגעה לדירה כדי לשוחח עם המנוחה על אודות דיור חלוף, בהיות הנאשם בגילופין. הנאשם לא הצטייד מראש בסכין, התפתח בין הנאשם למנוחה דין ודברים ומאבק, במהלכו ניסתה המנוחה לדקור את הנאשם, והנאשם התגונן מפניה. הנאשם לא חפץ במותה של המנוחה, והוא דקר אותה כתגובה ספונטנית לניסיונה לדקור אותו.

95.        בבית המשפט מסר הנאשם גרסה כבושה, בהתייחס לנושאים המרכזיים שבמחלוקת, העומדת בסתירה לגרסאותיו או חלק מהן בחקירה במשטרה. בפי הנאשם לא היה הסבר לכבישת גרסתו, והוא אף הכחיש כי אמר דברים מסוימים בחקירה, על אף שהדברים הוסרטו והוקלטו.

הנושאים המרכזיים בהם נמצאו סתירות בין הדברים שהנאשם מסר בחקירה במשטרה לבין אלה שמסר בבית המשפט: מטרת ההגעה לדירה, ההצטיידות בסכין, תוכן השיחה בין הנאשם למנוחה עובר לדקירה, כמות האלכוהול ששתה הנאשם באותו ערב והתנהגותו של הנאשם לאחר שהשוטרים הגיעו לדירה (מקום הימצאותו בדירה ושתיית האלכוהול).

            הגרסאות בזירת העבירה ובחקירה הראשונה במשטרה:

96.        התייחסותו הספונטנית של הנאשם למעשיו כאשר המשטרה הגיעה לזירה תועדה בדוחות, ובאותו יום (בסביבות השעה 01:30) התקיימה חקירתו הראשונה של הנאשם. יום למחרת הוא נחקר פעם נוספת (החקירה השנייה), ולאחר מכן, בחלוף כשלושה שבועות, נשאל שאלות הבהרה (החקירה השלישית).

97.        משקלם של הדברים שמסר הנאשם לשוטרים בזירה ובחקירתו הראשונה:

            כפי שפורט לעיל, באותו ערב שתה הנאשם אלכוהול (לגבי העיתוי והכמות אתייחס בהמשך). בדוחות שנערכו על ידי השוטרים עם הגיעם לזירת העבירה, לא הייתה התייחסות למצבו של הנאשם בהיבט זה. כפי שפורט בסעיפים 74 - 75 לעיל, תגובת הנאשם, בהתייחס לגרימת מותה של המנוחה, הייתה לקונית, ולא כללה התייחסות לטענת ההגנה העצמית, אותה טען רק לאחר מספר שעות בחקירה הראשונה.  

            מצפייה בדיסק המתעד את החקירה הראשונה, שהתקיימה מספר שעות לאחר האירוע, ומעדותו של רס"ר עופר תכלת, עולה כי קיימות אינדיקציות לכך שהנאשם היה נתון תחת השפעת אלכוהול: הנאשם הקיא מספר פעמים, קילל, הביע רגשות כעס כלפי גורמים שונים, התבטא בגסות, ולחלק ניכר מהשאלות השיב כי אינו זוכר, לדבריו בשל מצב השכרות בו היה נתון. הגרסה שמסר לא הייתה סדורה, אך יחד עם זאת, כפי שפורט לעיל, הציר המרכזי של הגרסה בא לכלל ביטוי: ניסיונו של הנאשם להוציא את הסכין מידי המנוחה, אשר כשל, ודקירתה בהיות הנאשם במצב של חשש ופחד מפניה.

            חרף התנהגותו של הנאשם ואופן התבטאותו בחקירה הראשונה, כמפורט לעיל, והגם שלא היה במיטבו, התרשמתי כי אין מדובר במי שהיה "שיכור כלוט". נראה כי הייתה לו היכולת להתייחס בצורה עניינית, גם אם לא לחלוטין עקבית, למספר נושאים. כך למשל: הסכסוך הכספי עם יבגניה; קיומו של צו הרחקה לאחר שחרורו מבית הסוהר והיעדר סידור מגורים; הפגישה במשרדו של עו"ד ימין בנוגע למכירת הדירה והכחשה מפורשת שאיים על מי מהנוכחים; כמות האלכוהול שצרך באותו יום  וחילופי הדברים בין הנאשם לבין המנוחה עם הגעת הנאשם לדירה.

הציר המרכזי של הגרסה (עליו חזר הנאשם בגרסאות נוספות): אחיזה בידה של המנוחה בעת שהסכין הייתה בידה ודקירת המנוחה, אם כי בהמשך, הכחיש שדקר את המנוחה. פעולות שביצע הנאשם לאחר הדקירה, במטרה לטשטש ולהעלים ראיות: הנאשם טען כי אינו זוכר דבר, בשל היותו שיכור. ייאמר כי מהגרסאות המאוחרות לגרסה זו, עולה כי בדירה צרך הנאשם משקאות אלכוהוליים (מעבר למה שצרך עובר להגעתו לדירה), לאחר שעשה פעולות לשינוי זירת העבירה, לרבות גרירת המנוחה.

לנוכח הנתונים המפורטים לעיל, סבורני כי בקביעת משקלם של הדברים שהנאשם  מסר בחקירה הראשונה, יש לנהוג בזהירות, תוך התחשבות, בין היתר, בכך שהגרסה אינה סדורה לחלוטין. כמו כן סבורני כי אין להכריע בדבר מהות המעשה מבחינה משפטית, על יסוד שימוש שעשה הנאשם במונח "רצח" (" לפני שרצחתי אותה היא אמרה..." - ת/1, עמ' 2; " ...גם את השופט וגם את המשטרה הייתי רוצח בגלל שישבתי על כלום..." - שם, בעמ' 23), וזאת בשל העובדה שמדובר בהודעה שתורגמה מרוסית לעברית, כשעל פי רוב הנאשם משתמש במונח להרוג, וכן בשל שכרותו האמורה, ומתוך הנחה שלא תמיד ברר את מילותיו. יחד עם זאת, כאמור, אין מדובר בנאשם שהיה שיכור לחלוטין, ועל חלק מהדברים שמסר חזר גם בחקירות מאוחרות יותר. כמו כן ניכרת מגמתיות בגרסתו של הנאשם, המוצאת ביטויה בכך שטען כי אינו זוכר את הפרטים הקשורים לטשטוש ראיות בזירה והעלמתן בשל השכרות, כאשר מגרסאותיו המאוחרות עולה כי שתה כמות נוספת של אלכוהול רק לאחר ביצוע פעולות אלה. מכאן, שעל פניו מצב השכרות בעת מסירת האמרה לא מספק הסבר לאי זיכרון מוחלט של המעשים שנעשו לאחר הדקירה, והוא מתיישב יותר עם קושי להתמודד עם שאלות נוקבות שנשאל.

            החקירה השנייה של הנאשם:

98.        חקירתו זו של הנאשם נערכה ביום 15.9.11 בשעה 11:45 (כ-8 שעות לאחר דקירת המנוחה) ובה מסר גרסה מפורטת, היא גרסתו המרכזית בחקירה.  בחקירה השלישית נשאל בעיקר שאלות הבהרה.

            מצפייה בדיסק המתעד את החקירה התרשמתי כי הנאשם דיבר בצורה רגועה יותר, הביט לעבר השוטרים כשהשיב לשאלות, והיה ממוקד וענייני יותר מאשר בחקירה הקודמת.

            חרף זאת, הנאשם הכחיש בבית המשפט חלקים מגרסתו זו (כמו למשל: מטרת ההגעה לדירה,         ההצטיידות בסכין וכמות האלכוהול ששתה).

            קביעת המהימנות והממצאים העובדתיים בשאלות שבמחלוקת:

99.        א. מטרת ההגעה לדירה:

            הנני קובעת כי הנאשם הגיע לדירה במטרה לקטול את חייו של מי מבני המשפחה אשר יימצא במקום.

