השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת חנה בן-יוסף ונציגי הציבור מר לורנס יצחק ומר מתתיהו אורי; עב 9257/05; דמ 9344/05) בו התקבלה בחלקה תביעתו של המערער לתשלום רכיבים שונים בגין תקופת עבודתו במשיבה 1 (להלן גם החברה).
להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי :
2. המערער החל לעבוד במשיבה מיום 5.3.04 בתפקיד עובד צוות במה וסאונד. הוא התפטר מעבודתו בחודש יוני 2005 והגיש תביעה לתשלום שכר עבודה והלנתו, תשלום בעד שעות נוספות וימי מנוחה, דמי נסיעות, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי מחלה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, ותשלום דמי ביטוח לאומי.
המשיבים 2-4 (להלן גם המשיבים) הינם אחים שנשאו בתפקידים בחברה, ולטענת המערער ניהלו אותה. המשיב 2 רשום כבעל המניות ומנהל החברה (להלן גם מר גנות), המשיב 3 עבד במועדים הרלוונטיים כמנהל עבודה בחברה (להלן גם מר אורן), והמשיב 4 עבד כשכיר בחברה (להלן גם מר דקל).
המחלוקת בבית הדין האזורי נסבה, מלבד בשאלת החבות ברכיבים השונים בתביעה, גם בשאלת הרמת מסך ההתאגדות, כאשר לטענת המערער יש לראות במשיבים, בהיותם אחים המנהלים חברה משפחתית, כאחראיים כלפיו באופן אישי.
3. ואלה עיקר קביעותיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו:
א. לא הוכחו נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין המשיבים לבין החברה, מאחר שלא הוכחו התחייבויות אישיות של המשיבים, מעבר להתחייבויות החברה, והרמת המסך תביא לתוצאה בלתי צודקת ומקוממת. יתרה מכך, מר דקל ומר אורן אינם רשומים כבעלי מניות בחברה.
ב. המערער טען כי לזכאות לפיצויי הלנת שכר בגין המשכורות מאוקטובר 2004 עד פברואר 2005. אולם תביעתו התיישנה משום שהתביעה הוגשה ביום 3.11.05, לאחר המועד הקבוע בסעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. לכן התביעה ברכיב זה נדחית.
ג. תביעתו להפרשי שכר עבודה עבור החודשים פברואר עד יוני 2005 מתקבלת, משהמשיבים לא חלקו על כך. התקבלה טענת המערער לחישוב הסכומים על בסיס שכר נטו, ונקבע כי החברה תשלם לו את הפרשי שכרו כפי שתבע, בתוספת פיצויי הלנה על פי חוק.
ד. המערער לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש להוכחת תביעתו ברכיב של שעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית. הוא לא הניח תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענתו ולא הגיש את הפנקס המקורי שניהל לטענתו.
ה. המערער לא צירף אסמכתא להוכחת תביעתו ברכיב של הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, ולכן התביעה ברכיב זה נדחית.
ו. המערער זכאי לפדיון 11 ימי חופשה בסך 3,300 ש"ח, לדמי הבראה בסך 2,226 ש"ח, פיצויי פיטורים בסך 4,875 ש"ח בתוספת פיצויי הלנה, ודמי הודעה מוקדמת בסך 4,500 ש"ח.
ז. המערער זכאי לתשלום עבור 7 ימי מחלה בסך 1,575 ש"ח, והתביעה להלנת שכר זה התיישנה. כמו כן נדחית התביעה ברכיב זה עבור החודשים דצמבר 2004 וינואר 2005 משום שלא נמצאה בעניין עילה חוקית לזכאות.
ח. התביעה ברכיב של תשלום דמי הביטוח הלאומי שהחברה לא העבירה עבור החודשים ינואר עד יוני 2005 נדחית משום שהוא לא תבע סכום כפיצוי על כך.