            הבסיס לקביעתי:

            בפגישה במשרדו של עו"ד ימין היה הנאשם נתון בסערת רגשות, והשמיע איומים קשים, שאינם משתמעים לשתי פנים (" אתם עוד תראו מי אני. כאילו אתם לא מתארים מה אני הכנתי לכם" ו- " את לא מתארת לעצמך מה מחכה לך"), ונראה כי בסיטואציה זו נזרע זרע הפורענות, וניתן לקבוע כי התגבשו בליבו של הנאשם הרצון והנחישות לבצע מעשה נקמה בבני המשפחה.

            בהמשך, כאמור שהה הנאשם בבית בתו, והיה נתון בסערת רגשות קשה (" תלשתי שערות שלי, שאגתי כמו אריה"), ניגש לרכבו, הצטייד בסכין, וניגש ישר לדירה. לאחר דין ודברים קשה עם המנוחה, שבמהלכו פרק עליה את זעמו בשל כך שהפלילה אותו בבית המשפט, דקר אותה מספר פעמים, לרבות בחלק האחורי של גופה, ולאחר מכן עשה פעולות לטשטוש הממצאים בזירה.

הגרסה הכבושה של הנאשם בבית המשפט, שלפיה הגיע לדירה כדי לשוחח על אודות דיור חלוף, היא גרסה מגמתית, שאינה משקפת את מלוא הנסיבות הרלוונטיות. נושא כליאת השווא של הנאשם מאחורי סורג ובריח (לתפיסתו) ובעיית הדיור, עמדו בבסיס המצוקה שלו, וברקע למעשים. מכל מקום, הגעת הנאשם לדירה כשהוא מצויד בנשק קר עם פוטנציאל קטלני, ובניגוד לצו ההרחקה, אינו עולה בקנה אחד עם ניסיון בתום לב להגיע להסכמה בנושא הדיור, כפי העולה גם מהמעשים שבוצעו בהמשך.

מהאמור לעיל עולה שהפעולות שביצע הנאשם, החל מהצטיידותו בסכין, לאחר ששעות ספורות קודם לכן השמיע איומים קשים, המשך בקיפוח חייה של המנוחה וכלה בניסיון להסתיר את המעשים, מצביעות על כך שההגעה לדירה נועדה לקפח את חייו של מי מבני המשפחה שיימצא במקום.

ב. ההצטיידות בסכין ובגרזן:

            הנני קובעת כי הנאשם נטל את הסכין מתוך רכבו, נשא אותה על גופו, והגיע לדירה כשהוא מצויד בסכין.

            אשר לגרזן: הנני קובעת כי הנאשם הצטייד מראש גם בגרזן, וזאת על יסוד עדותה של יבגניה, שלפיה הגרזן שנמצא בדירה יום למחרת האירוע, לא הוחזק שם קודם לכן, וכי הנאשם נהג להחזיק את כלי העבודה במחסן הבניין.

            הגרסה בדבר ההצטיידות בסכין נמסרה בחקירה השנייה בצורה מפורטת, והיא משתלבת היטב עם השתלשלות האירועים לפני ההגעה לדירה ואחריה: סערת הרגשות בה היה נתון הנאשם, האיומים שהשמיע במשרדו של עו"ד ימין, ובהמשך הגעת הנאשם לרכבו (כשהנאשם אף מציין את מקום חניית הרכב), ומשם ההגעה לדירה, ועצם עשיית השימוש בסכין.

הנני דוחה את גרסתו הכבושה של הנאשם בבית המשפט, שלפיה לא הצטייד בסכין בטרם הגעתו לדירה. גרסה זו אינה סבירה בעיניי, מה עוד שהנאשם לא מסר הסבר לסתירה בין שתי הגרסאות בנקודה מהותית זו. בבית המשפט טען הנאשם כי המנוחה אחזה בסכין השייכת לו, ואולם לא היה בפיו הסבר כיצד הגיעה הסכין לידה. הנאשם העלה השערה כי יכול והמנוחה נטלה אותה מהמטבח או מכל מקום אחר. ברם, יבגניה, שהתרשמתי ממהימנותה, העידה כי הסכין (כמו גם הגרזן) לא היו מאוחסנים במקום כלשהו בדירה. זאת ועוד, אף הנאשם, בתארו את נסיבות העימות בינו לבין המנוחה, מעת שהוא הקיש בדלת ביתה ועד אשר דקר אותה, לא תיאר כל סיטואציה שבה המנוחה ניגשה למקום כלשהו בדירה והצטיידה בסכין. יתרה מכך, בכל הגרסאות שמסר הנאשם הוא לא תיאר סיטואציה שבה מעת שהגיע לדירה ועד דקירתה של המנוחה, הם היו בנפרד זה מזה. מכאן שהגרסה שהסכין הייתה על גופו של הנאשם, היא הגרסה הנכונה.

ג. הגעתו של הנאשם לדירה:

הנני קובעת כי הנאשם הגיע לדירה ברגל, עלה לדירה במעלית, הקיש בדלת, והמנוחה פתחה לו את הדלת, וזאת על יסוד הדברים שמסר הנאשם עצמו בבית המשפט.

אשר לשיחה בין הנאשם למנוחה, הנני דוחה את גרסתו הכבושה של הנאשם בבית המשפט, שלפיה כשנכנס לדירה המנוחה חייכה, והוא ישב בסלון ושוחח עימה על אודות הדיור החלוף. הנני קובעת כי הנאשם הגיע לדירה כשהוא מצויד בסכין וחדור רוח נקמה, ונושא "השיחה" המרכזי בינו לבין המנוחה היה העדות המפלילה שמסרה המנוחה, אשר הביאה, בין היתר, לכליאתו. שיחה זו התנהלה בטונים גבוהים הן על ידי הנאשם והן על ידי המנוחה.

הבסיס לקביעתי: גרסתו המפורטת של הנאשם בחקירה השנייה, שעל עיקריה חזר גם בחקירה השלישית.

ד. מעשה ההמתה:

            הנני קובעת כי בהמשך לויכוח הקולני בין הנאשם למנוחה, התפתח ביניהם מאבק אלים, במהלכו מימש הנאשם את רצונו לנקום באחד מבני המשפחה על ידי קטילת חייו. המנוחה נאבקה בנאשם, כאשר במהלך המאבק הן הנאשם והן המנוחה אחזו בסכין. בשלב מסוים, אחז הנאשם בסכין ודקר את המנוחה ארבע דקירות: שלוש מהן בחלק הקדמי של גופה ואחת בחלק האחורי של גופה (בעכוז), וכן גרם לה מספר חתכים. לנאשם נגרמו פציעות שטחיות יחסית בכפות ידיו (חתכים ושפשוף), וזאת כתוצאה מהמאבק בין השניים, בעת שהמנוחה ניסתה להתגונן מפניו. הנאשם לא הושיט למנוחה עזרה, ונגרם לה איבוד דם מסיבי, וכתוצאה מכך היא נפטרה.

            להלן נימוקיי:

            (1) התרשמתי ממגמתיות בגרסת הנאשם בתארו את מצבה הבריאותי התקין של המנוחה, את היותה אישה חזקה  ואת התנהגותה התוקפנית. אמנם ד"ר זייצב העיד, על יסוד הבדיקה והניתוח לאחר המוות שנערכו למנוחה, כי באופן כללי מצבה הבריאותי של המנוחה, בהתחשב בגילה (כבת 80 שנה) היה תקין. יחד עם זאת, מעדותם המהימנה של יבגניה ואלכס, שלא נסתרה, ושחלקים ממנה אושרו אף על ידי הנאשם (אשר העיד כי עוד בטרם עלייתה ארצה סבלה המנוחה מבעיה בלבלב), עולה כי המנוחה סבלה מבעיות בריאותיות מסוימות. מכל מקום בתקופה הרלוונטית היא נעזרה במטפלת, ומספר ימים לפני האירוע היא שבה לדירה לאחר תקופת אשפוז.

            (2) על כפות ידיו ואמת ידו של הנאשם נמצאו "פצעי הגנה", וד"ר זייצב אישר כי חבלות אלה יכולות להתיישב עם גרסת הנאשם, שלפיה התגונן מפני המנוחה על ידי אחיזה בסכין. ברם, בהסתכלות כוללת על האירוע אינני סבורה כי ניתן ללמוד מ"פצעי ההגנה" שהנאשם אכן התגונן מפני המנוחה. כאמור, הנאשם הגיע לדירה כשהוא מצויד בסכין, כשהוא חדור "רוח קרב", בעוד שבעדותו בבית המשפט הכחיש כליל את הצטיידותו בסכין, מה שמטיל ספק, מניה וביה באמינות גרסתו בנוגע להצטיידות המנוחה בסכין. לכך יש להוסיף שהחבלות שנגרמו לנאשם היו קלות ושטחיות, לעומת פציעתה החמורה של המנוחה, שכתוצאה ממנה נפטרה. מכאן שהנסיבות מתיישבות עם מאבק שהתפתח בין השניים, בנסיבות בהן נהג הנאשם בתוקפנות ובאלימות כלפי המנוחה, ולא כמי שהתגונן.

(3) על אמת ידה השמאלית של המנוחה נמצא פצע הגנה. בנוסף, מדגימה שנלקחה מלהב הסכין עולה כי מקור הדנ"א יכול להיות במנוחה, מה שיכול להצביע כי ניסתה להדוף את הסכין מגופה. ממצאים אלה מתיישבים אפוא היטב עם סיטואציה שבה הייתה המנוחה מאוימת על ידי הנאשם באמצעות הסכין בה הצטייד מראש, ולא כל שכן כאשר הנאשם הבין מייד כי המנוחה לא התכוונה לשתף עימו פעולה בשיחה על אודות הדיור החלוף.

ה. אופן דקירת המנוחה:

הנני דוחה מכל וכל את גרסת הנאשם כפי שנמסרה הן בחקירה במשטרה והן בבית המשפט, שלפיה הוא דקר את המנוחה בחלק הקדמי של גופה בעת שהסכין הייתה בידה, וכי עד לדקירתה המנוחה לא הרפתה מהסכין. גרסתו זו של הנאשם, שהוא צעיר מהמנוחה באופן משמעותי וגדול גוף, איננה סבירה בעיניי. גרסה זו נסתרת בממצא ניטראלי, והוא שהמנוחה נפצעה בחלק האחורי של גופה: חתך המתחיל בחלק הקדמי של הגוף (אזור מותן שמאל) עד לגבה של המנוחה, וכן דקירה בעכוז. הנאשם הכחיש בעקביות כי פצע את המנוחה בחלק האחורי של גופה. יודגש כי בבית המשפט ניתנו לנאשם מספר הזדמנויות להסביר כיצד נגרמה הדקירה בעכוזה של המנוחה, אך הוא שב והכחיש כי דקר אותה באזור זה של גופה.

ממצאים אלה מביאים למסקנות שאינן משתמעות לשתי פנים: (1) בעת שהנאשם דקר את המנוחה, הסכין הייתה בידו של הנאשם בלבד, ולא בידה של המנוחה. פשיטא שידה של המנוחה האוחזת בסכין אינה יכולה לפצוע את גופה בצורה היקפית כמתואר, או לדקור את עצמה בעכוזה. (2) הנאשם דקר את המנוחה מספר פעמים, כולל בחלק האחורי של גופה, למטרת תקיפה ולא למטרת הגנה עצמית. יצוין גם כי במענה לכתב האישום נטען כי הנאשם דקר את המנוחה דקירה אחת בלבד. בחקירה השנייה במשטרה אמר הנאשם כי דקר את המנוחה אולי פעמיים, ובחקירה השלישית אמר כי אינו זוכר כמה פעמים דקר. בבית המשפט אמר תחילה כי אינו זוכר כמה פעמים דקר, ולבסוף הודה כי דקר את המנוחה מספר פעמים. ריבוי החבלות, שחלקן גם בחלק האחורי של גופה של המנוחה, מצביעות על כך שהסכין הייתה בידו של הנאשם, ועל כך שהשימוש בה נעשה למטרת קטילת חיים ולא כדי להתגונן.

ו. הפעולות שנקט הנאשם לאחר דקירת המנוחה:

הנני קובעת כי לאחר דקירת המנוחה, ביצע הנאשם מעשים אלה:

(1) הוצאת תמונתה של יבגניה ממסגרת התמונה ושריפתה.

הנאשם הודה בכך בחקירה השנייה והשלישית וכן בבית המשפט.

(2) הסתרת הסכין והגרזן במטבח:

הנני קובעת כי הסכין, שבאמצעותה דקר הנאשם את המנוחה, והגרזן בו הצטייד מבעוד מועד (ולא עשה בו שימוש) הוחבאו על ידי הנאשם במטבח.

הבסיס לקביעה זו: תפיסת הסכין והגרזן כשהם מוסתרים מאחורי שקיות, במטבח, כשהם מוכתמים בדם (ת/6, ת/8, ת/23). הנאשם אמנם מכחיש את הסתרת הסכין והגרזן, אולם אינו מספק הסבר למקום הימצאותם.

(3) גרירת המנוחה מהסלון לחדר האמבטיה וניקוי הזירה:

הנני קובעת כי לאחר שהנאשם דקר את המנוחה, גרר אותה, ואף ניקה כתמי דם בזירת העבירה.

הבסיס לקביעה זו: הממצאים בזירה וחוות הדעת של רפ"ק אביגדורי (ת/23), וכן הודייתו של הנאשם.

בהתייחס לסיבה בגינה עשה הנאשם פעולות אלה - הנאשם מסר מספר הסברים, ואין בפיו גרסה עקבית (ר' סעיף 65 לעיל). עם זאת דומה כי פעולות אלה מדברות בעד עצמן: מטרתן להעלים ראיות בזירה, וכפועל יוצא לשבש את מהלכי החקירה, וכן ביצוען מצביע על קור רוח ונחישות.

(4) אי הושטת עזרה למנוחה:

הנני קובעת כי הנאשם לא הושיט עזרה למנוחה, ויתרה מכך, הוא גרר אותה כאמור לחדר האמבטיה. הנאשם אף לא פתח את הדלת זמן ממושך יחסית כאשר המשטרה הגיעה למקום, וגם בכך מנע הושטת עזרה רפואית למנוחה. בהקשר זה יוזכר כי הדקירה הקטלנית הייתה במפשעה, והמנוחה נפטרה מאיבוד דם.

בפי הנאשם לא היה הסבר מתקבל על הדעת מדוע נהג כך. בחקירותיו במשטרה טען בהזדמנות אחת כי בעת המעשה לא חשב בהיגיון, ובהזדמנות אחרת הגיב בציניות כי ממילא המנוחה הייתה מתה בעוד מספר שנים.

(5) אי פתיחת הדלת לשוטרים:

הנני קובעת כי הנאשם, אשר שמע את הנקישות של השוטרים בדלת, ואף הבחין בהם דרך העינית, לא פתח את הדלת, ובסופו של דבר הדלת נפרצה על ידי כוחות מכבי האש. קביעה זו מבוססת על עדויות השוטרים (רס"מ סלים (ת/17), רס"מ לוי (ת/14) ורס"מ אסיף (ת/15)), וכן על הודייתו של הנאשם בחקירה השנייה כי כך נהג.

הנני דוחה את גרסתו הכבושה של הנאשם  בבית המשפט, שלפיה שהה בחדר אחר, ולא שמע את דפיקות השוטרים על דלת הדירה.

(6) כיבוי האור בדירה:

הנני קובעת כי הדירה הייתה מוארת בעת שהנאשם הגיע אליה ובעת ביצוע מעשה העבירה, וכי הנאשם כיבה את האורות לאחר שדקר את המנוחה.

קביעה זו מבוססת על עדותם המהימנה והחד משמעית של בני הזוג גנקין, ועל עדות השוטרים (רס"מ סלים (ת/17), רס"מ לוי (ת/14) ורס"מ אסיף (ת/15)) אשר הסתייעו במרגריטה, וכן האירו את המקום בפנס, כדי לאתר את הדירה. גרסתו של הנאשם בחקירה ובבית המשפט, שלפיה מלכתחילה לא דלק בדירה האור, נדחית כבלתי מהימנה.