ט. המערער תבע "פיצוי כללי" בגין הפרת חוקי העבודה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אך לא הצביע על עילה חוקית לפיצוי מעין זה. מעבר לנדרש, לא נמצא כי מקרה זה מצדיק חיוב החברה בפיצוי נוסף בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני.
בנוסף, נפסקו לטובת המערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מכאן הערעור שבפנינו.
עיקר טענות הצדדים בערעור :
4. המערער טוען בפנינו את הטענות הבאות:
א. יש להטיל על המשיבים אחריות אישית משום שניהלו את החברה בדרך שרוקנה אותה מנכסיה ונצלו את מסך ההתאגדות לרעה, ובנוסף העבידו את המערער בתנאי ניצול וללא תשלום תנאים סוציאליים לרבות שכר. החברה הופעלה במימון דק וכיום אינה פעילה ואינה סולבנטית.
ב. מר אורן היה בעל מניות בחברה, מנהל העסק בפועל והוא היה אחראי לאי תשלום זכויותיו של המערער באופן שמטיל עליו אחריות אישית. מר גנות ומר דקל היו נושאי משרה בחברה, שהיתה גם בשליטתם וניהולם.
ג. המשיבים שיקרו בעדותם באשר לשכרו היומי המוסכם של המערער, לא שילמו לו את שכרו לאורך תקופה ארוכה והנפיקו תלושי שכר חלקיים ושקריים זמן רב לאחר שסיים את עבודתו. אורגנים של חברה המלינים את שכרו של העובד חורגים מסמכותם ומפירים חובותיהם על פי דין ויש בכך כדי להטיל עליהם אחריות אישית.
ד. באשר לרכיב של שעות נוספות ועבודה בימי המנוחה השבועית: המערער ערך רישום של שעות וימי העבודה, והכחשתם של המשיבים בעניין היתה סתמית ולא מבוססת ויש בה כדי לחזק את גרסתו.
ה. המערער לא קיבל מהמשיבים הוצאות נסיעה, טענות המשיבים בעניין היו שקריות ועובד הינו זכאי להוצאות נסיעה בלי קשר לטענה כי החברה דאגה להסעה לעובדים.
ו. קמה זכאות לתשלום דמי הביטוח הלאומי משהוכח כי לא שולם שכר. כמו כן, המערער זכאי לפיצוי עבור עוגמת נפש לאחר שלא שולם לו שכר במשך חמישה חודשים. בנוסף, יש הצדקה להעלות את הסכום שנפסק בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
עוד מבקש המערער לצרף לערעור מסמך המעיד לדבריו כי המשיבים ממשיכים לעבוד ולהפעיל את עסקם באמצעות חברה אחרת בשם "בום קול בע"מ" אליה העבירו את פעילותם. לטענתו, עובדה זו מחזקת את טענתו להצדקה להרמת מסך.
5. המשיבים, מנגד, טוענים את הטענות הבאות:
א. המערער מנסה להרחיב חזית במסגרת הערעור וטוען טענות חדשות.
ב. אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית הדין האזורי. החברה היתה המעסיקה הבלעדית ומעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיבים למערער, הם לא התחייבו במפורש כלפי המערער, לא הפרו חובה כלפיו ולא חרגו מסמכותם. המערער העיד שהוא ידע היטב שהחברה היא המעבידה. לא מתקיימת עליה להרמת מסך ההתאגדות ולא הוכח כי המשיבים עשו שימוש לרעה באישיותה המשפטית של החברה.
ג. מר גנות היה רשום פורמאלית כבעל מניות בחברה כאשר בתקופה הרלוונטית הוא לא היה בפועל בחברה ולא ניהל אותה, ולא היה מעורב בתשלומים למערער. מר אורן שימש כמנהל עבודה בחברה כשכיר ולא היה אורגן של החברה. גם מר דקל היה שכיר בחברה בתפקיד של תאורן.