ז. מצב השכרות של הנאשם :

הנני קובעת את הממצאים הבאים: (1) הנאשם הגיע לדירה לאחר שתיית וודקה, וצרך כמות נוספת של אלכוהול לאחר דקירת המנוחה. (2) מעת שהנאשם הגיע לדירה ועד לדקירת המנוחה הוא לא היה במצב של שכרות, על אף צריכת האלכוהול. (3) לאחר הדקירה ושתיית כמות אלכוהול נוספת, כאשר השוטרים הגיעו לדירה ולאחר מכן כאשר נחקר, היה הנאשם שיכור, אך לא "שיכור כלוט", ו"ציר" הגרסה שמסר היה ענייני. (4) כמות האלכוהול: הנאשם צרך במהלך אותו ערב כמות אלכוהול פחותה מזו שתיאר (במשטרה: סה"כ 3 בקבוקי אלכוהול, ובבית המשפט: בקבוק וודקה, בקבוק שמפנייה וכוס וודקה).

הבסיס לקביעותיי אלה:

(1) חוות דעת המומחה, ד"ר גופר (ר' סעיפים 67 ו-87 - 91 לעיל):

מחוות הדעת, שלא עורערה, עולה, לאור כמות האלכוהול שנמצאו בדגימות הדם והשתן שנלקחו מהנאשם לאחר האירוע, כי לא תיתכן גרסתו, שלפיה במהלך אותו ערב ולילה שתה כמות כוללת של שלושה בקבוקי אלכוהול.

(2) על פי גרסת הנאשם כפי שנמסרה על ידו בעקביות (בחקירה ראשונה ובשנייה וכן בעדות בבית המשפט), שתיית האלכוהול מעבר לבקבוק הוודקה אותו שתה בבית בתו, הייתה לאחר שדקר את המנוחה.

ייאמר כי בחקירה הראשונה הנאשם טען כי עובר לדקירה שתה יחד עם המנוחה, אולם על גרסה זו לא חזר בהמשך חקירתו ובבית המשפט. כמו כן כעולה מחוות הדעת הטוקסיקולוגית (ת/4(2)) לא נמצא אלכוהול בדמה של המנוחה.

(3) מחוות דעת המומחה, ד"ר גופר, עולה כי כמות האלכוהול שנמצאה בדגימות הדם והשתן של הנאשם, יכולים להתיישב עם העובדה ששתה בקבוק וודקה אחד בלבד באותו ערב. ואולם גרסת הנאשם, הן במשטרה והן בבית המשפט, כי שתה אלכוהול (שמפנייה ווודקה) גם בדירה (בה נתפסו בקבוקים ריקים), מביאה למסקנה כי בבית בתו שתה הנאשם וודקה בכמות שהיא פחותה מבקבוק שלם. ייאמר כי הנאשם העיד בבית המשפט, בגרסה כבושה, כי בתו נכחה בעת ששתה וודקה לפני שיצא מביתה, ואולם הנאשם לא זימנה להעיד כעדת הגנה בנוגע לכמות האלכוהול שצרך בנקודת זמן זו.

(4) הנאשם דקר אפוא את המנוחה לאחר שתיית וודקה (בכמות הפחותה מבקבוק שלם), ואולם מחומר הראיות עולה כי לא היה במצב של שכרות: הנאשם היה מורגל בשתיית אלכוהול (עדות יבגניה, וכן חלק מגרסאות הנאשם לפיהן צרך אלכוהול בצורה מוגברת לאחר שחרורו מבית הסוהר). התנהגותו של הנאשם לאחר שתיית הוודקה - קור רוח ועקביות: ההליכה מבית הבת לרכבו ונטילת הסכין; ההגעה לבית המנוחה כשהוא מחזיק בסכין, ובפרק זמן זה גם הצטיידות בגרזן; העלייה במעלית לדירה; הויכוח שניהל עם המנוחה, במהלכו הציג את הנושאים שהציקו לו והכאיבו לו; המעשה עצמו שהיווה ביטוי ליצר נקמה שקינן בנפשו של הנאשם על רקע אי שביעות רצונו מפינוי הדירה; שריפת תמונתה של יבגניה; גרירת המנוחה מהסלון לחדר האמבטיה; ניקוי כתמי דם בדירה, תוך שימוש ביעה ובסמרטוט; הסתרת הסכין והגרזן במטבח; כיבוי האורות בדירה; החלפת חולצה ואי פתיחת הדלת לשוטרים.

(5) הנאשם שתה וודקה ושמפנייה לאחר דקירת המנוחה. יודגש כי גרסתו של הנאשם בבית המשפט, לעניין כמות האלכוהול שצרך בשלב זה, היא כבושה. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם זו שמסר בחקירה השנייה והשלישית, במובן זה שבחקירה במשטרה טען כי בדירה שתה בקבוק וודקה שלם ובקבוק שמפנייה שלם, בעוד שבבית המשפט טען, לאחר שכבר נשמעה עדותו של ד"ר גופר, כי בדירה שתה בקבוק שמפנייה וכוס וודקה. בפי הנאשם לא היה הסבר לשינוי שחל בגרסתו ובהעלאת גרסה חדשה בבית המשפט. הפועל היוצא מהאמור הוא כי הנאשם ניסה להתאים את גרסתו עד כמה שניתן למסקנות חוות הדעת.

(6) בעת שהשוטרים הגיעו לזירה, ולאחר מכן בחקירה הראשונה, היה אמנם הנאשם תחת השפעת אלכוהול, אולם כפי שקבעתי בסעיף 97 לעיל, הוא לא היה "שיכור כלוט", על כל המשתמע מכך בקשר להתנהגותו בזמן החקירה הראשונה ותוכן הדברים שמסר. יום למחרת, כאשר נחקר בשנית, היה ענייני וממוקד בשאלות, ולא כל שכן כאשר נחקר בשלישית.

ח.  ההחלטה להמית:

הנני קובעת כי ההחלטה להמית, ולו אחד מבני המשפחה, התגבשה בליבו של הנאשם בשלב הצטיידותו בסכין וההגעה לדירה, או למצער, כאשר בעת הדין ודברים הקשה שהתנהל בינו לבין המנוחה, דקר את המנוחה באמצעות הסכין שאחז בידו מספר דקירות באזורים שונים בגוף. רצף הפעולות המתוארות, מלמדות הן על צפיות התוצאה והן על החפץ בהתגשמותה.

הבסיס לקביעתי:

(1) האיומים הקשים שהשמיע הנאשם במשרדו של עו"ד ימין, שהיו זרע הפורענות (ר' סעיף 99(א)).

(2) לאחר תום הפגישה הנ"ל, הגיע הנאשם לדירת בתו, שתה אלכוהול, הצטייד בסכין, ובשלב כלשהו בגרזן, והגיע לדירה כשהוא מצויד בכלי המשחית. באותה עת היה נתון בסערת רגשות, בשל העובדה שבני המשפחה מסרו כנגדו עדות מפלילה, לדעתו שלא בצדק, וגרמו לו להיות מחוסר דירה לאחר השחרור מהמאסר.

(3) לאחר הגעתו לדירה, בה שהתה המנוחה הקשישה בגפה, ולאחר שלא מצא אוזן קשבת אצל המנוחה, הוציא את תוכניתו לפועל, ובנסיבות שתוארו לעיל, דקר אותה באמצעות הסכין מספר פעמים וכן גרם לה לחתכים.

(4) הנאשם דקר את המנוחה ארבע דקירות: שלוש מהן בחלק הקדמי של גופה, ובין היתר דקירה קטלנית במפשעה. בנוסף, דקר אותה בחלק האחורי של גופה (בעכוז), מה שמצביע על נחישות להשיג את התוצאה.

(5) אי הושטת עזרה רפואית למנוחה - הנאשם גרר את המנוחה לחדר האמבטיה וגרם לה לדמם עד למותה. אף כאשר הגיעו השוטרים לדירה, לא פתח את הדלת, ובכך גרם לחלוף זמן ניכר מעת דקירתה עד אשר הגיעו למקום כוחות הצלה. התנהגות זו מצביעה אף היא על כך שהנאשם חפץ במותה.

(6) טשטוש הראיות בזירה: הנאשם המשיך להגשים את תוכניתו בנחישות. לאחר ההצטיידות בסכין ודקירת המנוחה, ובעודה מדממת למוות, ביצע שורה של פעולות לטשטוש הראיות בזירה, לרבות גרירת המנוחה לחדר האמבטיה. אילו דקירת המנוחה הייתה ספונטנית, ולא קדם לה חפץ במות המנוחה, ניתן היה לצפות שהנאשם לא רק יושיט למנוחה עזרה, כי אם יימנע מהתערבות בממצאים בזירה.

השכרות

100.      סעיף 34ט לחוק העונשין, שעניינו סייג השכרות, קובע כדלקמן:

"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.

(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.

(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.

                   (ד)בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

                    (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה. ".

101.      השכרות המלאה:

             לשם התקיימותה של הגנת השכרות המלאה נדרשים שלושה תנאים מצטברים:

          א. היות הנאשם נתון תחת השפעת חומר משכר בעת ביצוע העבירה.

             ב. קיומה של אחת החלופות שבסעיף 34ט(ד): היות האדם, הנמצא בהשפעת החומר אלכוהולי, חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

             ג. קיומו של קשר סיבתי בין השפעת החומר האלכוהולי לקיום אחת החלופות המפורטות בסעיף ב' לעיל (ר' ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.06) (להלן: " פס"ד סטקלר").

102.      השכרות החלקית:

"שונה הדין לעניין שכרות חלקית כהוראת סעיף 34ט(ה). זו עוסקת במקרה בו  מבצע העבירה היה תחת השפעת חומר משכר (או גורם מסמם), חומר זה לא השפיע עליו ברמה כזו ששללה את יכולתו להבין את אשר עשה או את הפסול במעשהו או להימנע מעשיית המעשה, האדם לא היה "שיכור כלוט"; אולם, החומר המשכר השפיע באופן חלקי על "כוח האדם להבין את טיב מעשיו ומשמעותם, מבחינת עלילותם להצמיח עבירה פלילית" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 587 (להלן: פלר )). ההשפעה, כך לשון החוק, היא כזו השוללת את מודעותו של המבצע בשעת המעשה לפרט מפרטי העבירה. גם כאן עולים מלשון הסעיף שלושה תנאים מצטברים לתחולת ההגנה: היותו של הנאשם נתון תחת השפעת חומר משכר בעת ביצוע העבירה (או תחת השפעתו של גורם מסמם כלשהו); אי-מודעותו של הנאשם לפרט מפרטי העבירה בשעת המעשה; וכן קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין אי המודעות (ע"פ 1493/98 סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 679, 685). כאשר עסקינן בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין , אזי על העושה להיות מודע למהות מעשהו שהביא למותו של הקורבן וכן נדרש שתתקיים אצלו אותה החלטה להמית, אשר מתבטאת בחזות מראש של אפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית, ורצון כי היא תתממש (ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 20.6.05))"(ר' פס"ד סטקלר לעיל) (הדגשות שלי - ל.ב.) .

103.           " המשותף לסייג השכרות ולסייג השכרות החלקית הוא כי מדובר במבחן משולש: (א) בזמן העבירה היה הנאשם תחת השפעת חומר משכר; (ב) חסר ביסוד הנפשי; (ג) קשר בין החומר המשכר לבין החסר ביסוד הנפשי. ההבדל ביניהם הוא ששכרות חלקית מתמקדת בשכרות בדרגה פחותה, שמתבטאת בחוסר מודעות הנוגע ולו לפרט מפרטי העבירה. זאת, בעוד הסייג של שכרות מתייחס לקשר סיבתי בין מצב השכרות לבין חוסר יכולת של ממש בשעת המעשה של מבצע מעשה העבירה להבין את מעשיו, הפסול בהם, או להימנע מעשייתם" (ר' ע"פ 900/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.10).

104.    נטל ההוכחה: התביעה נושאת בנטל השכנוע שלא נתקיימו התנאים הקבועים בדין ליישומו של "סייג". על דרך החיוב: התביעה נושאת בנטל השכנוע בדבר פליליות המעשה המיוחס לנאשם. חובת התביעה לסלק את הסייג קמה במקום שבו יש בראיות שבאו בפני בית המשפט, שבדרך כלל תוגשנה על ידי הנאשם, כדי להקים ספק בהקשר זה. "סילוקו" של הסייג הינו תנאי לפליליות מעשה העבירה המיוחס לנאשם (ר' י' קדמי, על הדין הפלילים - חוק העונשין (חלק ראשון, בעמ' 465 - 467 (2004))).

          מן הכלל אל הפרט:

105.      טענת השכרות המלאה (שנטענה על ידי ההגנה בלשון רפה): על פי הממצאים העובדתיים שקבעתי, עובר להגעת הנאשם לדירה שתה וודקה, אך לא היה שיכור בעת שהגיע לדירה ובעת שדקר את המנוחה (ר' סעיפים 97 ו-99(ז) לעיל). 

106.      טענת השכרות החלקית: הבסיס העובדתי להכרעה בטענה הוא הקביעה כי מצבו של הנאשם לאחר שהמשטרה פרצה לדירה כמו גם בחקירתו הראשונה במשטרה, היה בעיקר תולדה של שתיית אלכוהול לאחר שדקר את המנוחה.

          מחומר הראיות עולה כי על אף שהנאשם שתה וודקה עובר להגעתו לדירה, אין מדובר בכמות שתייה ששללה את מודעתו בשעת המעשה לפרט מפרטי העבירה: ההחלטה להמית גובשה אצל הנאשם מראש, ולאחר ששתה, עשה שרשרת פעולות להגשמת תוכניתו: הנאשם ניגש לרכבו ונטל מתוכו סכין, הצטייד בגרזן, הלך רגלית לדירה, עלה במעלית, צלצל בדלת, ושטח את טענותיו בפני המנוחה. דקירת המנוחה: הנאשם דקר את המנוחה ארבע דקירות, מהן אחת קטלנית. לאחר שדקר אותה שלוש דקירות בחלק הקדמי של גופה, הוסיף ודקר אותה בעכוזה. לאחר מכן גרר את המנוחה לחדר האמבטייה, לא הושיט לה עזרה רפואית, וביצע פעולות לטשטוש ראיות. שתיית כמות האלכוהול הנוספת על ידי הנאשם הייתה לאחר דקירת המנוחה וביצוע פעולות טשטוש הראיות.

             מהאמור לעיל עולה אפוא כי הנאשם לא פעל בהיותו תחת השפעת אלכוהול. התנהגותו המתוארת לעיל, המורכבת מהתכנון ושלבי הביצוע, מעידה על כך שהיה מודע למעשיו ולכל פרט מפרטי העבירה.

          השפעת האלכוהול על ההחלטה להמית: החלטת הנאשם לנקום באחד מבני המשפחה כמפורט לעיל התקבלה על ידו בפגישה במשרדו של עו"ד ימין, עוד בטרם שתה אלכוהול. אף לאחר ששתה, נהג בקור רוח, וכל הפעולות שביצע מעידות על מודעות ומחשבה סדורה לקראת הגשמת המטרה. במילים אחרות: לשתיית האלכוהול לא הייתה השפעה על החלטתו של הנאשם להמית ועל ביצוע הפעולות להגשמת החלטתו זו. גם התנהגותו בדירה, בזמן דקירת המנוחה ולאחריה, מעידה על קור רוח ורצון לקטול את חייה של המנוחה. יוזכר כי שתיית אלכוהול נוספת הייתה לגרסת הנאשם לאחר דקירת המנוחה והפעולות הנוספות שביצע לאחר מכן.

הגנה עצמית

107.      להלן סעיפי החוק הרלוונטיים בדבר הסייג לפליליות המעשה - הגנה עצמית:

            סעיף 34י לחוק העונשין:

        "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

          סעיף 34יד לחוק העונשין:

                   "(א) הוראות סעיפים 34ז, 34יא ו-34יב לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב; ובלבד שענינו של המעשה שנעשה במצבים האמורים בסעיף 34יא או בסעיף 34יב, לא היה הצלת אינטרס הזולת.

                   (ב) במקרה כאמור בסעיף קטן (א), רואים את האדם כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה; נכנס אדם למצב כדי לעבור את העבירה, והיא מותנית גם בתוצאה, רואים אותו כמי שעבר את העבירה בכוונה. "

           סעיף 34טז לחוק העונשין:

"הוראות סעיפים 34י ... לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר   בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה".