ד. המערער הועסק על בסיס עבודה יומי בהתאם להזמנות עבודה ולפי הצורך ולא דרש תשלום עבור שעות נוספות. המסמך שהציג המערער בדבר שעות עבודתו נעשה בדיעבד בלי שהוצגו הרישומים מזמן אמת ואין לתת לו משקל ראייתי כלשהו. באשר להוצאות הנסיעה נטען כי המעסיקה היתה מארגנת למערער הסעה אל העבודה וממנה.
ה. אין הצדקה לפסוק פיצוי כללי משום שהחברה הפסיקה את פעילותה והיא לא שילמה שכר עבור התקופה האחרונה לעבודתו של המערער (שלושה חודשים) רק בשל מצבה הכלכלי.
דיון והכרעה :
6. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בטענה של הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין המשיב 3 בלבד, מר אפי גנות. הערעור בשאר הרכיבים הנטענים - נדחה ולא מצאנו טעם משפטי להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בהם. ואלה הנימוקים שהובילו אותנו לתוצאה זו.
הרמת מסך ההתאגדות :
7. עיקר טענותיו של המערער נוגעות לסוגיית הרמת המסך, כאשר לטענתו הנסיבות המתוארות בפסק דינו של בית הדין האזורי מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין המשיבים לבין החברה.
כפי שכבר נקבע פעמים רבות בפסיקה, נקודת המוצא היא הכלל לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שהינו עקרון יסוד בדיני התאגידים. החריג לכך, בדמות הכלל בדבר הרמת מסך, נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן כדי לתת מענה לניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית של החברה על ידי בעל מניות בה, כך שהוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטל על עצמו תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה.
העיגון החוקי לכך מצוי בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שזהו נוסחו כיום:
"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).
(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" - בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה".
8. בהקשר של דיני עבודה, ניתן בפסיקתנו מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך, ונקבע כי מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה [ראו עע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ ואח' (לא פורסם, 17.12.2002)]. בכך הורחבה גדר הנסיבות בהן תבוצע הרמת מסך, תוך שקילת עקרון תום הלב במקרים המתאימים.
כך למשל, בפסק הדין בעע 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני (לא פורסם, 9.12.2007) נקבע כי:
"העובדה כי התגלו קשיים כלכליים שגרמו להעדר סיכוי לפירעון החובות של החברה כלפי עובדיה אין בה די כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא אם כן עלה בידי התובע להוכיח כי החברה או בעלי המניות בה פעלו בחוסר תום לב או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת לפיה אין סיכוי לקיום ההתחייבויות. ..".
באשר למעמדו המיוחד של עובד בחברה, בהשוואה לשאר המתקשרים עם החברה, ומידת המחויבות של המעסיק כלפיו, קבע השופט שמואל צור בפסק הדין בע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', פד"ע לח 817, 821 (2002) כך:
"מבין מגוון המתקשרים עם החברה, לעובדים בה יש מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו, שמקורה בחובת תום -הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטרי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר קיימת כלפיו אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה".
בית הדין שב והדגיש את מעמדם המיוחד של עובדי החברה בהקשר של חובת הנאמנות ותום הלב, בפסק הדין בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ (לא פורסם, 17.12.2002), בדבריו של השופט שמואל צור:
"כללי הרמת מסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עימה. מערכת יחסים זו מושתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל חוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת... חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה...
בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה".
ועוד נכתב בהמשך פסק הדין בעניין זילברשטיין:
"עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו".
9. כן נקבע בפסיקה כי בעת שנבחנת שאלה בדבר "ערוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "ערוב נכסים", ולבחון האם אותה מטרה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה, כאשר במקרה כזה אין מרימים את מסך ההתאגדות, כמו גם במקרה בו מנהל ובעל מניות בחברה נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה [ראו ע"ע 131/05 מעתוק מארק נ' דוד אוסטרובסקי (לא פורסם, 25.4.2006)].