108.      להלן פירוט שישה התנאים שבהתקיימותם חל הסייג של "הגנה עצמית":

" ...(1) האדם המתגונן הותקף שלא כדין. (2) קיומה של סכנה לפגיעה בחייו, חירותו, גופו או רכושו של המתגונן, או של זולתו. על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא (ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90 (2004)). (3) מעשה ההתגוננות היה "דרוש באופן מיידי" על מנת להדוף את התקיפה. לפי תנאי זה, על פעולת ההגנה להתבצע רק מרגע שהיא דרושה באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שהיא איננה נדרשת עוד על מנת להדוף את התקיפה (וראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 426-427 (1987); בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי 18 (2000); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו] , 28.9.05); ע"פ 8687/04 חילף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו] , 12.12.05)). (4) האדם המתגונן לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה. (5) הפעולה בה נקט המתגונן היתה נחוצה לו לשם הדיפת התוקף. דהיינו, נדרש שלא עמדו למתגונן אלטרנטיבות אחרות להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח כלפיו. (ראו למשל: ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265, 274 (1996); עניין קליינר , בעמ' 90; סנג'רו, בעמ' 178). (6) פרופורציה - יחס ראוי - בין הנזק הצפוי מפעולת ההדיפה לנזק הצפוי מן התקיפה (סנג'רו, בעמ' 206; אהרן אנקר הכרח וצורך בדיני עונשין 112-114 (1977)). תנאי זה כלול בסעיף 34טז לחוק העונשין (ר' ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.09).

            מן הכלל אל הפרט :

109.      טענת ההגנה היא כי המנוחה, שעל אף גילה המבוגר הייתה אישה גדולת גוף ובריאה, חפצה במותו של הנאשם. בית המשפט נתבקש לקבוע כי המנוחה היא זו שאחזה ראשונה בסכין, וזאת על בהתבסס על פצעי ההגנה על ידיו של הנאשם ועל אמת ידו, ובהתבסס על חוות דעתו של ד"ר זייצב (ת/5), שלפיה קיומם של פצעי הגנה מתיישבים עם גרסת הנאשם כי התגונן מפני המנוחה תוך שהוא אוחז בלהב הסכין. הנאשם לא הצטייד מראש בסכין, ובשלב שבו חש סכנה לחייו, תפס את ידה של המנוחה שאחזה בסכין, ודקר אותה בחלק הקדמי של גופה, באמצעות אותה סכין, ממנה לא הרפתה המנוחה כל העת. כמו כן נטען כי האפשרות הסבירה היחידה היא שהנאשם דקר את המנוחה לאחר שניסה להתגונן מפניה, שכן אילו היה עושה זאת קודם לכן, לא הייתה המנוחה יכולה להיאבק עימו, ולפיכך גם לא היו נמצאים פצעי הגנה על גופו של הנאשם.

110.      הנני דוחה את הטענה בדבר קיומו של סייג ההגנה עצמית, מנימוקים אלה:

            א. במישור העובדתי - גרסת הנאשם נמצאה כבלתי אמינה, ואלה הממצאים והמסקנות שנקבעו:

(1) הנאשם הגיע לדירה כשהוא מצויד בנשק קר עם פוטנציאל קטלני, בניגוד לצו ההרחקה שהיה תלוי ועומד נגדו, כשהוא חדור יצר נקמה בבני המשפחה (כפי שהדברים מצאו ביטויים בדברים שהשמיע במשרדו של עו"ד ימין מספר שעות קודם לכן (ר' סעיפים 99(א) ו-99(ב)).

(2) הנאשם הוא זה שאחז בסכין, והמנוחה, שהייתה אישה קשישה ולא בריאה, אחזה בסכין אך ורק כדי להתגונן מפני הנאשם, אך לא בעת שהוא דקר אותה (ר' סעיפים 99(ד) ו-99(ה)). הנאשם הכחיש כי הגיע לדירה כשהוא מצויד בסכין, ולא מסר הסבר, כמתחייב מהנסיבות, כיצד הגיעה הסכין לידיה של המנוחה, ובעיקר כשהנאשם הגיע לדירה ללא תיאום מראש ובניגוד לצו ההרחקה, וכאשר לא הייתה בפיו טענה כי מעת שהמנוחה פתחה לו את הדלת עד דקירתה, היו בהפרדה זה מזה. מכאן שהטענה כי המנוחה היא זו שהחזיקה ראשונה בסכין, אין לה על מה לסמוך, והיא נדחית.

(3) הנאשם דקר את המנוחה ארבע דקירות, שאחת מהן בחלק האחורי של גופה (בעכוז) וכן גרם לה מספר חתכים, שאחד מהם הוא פצע חתך בבטן (בכיוון מותן שמאל) המקיף את המותן וממשיך לכיוון הגב. יודגש בהקשר זה כי הנאשם חזר והכחיש כי דקר את המנוחה בחלק האחורי של גופה, וזאת בניגוד לממצאים האנטומיים. כמו כן בחקירתו השנייה במשטרה לא שלל את האפשרות שהסכין "זזה" מידיה של המנוחה, והוא החדירה לגופה בטעות. גרסה זו משמיטה מניה וביה את טענת ההגנה העצמית (ר' סעיפים 99(ד) ו-99(ה)).

(4) "פצעי ההגנה" על ידיו של הנאשם, כשלעצמם, אינם מעידים כי הנאשם התגונן מפני המנוחה באופן חד צדדי. יתרה מכך, הפצעים נמצאו בשתי כפות ידיו, בעוד שהנאשם טען בבית המשפט כי אחז בסכין בידו הימנית, ובמנוחה בידו השמאלית. אף על גופה של המנוחה נמצאו חתכים (למשל באמת ידה השמאלית) ודימומים שאף הם בגדר "פצעי הגנה" בנוסף, בדגימה מתחת לציפורני יד ימין של המנוחה התקבלה תערובת של שני פרטים לפחות ולא ניתן לשלול את הנאשם כמקור המשני.  ממצאים אלה מצביעים על כך שבשלב מסוים ניטש בין השניים מאבק, ואולם מאבק זה נגמר בכך שהנאשם דקר את המנוחה למוות.

(5) הפעולות שנקט הנאשם לאחר דקירת המנוחה, וכן אי הגשת עזרה רפואית למנוחה, מצביעים על קור רוח ונחישות להשגת המטרה: גרימת מותה של המנוחה. התנהגותו המתוארת של הנאשם אינה מתיישבת עם הטענה כי דקירת המנוחה הייתה תגובה ספונטנית ומחויבת המציאות בנסיבות בהן נדרש הנאשם להגן על עצמו מפניה (ר' סעיף 99(ו)).

ב. אי התקיימותם של התנאים לקבלת סייג ההגנה העצמית: 

במישור העובדתי נקבע כי הנאשם לא דקר את המנוחה כדי להדוף תקיפה על ידה. אם כך, לא ניצבת בפנינו סיטואציה שבה הייתה נשקפת סכנה מוחשית לפגיעה בחייו או בגופו של הנאשם.

גם אילו היה הנאשם מותקף על ידי המנוחה באופן חד צדדי, הרי שמעשי הדקירה בוודאי שלא היו נדרשים באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה: הנאשם הגיע למקום מצויד בסכין, והוא דקר את המנוחה, אישה קשישה,  מספר פעמים, לרבות בחלק האחורי של גופה, מה שמשמיט את גרסתו כי הסכין הייתה נתונה בידה כל העת, וגם מצביע על כך שלא הייתה נשקפת לו סכנה מיידית. התגובה האמורה שאותה נקט הנאשם לא הייתה מחויבת המציאות כלל, ובוודאי שאינה מצדיקה את קיפוח חייה של המנוחה באופן שהדברים נעשו. תגובתו חסרת הפרופורציה של הנאשם מוצאת ביטויה גם בכך שבעוד שלנאשם נגרמו חבלות קלות יחסית בידיו, הרי שלמנוחה נגרמו חבלות רבות, שאחת מהן קטלנית ואחת בעלת פוטנציאל קטלני. בנוסף, הנאשם הכניס את עצמו למצב הדברים בהתנהגות פסולה, אשר מצאה ביטוי בשתיית משקה אלכוהולי, בהצטיידות בנשק קר, בהפרת צו ההרחקה ובכך שהגיע למקום בסערת רגשות וניהל עם המנוחה, ששהתה בדירה בגפה, ויכוח בטונים גבוהים, תוך שהוא "פורק" את זעמו עליה. ולבסוף, אחת מטענות ההגנה שהעלה הנאשם בחקירתו השנייה (שבה מסר את גרסתו המפורטת) והשלישית (שבה השיב על שאלות הבהרה), הייתה שפעל מתוך "איבוד שליטה", מה שאינו מתיישב מניה וביה עם טענת ההגנה העצמית.

יסודות עבירת הרצח

היסוד הפיזי:

111.      אין מחלוקת, ואף הוכח כי הנאשם דקר את המנוחה באמצעות הסכין, וכתוצאה מכך היא נפטרה.

            היסוד הנפשי:

112.      האם מעשה ההמתה נגרם "בכוונה תחילה".

            הוכחת הכוונה תחילה:

"כדי להוכיח קיומה  של "כוונה תחילה" יש להראות את התקיימותם של שלושה יסודות: החלטה להמית, הכנה פיזית למעשה ההריגה והעדר התגרות - קינטור עובר למעשה ההריגה [ראו: קדמי , לעיל, בעמ' 1098; דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו] , 27.11.2006) בפסקה 14 (להלן: עניין ביטון )]. קדמי אף מציין כי לצורך גיבושה של "כוונה תחילה" יש להוכיח רמה מיוחדת של "כוונה" המחייבת "חזות מראש" של התוצאה הקטלנית ו"חפץ" באותה תוצאה קטלנית דווקא (ראו: קדמי , לעיל, בעמ' 1099). עוד יודגש, כי בהעדר אחד מהיסודות של ה"כוונה תחילה" לא מתגבשת עבירת הרצח, אם כי ייתכן ותתגבש עבירת המתה אחרת (ראו: עניין ביטון , שם). לפיכך, עלינו לבחון האם במקרה דנן מתקיימים שלושת היסודות הנדרשים לצורך גיבושה של "כוונה תחילה" " (ר' ע"פ 7392/06 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.10) (להלן: " פס"ד אבו סאלח") והפסיקה המצוטטת שם).

113.      ההחלטה להמית:

" ...החלטה להמית כוללת שני מרכיבים: חזות התוצאה הקטלנית או צפייתה על ידי הנאשם ורצונו בהתקיימותה [ראו: ע"פ 410/85 בן שימול נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 757, 760 (1986) (להלן: עניין בן שימול ); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו] , 4.9.2007) בפסקה 11 (להלן: עניין כריכלי )]. מאחר וכאשר נדרש בית המשפט לבחון את התקיימותו של היסוד בדבר החלטה להמית נדרש הוא לבחון את צפונות ליבו של הנאשם, אין דרך ללמוד על התקיימותו של היסוד הנפשי, החבוי בנפשו של הנאשם, אלא על פי חומר הראיות החיצוניות שהובאו בפניו" (ר' פס"ד אבו סאלח).

" מאחר וכאשר מדובר בכוונה, עסקינן ביסוד סובייקטיבי, הבוחן כאמור את צפייתו של הנאשם את התוצאה ורצונו להשיג את התוצאה הצפויה, אך טבעי הוא שקיים קושי בהוכחתו של יסוד זה על ידי התביעה. לפיכך, הוכרה במשפט "הנחת הכוונה" הקובעת כי לפי ניסיון החיים אדם הנוקט בקו התנהגות מסויים מתכוון בדרך כלל לתוצאות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו זו" (ר' פס"ד אבו סאלח).

114.      בענייננו ניתן ללמוד על ההחלטה להמית: חזות התוצאה הקטלנית על ידי הנאשם ורצונו בהתקיימותה ממכלול נסיבות המקרה כפי שפורט בסעיף 99(ח) לעיל, ובתמצית: ההצטיידות בסכין ובגרזן (לאחר השמעת איומים במשרדו של עו"ד ימין) והגעתו לדירה בניגוד לצו ההגנה, כשהוא נתון בסערת רגשות; הרמת הקול על המנוחה כשהוא מכלה את זעמו בה; אופן גרימת מותה של המנוחה - ארבע דקירות בסכין, שלוש מהן בחלק הקדמי של גופה, אחת קטלנית ואחת בעלת פוטנציאל קטלני; גרימת חבלות נוספות בגופה של המנוחה; התנהגותו של הנאשם לאחר דקירת המנוחה, ולרבות אי הושטת עזרה רפואית למנוחה. ולבסוף, הנאשם שגרסתו נמצאה בלתי אמינה, לא הצליח לסתור את החזקה לפיה התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית.

            מהאמור לעיל עולה אפוא כי התנהגותו של הנאשם עובר לאירוע, בזמן האירוע ולאחריו מצביעה על חפץ במותה של המנוחה ונחישות להשגת המטרה. קביעתי היא כי ההחלטה להמית התגבשה בליבו של הנאשם בשלב ההצטיידות בסכין, ולמצער בשלב שבו עשה הנאשם שימוש בסכין על ידי דקירת המנוחה כמפורט לעיל.

115.      ההכנה:

"רכיב ההכנה נועד ללמד על אופייה של כוונת הקטילה, קרי פעולת ההכנה מלמדת כי הנאשם החליט להרוג מתוך שיקול דעת ולאחר חשיבה ונועד לשלול את אופייה הספונטני של הכוונה (ראו: עניין ביטון, לעיל, בפסקאות 18-17). על פי ההלכה הפסוקה רכיב ההכנה אינו מחייב כי אותה הכנה התקיימה במועד כלשהו לפני ביצוע ההמתה, מאחר והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בצמוד למעשה ואף להיבלע בתוכו כחלק בלתי נפרד ממנו"  (ר' פס"ד אבו סאלח).

116.      בענייננו נקבע כממצא עובדתי כי הנאשם הצטייד בסכין, שאותה נשא על גופו בעת שהגיע לדירה (ר' סעיף 99(ב) לעיל). כן נקבע שההחלטה להמית התגבשה בליבו של הנאשם בשלב הצטיידותו בסכין וההגעה לדירה, או למצער, בעת הדין ודברים הקשה שהתנהל בינו לבין המנוחה.

הנני קובעת כי ההצטיידות בסכין הייתה מעשה ההכנה הראשון, שנועד להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל, שמייד לאחריה הגיע הנאשם לדירה, שם ביצע את זממו.

            מעבר לדרוש ייאמר כי גם אם  כי ההחלטה להמית התגבשה בליבו של הנאשם בעת הדין ודברים שהתנהל בינו לבין המנוחה, התמלאה דרישת ההכנה בעצם שליפת הסכין והנפתה בתכוף למעשה ההמתה.

117.      היעדר קנטור:

"הקנטור הינו...אירוע חיצוני של התגרות, המתרחש בסמוך לפני מעשה ההמתה וגורם לכך שהממית יאבד את שליטתו העצמית ויבצע את מעשה ההמתה באופן ספונטני "(ע"פ 6917/06 חראמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.08) (להלן: " פס"ד חראמן").

            המבחן המשולב:

"יסוד היעדר הקינטור הנדרש בדין טומן בחובו כנודע מבחן משולב - סובייקטיבי ואובייקטיבי. במישור הסובייקטיבי בוחן בית המשפט מה היו עוצמתו של מעשה ההתגרות הנטען ומידת השפעתו על נפשו של הנאשם העומד לפניו, קרי, האם התנהגות מתגרה של הקרבן השפיעה על הנאשם כך שגרמה לו לאבדן שליטה עצמית. המבחן האובייקטיבי, לעומת זאת, עונה לשאלה האם אדם מן היישוב במצבו של הנאשם המסוים היה עלול לאבד שליטה עצמית ולהגיב באורח קטלני כדרך בה נהג הנאשם" (ר' ע"פ 2170/06 מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.7.09 (והפסיקה המצוטטת שם)).