כן נקבע כי במקרה בו מוכחת התנהלות בה מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה קמה הצדקה במקרים המתאימים להרמת מסך ההתאגדות [ראו עע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ ואח' נ' דליה ברגר (לא פורסם, 14.10.2009) עע 1138/04 אהרון מאיר נ' שחר ידגר (לא פורסם, 7.11.2005)]. כך גם אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך [ראו עע 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (לא פורסם,19.1.03)].
עוד יודגש כי על פי הפסיקה, כאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה הוא גדול יותר [ראו עע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח' (לא פורסם, 22.5.2006)].
ומן הכלל אל הפרט :
10. ראשית יודגש, כי בחינת הטענה להרמת מסך יכולה להתבצע כלפי מר גנות בלבד. זאת הואיל ועל פי תדפיס פרטי החברה שצורף כנספח א' לכתב התביעה המתוקן בבית הדין האזורי, מר גנות מופיע כבעליהן של 999 מניות החברה (מתוך 1,000 מניות מוקצות) ורשום גם כמנהל החברה. טענתו של המערער, לפיה גם מר אורן ומר דקל היו נושאי משרה בחברה אשר היתה נתונה גם לשליטתם וניהולם, לא הוכחה בבית הדין האזורי, ואין לה ביסוס בתדפיס בעלי התפקידים ובעלי המניות בחברה, כפי שהוצג בראיות. בית הדין האזורי בפסק דינו ציין כי לא עלה בידי המערער להוכיח את חבותם האישית של מר אורן ומר דקל, אשר אינם רשומים כבעלי מניות בחברה.
על פי טענת החברה, מר גנות הפסיק את פעילותו בחברה כבר בשנת 2004 בעקבות סכסוך עם אחיו והמניות נותרו להיות רשומות על שמו באופן פורמלי, ואף אחד מהמשיבים 2-4 אינם חבים כלפי המערער באופן אישי. טענה זו של החברה אין בידי לקבל, הואיל ואין הכרעה עובדתית בעניין זה בבית הדין האזורי, ולא ניתן לקבל מצב בו לחברה אין בעלים או מנהל בפועל. לכן, לא נותר אלא להסתמך על התדפיס מרשם החברות, לפיו מר גנות הוא בעל המניות בחברה, והוא האורגן הרלוונטי אשר נושא באחריות לפעילותה.
11. כן יצוין בהקשר זה, כי במסגרת הערעור מבקש המערער להוסיף מסמכים, אשר מוכיחים לטענתו כי המשיבים ניהלו את החברה במימון דק. המסמכים המדוברים עוסקים בחברת "בום קול בע"מ", אשר בקשה לרישומה הוגשה ביולי 2005 על ידי מר אורן. לאחר שעיינו במסמכים הגענו לכלל מסקנה, כי לא עולה כל הצדקה לצירופם בשלב זה של הערעור, כאשר מדובר במסמכים אשר היה ביכולתו של המערער להמציא בשעת הדיון בבית הדין האזורי בשקידה סבירה. מעבר לכך, גם לגופו של עניין אין במסמכים שצירף המערער כל הוכחה לטענותיו לפיהן המשיבים העבירו את עסקיה של החברה לחברה אחרת במטרה לרוקן את החברה מנכסיה, ושאלת מהותה ופעילותה של החברה החדשה לא עלתה כלל לדיון בבית הדין האזורי. יתרה מכך, במסמכים מופיע שמו של מר אורן בלבד, ואין בכך כדי להטיל חבות על שלושת המשיבים. ויודגש שוב, אין בידינו בשלב זה של ההליך, כערכאת ערעור, לקבוע מסקנות עובדתיות בעניין.
סיכום הדברים עד כאן: המשיב 3, מר גנות, הוא בעל המניות היחיד בחברה אשר יש לבחון בגינו את טענת הרמת המסך.