במקרים בהם מתקיים המבחן הסובייקטיבי, לאמור - "מקרים בהם ההמתה נגרמה בכוונה בתכוף למעשה ההתגרות ובהשפעתו, כתגובה ספונטנית-רגעית להתגרות ומתוך סערת רוח, אובדן עשתונות ואובדן שליטה עצמית..." (דנ"פ ביטון, בפסקה 30), יש להוסיף ולבחון את התנהגות הנאשם על פי מבחן אובייקטיבי (ע"פ 9906/04 חלאילה נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 13.12.07) (להלן: "פס"ד חלאילה") .

המבחן האובייקטיבי:

"...המבחן האובייקטיבי הוא מבחן "נורמטיבי", המהווה "בלם ערכי שנועד לכפות נורמה של התנהגות על רקע ההכרה כי יש להשיג באמצעותו תכלית חברתית-ערכית שלא ניתן בלעדיה בחברה תרבותית" (שם, בעמ' 472). כן הובאו דברי השופט ס' ג'ובראן, בע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 448, לפיהם המבחן האובייקטיבי "נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאלמלא היא הרי שאין אפשרות לקיומם של חיים נורמטיביים תקינים. בעזרתו ובסיועו של מבחן זה קובע בית המשפט נורמות התנהגות כופות, שבהן הוא מעצב את דמותו של האדם מן היישוב ואת תגובתו הצפויה" (שם, בעמ' 460). המבחן האובייקטיבי, כך הודגש, מאזן בין ערכים ובין עקרונות מתחרים: "מצד אחד מונחים הערכים והעקרונות אשר מעצבים את המבחן הסובייקטיבי. זוהי 'חולשת הטבע האנושי' שהביאה לידי כך שהממית פעל בהשפעת ההתגרות באופן פתאומי-רגעי, כתגובה ספונטנית פרי אובדן שיקול הדעת... מצד שני מונחים ערכים ועקרונות מוסריים וחברתיים. על פיהם מקדשת החברה שלנו את חיי האדם כערך עליון; היא מבקשת להגן על ביטחון הציבור; היא שואפת לקיים מערכת חיים נורמטיביים ותקינים הראויים לחברה בת-תרבות; היא רואה זאת כחיוני לפעול מתוך יחס של שוויון, כלפי כל מי שתוך כוונה להמית נוטל חיי אדם" (ר' פס"ד חלאילה והפסיקה המצוטטת שם).

118.      ומן הכלל אל הפרט:

טענת ההגנה: למעשה הדקירה קדמה התנהגות מתגרה של המנוחה בנאשם. מיד עם הגיע הנאשם לדירה, צעקה עליו המנוחה ודרשה ממנו לעזוב את הדירה. לאחר מכן דחפה אותו והפילה אותו. בשלב הבא התקרבה אל הנאשם כשהיא אוחזת בסכין, והנאשם נאלץ להגן על עצמו. במילים אחרות: אף אם התנהגותו של הנאשם אינה באה בגדר סייג "ההגנה העצמית" והוא לא זכאי לפטור מאחריות פלילית על בסיס סייג זה, הרי שהתנהגותה של המנוחה כלפי הנאשם הייתה מתגרה ומקנטרת. תגובתו של הנאשם היא פועל יוצא של התנהגותה של המנוחה, הן על פי המבחן הסובייקטיבי והן על פי המבחן האובייקטיבי.

119.      לאחר בחינת מכלול הנתונים, בהיבט העובדתי והמשפטי, באתי לכלל מסקנה כי גרימת מותה של המנוחה  לא הייתה תגובה ספונטנית רגעית להתגרות ואובדן שליטה עצמית, כי אם  פועל יוצא של ההחלטה שהתגבשה בליבו של הנאשם להמית את המנוחה.

על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו, עוד באותו ערב, בפגישה במשרדו של עו"ד ימין, גילה הנאשם את דעתו כי הוא מתכוון לנקום בבני המשפחה, ויוזכרו דבריו: " אתם עוד תראו מי אני, כאילו אתם לא מתארים מה אני הכנתי לכם". בהמשך, שתה הנאשם אלכוהול, ולאחר מכן ניגש לרכבו והצטייד בסכין, והגיע לדירה בהיותו בסערת רגשות וחדור תאוות נקם. הנאשם, אשר הגיע לדירה בניגוד לצו הרחקה, הפתיע את המנוחה, אישה קשישה, ששהתה בדירה בגפה. על מצבה של המנוחה אפשר לעמוד גם לנוכח היסטוריית היחסים בין הנאשם לבני המשפחה. כפי שעולה מעדות הנאשם עצמו המנוחה מסרה כנגדו עדות מפלילה בנוגע לעבירות אלימות בגינן ריצה מאסר בפועל ממנו השתחרר זמן קצר קודם לכן. עם הגיע הנאשם לדירה, הרים את קולו על המנוחה. בשלב זה התפתח בין הנאשם לבין המנוחה מאבק, כפי שתואר לעיל. בהיבט העובדתי הוכרע, כי המנוחה, שהופתעה על ידי הנאשם, ניסתה להתגונן מפניו, ותוך כדי כך אחזה בסכין. לעומת זאת טענת הנאשם כי דקר את המנוחה בשל החשש לחייו, נדחתה. כמו כן נקבע כי הפעולות בהן נקט הנאשם לאחר דקירת המנוחה, מצביעות אף הן על נחישות לקטול את חייה.

מהממצאים העובדתיים עולה אפוא כי התנהגותה של המנוחה אינה בגדר "התנהגות מתגרה" כלל ועיקר, כי אם המנוחה התגוננה מפני הנאשם: היא אחזה בסכין, וניסתה להדוף את הסכנה מעל פניה.

120.      במישור הסובייקטיבי: אין מדובר אפוא במעשה התגרות, אשר גרם לנאשם לאבד את שיקול דעתו. הנאשם נהג בקור רוח ונחישות, כשהוא זה שהתווה את הדרך לקראת הגשמת המטרה - קטילת חיים, בעוד שהמנוחה היא זו שהתגוננה מפניו. במילים אחרות: לא התנהגותה המתגוננת של המנוחה גרמה לו לאבד את שיקול דעתו.

121.      במישור האובייקטיבי: אף המבחן האובייקטיבי אינו מתקיים בעניינו של הנאשם. כאמור, בגדר מבחן זה על בית המשפט לשקול למול חולשת ה"טבע האנושי" ואובדן שיקול הדעת, את מערכת הערכים והעקרונות המוסריים והחברתיים, על פיהם חיי אדם הם ערך עליון (ר' פס"ד חלאילה). בענייננו, התנהגותו האמורה של הנאשם עומדת בניגוד למערכת הערכים החברתיים המוגנים. גם אם נכונה העובדה כי באופן סובייקטיבי הוא חש מצוקה קשה, על רקע שחרורו מבית הסוהר, ניתוקו מבני המשפחה והיעדר מקום מגורים, אין להשלים עם התנהגות אלימה - הצטיידות בנשק קר, לאחר שתיית אלכוהול, הפרת צו של בית משפט, הרמת קול על אישה קשישה ששהתה בגפה בביתה, ולאחר מכן שימוש בסכין, אשר בסופו של דבר הסתיים במותה של המנוחה. התנהגותה המתגוננת של המנוחה באותה סיטואציה, שמצאה ביטויה גם מילולית ("הצטדקה" בנוגע לעדות שמסרה בבית המשפט) וגם פיזית (המאבק בנאשם), היא התנהגות צפויה באופן אובייקטיבי, ואינה בגדר התנהגות מתגרה.

122.      מכל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי הוכחו כל יסודות עבירת הרצח, וכי לא מתקיים אף אחד מן הסייגים לאחריות הפלילית - שכרות והגנה עצמית.

לפיכך הנני מציעה לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו: רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.

ליאורה ברודי, שופטת

השופט מ' פינקלשטיין - אב"ד:

אני מסכים.

מנחם פינקלשטיין, שופט

אב"ד

השופט ר' אמיר:

אני מסכים.

רמי אמיר, שופט

התוצאה

לאור האמור לעיל, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירה המיוחסת לו: רצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ניתנה היום,  ב' חשון תשע"ב , 30 אוקטובר 2011, במעמד הצדדים.