12. ולגופה של טענה - נחה דעתנו כי על פי התשתית העובדתית, כפי שהוכחה בבית הדין האזורי, ולאור ההלכה כפי שצוטטה לעיל בדבר המעמד המיוחד שיש לעובד כנושה של החברה וחובת האמון המיוחדת והאחריות המוגברת של חברה כלפי עובדיה מכוח עקרון תום הלב, וההלכה בדבר חברה משפחתית - קמה הצדקה ברורה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין מר גנות.
יודגש, כי נימוקיו של בית הדין האזורי בפסקה 25 לפסק דינו בתמיכה להחלטתו שלא להרים את מסך ההתאגדות, אינן רלוונטיות להכרעה בשאלה. בית הדין האזורי נימק את החלטתו במלים האלו:
" התובע לא הוכיח את התחייבותם האישית של כל אחד מהנתבעים כלפיו בנוסף ובנפרד להתחייבויותיה של הנתבעת. יתרה מכך, התובע לא הוכיח את חבותם האישית של מר דקל ומר אורן אשר כלל אינם רשומים כבעלי מניות בחברה".
ודוק, קיומה או היעדרה של התחייבות אישית של אחד מהמשיבים 2-4 כלפי המערער, מלבד התחייבות של החברה, אינה מעלה או מורידה לעניין קיומה של עילה להרמת מסך ההתאגדות. גם אם המשיבים לא התחייבו באופן אישי כלפי המערער, אין הדבר מבסס כל הצדקה שהיא למנוע את הרמת מסך ההתאגדות במקרה בו הם השתמשו לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. יש לבחון את השאלה על פי ההלכות שצוטטו לעיל לעניין זה, בשים לב לחובת תום הלב המוגברת בדיני עבודה, מעמדם המיוחד של עובדים אצל המעסיק, והיותה של החברה חברה משפחתית.
13. על פי ההכרעה העובדתית של בית הדין האזורי בפסק דינו, החברה לא שילמה למערער שכר לאורך חודשים ארוכים, מחודש פברואר עד לחודש יוני 2005, ובנוסף לא שילמה לו רכיבים נוספים כגון דמי הבראה, דמי מחלה, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. כמו כן המשיבים הגדילו לעשות כאשר בעת הדיון בבית הדין האזורי הציגו תלושי שכר שאינם משקפים את שכרו האמיתי של המערער, והחברה אף לא ניהלה פנקס חופשה כדין. על פי העובדות, החברה נקלעה לקשיים כלכליים, ואף על פי כן המשיכה להעסיק את המערער תוך כדי שהיא אינה משלמת לו שכר לאורך תקופה ארוכה, אינה מוציאה בגינו תלושים בזמן אמת ולא מעבירה בגינו כספים למוסד לביטוח לאומי.
מקובלת עלינו טענתו של המערער, לפיה יש בהתנהלות המתוארת כדי להוות נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות. אי תשלום שכר ורכיבים אחרים לאורך תקופה כה ארוכה, מהווה הפרה ברורה ומובהקת של חובת האמון המיוחדת ותום הלב הנדרשים ביחסים שבין מעסיק לעובד, ברמה המלמדת על שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות ולקפח, כך שנוצרת הצדקה להרמת מסך. אנו סבורים, כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובד ליכולת הפיננסית של החברה.
14. משיקולי מדיניות משפטית ראויה, אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, אשר נקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים, ובעלי המניות ונושאי התפקידים יסתתרו מאחורי מסך ההתאגדות ויכפרו בחבותם האישית לתשלום זכויותיו של העובד. כאשר מעביד יודע שאין ביכולתו לשלם לעובד את שכרו או זכויותיו הסוציאליות, אין מקום להמשיך את העסקתו. על פי רוח הפסיקה וההלכה כפי שצוטטה לעיל, חובת הנאמנות ותום הלב ביחסי העבודה מחייבת להתאים את העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה. במקרה כפי שנדון בפנינו, הגורם שעמד מאחורי החברה ידע שהחברה לא תוכל לשלם שכר למערער והמשיך לפעול בחברה ולהעסיק את המערער בלי ששולם לו שכר וזכויות סוציאליות. אין בידינו לתת הכשר להתנהלות מעין זו.
העובד אינו שותפו העסקי של המעסיק כמו שאינו משתתף ברווחיו, ואין הוא צריך לשאת על גבו את הפסדיו ולהסכים להמשיך לעבוד ללא שכר עד שמצבו של המעסיק ישתפר. ומשום כך אין לאפשר למעסיק, שיודע כי מצבו הכלכלי כה גרוע באופן שאינו יכול לשלם לעובד שכר לאורך זמן, להמשיך ולהעסיקו בידיעה כי החברה היא המעסיקה ובעלי המניות פטורים מכל אחריות. התנהלות כזו בנסיבות אלה מהווה ניצול של אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המצדיק - לפי החוק והפסיקה - את הרמת מסך ההתאגדות.
לכך יש להוסיף את התנהלותם של המשיבים בבית הדין האזורי, כאשר הציגו תלושי שכר שאינם משקפים את הכנסתו האמיתית, התנהלות המוסיפה על חומרת המעשים של החברה והמשיבים.
סיכום הדברים עד כה: הערעור מתקבל בטענה של הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין המשיב 3, מר גנות.
יתר רכיבי הערעור :
15. לעניין יתר טענותיו של המערער: באשר לשעות הנוספות, בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי תביעתו ברכיב זה לא הוכחה, הואיל ולא הניח תשתית עובדתית מספקת ולא הגיש את הפנקס המקורי שניהל. המערער לא מתייחס לקביעה זו בטענותיו באופן ענייני וכל שטוען הוא כי היומן "לא נמצא". מכאן, שלא הובאה ראשית ראיה לזכאותו של המערער לגמול שעות נוספות, ואין בידינו להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי ברכיב זה. כך גם לא מצאנו טעם משפטי להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי באשר ליתר הרכיבים שנדחו בפסק דינו.
16. באשר לרכיב של הוצאות נסיעה, בית הדין האזורי קבע כי המערער לא צירף כל אסמכתא להוכחת תביעתו, ו" הנתבעת טענה כי דאגה להסעה לעובדים ובכללם התובע".
על פי הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה 2004 (להלן גם צו ההרחבה), אשר רלוונטי לתביעת המערער, החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו. אמנם, בפסק דינו של בית הדין האזורי אין כל הכרעה בשאלה האם החברה אכן דאגה להסעת המערער אל מקום העבודה וממנו, אולם המערער לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה ולא צירף כל אסמכתא בעניין, זאת בכל הקשור למחיר הנסיעה בתקופה הרלוונטית, המרחק ממקום עבודתו והאם הזדקק לאוטובוס אחד או שניים. כמו כן, לסכום הנתבע על ידי המערער (350 ש"ח לחודש ל-15 חודשי עבודה) אין עיגון או בסיס בצו ההרחבה. לכן, אין בידינו להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי ברכיב זה ודין הערעור גם ברכיב זה - להידחות.
17. סוף דבר : הערעור מתקבל כך שכל הסכומים שנפסקו לטובת המערער בפסק דינו של בית הדין האזורי, ישולמו על ידי המשיבה 1 והמשיב 3 ביחד ולחוד.
המשיבים 1 ו-3 יישאו ביחד ולחוד בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 5,000 ש"ח, אשר ישולמו למערער תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום ד' בחשוון, תשע"ב (1 בנובמבר, 2011) בהעדר הצדדים.
| |
|
|
|
|
|
השופט שמואל צור
|
|
השופטת ורדה וירט-ליבנה
|
|
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
|
| |
|
נציג עובדים מר שלום חבשוש
|
|
|
| |
|
נציג מעבידים מר ישראל בן-יהודה
|
|